עופר שיף (נולד ב-22 בדצמבר 1956), הוא היסטוריון חברתי-תרבותי של הציונות והחברה בישראל, חבר סגל במכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות שבאוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

 

עופר שיף נולד בשנת 1956 למנחם ולעמליה, שניהם לוחמי אצ"ל בעברם. אביו, מנחם שיף, נחטף במהלך תקופת הסזון על ידי לוחמי פלמ"ח, הוא הובא לקיבוץ קריית ענבים ובהמשך נמסר לידי שלטונות המנדט הבריטי. למרות עמדותיהם האידאולוגיות של הוריו למד עופר בתיכון חדש שהיה מזוהה באותה העת עם חוגי השמאל. בשנת 1974 התגייס ושירת כקצין חינוך בין היתר כקצין החינוך של ביסלמ"ח וכמפקד קורס קציני חינוך. כיום הוא מתגורר בתל אביב.

 

שיף החל את לימודיו (תואר ראשון בסוציולוגיה ותואר שני בהיסטוריה של עם ישראל) באוניברסיטת תל אביב והוא בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת ברנדייס שבארצות הברית. עם חזרתו מארצות-הברית ב-1993 לימד במכללת בית ברל והקים שם את המרכז ללימודי השואה. מאז 1996 מכהן כחבר סגל במכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות. במסגרת זאת כיהן בשורה של תפקידים, ביניהם ראש המסלול ללימודי למדינת ישראל ומנהל מכון בן-גוריון (2001–2004). בשנת 2014 מונה למנהל ההוצאה לאור של מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות ולעורך שותף (יחד עם ד"ר אבי בראלי) של כתב העת עיונים בתקומת ישראל.

 

בשנת 2016 הקים מעבדת מחקר רב-תחומית העוסקת ב"ישראל בעם היהודי" במסגרת המרכז ללימודי ישראל של מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות. במסגרת זו הוא מבקש להוביל קבוצת חוקרים העוסקת במיקומן ובהשפעתן של התפוצות על החברה בישראל.