Saudade
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
Saudade
מכר
מאות
עותקים
Saudade
מכר
מאות
עותקים

עוד על הספר

  • תרגום: ארז וולק, מיכל שליו, יוסי טל, אודליה חיטרון
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: יוני 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 152 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 32 דק'

פרננדו פסואה

פרננדו אנטוניו נוגיירה פסואה (בפורטוגזית: Fernando António Nogueira de Seabra Pessoa‏; 13 ביוני 1888 - 30 בנובמבר 1935), סופר ומשורר, נחשב לגדול המשוררים המודרניים של פורטוגל.

ב-1935 ראה אור ספר שיריו הראשון של פסואה בשפה הפורטוגלית, "מסר". נוסף לכך, הוא פרסם ארבעה כרכים של שירה אנגלית וכמה מאות שירים וקטעי פרוזה בכתבי עת ספרותיים. פועלו הספרותי של פסואה קנה לו הערכה בקרב החוגים הספרותיים בפורטוגל עוד בימי חייו, אולם רק לאחר שהלך לעולמו התבררה מידת גדולתו וחשיבותו. לאחר מותו התגלו בביתו למעלה מ-25 אלף דפים כתובים בכתב ידו, שכללו קטעי שירה, הגות, מחזות, טקסטים מיסטיים ורומנים. מפעל התרגום וההוצאה לאור של כתביו טרם הושלם.
פסואה חיבר את כתביו תחת מספר רב של שמות עט, 70 לכל הפחות. אולם בניגוד לשמות עט רגילים, אלה ששימשו את פסואה היו דמויות מפותחות, בעלות ביוגרפיה, אישיות וסגנון כתיבה משל עצמן. חלקן אף קיימו ביניהן מערכות יחסים מורכבות וביקרו זו את יצירתה של זו. דמויות אלה, שהיו כולן פרי-רוחו של פסואה עצמו, כונו בפיו הטרונימים. שלושת ההטרונימים המרכזיים של פסואה היו אלברטו קאיירו, ריקארדו רייש ואָלְוַורוּ דה קמפוש.

תקציר

שלושה סופרים פורטוגלים מכוננים, אולי הגדולים ביותר במאה העשרים, שבים ונפגשים בספר אחד. יצירותיהם משמיעות באזני הקורא העברי מלה שככל שהיא חיונית בשפתם, אינה ניתנת לתרגום: SAUDADE. מעין עצב מתוק, שמחה מלנכולית, אושר נוסטלגי או כמיהה בלתי אמצעית לדבר-מה בלתי ניתן לתפישה: זמן, אהבה, ארץ לא נודעת. רגש עמום וחודרני, נימה המבטאת את תמציתה של אומה, הדי.אן.איי שלה, מבנה נפשי ומנטלי ׳מלוח׳ של אלו היושבים בסוף מערב, מתבוננים אל מעבר למים ולאופק. 
 
חלופת מכתבי אהבה בין פרננדו פסואה לאהובתו היחידה, אופליה קיירוש, והצהרת אהבה הניתנת מפי ההטרונימית-אשה היחידה שלו, נערה גיבנת, למסגר מקומי; סיפור אהבה חצרני ואסור של מאהב מיוסר, מאת אסה דה קירוש; ומעשה-אהבה נפתל של פקיד מסור, מר וייגה, ששיברון-הלב שלו מוביל אותו למקומות בלתי צפויים, מאת אנטוניו פטריסיו. כל אלה לכודים בספר אחד, שניגונו מסמן מפתח לשירי הפאדו המתנגנים בטברנות הליסבואניות, מעל קערת שבלולים ולצד כוסיות אגווארדנטה. ספר המהווה תזכורת לכך שמיטב הספרות העולמית עוד ממתינה להתרגם לעברית. איזה כיף! אילו מטעמים. 
 
 
"אנטוניו פטריסיו כתב את אחד מקבצי הסיפורים המושלמים ביותר בתולדות הספרות הפורטוגלית." פרננדו פסואה
"דה קיירוש הוא הרבה יותר גדול ממורי היקר, גוסטב פלובר." אמיל זולא 
"למשוררים כמו פסואה אין ביוגרפיה: יצירתו עצמה היא הביוגרפיה שלו." אוקטביו פאס 

