המסע בעקבות סאראמאגו – מבוא אישי
ז'וזה סאראמאגו
לפני כמה שנים היה ידוע השם ז'וזה סאראמאגו לקומץ קוראים בעברית, שהצליחו להתגבר על קריאת הספר "דברי ימי מנזר", הרומן הראשון שלו שתורגם לעברית (1990).
הסופר עורר את סקרנותי, אך הסתפקתי בקריאת ספר זה ובספר אחר שהופיע, אף הוא בעברית: "הבשורה על פי ישו". בכך חשתי כי "מילאתי" את החלל התרבותי שלי, זה השייך לספרות הפורטוגזית.
לימים, רק לאחר שנחשפתי לשפה הפורטוגלית ולאוצרות התרבות והספרות של פורטוגל, הבנתי שידיעותיי אז היו מזעריות ביותר.
בהרצאה מזדמנת בבית אריאלה בנושא "חלומות", הציג המרצה שורה אחת מתוך שיר הלקוח מספרו של המשורר הפורטוגלי פרננדו פסואה והוסיף ואמר: "משורר שווה קריאה"...
רשמתי על פיסת נייר את שם הספר ואת שם המשורר (שלא שמעתי עליו דבר קודם לכן). למחרת ניגשתי למדף ספרי השירה שבספרייה העירונית בעירי. הספר עמד שם, מיותם, ריח הנייר היה חדש. נראה כי איש לא שאל את הספר.
קראתי את הספר בשקיקה. היו שם שירים והגיגים של משורר אחד שהוא משוררים רבים. ההחלטה לחקור את פשרו של משורר זה הניעה אותי לחפש בשבועונים ובעיתוני הספרות. מאמר אחד, פרי עטו של יורם מלצר על פסואה וריבוי ההטרונימים שלו, נמצא באחד מכתבי העת. בדיון על פסואה הזכיר הכותב כי הסופר הפורטוגלי, ז'וזה סאראמאגו כתב ספר שכותרתו "שנת מותו של ריקארדו ריש" ובו סיפור "חייו" הדמיוניים של אחד מארבעת ההטרונימים החשובים ביותר שיצר המשורר פרננדו פסואה בדמיונו הפורה. ועוד נאמר שם כי הספר יראה אור בשפה העברית בזמן הקרוב.
דומני שהייתי הראשונה שרכשה את הספר בחנות הספרים הקרובה ביותר. הקריאה בספר הזה מהווה בעבורי נקודת מפנה. השילוב בין פסואה לסאראמאגו הביא אותי לידי החלטה ללכת בעקבות סאראמאגו, לבדוק את יצירתו בשלמותה, ואולי גם לכתוב עליה.
כטירונית באותה עת חיפשתי באינטרנט את השם סאראמאגו שיספק לי מידע כלשהו על הסופר, שלא ידעתי עליו מאומה.
כעשרה שמות מצאתי ברשת (לאחר שהסופר קיבל את פרס הנובל נוספו מאות ואלפי אתרים!). מקצתם הפנו אותי למסעדות בשם סאראמאגו... אתר אחד היה אתר הבית של ז'וזה סאראמאגו, אך עד מהרה התברר שאין מדובר בסופר אלא באיש הנושא שם זהה.
אתר אחר, של בחור צעיר, שהוא מהנדס מחשבים במקצועו ושמו פרננדו, גילה לי שהבחור חובב קריאה, וסאראמאגו עומד בראש מצעד הסופרים ברשימתו.
חילופי הממסרים בדואר האלקטרוני העידו כי המהנדס הוא מקור מידע אדיר בכל הנוגע ליצירותיו (ואישיותו) של סאראמאגו.
לאחר שנודע לי כל מה שהיה אפשר לדלות מן החיפוש הראשוני הזה החל המסע האמתי שלי בעקבות סאראמאגו.
פרננדו, וידידתו פילומנה (שלימים הפכה לחברתי הטובה), נעשו מיד ידידים ל'עט' האלקטרוני, והדיאלוג הפך להיות אחד מן המרתקים שידעתי – דיאלוג שברבות הימים הפך למפגשים אישיים לבביים, רבים וארוכים. השניים, מעריצים גדולים של הסופר, הסכימו לסייע לי בכל דרך.
