פול קָלָנִיתִּי

הווידוי של לוסיו הוא המפורסם בספרי היוצר הפורטוגלי מָרְיוּ דֶה סָא־קַרְנֶיְרוּ.

ברומן זה מגולל אסיר לשעבר, אדם שריצה עונש על פֶּשע שלא פָּשע, את סיפורו המרתק על משולש ארוטי מסוכן בין שני יוצרים צעירים ומבטיחים לבין אישה קסומה ומסתורית.

הווידוי של לוּסְיוּ מותח את קוראיו מראשית עלילתו ועד סופו המפתיע. לשונו הקולחת של הסופר וכישרונו האמנותי הייחודי יוצרים בספר עולם קוסמופוליטי ודקדנטי וחושפים בפני הקוראים מפתחות להבנת אישיותן החמקמקה והחידתית של דמויותיו.

זו הראייה העומדת ביסודו של העולם. אולם זו השמיעה הלוכדת את "המשמעות" של קולותיה. קולו שם האדם אינו רק צליל, גם לא "צליל אישי" – זו המילה אוסקר טאקה (קולות הרומן, קוימברה, 1983)

מהו סוד קסמו של ספר שכולו משפט אחד ארוך? מה מביא אלפי מעריצים לחזור ולקרוא את ספריו יוצאי הדופן של ז'וזה סאראמאגו?

אחת מהם היא מרים רינגל, מחברת הספר מסע בעקבות הקולות, שנפלה אף היא בקסמו של הסופר, למדה פורטוגלית כדי לקרוא אותו במקור ועתה משתפת אותנו בחשיפת סודות המחבר.

הספר מסע בעקבות הקולות הוא מסע חושני עטוף מסתורין המשלב דמיון עם מציאות ומעלה מתוך התהומות את קולותיהם הרחוקים והחבויים של בני האדם ומקומות. אלה מוגשים לקורא בקולה הנדיר של מרים רינגל המבקשת אחר קולו של סאראמאגו, כפי שעולה מכתביו הנשמעים כמנגינה אחת ארוכה ומתמשכת, מנגינה המשרטטת לעצמה תווים.

המחברת יוצאת עם כתבי סאראמאגו למסע מרתק רווי צבעים ומגישה לקורא את סיפורה של פורטוגל על אתריה ושביליה, על אנשיה ועל אומנותיה. אלה מצטרפים לקול ראלי פנטסטי בתיבת הנגינה.

הספר מגיש הלכה למעשה את השקפתה האמנותית של המחברת, ולפיה יצירת סאראמאגו היא ספרות יפה ובדיונית, והיא הקול המתלווה אל הקורא עוד זמן רב לאחר שסגר את דפי הספר. קול הממשיך לחיות ולהתקיים גם בעולם המציאות.

הספר מסע בעקבות הקולות, יצירתה הראשונה של מרים רינגל, כתוב בלשון מרתקת השוזרת הומור וכאב כפי שרק קול אותנטי ואוהב יכול לבטא. בטקסט הפוליפוני המוגש כאן מנסה המחברת לתת שמות וסימנים לדברים שהיא קוראת, רואה ומרגישה. 

פְּסוֹאָה פי שלושים ושלושה הוא מבחר פרוזה מרהיב ביופיו וחריג ברוחב יריעתו. אסופה מעשירה זו טומנת בחובה ממיטב הכתבים הכלולים ביצירתו המעניינת והרבגונית של פֶרְנַנְדוּ פְּסוֹאָה, אחד מענקי הרוח של ספרות העולם בכלל ושל ספרות פורטוגל בפרט. פְּסוֹאָה נודע במאפייני כתיבתו הייחודיים, ולא בכדי במאה העשרים זכו לתהילה כתהילתו רק יוצרים מעטים. בעברית ראו אור בשלושת העשורים האחרונים עשרה ספרים מפרי עטו של היוצר הפורטוגלי, וההתעניינות האדירה בארץ בתרגומי כתביו נובעת לא רק מהיופי והעושר שבהם, אלא גם משאר איכויותיהם. אספת עם בנפש אחת, מחקר מאת תרצה פרויס-יעקבסון שיצא לאור בהוצאת כרמל בשנת 2020, התעמק בפענוח ההטרונימים, תופעה המאפיינת את פְּסוֹאָה ואת יצירתו. פְּסוֹאָה פי שלושים ושלושה, לעומת זאת, הוא קובץ הפורס לעיניהם של קוראי עברית כמה וכמה מאינספור הפנים של כותבה: מכלול זה מסייע להבין את אישיותו המיוחדת של הסופר והמשורר, ולאוהביו ניתן בו צוהר התבוננות קסום בעולמות אחרים. 