פרק ראשון

וֶייגָה
אנטוניו פטריסיו
 
מפורטוגזית: יוסי טל
 
 
לרָמירוּ מוֹרָאוּ
 
הוא הטיפוס המוזר ביותר שאני מכיר. בן כמה הוא? ודאי שלושים או יותר. גופו השדוף הוא קולב קודר, הנושא בגדים רפויים מאוד שקיבל מאנשים: מעילי רוח, מקטורני פראק, וֶסטים הדורים ההולכים ומוריקים, כבר אחוזי רקב, ומבוזים על שלדו הכפוף של הקבצן הזה יותר משהיו בחנות כלשהי של יד שנייה, או על גופו של מוקיון.
אין ספק שאתם מכירים אותו, אין ספק שברוב טקס ובכובד לשון הוא כבר ביקש מכם נדבה. הוא בחור אומלל והוא משוגע: וֶייגָה.
קריקטורה של הרחובות, דמות נישאת ופיוטית. אני מוצא אותו תמיד מתהלך לו בצעד מדוד, בהזנחה הגבנונית של הנווד, שהיתה משַווה ארשת גִנדור לדיפלומט.
ובכן: הוא בסך הכול קבצן. אך לא קבצן כמו כולנו, בפינת רחוב או בשער ידוע של משרד ממשלתי כלשהו, בחיפוש אחר משרה או כלה עשירה, עשרה רֵיאָל או השתתפות במונופול כזה או אחר. לא זה המצב: הוא זן אחר, הוא פרדוקסלי, הוא ייחודי!
הוא מקבץ נדבות בשביל לאכול, אך אינו אוכל כמו כולנו: למען האכילה. הוא אוכל כדי לחיות את החיים, את החיים בשלמותם! חכו רגע: הוא יוצא מן הכלל.
תנו לי קודם ואספר לכם איך הוא היה בעבר.
וייגה, כשהתוודעתי אליו, עבד בבית דין לענייני רישום. בעשר בבוקר, יום־יום, ניגש לחובתו הביורוקרטית בחרדת קודש. כך נשאר עד השעה שלוש, כפוף כולו, ממלא את תפקידו באדיקות, חורט בנייר הרשמי בכתב מסוגנן ומעוגל, כה מושלם וכה נדוש עד שהיה מביא גרפולוג לכדי ייאוש.
הוא היה טיפוס ניטרלי, לא מועיל, לא מזיק, שעורר בכל בית הדין אהדה נדיבה ולגלגנית. הלבלר, כך אמרו עליו עמיתיו: הוא בחור אומלל.
הוא בהחלט היה בחור אומלל.
עצביו הדאובים סבלו למראה הדרמה היומיומית של בית הדין, מופע האומללות החי, המופע שחבריו ניצלו וראו בו את המשרה הטובה יותר, הנוספת והרווחית, את התפקיד האמיתי.
וייגה, המסכן, לא ניצֵל: הוא סבל. לעתים, כשהעתיק רישומי חקירה, צווי מעצר או עיקול בגין חוב, ישב בעיניים מלאות דמעות, ועצביו המתמרדים עמוּמות הצמידו את ידיו הרזות אל העט, והפריעו ברעידות חסרות חן לכתב ידו היפה והנדוש עד מאוד.
אל רבות מהרשימות הנוקשות הללו, החורצות גורלות בנוסחאות, השתרבב תרשים הרגש הרומנטי שלו, המפה המעוררת חמלה של עצביו.
בבית הדין לענייני רישום, הרבה יותר מאשר בספרים, ללא עיטורים ספרותיים, ללא דימויים, שמע וייגה את הגאות הצרודה של החרפה: עטו הקשוב התהלך בשבעת מדוריה הקודרים; הוא הכיר אותה על פה, כמו עיתון חי שנצעק באוזניו, ושאת תוכנו כתב על נייר רשמי תמורת 20,000 ריאל לחודש.
באותם דפים רשמיים חלפו ברפרוף חיי החברה כמו במעין תוכן עניינים; הוא קרא בהם, כמו בפרטיטורה, את כל ההרמוניה האנושית. ואיזו הרמוניה, אלוהים!
הוא רצה לברוח, לאטום את אוזניו, להיכנס לבדו לתוך מערה. הוא התחכך שם, מכווץ, בשאיפות, בדמויות רפאים פצועות. כיוון שהיה חלוש, רגשן חולמני, חש אימה: הוא רצה לבכות. שלא כאחרים, לא שקע בציניות אנוכית: הוא רק הלך ויצא מדעתו.
חברים לא יכלו להיות לו, כמובן: הוא היה מגוחך, היה שונה, היה אדם בודד. צחקו עליו ברוח טובה, לחצו את ידו בגדלות רוח.
כשהתרחק מקבוצה כלשהי, באולם המנזר המקומר של בית הדין, הלך תמיד מלא מצוקה, מתוך רצון להיעלם, מתוך חשק למות, כי ידע היטב שלועגים לו, בגלל הנעליים החורקות, בגלל הגמגום.
הוא חי עם אמו, ללא קרובי משפחה נוספים. רק הגיע הביתה וכבר התחיל לשכוח, לשרוף בגחליו הפנימיות את האומללות ההיא, ובאור חומר הבערה הגרוע הזה יצר הילה לחלומו.
על מה חלם? על אהבה.
הוא ראה את האהבה עירומה, מצומצמת לכדי הליכים משפטיים; הוא שמע אותה נאבקת בפראות בכותונת המשוגעים שהיא החוק; הוא התחכך בה בבית הדין לענייני רישום, בכל דמויותיה, מן הזונה בסמטה ועד העשיר הנואף; ולמרות כל זאת, הוא התעקש לאהוב מתוך טמטום, מתוך שכנוע ואמון – המסכן! – מכוח איזה גורל מריר שדן אותו לדמות האוהב, הנתון בשלד משפיל של מריונטה.
הוא אהב.
היא היתה בלונדינית בהירה מאוד, מוֹכרת בחנות סדקית, שם ברחוב. הוא כתב לה, בלילות הזיה, מכתבים אינסופיים על נייר כחול. הוא אמר שהיא הכול בשבילו והיא נענתה לו. כמה שבועות ראה צבע זהב, התהלך בערפול חושים, כמו בחלום, מוחזק בחוטי הצמה ההיא, מרחף בגובה הקומה השלישית.