ואכן הם סיפקו לי מידע שלא יסולא בפז על ההיסטוריה הפורטוגלית, על הסופרים של פורטוגל ב־800 שנה של תרבות, על החברה הפורטוגלית העכשווית ועוד ועוד, והכול מתובל בלשון ביקורתית של בני אדם נבונים ורגישים.
שנה וחצי לאחר תחילתה של ההתכתבות, כאשר אני כבר קוראת פורטוגלית ומתחילה לעיין ביומניו של סאראמאגו ובקטעי עיתונים שנכתבו עליו, זכה סאראמאגו בפרס נובל לספרות לשנת 1998. קווי הטלפון בין ישראל לפורטוגל יכולים להעיד על הצהלה שאפפה אותנו משני עברי הים התיכון. התחושה שההתעניינות ביצירתו של סאראמאגו החלה בטרם הועלה שמו כאן בארץ כמי שמועמד לפרס נובל, הציפה אותי בשמחה שמילאה את כל חדרי הלב והנפש.
במאי 1999 הודיעו לי אנשי שגרירות פורטוגל בארץ, כי מנהל הספרייה הלאומית, פרופסור קרלוס ריש, עומד להגיע לישראל לשהות קצרה בת שתי יממות. האיש הוזמן להרצות על סאראמאגו בספריית בית אריאלה בתל אביב, בערב שיוחד לספרות הפורטוגלית.
לשאלה אם אסכים לסייר עם האיש במהלך היום בירושלים, עיר מולדתי, עניתי מיד בחיוב. בדמיוני ראיתי איש זקן, שבע ימים (כך הצטיירה בעיניי דמותו של מנהל ספרייה לאומית), וקיוויתי שנמצא שפה משותפת במהלך הסיור הזה בעיר הקודש.
שיגרתי דואר אלקטרוני מהיר לחבריי הפורטוגלים ואלה הרגיעו אותי באמרם כי כבוד גדול נפל בחלקי לסייר בירושלים עם כותב מסות הספרות המוערך ביותר בפורטוגל, פרופסור לספרות פורטוגלית מן המשובחים בעולם.
הפגישה בלובי בית המלון הייתה מאוד טבעית. דקות אחדות לאחר מילות הברכה הראשונות התיישבנו במושב האחורי של מכונית השרד של השגרירות שנשלחה לאסוף אותנו, ומיד החלה השיחה לקלוח, שיחה הנמשכת כבר כעשר שנים...
חמש שעות נמשך הסיור בעיר ירושלים, או בחלקים ממנה. קרלוס ריש התרגש ולא הסתיר זאת. סאראמאגו הפך להיות נושא השיחה העיקרי שלנו, כאשר נוכחנו כי אף שהוא פורטוגלי ואני ישראלית קראנו את אותם טקסטים של הסופר (יומנים וספרים). לעתים חשנו כי משפט שהאחד התחיל, האחר המשיכו בטבעיות.
קרלוס ריש סיפר לי באותה הזדמנות שהוא בילה שלושה ימים באי לאנזרוטה מקום מגוריו של סאראמאגו, וראיין אותו. הראיונות כונסו בספר "דיאלוגים עם ז'וזה סאראמאגו" שהתפרסם בפורטוגל, דיאלוגים המנסים להתחקות אחר הלך מחשבתו ודרכי כתיבתו של הסופר.
המפגש הזה בביתו של הסופר והשיחות שניהלו ביניהם, הולידו חברות אמתית בין השניים. קרלוס ריש נמנה עם אורחי הכבוד בשבדיה בטקס קבלת פרס הנובל וידע לספר לי כי פילאר, אשתו של סאראמאגו, לבשה באחד הערבים שמלה ועליה מודפסים משפטים מתוך הספר "הבשורה על פי ישו", ספר, שבעטיו עזב סאראמאגו את מולדתו פורטוגל ועבר להתגורר באי לאנזרוטה.
סאראמאגו וקרלוס ריש באי לאנזרוטֶה
קרלוס ריש סיפר לי שביום בהיר אחד הזמינוֹ סאראמאגו לארוחת צהריים במסעדה המצויה בתוך יער בוסאקו, מקום מהלך קסם. בעיצומה של הארוחה הושיט הסופר שקית ניילון פשוטה ואמר לקרלוס "זו המתנה שלי לספרייה הלאומית".
