ללה היתה מיסטיקנית ומשוררת הודית, שחיה בחבל קשמיר שבצפון הודו במאה ה-14 (ככל הנראה בשנים 1320-1392). היא חיפשה אחר האמת דרך רוחניות פנימית, להבדיל מטקסים ודוגמות, ואת התובנות שלה ביטאה ללה בשירים מקודשים, הידועים כ"וואק" (vakh),. בסך הכל ידועים לנו 166 שירים כאלו. השירם מבטאים את האמת שלה בצורה תמציתית, המזכירים את משוררי הזן, כמו גם משוררים סופיים דוגמת רומי. שירים מקודשים נכתבו עד אז בשפת הסנקסריט הגבוהה, וללה היתה הראשונה לכתוב שירים כאלו בשפה הקשמירית העממית. היא נעה ונדה ברחבי קשמיר במשך חייה, מלמדת ושרה את שיריה. מאז ועד היום הם נהפכו לחלק בסיסי בתרבות הקשמירית וההודית, ואף תורגמו מספר פעמים לאנגלית. היא אהובה עד היום על הקשמירים, ויעידו על כך גם הכינויים הרבים להם זכתה:Lalleshwari  (ללה היוגיני), Lal Ded (סבתא ללה) ו Lal Arifa (עבור המוסלמים).

 

סיפור חייה של ללה מרתק כשלעצמו, ומאפשר לנו הצצה אל תרבות אחרת, שונה מאד מזו שלנו. היא נולדה בכפר קטן ליד סרינארגאר, בירת קשמיר. בגיל 12 התחתנה או, ליתר דיוק, חותנה. נישואיה לא היו קלים. חותנתה התעללה בה, הכריחה אותה לעבוד קשה והתעמרה בה. מסופר שהיתה מניחה אבן גדולה על צלחתה, ומכסה אותה באורז, כדי שיראה כאילו קיבלה מנה יפה. ללה כמובן הרגישה באבן, אך לא התלוננה. לבעלה היה קשה לקבל אותה. אגדה אחרת מספרת איך יום אחד כעס עליה, על זה שהיא מתמהמהת בהבאת כד המים מהבאר, והולכת ושרה לה מזמורי הודיה. מרוב כעס הכה בכד שעל ראשה ושבר אותו. הכד אמנם נשבר, אך המים שבפנים שמרו על צורתם, ונהפכו לאגם המתקרא עד היום אגם ללה. בגיל 24 עזבה את הבית, והצטרפה למורה הינדי. באותו זמן גם נפטרה מכל נכסיה החומריים – ומאז ועד מותה הסתובבה ערומה. למרות שהיתה מחוברת לשייויזם (Shaivism)  ההינדי, הרי שהיא למדה כנראה גם עם מספר מורים סופיים (מוסלמים) ושילבה בין שתי מסורות אלו.