כך היה גם בחדרון הלבלרים. אם הניחו לו רק לכמה רגעים עצם עיניים כמיסטיקן, כדי להקרין את דמותה על עפעפיו, למלמל בלחש דברי סגידה.
מה אכפת לו כעת בית הדין, הטרגדיה ההיא חסרת הצורה, חסרת הסגנון, כל כך הרבה מילים המחביאות דרמות, שהוא, מתוקף תפקידו, העתיק! הוא כתב תוך כדי מחשבה עליה, אפוף ערפל, כמו בתוך ענן גואל, וכבר לא ראה בנייר מעין ים של שורות, שגוויות של גורלות צפות בו, שרידי תקוות, חיים רקובים...
זה ימים רבים היה וייגה כמעט ישות של חלום. בבית אמר לאמו דברים מעורפלים; אולי הוא אכל פחות, אבל הוא קָרַן.
הוא השקיע רבות בטיפוח המראה. שלח את הפראק הישן שלו לניקוי, כי כבר נעשה חלק ומבריק מרוב בלאי; אף קנה מגבעת שחורה, שהכאיבה לו קצת בראש. בהתחשב בכך שזו היתה מגבעת משומשת, היא היתה מרהיבה. מכר לו אותה עמית לעבודה מבית הדין לרישום. הוא הסתובב גדוש אושר כביצה. זה היה חשק מטופש לחייך, לנשק ילדים, לתת נדבות, להודות לאלוהים על השמש ועל הגשם, ולומר לכולם שמישהי אוהבת אותו.
הוא הלך להתמקח על מחירה של טבעת זהב, וצמצם את הוצאותיו להפליא כדי להעניק לה בקרוב את טבעת האירוסים ההיא. בעיניו היתה הטבעת סימן משמים: היא תאחד לתמיד את גורלותיהם.
הוא ילך וידבר אתה, יצעק לה ברחוב את אהבתו, רק כשיוכל להביא את הטבעת החלקה ההיא, והיא תענוד אותה ותביט בו מבוישת, כמו בטקס נישואים.
הגיע היום. וייגה אפילו לא אכל. הוא שם את הטבעת בכיס, חבש את המגבעת, נשק לידה של אמו הנרגשת עד מאוד ועזב בהליכתו המדודה והאילמת, חגיגי מאוד, כאילו צעד על שפת הגורל.
היה עדיין מוקדם. הוא התהלך לו לאטו ברחובות, זרועותיו תלויות לצדו, נרפה, מהורהר, ותכנן תוכניות לעתיד: דירה אחרת טובה יותר, ובעוד כמה שנים – בית משפחה לצדה, הבלונדינית האלמותית.
הוא צעד, נלהב, מתנדנד, בלי להביט, בלי לקלוט את המראות שסביבו, צעד ועישן את מונולוג החלומות שלו, צעד והרגיש בעונג את בוא הערב.
לבסוף נעצר ונעץ עיניים קודחות במרפסת ההיא שבקומה השלישית.
הוא חיכה... הוא חיכה והיא לא באה!... כמה זמן התבונן במרפסת? אולי חמש דקות, אולי שעה. הוא איבד את תחושת הזמן. הוא לא ידע. לפתע נע התריס בחלון... זו היתה היא. היא הביטה רגע, ראתה אותו ונסוגה לאחור בחדות.
"מסכנה קטנה! היא לא יכולה לבוא עכשיו. אולי יש אצלה אנשים... אני אחכה," חשב וייגה ברגליים רועדות. והוא חיכה, חיכה בייסורים.
לבסוף צלצל השעון עשר, עשר מהלומות בתוך ראשו. הוא נשא עיניים. הוא לא יכול יותר. אור ירח, אבן חן נוזלית, הכה בזגוגיות, והיא הופיעה באור, לבנה מאוד, בדיוק ברגע שפקיד מטורזן שעבר שם התנגש בו.
"זה בטח היה בלי כוונה," חשב וייגה, אולם מיד לאחר מכן ראה שהוא חוזר להציק לו.
"מה הוא רוצה ממני? מה עשיתי לו?" והוא חקר את עצמו כך בתמימות, כשראה אותו מסמן לכיוון הקומה שלה, מצביע עליו וצוחק בלעג.
מסביבו נעצרו החיים כולם. הוא חדל לראות, חדל לשמוע, נותר ללא תזוזה, במין משב של סחרחורת שנגע בו בעדינות, פניו כלפי מעלה, חיוור, נטול הכרה. האחר התקרב אליו, אחז בו בצווארו בכוח רב, ובליווי טלטולים חדים התחיל לומר לו:
"מה אתה עושה כאן, אידיוט? עוד לא קלטת שעושים ממך צחוק? אני זה שמביא את המכתבים שלך הנה, כדי לקרוא אותם לחברים שלי, כדי לצחוק. אתה תמיד שיחת היום... אתה שומע אותי?"
והוא נענע אותו פעם אחרונה, חזקה יותר.
"אין טעם. הוא חירש כמו קיר."
וייגה הביט בו המום, בלי ניע. לא הוציא מפיו מילה. התאבן לגמרי. היה כפוף מחולשה, כמעט ולא שמע דבר, ובעיניו הקודחות, הפקוחות לרווחה, עמדה התפכחות עצומה מאשליה, טמטום חושים, רִיק של תדהמה, טירוף למחצה... הוא עמד מול האיש אך לא ראה אותו. כל גופו הרזה, המושפל, נכפף עוד יותר מן האכזבה, כאילו ריסק אותו פרץ רוח. היה נדמה שהוא ממתין לזרועות כלשהן כדי ליפול. האחר הביט בו בבוז בהמי, וסיים עם אגרוף קמוץ בכיוונו:
"עכשיו עוּף! או שאני אשבור לך את הפרצוף."
וייגה לא זע. הוא נותר קפוא.
"לא שמעת, חתיכת חמור? לא שמעת?"
ומכיוון שלא נע כלל, החטיף לו האיש סטירה שסחררה אותו. אחר כך, מעוצמת העונג ששאב מניצחונו, הפליא בו בבעיטות, החזיק אותו תחת רגליו מגולגל כמו סמרטוט, עד שהגיע לרוויה והחליט להרפות ממנו, לחנון אותו ברוחב יד:
"די, מספיק. קח בשביל טבק..."
ירח של התעלות האיר מלמעלה, ירח אהבה, ורפה השכל, שהזדחל כפוף ברחוב, החניק את יבבותיו בממחטה, סגר את פיו היבש כמו בעווית, ורק הרצון הבוער הניעו עוד לפנים: הרצון ללכת להעיר את אמו בחדר השינה החשוך כדי לבכות בשקט צמוד אליה, כמו ילדון שלעגו לו בבית הספר.
רק זה יוכל לנחם אותו: לשמוע את קולה, את מילות הרוך שלה, לחוש את ידיה חרושות הקמטים בשׂערו...
הוא עשה מאמץ אחרון והשתלט על עצמו. הוא הלך על קצות אצבעותיו אל החדר ונפל כשפניו מטה על גבי המיטה, כאילו הפיל עצמו לתוך קבר, כדי לשים קץ לכול, בהשפלה העילאית של המוכה מול אלילתו הבלונדינית כל כך.
הוא לפת את הכרית בחוזקה, בידי טובע, כנאחז בבשרה של דמות מגוננת, חבר שיקשיב לרחשי לבו; והוא אמר דברים בלחש, אמר את שמה, בכה שעות ארוכות, נאנק בקול, מהל את המועקה בדמעות, וחש בגופו המותש את רוך מילוי הכרית המנחם אותו.
לרגעים בכה כמעט מתוך עונג, מתח את גופו, צפה בעינויו שלו, כמו בערבי התיאטרון המשובחים ביותר, כשהאזין ליבבות המערכה החמישית מן היציע הצפוף.
הוא שכב כך זמן רב מאוד, חלש, חסר בינה, רפה כבצק. הוא לא הצליח להירדם: זה היה בלתי אפשרי. ובמאמץ גדול ניסה להתרומם. אולם כשעשה זאת הכאיבו לו החבורות, ומתוך זעם אין אונים של אדם חסר כוחות, פצע את שלוות החדר בבעיטות, בחריקות שיניים ובאגרופים. הוא הפך לשנאה מאכלת, לאו דווקא כלפי הפקיד שהכה אותו אלא כלפי עצמו, כלפי וייגה, המגמגם והעלוב, הכפוף תמיד במעין מופע נחות, בין לעג לברכות בוז, ללא אומץ מול אגרוף או מול עלבון.
הוא הרגיש כמו סמרטוט, עפר, דבר מטונף. הוא אפילו שאב עונג מן הביזוי העצמי; הוא התפלש בהשפלה, כמעט בהנאה, כפי שעושים אחרים בתהילה או בפאר, והוא הוציא מתוך הנלעגות העלובה שלו, מן הפחדנות הנתעבת שלו, את הנחמה הנוצרית הזו שתשמש לו הילת קדושה:
"אני קורבן, קורבן של האהבה ושל הגורל!"
בפניו עדיין בערו הסטירות, והוא עדיין שמע את קולו של הפקיד הבור: "די, מספיק. קח בשביל טבק"; אולם המציאות המוחשית היחידה – כשחש כיצד הוא בוכה כך, כשפניו אל הכרית, כשכובעו על עורפו, כשמעילו לגופו – היתה אותו דבר קסום שאין לבטאו במילים: "אני קורבן של אהבה, יש לי סיפור אהבה!" ובפנים בוערות, הוא היה גיבור.
לקראת השחר נרדם. העירה אותו השמש שבאה עד אליו, והוא עמד להפנות גב פחדני אל האור כדי לחמוק אל תוך החלום, כדי לשכוח, כששמע את צעדי אמו הנכנסת.
הוא התעטף בשמיכות במהירות, כדי שלא תראה אותו ותפשיט אותו מבגדיו; הוא התכווץ בבגדיו ככל שיכול, אך רגליו נותרו מחוץ לשמיכה, במגפי הגומי המרופשים, והכובע המעוך נותר על הכרית.
אמו נכנסה אל החדר לאט וניגשה לפתוח בעדינות את החלונות, ומפני שהיה דומם לגמרי הניחה שהוא ישן. כשראתה שהוא במיטה בבגדיו, חיוור מאוד ועיגולים שחורים ועמוקים מסביב לעיניו, רצה אליו, הניחה את ידה על מצחו ושאלה, לבנה כסיד, אחוזת רעד:
"מה יש לך, ילד שלי? אתה חולה? למה הלכת לישון ככה בבגדים?!..."
וייגה הביט בה קהה חושים, חסר בינה. הוא לא ידע מה לומר, הוא לא רצה לספר לה; וכאילו מות האשליה הפך אותו למנוול, כאילו ראה איך נולדת בתוכו ישות חדשה, של קור ושל יהירות, של ציניקן בזוי, הוא קם מהמיטה, התמתח ופיהק, ובלי להביט באמו, בלי לנשק אותה, גיהק את השקרים העלובים הללו, שהפתיעו אותו עצמו כששמע אותם, והתחבר אל וייגה חדש:
"מה את רוצה? אפילו אני לא יודע איך זה קרה. לילה לבן... נשים... היתה חגיגה. הגזמתי עם היין. רגע, הנה..."
הוא נטע את ידיו בכיסי הווסט, עמד בפישוק, התנודד והקיא את תוכניתו בעוויתות:
"דברים הולכים להשתנות מאוד. נמאס לי להיות חמור, אני אשתנה. מעכשיו זה כבר סיפור אחר, חיים אחרים... הזהרתי אותך. שלא תתפלאי..."
והוא הצביע על הדלת:
"ארוחת הצהריים מוכנה? בואי ניגש לזה כבר. אני לא רוצה לחכות."
הוא כמעט ולא גמגם, רפה השכל. ללא הכנפיים־קביים של האשליה שרוממו את האורנג־אוטנג אל רקיע החלום, הוא נותר מוקיון רודני, עם מרמור מוג לב של ברייה פגומה שמחפשת, מתוך הזעם על חוסר האונים שלה, אחר קורבן, מישהו שישלם על הפשע. האם המסכנה השתתקה ויצאה כשהיא מוחה את עיניה בסינר. באותו רגע החל מסע הייסורים שלה.
 