עם זאת עשויה האסופה לשמש מפתח רב ערך דווקא לעולמם הפנימי של קוראיה. פְּסוֹאָה דן במקוריות מפעימה בתכונות דוגמת הצורך בזולת, הצורך בבדידות, האלימות, היושרה, התשוקה, האמונה והכוחניות. כתיבתו עוסקת בפתיחות גם בסבך יחסי האדם עם עצמו, עם סובביו, עם קורות ארצו ועם תכונות האופייניות לחברה שהיחיד חי בה מנקודת מבט פרטית, ציבורית, לאומית, מינית, דתית והגותית. המשורר רמי סערי שערך ותרגם את האסופה צירף לה מבוא והערות המעשירים את הקוראים ומגלים להם סודות ממרחבי עולמו האינסופי של פְּסוֹאָה.

פרננדו פסואה, מגדולי המשוררים במאה ה-20 ובכלל, הוא האישה שניסה להיות אלוהים. הוא לא הסתפק בחיים שניתנו לו. הוא ברא הטרונימים כמו אלברטו קאיירו, ריקרדו רייש ואלוורו דה קמפוש – מחברים בדיוניים ולהם חיים, דעה וסגנון משלהם – והתקיים גם דרכם, בכוונה להערים על הגורל. למילה מציאות אין משמעות: מניפסטים מספק הצצה ראשונה בעברית לגורמים הספרותיים, הפילוסופיים והנפשיים שהניעו את פסואה לכפור במציאות ולחיות את חייו כריבוי. מפורטוגלית, מאנגלית ומצרפתית: ארז וולק.

פרננדו פסואה (1888-1935) הוא אחד מגדולי המשוררים, הסופרים והוגי-הדעות במאה העשרים. פסואה הוא גם היוצר הפורטוגלי המפורסם ביותר מחוץ לגבולות ארצו. מה עשיתי מן החיים? הוא ספרו הרביעי הרואה אור בעברית. קדמו לו כל חלומות העולם בתרגום פרנסישקו דה קושטה ריש ויורם ברונובסקי (הוצאת כרמל, 1993), ספר האי-נחת בתרגום יורם מלצר (הוצאת בבל, 2000), ומהחלון הגבוה ביותר בתרגום רמי סערי, פרנסישקו דה קושטה ריש ויורם ברונובסקי (הוצאת כרמל, 2004).

מה עשיתי מן החיים? ספר הכולל את כל שירת אלורו דה קמפוש אשר לצד אלברטו קאירו וריקרדו ריש הנו אחת משלוש הדמויות המרכזיות במאגר המשוררים הבדויים שיצר פרננדו פסואה כדי לתת פתחון-פה לקולותיהם הייחודיים של יוצרים מדומים. אלורו דה קמפוש הנו "מהנדס-אוניות, בוגר אונברסיטת גלאזגו, שכתב שירים רמי-קול וכנים על חרדתו הקיומית של האדם". למקרא השירים הכלולים במה עשיתי מן החיים? נהיר כי גם אילו כתב פסואה במשך כל חייו רק את שירת אלורו דה קמפוש, היה זוכה במוניטין וחשיבוּת שיוחסו ליצירתו מאז פרסומה ועד עצם היום הזה.

המחזה היחיד שהשלים גדול משוררי פורטוגל במחצית הראשונה של המאה ה-20, מובא כאן בפעם הראשונה לקורא העברי, בתרגומה המופתי של ד"ר אודליה חיטרון.

פרננדו פסואה כתב את "יורד הים" ב-1913, שנה לפני לידתם של ההטרונימים אלברטו קאיירו, ריקרדו רייש ואלוורו דה קמפוש, והוא נקרא כמעין מניפסט, או מכתב התאבדות, שמסביר את בחירתו להקדיש את חייו לחלום ולבדיון.

ה. הוא צייר פורטרטים בעל מוניטין, המצייר בשביל בני ליסבון מן המעמד הבורגני הגבוה, שיש להם כסף לשלם, והערכה עצמית מספקת כדי לתלות על הקיר את דיוקן־עצמם, דיוקן שלרוב הוא שקר מתחנף, מריחה על הבד לפי רצונו של המודל.