כשפתח קרלוס ריש את השקית התגלה לפניו כתב היד של הספר "שנת מותו של ריקארדו ריש". הוא חש כי האדמה רועדת תחתיו. כמנהל ספרייה לאומית, שיש בה אלפי כותרים ומאות כתבי יד, הוא הבין את משמעותו של האוצר שנפל בחלקו ובחלקם של החוקרים של הסופר.
את כתב היד של הספר "שנת מותו של ריקארדו ריש" אפשר למצוא בליסבון, בחדר "השמורים" של הספרייה הגדולה הזאת, חבוי בתוך שני תיקי קרטון גדולים.
באחד מביקוריי בליסבון הובלתי לחדר "השמורים". מיד הבנתי שאני עומדת לחוות חוויה מיוחדת במינה שאינה מזדמנת לנו לעתים תכופות.
בעיון בכתב היד גיליתי כי הוא נכתב על מכונת כתיבה מכאנית, ומעוטר בתיקונים בכתב ידו של הסופר. נראה כי סאראמאגו ממעט בתיקונים על הטקסט המודפס. מחברת שחורה נלווית לספר ובה הערות של המחבר הכוללות את המחקר שנעשה טרם כתיבת ספר כלשהו (מחקר החובק תחומי עולם רבים כמו היסטוריה, פוליטיקה, פילוסופיה וספרות), והערות מרתקות המלמדות על ההתלבטויות טרם הכתיבה, כגון מה לכתוב בפרק הראשון? מי תהיינה הדמויות? שמותיהן? מה יהיה מזג האוויר שיפתח את הספר? ועוד כהנה וכהנה שאלות משאלות שונות ומשונות.
הערות שכתב הסופר לרומן "שנת מותו של ריקארדו ריש"
בשבילי זו הייתה חוויה שריגשה אותי יותר מפגישה עם הסופר פנים אל פנים. לגעת בכתב היד פירושו לחדור לפן הפנימי של הסופר, להיכנס למרחב האינטימיות שלו, מבלי שהוא יודע על כך.
לקרוא את הספר השלם שפורסם, לאחר ההתלבטויות והתיקונים, זו זכותו של כל מי שקונה את הספר וקורא בו. אך בשלב הזה הספר כבר אינו שייך לסופר, הוא נעשה נחלת הקוראים.
את כתב היד לא תמיד נותן סופר בימי חייו. בדרך כלל מוצאים אותו בעליית הגג, או בידי היורשים המעוניינים להרוויח הון על חשבון כישרונו של האחר.
סאראמאגו הוא סופר שהעניק את כתב היד, וגם את תעודת ההכתרה שלו כזוכה בפרס נובל, בידיעה ברורה שהוא חושף כאן פן שלא היה אפשר לעמוד עליו לולא עשה כן. דרושים לשם כך אומץ לב, ביטחון, ובעיקר בני אדם בעלי גישה הומנית.
בשנים האחרונות משתמש סאראמאגו במעבד תמלילים ובמחשב. הכתיבה על צג המחשב אינה מאפשרת לנו, הקוראים, את המפגש עם ההתלבטויות של המחבר. אנחנו מקבלים מוצר מוגמר ולעתים בהיר יותר, נקי יותר מריבוי משמעויות. ואמנם לא תמיד התוצר הוא בעל איכות גדולה יותר.
אין טעם להתלונן על מה ש"הולך לאיבוד". אך עדיין איני רואה תחליף לתחושה המרגשת של המגע עם הספר, עם הנייר, עם הריח של ספר חדש, עם הדפדוף, עם הסקרנות הטבועה באוהבי ספרות.
בנסיעותיי המרובות לפורטוגל שבהן נפגשתי גם עם סאראמאגו, ישבתי שעות בספרייה הלאומית ועסקתי בכתיבה מחקרית. בד בבד ניהלתי שיחות עם קרלוס ריש, אשר בהם דנו בדברים שכתבתי, כשאני מקבלת מן האיש עוד ועוד "זריקות עידוד" שאני אכן בדרך הנכונה. כל אלה, וסיבות רבות נוספות שהדף הקצר הזה אינו יכול להכילן, גרמו לי לכתוב את הספר הזה שהוא מחווה לרבים שהכניסו לחיי טעם של משהו אחר, שהוא קרוב ורחוק בעת ובעונה אחת. של קרבה לתרבות חדשה שהייתה לכאורה משהו שקשה לחדור לתוכה, והנה היא נעשית חלק ממני, למשהו שאינני יכולה להתכחש לו עוד.