שלב חדש בחייו של וייגה.
הוא נפתח, אם כן, בבית הקפה, ובמבט זגוגי מרוב ג'ין, לצלילי האופרה הכבדים שהשמיע לו אנסמבל של שישה כלים, הוא שילם עבור המשקאות לחבריו...
עמית לשעבר לעבודה, שפנה אליו כמה חודשים קודם לכן כדי לייסד שבועון מחתרתי, הוא שהציג אותו כעת בפני החבורה הנפגשת בקביעות בבית הקפה. אחר כך, לאחר שסחטו ממנו את חשבון השתייה, ניסו אתו גם את השליחות.
"ויש לך... מושג, חבר?"
לא היה לו, לווייגה. הם סיפקו לו בשפע, בלילות של שינון דתי על סף ההזיה. הוא היה כעת אדם שהובא בסוד, האידיוט שלי. את השטויות שהאחרים פלטו בכיוונו, כמו תנ"ך מגונה של התקוממות, קידם וייגה בחום: הפקיד היה עתה "הבורגני", אלילתו הבלונדינית – "התודעה הכוזבת"!
הוא איבד את לילותיו בטירוף כבד פה, כשהכריז בבית הקפה על "אהבה חופשית". הוא נעדר ממשרד הרישום פעמים רבות. בלי לשים לב, באותו אופן שהתפלל באדיקות זמן קצר קודם לכן, הוא בלע עלונים אנרכיסטיים, והחזיק למראשות המיטה, כמו כתבי קודש חילוניים, חיבור מעין־דתי מעורר רגש, מאויר, ועליו דמותו של רָבָשוֹל המעוטר בהילת קדושים, היפר־ישוע, והמרטירים של שיקגו עטורי הילה.
הוא החל לחזור הביתה עם שחר או באישון לילה. אפילו שעות ארוחה קבועות כבר לא היו לו. הוא הזין את עצמו במאפים ובאלכוהול. הוא הגיע הביתה רק כדי להעליב את אמו ולישון. הוא בקושי נתן לה כסף לאוכל. המסכנה הזדקנה בשנים תמימות מדי יום. לבסוף גם לא דיברה עוד: היא חשה כלפיו מעין אימה. היא שמעה אותו נושא נאומים איומים: הנקמה החברתית באמצעות הדינמיט, ה"שנאה לבורגנים", קרעי נוסחאות שטחן וטחן מחדש פעמים רבות, במין אוטומטיות מוחית.
"כי, תדעי לך, אלוהים הוא הפשע... הפשע, כן, בהחלט, אני אומר לך... עוד ידברו עלי. את תראי, את תראי..."
"אני לא אראה, ילד שלי, אין לי עוד הרבה זמן. אלוהים ייקח אותי. זה חסד גדול."
ואז החלה לבכות בקול חרישי מאוד.
עם לילות האלכוהול והשוטטות, בתוך הִתעלות חדה ואווילית, שיגעונו של וייגה כלא אותו.
המריונטה שלי לא הצליחה להירדם. ואחרי השיחות בבית הקפה, שבהן ירו האנשים בטיפשות פסקאות מתוך מאמרי מערכת ואנקדוטות, הוא התהלך ודיבר אל עצמו, חזר מתוך התרגשות השיכרון על פסולת המילים שהכי הרשימה אותו, וגרוע מכך, השפיע על עצמו והתפצל לווייגה אחד שאיים, ולאחר שהיה אחוז בעתה.
החברה, הדת, המדינה היו אויבי הבובה על חוט שלי.
כשחזר הביתה, באישון לילה, נקט אמצעי זהירות, הלך וחזר, שטוף זיעת מועקה, אחוז צמרמורות שהוכפלו בערפל, בכל פינה.
הם התכוננו להטמין לו מארב... כמעט היתה בו אימה מפני הישות החדשה שהתמקמה בתוכו, עוכרת השלווה, הגדושה בנוזל המרד, כמו בקבוק חלב חתרני.
מובן שהוא לא עשה דבר. הוא היה סתם מסכן לא מזיק, אולם כעת חי בתוכו האחר, כמו מוקש נפץ, תת־קרקעי, שהפקודה עשויה לחשוף... וכך הוא החל לפחד מהמשטרה.
כשנרתע לאחור, מיד לאחר שראה שוטר כלשהו, אפילו בלי להסוות את האימה שאחזה בו, הוא הסתובב על עקביו ומיד חזר כלעומת שבא, באופן כה מסגיר וכה מגוחך, עד שגם האדם הטיפש ביותר יכול היה להבחין בו.
לעתים המתין לשמש, כי בשעות היום הוא לא פחד מהם, ובאורו הנאמן של השחר התגנב הביתה, צמוד אל הדלתות.
באחד הלילות ששתה יותר מהרגיל, הגיב בהעוויות כה מגוחכות מול שוטר שראה, עד שהאיש הצדיק החליט להשכיב אותו ולדאוג שיתאושש מאחורי סורג ובריח בכלא אַלְז'וּבּי.
שם העביר את שארית הלילה, בלי לדבר, חצי סהרורי מפחד ומג'ין, והרושם הברור היחיד שנותר בו היה ששמע – מעט לפני ששחררו אותו – שיר פאדו מייבב שכמותו לא שמע מעולם, מפי גנב שישן לצדו:

פרננדו פסואה

פרננדו אנטוניו נוגיירה פסואה (בפורטוגזית: Fernando António Nogueira de Seabra Pessoa‏; 13 ביוני 1888 - 30 בנובמבר 1935), סופר ומשורר, נחשב לגדול המשוררים המודרניים של פורטוגל.

ב-1935 ראה אור ספר שיריו הראשון של פסואה בשפה הפורטוגלית, "מסר". נוסף לכך, הוא פרסם ארבעה כרכים של שירה אנגלית וכמה מאות שירים וקטעי פרוזה בכתבי עת ספרותיים. פועלו הספרותי של פסואה קנה לו הערכה בקרב החוגים הספרותיים בפורטוגל עוד בימי חייו, אולם רק לאחר שהלך לעולמו התבררה מידת גדולתו וחשיבותו. לאחר מותו התגלו בביתו למעלה מ-25 אלף דפים כתובים בכתב ידו, שכללו קטעי שירה, הגות, מחזות, טקסטים מיסטיים ורומנים. מפעל התרגום וההוצאה לאור של כתביו טרם הושלם.
פסואה חיבר את כתביו תחת מספר רב של שמות עט, 70 לכל הפחות. אולם בניגוד לשמות עט רגילים, אלה ששימשו את פסואה היו דמויות מפותחות, בעלות ביוגרפיה, אישיות וסגנון כתיבה משל עצמן. חלקן אף קיימו ביניהן מערכות יחסים מורכבות וביקרו זו את יצירתה של זו. דמויות אלה, שהיו כולן פרי-רוחו של פסואה עצמו, כונו בפיו הטרונימים. שלושת ההטרונימים המרכזיים של פסואה היו אלברטו קאיירו, ריקארדו רייש ואָלְוַורוּ דה קמפוש.

עוד על הספר

  • תרגום: ארז וולק, מיכל שליו, יוסי טל, אודליה חיטרון
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: יוני 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 152 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 32 דק'
Saudade פרננדו פסואה, אנטוניו פטריסיו, אסה דה קירוש
וֶייגָה
אנטוניו פטריסיו
 