סדק ראשון נִבעֶה אצלו כשהוא מתחיל לצייר דיוקן של תעשיין מצליח (ובו־בזמן מנהל פרשיית־אהבים עם מזכירתו). לפתע מתעוררת בו שאיפה שהציור שלו יגלה את דמותו האמיתית של המודל שלו, אף מבלי לדעת לאיזה סוג של אמת הוא חותר. לצורך זה הוא מתחיל לצייר במקביל, בלי יראת כבוד ובלי שהכסף ישתק אותו, פורטרט שני, חשאי, של התעשיין.

אבל גם הפרויקט השני נכשל. לכן עולה בדעתו לעבור לכתיבה, צורת ביטוי שאינו מיומן בה; לפני שנתיים סייר ביסודיות במוזיאונים, גלריות וכנסיות ברחבי איטליה, ועכשיו הוא כותב בשנית את רשימותיו מאותו מסע, כתרגילים בכתיבת אוטוביוגרפיה. קריאה קשובה של הטקסט שלו, שלמראית עין אינו יותר מתיאור יצירות המופת האיטלקיות, תגלה שהוא מסגיר ומנער טראומות מן העבר של כותבו, ומשקף התעוררות של "האני" הפוליטי שלו.

הקשר שלו עם אשה שהיא פעילה פוליטית, אחותו של חבר שנעצר על-ידי הדיקטטורה הסאלאזארית, יתקשר גם הוא ל"איתחול מחדש" של עצמו.

***

סאראמאגו פרסם בן 25 רומאן ראשון, שאחר־כך התכחש לו. 30 שנה חלפו עד שפרסם את 'מדריך לציור ולקליגרפיה', הרומאן הראשון "הרשמי" שלו (1977), ספר המבשר עמומות את המשך כתיבתו. אך רק כשהיה בן 58, ב'מוּרם מעפר', פרץ אצלו בבת־אחת הסגנון הייחודי המפורסם שלו, שהפך אותו, לאורך 30 שנה, ל"כותב הרומאנים הכי מוכשר בעולם של ימינו" (הרולד בלום, 2003), ולחתן פרס נובל לספרות.

ב'מדריך לציור', הרומאן היחיד של סאראמאגו המסופר "בגוף ראשון", כבר נמצא את קטעי "ההגות" האירונית, המכתמית, המערטלת מקוּבלוֹת, שאופיינית לו; את הדימויים המפתיעים; את ההזרה של מצבי יום־יום באמצעות תקריב פרטני – אך עדיין נעדר בו קולו של המספר השנון, החכם והבור כאחד, הפורש "בגוף שלישי" עלילה עתירת דמיון ויוצאת־דופן.

לאחר שהוצאנו את 14 הרומאנים שפרסם סאראמאגו בחייו מאז פריצתו הסגנונית, אנו משלימים את המפעל עם הרומאן הקדם־סאראמאגואי הנוכחי, גם הוא בתרגומה המרהיב של מרים טבעון.

"תולדות האדם הן תולדות אי-ההבנות עם אלוהים, הוא אינו מבין אותנו, ואנחנו איננו מבינים אותו".

 כמעט שני עשורים לאחר 'הבשורה על-פי ישו' חוזר סאראמאגו – חתן פרס נובל לספרות וגדול סופרי אירופה במחצית השנייה של המאה העשרים – להקדיש רומאן שלם ליריבו הוותיק אלוהים, והפעם זה אלוהים של "הברית הישנה".

 אף שקין ואלוהים "עודם מתווכחים", כנראה עד עצם היום הזה, "הסיפור נגמר, לא יהיה עוד מה לספר". בשבע המלים הללו סיים סאראמאגו את הרומאן האחרון שלו, וכעבור חודשים לא רבים, ביוני 2010, נפטר. 'קין' שלו, סאטירה חריפה ומשעשעת על ידו של אלוהים בעולם, מיטיב להשתחל דרך הסדקים והסתירות של הסיפור התנ"כי כדי לשוב ולהוכיח שאלוהים אינו יכול לשאת מראה של אדם מאושר.

 אלוהים, השותף-לדבר-עבֵרה של קין ברצח הבל, העניק לו, מתוך הכרה באשמתו-שלו, הגנת נצח על חייו, אך הפך אותו לנע-ונד בארץ, לגיבור הפיקרסקי הראשון. אולם קין של סאראמאגו לא רק נסחף ממקום למקום, ומסביבה חברתית אחת לאחרת, בקצב עלילה רב תהפוכות, אלא הוא גם פיקָרו הנודד בזמן וחוֹוה הרבה סוגי הווה. פריווילגיה זו, אולי עונש, אינה מעלל של כוחו של אלוהים, אלא מפעלו של "כוח אחר שיש ביקום" – מן-הסתם כוחו של סופר כמו סאראמאגו, היוצא בספר זה לקרב הגדול הסופי של חייו, שבו דומה שהוא הופך לכפילו של קין.