התמזל מזלי לפגוש בני אדם בעלי רקע חברתי תרבותי אחר. את החוויה הזאת אני רוצה להעביר לקורא הישראלי ולשתפו בחוויה האישית שלי.
בספר זה אציג קריאות אישיות ונשיות שלי ביצירות של סאראמאגו, קריאות שכמה מהן עברו שיפוט של קוראים יקרים שהמקום צר מלהכיל את שמותיהם.
תודה גדולה לז'וזה סאראמאגו על כתיבתו שהביאה אותי לידי מחקר על יצירתו, ובזכותו הכרתי את קרלוס ריש, את פרננדו ופילומנה ואת מעגל האנשים האין סופי שנקרו בדרכי.
תודה גדולה לשגרירות פורטוגל בישראל על התמיכה בכל הדרך, ובעיקר לפרננדו פרירה דה סילבה, נספח התרבות של השגרירות, איש יקר הדובר עברית רהוטה ואשר היה שותף מלא יחד אתי בתכנית הרדיו "מילים המנסות לגעת" שעסקה רובה ככולה בסופר ז'וזה סאראמאגו.
תודה מיוחדת למורים שלי לפורטוגלית: לוסיה מוצ'ניק ואינסיו שטיינדהרדט, ולמרים טבעון, המתרגמת לעברית של סאראמאגו, על שנים ארוכות של חברוּת ועידוד.
ולבסוף, תודה למשפחתי שליוותה אותי במסע הארוך הזה בסבלנות ובהבנה. מסע ש"בלבל" גם אותם ולא אחת הציגו אותי כמי שנולדה בפורטוגל אף כי שורשיי נטועים עמוק מאוד בישראל.
המסע בעקבות סאראמאגו – מבוא אישי
ז'וזה סאראמאגו
לפני כמה שנים היה ידוע השם ז'וזה סאראמאגו לקומץ קוראים בעברית, שהצליחו להתגבר על קריאת הספר "דברי ימי מנזר", הרומן הראשון שלו שתורגם לעברית (1990).
הסופר עורר את סקרנותי, אך הסתפקתי בקריאת ספר זה ובספר אחר שהופיע, אף הוא בעברית: "הבשורה על פי ישו". בכך חשתי כי "מילאתי" את החלל התרבותי שלי, זה השייך לספרות הפורטוגזית.
לימים, רק לאחר שנחשפתי לשפה הפורטוגלית ולאוצרות התרבות והספרות של פורטוגל, הבנתי שידיעותיי אז היו מזעריות ביותר.
בהרצאה מזדמנת בבית אריאלה בנושא "חלומות", הציג המרצה שורה אחת מתוך שיר הלקוח מספרו של המשורר הפורטוגלי פרננדו פסואה והוסיף ואמר: "משורר שווה קריאה"...
רשמתי על פיסת נייר את שם הספר ואת שם המשורר (שלא שמעתי עליו דבר קודם לכן). למחרת ניגשתי למדף ספרי השירה שבספרייה העירונית בעירי. הספר עמד שם, מיותם, ריח הנייר היה חדש. נראה כי איש לא שאל את הספר.
קראתי את הספר בשקיקה. היו שם שירים והגיגים של משורר אחד שהוא משוררים רבים. ההחלטה לחקור את פשרו של משורר זה הניעה אותי לחפש בשבועונים ובעיתוני הספרות. מאמר אחד, פרי עטו של יורם מלצר על פסואה וריבוי ההטרונימים שלו, נמצא באחד מכתבי העת. בדיון על פסואה הזכיר הכותב כי הסופר הפורטוגלי, ז'וזה סאראמאגו כתב ספר שכותרתו "שנת מותו של ריקארדו ריש" ובו סיפור "חייו" הדמיוניים של אחד מארבעת ההטרונימים החשובים ביותר שיצר המשורר פרננדו פסואה בדמיונו הפורה. ועוד נאמר שם כי הספר יראה אור בשפה העברית בזמן הקרוב.