מפורטוגזית: יוסי טל
 
 
לרָמירוּ מוֹרָאוּ
 
הוא הטיפוס המוזר ביותר שאני מכיר. בן כמה הוא? ודאי שלושים או יותר. גופו השדוף הוא קולב קודר, הנושא בגדים רפויים מאוד שקיבל מאנשים: מעילי רוח, מקטורני פראק, וֶסטים הדורים ההולכים ומוריקים, כבר אחוזי רקב, ומבוזים על שלדו הכפוף של הקבצן הזה יותר משהיו בחנות כלשהי של יד שנייה, או על גופו של מוקיון.
אין ספק שאתם מכירים אותו, אין ספק שברוב טקס ובכובד לשון הוא כבר ביקש מכם נדבה. הוא בחור אומלל והוא משוגע: וֶייגָה.
קריקטורה של הרחובות, דמות נישאת ופיוטית. אני מוצא אותו תמיד מתהלך לו בצעד מדוד, בהזנחה הגבנונית של הנווד, שהיתה משַווה ארשת גִנדור לדיפלומט.
ובכן: הוא בסך הכול קבצן. אך לא קבצן כמו כולנו, בפינת רחוב או בשער ידוע של משרד ממשלתי כלשהו, בחיפוש אחר משרה או כלה עשירה, עשרה רֵיאָל או השתתפות במונופול כזה או אחר. לא זה המצב: הוא זן אחר, הוא פרדוקסלי, הוא ייחודי!
הוא מקבץ נדבות בשביל לאכול, אך אינו אוכל כמו כולנו: למען האכילה. הוא אוכל כדי לחיות את החיים, את החיים בשלמותם! חכו רגע: הוא יוצא מן הכלל.
תנו לי קודם ואספר לכם איך הוא היה בעבר.
וייגה, כשהתוודעתי אליו, עבד בבית דין לענייני רישום. בעשר בבוקר, יום־יום, ניגש לחובתו הביורוקרטית בחרדת קודש. כך נשאר עד השעה שלוש, כפוף כולו, ממלא את תפקידו באדיקות, חורט בנייר הרשמי בכתב מסוגנן ומעוגל, כה מושלם וכה נדוש עד שהיה מביא גרפולוג לכדי ייאוש.
הוא היה טיפוס ניטרלי, לא מועיל, לא מזיק, שעורר בכל בית הדין אהדה נדיבה ולגלגנית. הלבלר, כך אמרו עליו עמיתיו: הוא בחור אומלל.
הוא בהחלט היה בחור אומלל.
עצביו הדאובים סבלו למראה הדרמה היומיומית של בית הדין, מופע האומללות החי, המופע שחבריו ניצלו וראו בו את המשרה הטובה יותר, הנוספת והרווחית, את התפקיד האמיתי.
וייגה, המסכן, לא ניצֵל: הוא סבל. לעתים, כשהעתיק רישומי חקירה, צווי מעצר או עיקול בגין חוב, ישב בעיניים מלאות דמעות, ועצביו המתמרדים עמוּמות הצמידו את ידיו הרזות אל העט, והפריעו ברעידות חסרות חן לכתב ידו היפה והנדוש עד מאוד.
אל רבות מהרשימות הנוקשות הללו, החורצות גורלות בנוסחאות, השתרבב תרשים הרגש הרומנטי שלו, המפה המעוררת חמלה של עצביו.
בבית הדין לענייני רישום, הרבה יותר מאשר בספרים, ללא עיטורים ספרותיים, ללא דימויים, שמע וייגה את הגאות הצרודה של החרפה: עטו הקשוב התהלך בשבעת מדוריה הקודרים; הוא הכיר אותה על פה, כמו עיתון חי שנצעק באוזניו, ושאת תוכנו כתב על נייר רשמי תמורת 20,000 ריאל לחודש.
באותם דפים רשמיים חלפו ברפרוף חיי החברה כמו במעין תוכן עניינים; הוא קרא בהם, כמו בפרטיטורה, את כל ההרמוניה האנושית. ואיזו הרמוניה, אלוהים!
הוא רצה לברוח, לאטום את אוזניו, להיכנס לבדו לתוך מערה. הוא התחכך שם, מכווץ, בשאיפות, בדמויות רפאים פצועות. כיוון שהיה חלוש, רגשן חולמני, חש אימה: הוא רצה לבכות. שלא כאחרים, לא שקע בציניות אנוכית: הוא רק הלך ויצא מדעתו.
חברים לא יכלו להיות לו, כמובן: הוא היה מגוחך, היה שונה, היה אדם בודד. צחקו עליו ברוח טובה, לחצו את ידו בגדלות רוח.
כשהתרחק מקבוצה כלשהי, באולם המנזר המקומר של בית הדין, הלך תמיד מלא מצוקה, מתוך רצון להיעלם, מתוך חשק למות, כי ידע היטב שלועגים לו, בגלל הנעליים החורקות, בגלל הגמגום.
הוא חי עם אמו, ללא קרובי משפחה נוספים. רק הגיע הביתה וכבר התחיל לשכוח, לשרוף בגחליו הפנימיות את האומללות ההיא, ובאור חומר הבערה הגרוע הזה יצר הילה לחלומו.
על מה חלם? על אהבה.
הוא ראה את האהבה עירומה, מצומצמת לכדי הליכים משפטיים; הוא שמע אותה נאבקת בפראות בכותונת המשוגעים שהיא החוק; הוא התחכך בה בבית הדין לענייני רישום, בכל דמויותיה, מן הזונה בסמטה ועד העשיר הנואף; ולמרות כל זאת, הוא התעקש לאהוב מתוך טמטום, מתוך שכנוע ואמון – המסכן! – מכוח איזה גורל מריר שדן אותו לדמות האוהב, הנתון בשלד משפיל של מריונטה.