 קין יהיה נוכח בעקידת יצחק, במהפכת סדום ועמורה, במדבר עם משה, ביריחו כעוזר לווטרינר חמורים בצבא יהושע; הוא יהיה פועל אצל איוב, נוסע בתיבת-נוח וכו'. תחבולתו העיקרית של הרומאן היא היצמדותו בעמודים רבים לפרפראזה מדויקת של הטקסט התנ"כי, משפט אחר משפט, והטקסט הזה זוכה במפתיע להזרה והופך לקומדיה ארסית.

 אבל סאראמאגו הסונֵט מפַנה שוב ושוב את מקומו בספר לסאראמאגו המסתכל, בעל הדמיון והכושר התיאורי המדהימים, הכותב סצנות בכישרון ובהומור נדירים. כגון הסצנה של הילד הרך קין המביט בצמיחתו של שתיל; או דמותו של החמור – דמות מרכזית – שצריך לדעת לפרש את תנועות אוזניו שהן מעין איתות טלגרף בדגלים שהטבע חנן אותו בהם.

 ייקח לקין זמן להבין למה הוא חי. מצופה פאסיבי במאורעות היסטוריים הוא יהפוך לאיש חופשי, בטוח בעצמו, המתייצב נגד אלוהים כשווה מול שווה ומסכל את הפרויקט הגדול שלו.

כלב, חתול ואנקור; צרצר וחרקים אחרים; פר, פרה ופרד; קוקייה וקרפד; תרנגול, שַחרור ועורב; אדם ועוד אנשים... חיות הוא ספר המיועד למבוגרים, שאהבת החיות המפעמת בלבם של ילדים לא נטשה אותם כליל בהתבגרם, מבוגרים אשר שימרו את סקרנותם ושמרו על טוהר מבטם. כל אחד מארבעה-עשר הסיפורים הכלולים בקובץ פותח צוהר אל עולמה של חיה אחרת, ועולמה של כל חיה וחיה בספר מטיל כמה וכמה אלומות אור על עולמות של בני-אדם. חיות מביא מסיפוריהם של אנשים הלובשים דמות חיות ומסיפוריהן של חיות שקורותיהן הן קורות אדם. באמצעות הדמויות שברא בספרו עלה ביד מִיגֵל טוֹרְגָה להתייחס בתבונה למאבק הנצחי של המין האנושי למען חיים שכדאי לחיותם. בחיות ביטא היוצר גם אחדים מן הערכים האנושיים האוניברסליים, שאסור לאדם לוותר עליהם בשום זמן.

הקובץ חיות, אחד מנכסי צאן ברזל של ספרות פורטוגל, הוא בעת ובעונה אחת אוסף משלים מודרניים על קיום האדם ועל השתקפות חייו בעולם החי, ומסמך מרתק הפתוח לפרשנויות מרובות. הספר מתמקד בתיעוד אלגורי של משטרי עריצות ובחשיבוּת מעשה היצירה בעידן מתעתע של אובדן דרך. הקובץ שהתפרסם בפעם הראשונה בשנת 1940, ראה אור בפורטוגל ביותר מעשרים מהדורות, תורגם לשפות רבות, והוא עדיין משמש עניין למחקרים ספרותיים חדשים. חיות הוא התרגום העברי הראשון לאחד מספרי מִיגֵל טוֹרְגָה, מגדולי סופריה של פורטוגל במאה העשרים. אחרית הדבר שצירף לספר מתרגמו לעברית, המשורר רמי סערי, מצביעה על מקומה של יצירת טוֹרְגָה בספרות פורטוגל, ומציעה הסתכלות אחת מני רבות על סיפורי חיות.