דומני שהייתי הראשונה שרכשה את הספר בחנות הספרים הקרובה ביותר. הקריאה בספר הזה מהווה בעבורי נקודת מפנה. השילוב בין פסואה לסאראמאגו הביא אותי לידי החלטה ללכת בעקבות סאראמאגו, לבדוק את יצירתו בשלמותה, ואולי גם לכתוב עליה.
כטירונית באותה עת חיפשתי באינטרנט את השם סאראמאגו שיספק לי מידע כלשהו על הסופר, שלא ידעתי עליו מאומה.
כעשרה שמות מצאתי ברשת (לאחר שהסופר קיבל את פרס הנובל נוספו מאות ואלפי אתרים!). מקצתם הפנו אותי למסעדות בשם סאראמאגו... אתר אחד היה אתר הבית של ז'וזה סאראמאגו, אך עד מהרה התברר שאין מדובר בסופר אלא באיש הנושא שם זהה.
אתר אחר, של בחור צעיר, שהוא מהנדס מחשבים במקצועו ושמו פרננדו, גילה לי שהבחור חובב קריאה, וסאראמאגו עומד בראש מצעד הסופרים ברשימתו.
חילופי הממסרים בדואר האלקטרוני העידו כי המהנדס הוא מקור מידע אדיר בכל הנוגע ליצירותיו (ואישיותו) של סאראמאגו.
לאחר שנודע לי כל מה שהיה אפשר לדלות מן החיפוש הראשוני הזה החל המסע האמתי שלי בעקבות סאראמאגו.
פרננדו, וידידתו פילומנה (שלימים הפכה לחברתי הטובה), נעשו מיד ידידים ל'עט' האלקטרוני, והדיאלוג הפך להיות אחד מן המרתקים שידעתי – דיאלוג שברבות הימים הפך למפגשים אישיים לבביים, רבים וארוכים. השניים, מעריצים גדולים של הסופר, הסכימו לסייע לי בכל דרך.
ואכן הם סיפקו לי מידע שלא יסולא בפז על ההיסטוריה הפורטוגלית, על הסופרים של פורטוגל ב־800 שנה של תרבות, על החברה הפורטוגלית העכשווית ועוד ועוד, והכול מתובל בלשון ביקורתית של בני אדם נבונים ורגישים.
שנה וחצי לאחר תחילתה של ההתכתבות, כאשר אני כבר קוראת פורטוגלית ומתחילה לעיין ביומניו של סאראמאגו ובקטעי עיתונים שנכתבו עליו, זכה סאראמאגו בפרס נובל לספרות לשנת 1998. קווי הטלפון בין ישראל לפורטוגל יכולים להעיד על הצהלה שאפפה אותנו משני עברי הים התיכון. התחושה שההתעניינות ביצירתו של סאראמאגו החלה בטרם הועלה שמו כאן בארץ כמי שמועמד לפרס נובל, הציפה אותי בשמחה שמילאה את כל חדרי הלב והנפש.
במאי 1999 הודיעו לי אנשי שגרירות פורטוגל בארץ, כי מנהל הספרייה הלאומית, פרופסור קרלוס ריש, עומד להגיע לישראל לשהות קצרה בת שתי יממות. האיש הוזמן להרצות על סאראמאגו בספריית בית אריאלה בתל אביב, בערב שיוחד לספרות הפורטוגלית.
לשאלה אם אסכים לסייר עם האיש במהלך היום בירושלים, עיר מולדתי, עניתי מיד בחיוב. בדמיוני ראיתי איש זקן, שבע ימים (כך הצטיירה בעיניי דמותו של מנהל ספרייה לאומית), וקיוויתי שנמצא שפה משותפת במהלך הסיור הזה בעיר הקודש.
שיגרתי דואר אלקטרוני מהיר לחבריי הפורטוגלים ואלה הרגיעו אותי באמרם כי כבוד גדול נפל בחלקי לסייר בירושלים עם כותב מסות הספרות המוערך ביותר בפורטוגל, פרופסור לספרות פורטוגלית מן המשובחים בעולם.