על המחבר

הסופר, המשורר, המסאי והמחזאי מִיגֵל טוֹרְגָה נולד בשנת 1907 בכפר הקטנטן סָאוּ מַרְטִינְיוּ דָה אַנְטָה, במחוז ההררי והעני טְרָז-אוּז'-מוֹנְטֶשׁ שבצפון-מזרח פורטוגל. בתום שהות קצרה בסמינר לכמרים היגר בגפו, בגיל שלוש-עשרה, לברזיל, ושם התפרנס מעבודות חקלאיות ומימן בכוחות עצמו את המשך לימודיו. משחזר למולדתו, בשנת חייו השמונה-עשרה, השלים את לימודיו בתיכון ולמד רפואה באוניברסיטת קוּאִימְבְּרָה. אחרי שעבד במשך זמן מה כרופא במחוז הולדתו ובעיר לֶיְרִיָּה, פתח מרפאה בקוּאִימְבְּרָה, ובעיר זו חי עד מותו, בשנת 1995. בין השנים 1928 ל-1990 פרסם מִיגֵל טוֹרְגָה חמישה-עשר ספרי שירה, יותר מתריסר יצירות בסיפורת, שלושה מחזות וחמישה-עשר כרכים של יומן רחב יריעה הכולל סיפורת, שירה, כתיבה מסאית, זיכרונות ותיעוד. בתקופת הדיקטטורה הפשיסטית נרדף הסופר, והמשטרה החרימה לפרקים את ספריו. בשנת 1960 הוגשה מועמדותו לפרס נובל. רבים מספריו תורגמו, והוא מוכּר בעולם כאחד מחשובי הסופרים הפורטוגלים במאה העשרים.

פשעו של האב אָמָארוּ, מנכסי צאן ברזל של ספרות פורטוגל, הוא יצירת מופת המגוללת את קורות אהבתם הרעננה והאסורה של כומר צעיר, נאה וחושני, אָמָארוּ, ושל אָמֶלְיָה, "בחורה בת עשרים ושלוש, יפת תואר, חזקה ונחשקת מאוד". מחבר הרומן, אֵסָה דֶה קֶיְרוֹשׁ, עוסק ביצירתו, בפתיחוּת ובכנוּת, באהבה חריגה שאיננה מקובלת בחברה, ובהיריון שהשלכותיו הרות גורל. אולם הספר גם מתעד את השערורייה המתחוללת בחברה המקומית הבורגנית, השמרנית והקרתנית בעקבות אירועים שמעורבים בהם דחפים ורגשות, אינטרסים ותשוקות, רעיונות וגילויי דעת, כמיהות ומעשי תועבה. הספר משמש ציון דרך בהתפתחות הספרות הפורטוגלית, והוא רומן שקוראים צעירים ומבוגרים גם יחד מוסיפים לקרוא בשקיקה עד עצם היום הזה.

פשעו של האב אָמָארוּ איננו רק הרומן הריאליסטי והנטורליסטי הראשון שידעה פורטוגל, ספר פורץ דרך ומורה כיוון. החֶברה הפורטוגלית המסורתית שהיתה נמענת היצירה, לא התוודעה עד לפרסום הרומן לעיסוק גלוי, כן ופתוח בשאלות של יצרים אסורים, בסוגיות של מיניוּת בעלת השלכות חברתיות מרחיקות לכת ובבעיות של קיטוב רעיוני ושל ניצול מעמדי – כל אלה על רקע השינויים הכלכליים והמדיניים המהירים אשר התרחשו במאה התשע-עשרה בממלכה שזוהרה נתעמעם כליל, ובאותה העת נהפכה לפינה נידחת, לחברה נחשלת ולמדינה מפגרת בקצה המערבי של אירופה. מאז ועד היום מוסיף פשעו של האב אָמָארוּ לשמש תמרור שתכליתו להזהיר מפני נסיגה נפשית ולאומית אל הילת זיכרונות העבר ואל אמונה עיוורת המאפשרת לבעלי שררה בממסד הדתי לעשות בנתיניהם כבשלהם.

אֵסָה דֶה קֶיְרוֹשׁ נולד בפורטוגל ב-1845 ומת בצרפת ב-1900. הוא נחשב לאחד מגדולי הסופרים הפורטוגלים בכל הדורות, ויצירותיו הטביעו את חותמן על ספרות פורטוגל ועל תרבותה במאה שנכתבו בה, במאה העשרים ואף במאה הנוכחית. המשורר רמי סערי שתירגם את הספר לעברית ביחד עם ידידו הפורטוגלי פְרַנְסִישְׁקוּ דָה קוֹשְׁטָה רֶיְשׁ, צירף לתרגום העברי אחרית דבר. הקריאה בפשעו של האב אָמָארוּ היא חוויה מפעימה, המפגישה את הקוראים העברים עם חברה זרה, אך בעת ובעונה אחת מאפשרת להם לראות באור שונה גם את החברה בארץ.

'מוּרם מעפר' היכה גם אותנו בתדהמה. ידענו על הרומאן הזה שהוא סאראמאגו שלפני סאראמאגו; את הפריצה הספרותית שלו, העולמית, שאחריה באה מרבית כתיבתו, עשה סאראמאגו בגיל שישים (1982), ב'דברי ימי מנזר', ואחר־כך, במשך 27 שנה, באו עוד 12 רומאנים (ראו רשימה בעמ' 360; כולם ראו אור אצלנו בתרגומה הבלתי־נשכח של מרים טבעון). הם שהקנו לסאראמאגו את מקומו היציב בקנון הספרותי המערבי, את מעמדו כ"גדול סופרי העולם" בשלהי המאה העשרים (הרולד בלום) ואת פרס נובל לספרות. עד גיל שישים, ידענו, הוא הדפיס רק שלושה רומאנים. הראשון שבהם, 'אדמת החטא', הופיע כשהיה בן 25 (1947), אך השלישי, 'מוּרם מעפר', ראה אור רק כשהיה בן 58 (1980).
שלושה עמודים ראשונים של הרומאן חולפים עד שאומר המסַפר: "את כל זה אפשר לספר בצורה אחרת" – ואז, כמעט בבת־אחת, קם וניצב לפנינו אופן שיחתו של המספר, סגנון הסיפור האופייני לסאראמאגו, במלוא בשלותו ושִׁפעתו. כאן הוא המציא אותו. ההתפעלות מכישרון התיאור והסיפור שיש לאיש הזה עוד גוברת בגלל הרעננות שבראשוניות, כאילו הזדמַנו להופעת בכורה של מישהו לא ידוע שברור לנו מיד שהוא עתיד להיות כוכב אדיר.
'מוּרם מעפר' הוא רומאן פנורמי, ריאליסטי־אקספרסיוניסטי, העוקב, לאורך למעלה מ־80 שנה (עד 1975), אחרי ארבעה דורות של משפחת מַאוּ־טֶמפּוּ (פירוש שמם הוא: מזג־אוויר גרוע), ואחרי הסובבים אותם, הפועלים שכירי־היום ב"לטיפונדיה" – חבל האחוזות החקלאיות הגדולות שבאזור אָלֶנטֶז'וּ, בדרום פורטוגל. בשנים האלה הפכה המונרכיה לרפובליקה, נפוצו שמועות על שתי מלחמות ענק שהתחוללו בכל אירופה, פרצה הדיקטטורה בפורטוגל, אך המאורעות הלאומיים והבינלאומיים לא באמת חדרו ללטיפונדיה, שהפועלים החלכאים והנדכאים שלה, העובדים תמורת שכר רעב מחשיכה עד חשיכה – אם אינם בכלל מחוסרי־עבודה – נאלצו להתמודד בה עם השילוש של בעלי ההון והאחוזות, ה"מולדת" המשתפת איתם פעולה באמצעות המשמר הלאומי האלים שלה, והכנסייה. נגד אלה מופנית האירוניה הסרקסטית של הקוסם הלוחמני סאראמאגו, ברומאן פוליטי שאת דפיו מציפות חמלה ואמפתיה חסרות גבולות כלפי המדוכאים.
בני משפחת מַאוּ־טֶמפּוּ, שאחת לשני דורות צצות אצלם עיניים כחולות נדירות שלא רואים כאן בשום מקום, נבחרו להוליך את עלילת הרומאן בזכות נחישותם ועיקשותם התמות, בזכות הכבוד שהם מעוררים. הם אלו שוודאי הזכירו לסאראמאגו את סבו ואת סיפוריו. ההערצה כלפיהם היא זו שחוללה את "קולו" של המספר, קול שהִתמיד מכאן ואילך אצל הסופר. זהו קול קלֵידוסקופי, שיתופי, מעין מקהלה של דיבורים ודוברים בשברי קולות, במשפטים שנקטעים, בגבולות מחוקים בין קול לקול, בין דובר לדובר, כאילו העם מספר את סיפורו. המספר מחקה דיבור בעל־פה, או נאבק בכללי הכתיבה, לפעמים הוא איש תמים, לפעמים משורר בעל דימויים הרי־תהודה, לפעמים איש חריף החושף את הפרדוקסים הקשורים במסגרות עריצוֹת למיניהן, ולפעמים הוא מאמץ לעצמו פרספקטיבות מפתיעות ושובות־לב (כגון זו של נמלה הצופה בעינויים של אסיר, או של המלאכים התמימים ממרפסת השמיים). מי כותב היום רומאנים כאלה?