הפגישה בלובי בית המלון הייתה מאוד טבעית. דקות אחדות לאחר מילות הברכה הראשונות התיישבנו במושב האחורי של מכונית השרד של השגרירות שנשלחה לאסוף אותנו, ומיד החלה השיחה לקלוח, שיחה הנמשכת כבר כעשר שנים...
חמש שעות נמשך הסיור בעיר ירושלים, או בחלקים ממנה. קרלוס ריש התרגש ולא הסתיר זאת. סאראמאגו הפך להיות נושא השיחה העיקרי שלנו, כאשר נוכחנו כי אף שהוא פורטוגלי ואני ישראלית קראנו את אותם טקסטים של הסופר (יומנים וספרים). לעתים חשנו כי משפט שהאחד התחיל, האחר המשיכו בטבעיות.
קרלוס ריש סיפר לי באותה הזדמנות שהוא בילה שלושה ימים באי לאנזרוטה מקום מגוריו של סאראמאגו, וראיין אותו. הראיונות כונסו בספר "דיאלוגים עם ז'וזה סאראמאגו" שהתפרסם בפורטוגל, דיאלוגים המנסים להתחקות אחר הלך מחשבתו ודרכי כתיבתו של הסופר.
המפגש הזה בביתו של הסופר והשיחות שניהלו ביניהם, הולידו חברות אמתית בין השניים. קרלוס ריש נמנה עם אורחי הכבוד בשבדיה בטקס קבלת פרס הנובל וידע לספר לי כי פילאר, אשתו של סאראמאגו, לבשה באחד הערבים שמלה ועליה מודפסים משפטים מתוך הספר "הבשורה על פי ישו", ספר, שבעטיו עזב סאראמאגו את מולדתו פורטוגל ועבר להתגורר באי לאנזרוטה.
סאראמאגו וקרלוס ריש באי לאנזרוטֶה
קרלוס ריש סיפר לי שביום בהיר אחד הזמינוֹ סאראמאגו לארוחת צהריים במסעדה המצויה בתוך יער בוסאקו, מקום מהלך קסם. בעיצומה של הארוחה הושיט הסופר שקית ניילון פשוטה ואמר לקרלוס "זו המתנה שלי לספרייה הלאומית".
כשפתח קרלוס ריש את השקית התגלה לפניו כתב היד של הספר "שנת מותו של ריקארדו ריש". הוא חש כי האדמה רועדת תחתיו. כמנהל ספרייה לאומית, שיש בה אלפי כותרים ומאות כתבי יד, הוא הבין את משמעותו של האוצר שנפל בחלקו ובחלקם של החוקרים של הסופר.
את כתב היד של הספר "שנת מותו של ריקארדו ריש" אפשר למצוא בליסבון, בחדר "השמורים" של הספרייה הגדולה הזאת, חבוי בתוך שני תיקי קרטון גדולים.
באחד מביקוריי בליסבון הובלתי לחדר "השמורים". מיד הבנתי שאני עומדת לחוות חוויה מיוחדת במינה שאינה מזדמנת לנו לעתים תכופות.
בעיון בכתב היד גיליתי כי הוא נכתב על מכונת כתיבה מכאנית, ומעוטר בתיקונים בכתב ידו של הסופר. נראה כי סאראמאגו ממעט בתיקונים על הטקסט המודפס. מחברת שחורה נלווית לספר ובה הערות של המחבר הכוללות את המחקר שנעשה טרם כתיבת ספר כלשהו (מחקר החובק תחומי עולם רבים כמו היסטוריה, פוליטיקה, פילוסופיה וספרות), והערות מרתקות המלמדות על ההתלבטויות טרם הכתיבה, כגון מה לכתוב בפרק הראשון? מי תהיינה הדמויות? שמותיהן? מה יהיה מזג האוויר שיפתח את הספר? ועוד כהנה וכהנה שאלות משאלות שונות ומשונות.
הערות שכתב הסופר לרומן "שנת מותו של ריקארדו ריש"
בשבילי זו הייתה חוויה שריגשה אותי יותר מפגישה עם הסופר פנים אל פנים. לגעת בכתב היד פירושו לחדור לפן הפנימי של הסופר, להיכנס למרחב האינטימיות שלו, מבלי שהוא יודע על כך.