בית מאיה, אחת היצירות המרשימות ביותר של הסיפורת האירופית במאה התשע־עשרה ותרגום ראשון של רומן מאת אֵסָה דֶה קֶיְרוֹשׁ לעברית, הוא אחד מנכסי צאן ברזל של הספרות הפורטוגלית, ואינו נופל במאומה מיצירות מופת אוניברסליות שהעניקו לאנושות באותה מאה סופרים כגון בלזק, דיקנס, טולסטוי ופלובר.

הרומן רחב היריעה, שהתפרסם בשנת 1888 ומהווה את אחד ההישגים הספרותיים המובהקים בכל הדורות, הוא סאגה רבת עוצמה ועתירת השראה, שכותבה מגולל בכישרון ובהומור את קורותיה של משפחת אצולה היורדת מגדולתה.

במרכזו ניצב קַרְלוּשׁ דָה מאיה, הרופא יפה התואר, שריד אחרון לאחת מן המשפחות העשירות והידועות ביותר בליסבון. קרלוש הוא צעיר סקרן, עתיר רעיונות חדשניים ומודעות חברתית, ועם זאת נראה כי האמנות, הספרות וחיי החברה הסוערים של ליסבון קוסמים לו יותר מן הרפואה וחיי המעשה. לפיכך הוא מרבה לבלות עם חברו הטוב אֵגָה בתיאטרון, בנשפים, בקריאת ספרות ובפרשיות אהבים. הוא מנהל אורח חיים ראוותני, פזרני ונהנתני, עד שיום אחד, בפסעו באחד מרחובותיה של ליסבון, הוא מבחין באישה בעלת יופי אלוהי. כאשר הוא מצליח להתוודע למריה אֵדוּאַרְדָה היפהפייה, מתברר כי המשיכה בין השניים הדדית ועמוקה. ואולם, ידו ההפכפכה של הגורל חושפת סודות אפלים מן העבר שאינם מאפשרים לאושרם להיות בר קיימא.

מבעד לקורותיהם של שלושה דורות במשפחת מאיה, מאפשר הרומן לקוראיו לעקוב אחרי כשבעים שנים מרתקות בדברי ימיה של פורטוגל. תיאור חיי המותרות בחברה הגבוהה של ליסבון בשלהי המאה התשע־עשרה מבטא את התפוררותה המוסרית של החברה הפורטוגלית, ומשקף לא רק ממלכה נחשלת שהיתה בעבר הלא־רחוק אימפריה עולמית, וכעת היא מדינה מתרוששת בפאתי מערב, אלא גם חברה מסורתית המוותרת בקלות דעת על מורשתה, ומתרוקנת בהדרגה מרוב ערכיה הרוחניים.

לרומן נלווית אחרית דבר מאירת עיניים מאת רמי סערי.

במאה הימים שיבואו לאחר ליל המילֶניום ישתנו כליל חייו של אוּשוואלדוּ קאמפּוּש, פסיכואנליטיקאי טוב-לב, השקוע במסירוּת בסיפורים שמדברים מטופליו בקליניקה שלו. בליל המילניום מגיע לקליניקה עיתונאי-לשעבר וטוען כי סאלאזאר, הרודן של פורטוגל לפני יובל שנים, נהג להפיץ ביצים מורעלות, שמאז מתגלגלות במחזור הביצים-והתרנגולות, וכי הערב אכל אחת מהן. בגלל הביקור הזה מאחר אושוואלדו לנשף המילניום, ואשתו, שצפתה את איחורו, מנצלת זאת כדי להפוך לפומבי את הרומאן שיש לה זה שנה ולסלקו מחייה. בשובו לפנות-בוקר לקליניקה בקומה החמישית, שהיא מעתה דירתו, מתנפלת עליו במעלית אשה שנראית לו כזונה, עם כוס שמפניה בידה. יעבור יום ויסתבר שאוכל הביצה "המורעלת" צנח ומת.

דומה שהפוביות, הנוירוזות וההפרעות הנרקיסיסטיות שבהן מטפל אושוואלדו התעצמו מסביב להתחלפות המילניום. האיש האמפתי, החדור בהרגשה שיש לו מין שותפות משפחתית עם מטופליו, חורג יותר ויותר לתחום האסור של המעורבות בחייהם מחוץ לקליניקה.

הפסיכואנליטיקאי, המלכד לסיפור אחד סיפורים של מטופליו וגם את זה של האשה מהמעלית, הופך לפרשן סיפורים מסוג הפוך, כאילו נפל על ראשו מין מותחן, והוא "כמו עש בתוך ארון, עש שעובר על התפרים, מכרסם את המציאות פה-ושם, ואינו יודע מה גודל הארון".

כוחו הגורף של הרומאן גורם לקוראים לאמץ לחלוטין את ההתלכדות המושלמת של "העובדות" כפי שרואה אותן אושוואלדו. רק קריאה חתרנית נוספת תגלה חוטים אחדים פרומים וחידה שלא נפתרה עד תום.

'ניאבק בצללים' (2007) הוא הרומאן התשיעי של ז'ורז'. מתוכם תורגמו עד כה לעברית (בספריה החדשה) גם 'נוכח שמיכת החייל' ו'הרוח שורקת בעגורנים' – כולם בתרגומה המופלא של מרים טבעון.

כמקובל ביצירה סאטירית, הבנקאי האנרכיסט מלגלג על עצם המחשבה שתיקון עולם אפשרי. לשיטתו, כל מה שהוא יכול לעשות הוא לנגוס נתח גדול ככל האפשר מהעולם ולצבור אותו מתוך תקווה שאחרים ינהגו כמותו עד להתמוטטות השיטה. פנינה ספרותית מבריקה מאת ענק הספרות הפורטוגלית, מגדולי הסופרים והמשוררים במאה העשרים. זוהי סאטירה פילוסופית המתרחשת בדיאלוג בין בנקאי לאנרכיסט, כאשר הבנקאי משכנע כי הוא-הוא האנרכיסט האמיתי

המשורר הפורטוגלי פֶרְנַנְדוּ פְּסוֹאָה (1935-1888) נודע כאחד מגדולי המשוררים והסופרים במאה העשרים. פְּסוֹאָה הוא גם היוצר הפורטוגלי המפורסם ביותר מחוץ לגבולות ארצו והמשורר הפורטוגלי המתורגם ביותר לעברית.
"מעבר להר הירוק" משלים את המכלול העברי המורכב מתרגומי שיריהם של שלושת ההטרונימים שיצר המשורר הפורטוגלי הדגול: אַלְבֶּרְטוּ קָאֶיְרוּ ("מהחלון הגבוה ביותר", תרגום: רמי סערי, פרנסישקו דה קושטה רייש ויורם ברונובסקי, כרמל, 2004), אַלְוָרוּ דֶה קַמְפּוּשׁ ("מה עשיתי מן החיים?", תרגום: רמי סערי ופרנסישקו דה קושטה רייש, כרמל, 2006) ורִיקַרְדוּ רֶיְשׁ ("על העמוד היציב", תרגום: רמי סערי ופרנסישקו דה קושטה רייש, כרמל, 2008). על 417 השירים הכלולים ב"מעבר להר הירוק" ובאחרית הדבר של הספר חתום פֶרְנַנְדוּ פְּסוֹאָה עצמו.

" ספר האי - נחת " הוא יצירת הפרוזה המרכזית של פרננדו פסואה, המשורר הפורטוגלי החשוב ביותר בעת החדשה.

פרננדו פסואה מוכר כיום כאחד היוצרים הגדולים בספרות העולמית, בעשרים השנים האחרונות זוכים כתביו לתפוצה נרחבת בעולם כולו.

" ספר האי - נחת ", שפסואה עסק בכתיבתו במשך כעשרים שנה, הוא אוסף של קטעי פרוזה הנע בין יומן אינטימי לתיאורי גוף ורגשות, הרהורים מטפיזיים, מחשבות על ספרות ואמנות וחדירה למעמקי נפשו של הכותב.

פסואה מתבונן פנימה ומגלה שהנפש היא העולם היחיד הקיים, עולם של חושים וזכרונות, תובנות וחלקי זהות, רגשות ומחשבות. יצירתו של פסואה מדהימה בהיקפה ובעומקה, והיא כובשת לעצמה מקום מרכזי בתרבות העולם.

כדברי רומן יעקובסון: " השם פרננדו פסואה דורש להיכלל ברשימת האמנים העולמיים הגדולים שנולדו בשנות השמונים ( של המאה ה- 19 ): סטרווינסקי, פיקאסו, ג'יס, בראק... כל תכונותיהם של חברי הקבוצה הדגולה הזו מתגלות כשהן מרוכזות במשורר הפורטוגלי. " " ספר האי - נחת " הוא מסמך מרתק של נפש יוצרת ומרגישה, של אדם שבילה את מרבית חייו כהלך אלמוני ברחובות העיר התחתית של ליסבון אך ראה למרחקי זמן ומקום, אדם שהכיל בתוכו יקום שלם ותיעד אותו בכתביו.