לקרוא את הספר השלם שפורסם, לאחר ההתלבטויות והתיקונים, זו זכותו של כל מי שקונה את הספר וקורא בו. אך בשלב הזה הספר כבר אינו שייך לסופר, הוא נעשה נחלת הקוראים.
את כתב היד לא תמיד נותן סופר בימי חייו. בדרך כלל מוצאים אותו בעליית הגג, או בידי היורשים המעוניינים להרוויח הון על חשבון כישרונו של האחר.
סאראמאגו הוא סופר שהעניק את כתב היד, וגם את תעודת ההכתרה שלו כזוכה בפרס נובל, בידיעה ברורה שהוא חושף כאן פן שלא היה אפשר לעמוד עליו לולא עשה כן. דרושים לשם כך אומץ לב, ביטחון, ובעיקר בני אדם בעלי גישה הומנית.
בשנים האחרונות משתמש סאראמאגו במעבד תמלילים ובמחשב. הכתיבה על צג המחשב אינה מאפשרת לנו, הקוראים, את המפגש עם ההתלבטויות של המחבר. אנחנו מקבלים מוצר מוגמר ולעתים בהיר יותר, נקי יותר מריבוי משמעויות. ואמנם לא תמיד התוצר הוא בעל איכות גדולה יותר.
אין טעם להתלונן על מה ש"הולך לאיבוד". אך עדיין איני רואה תחליף לתחושה המרגשת של המגע עם הספר, עם הנייר, עם הריח של ספר חדש, עם הדפדוף, עם הסקרנות הטבועה באוהבי ספרות.
בנסיעותיי המרובות לפורטוגל שבהן נפגשתי גם עם סאראמאגו, ישבתי שעות בספרייה הלאומית ועסקתי בכתיבה מחקרית. בד בבד ניהלתי שיחות עם קרלוס ריש, אשר בהם דנו בדברים שכתבתי, כשאני מקבלת מן האיש עוד ועוד "זריקות עידוד" שאני אכן בדרך הנכונה. כל אלה, וסיבות רבות נוספות שהדף הקצר הזה אינו יכול להכילן, גרמו לי לכתוב את הספר הזה שהוא מחווה לרבים שהכניסו לחיי טעם של משהו אחר, שהוא קרוב ורחוק בעת ובעונה אחת. של קרבה לתרבות חדשה שהייתה לכאורה משהו שקשה לחדור לתוכה, והנה היא נעשית חלק ממני, למשהו שאינני יכולה להתכחש לו עוד.
התמזל מזלי לפגוש בני אדם בעלי רקע חברתי תרבותי אחר. את החוויה הזאת אני רוצה להעביר לקורא הישראלי ולשתפו בחוויה האישית שלי.
בספר זה אציג קריאות אישיות ונשיות שלי ביצירות של סאראמאגו, קריאות שכמה מהן עברו שיפוט של קוראים יקרים שהמקום צר מלהכיל את שמותיהם.
תודה גדולה לז'וזה סאראמאגו על כתיבתו שהביאה אותי לידי מחקר על יצירתו, ובזכותו הכרתי את קרלוס ריש, את פרננדו ופילומנה ואת מעגל האנשים האין סופי שנקרו בדרכי.
תודה גדולה לשגרירות פורטוגל בישראל על התמיכה בכל הדרך, ובעיקר לפרננדו פרירה דה סילבה, נספח התרבות של השגרירות, איש יקר הדובר עברית רהוטה ואשר היה שותף מלא יחד אתי בתכנית הרדיו "מילים המנסות לגעת" שעסקה רובה ככולה בסופר ז'וזה סאראמאגו.
תודה מיוחדת למורים שלי לפורטוגלית: לוסיה מוצ'ניק ואינסיו שטיינדהרדט, ולמרים טבעון, המתרגמת לעברית של סאראמאגו, על שנים ארוכות של חברוּת ועידוד.
ולבסוף, תודה למשפחתי שליוותה אותי במסע הארוך הזה בסבלנות ובהבנה. מסע ש"בלבל" גם אותם ולא אחת הציגו אותי כמי שנולדה בפורטוגל אף כי שורשיי נטועים עמוק מאוד בישראל.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