הוא אהב.
היא היתה בלונדינית בהירה מאוד, מוֹכרת בחנות סדקית, שם ברחוב. הוא כתב לה, בלילות הזיה, מכתבים אינסופיים על נייר כחול. הוא אמר שהיא הכול בשבילו והיא נענתה לו. כמה שבועות ראה צבע זהב, התהלך בערפול חושים, כמו בחלום, מוחזק בחוטי הצמה ההיא, מרחף בגובה הקומה השלישית.
כך היה גם בחדרון הלבלרים. אם הניחו לו רק לכמה רגעים עצם עיניים כמיסטיקן, כדי להקרין את דמותה על עפעפיו, למלמל בלחש דברי סגידה.
מה אכפת לו כעת בית הדין, הטרגדיה ההיא חסרת הצורה, חסרת הסגנון, כל כך הרבה מילים המחביאות דרמות, שהוא, מתוקף תפקידו, העתיק! הוא כתב תוך כדי מחשבה עליה, אפוף ערפל, כמו בתוך ענן גואל, וכבר לא ראה בנייר מעין ים של שורות, שגוויות של גורלות צפות בו, שרידי תקוות, חיים רקובים...
זה ימים רבים היה וייגה כמעט ישות של חלום. בבית אמר לאמו דברים מעורפלים; אולי הוא אכל פחות, אבל הוא קָרַן.
הוא השקיע רבות בטיפוח המראה. שלח את הפראק הישן שלו לניקוי, כי כבר נעשה חלק ומבריק מרוב בלאי; אף קנה מגבעת שחורה, שהכאיבה לו קצת בראש. בהתחשב בכך שזו היתה מגבעת משומשת, היא היתה מרהיבה. מכר לו אותה עמית לעבודה מבית הדין לרישום. הוא הסתובב גדוש אושר כביצה. זה היה חשק מטופש לחייך, לנשק ילדים, לתת נדבות, להודות לאלוהים על השמש ועל הגשם, ולומר לכולם שמישהי אוהבת אותו.
הוא הלך להתמקח על מחירה של טבעת זהב, וצמצם את הוצאותיו להפליא כדי להעניק לה בקרוב את טבעת האירוסים ההיא. בעיניו היתה הטבעת סימן משמים: היא תאחד לתמיד את גורלותיהם.
הוא ילך וידבר אתה, יצעק לה ברחוב את אהבתו, רק כשיוכל להביא את הטבעת החלקה ההיא, והיא תענוד אותה ותביט בו מבוישת, כמו בטקס נישואים.
הגיע היום. וייגה אפילו לא אכל. הוא שם את הטבעת בכיס, חבש את המגבעת, נשק לידה של אמו הנרגשת עד מאוד ועזב בהליכתו המדודה והאילמת, חגיגי מאוד, כאילו צעד על שפת הגורל.
היה עדיין מוקדם. הוא התהלך לו לאטו ברחובות, זרועותיו תלויות לצדו, נרפה, מהורהר, ותכנן תוכניות לעתיד: דירה אחרת טובה יותר, ובעוד כמה שנים – בית משפחה לצדה, הבלונדינית האלמותית.
הוא צעד, נלהב, מתנדנד, בלי להביט, בלי לקלוט את המראות שסביבו, צעד ועישן את מונולוג החלומות שלו, צעד והרגיש בעונג את בוא הערב.
לבסוף נעצר ונעץ עיניים קודחות במרפסת ההיא שבקומה השלישית.
הוא חיכה... הוא חיכה והיא לא באה!... כמה זמן התבונן במרפסת? אולי חמש דקות, אולי שעה. הוא איבד את תחושת הזמן. הוא לא ידע. לפתע נע התריס בחלון... זו היתה היא. היא הביטה רגע, ראתה אותו ונסוגה לאחור בחדות.
"מסכנה קטנה! היא לא יכולה לבוא עכשיו. אולי יש אצלה אנשים... אני אחכה," חשב וייגה ברגליים רועדות. והוא חיכה, חיכה בייסורים.
לבסוף צלצל השעון עשר, עשר מהלומות בתוך ראשו. הוא נשא עיניים. הוא לא יכול יותר. אור ירח, אבן חן נוזלית, הכה בזגוגיות, והיא הופיעה באור, לבנה מאוד, בדיוק ברגע שפקיד מטורזן שעבר שם התנגש בו.
"זה בטח היה בלי כוונה," חשב וייגה, אולם מיד לאחר מכן ראה שהוא חוזר להציק לו.
"מה הוא רוצה ממני? מה עשיתי לו?" והוא חקר את עצמו כך בתמימות, כשראה אותו מסמן לכיוון הקומה שלה, מצביע עליו וצוחק בלעג.
מסביבו נעצרו החיים כולם. הוא חדל לראות, חדל לשמוע, נותר ללא תזוזה, במין משב של סחרחורת שנגע בו בעדינות, פניו כלפי מעלה, חיוור, נטול הכרה. האחר התקרב אליו, אחז בו בצווארו בכוח רב, ובליווי טלטולים חדים התחיל לומר לו:
"מה אתה עושה כאן, אידיוט? עוד לא קלטת שעושים ממך צחוק? אני זה שמביא את המכתבים שלך הנה, כדי לקרוא אותם לחברים שלי, כדי לצחוק. אתה תמיד שיחת היום... אתה שומע אותי?"
והוא נענע אותו פעם אחרונה, חזקה יותר.
"אין טעם. הוא חירש כמו קיר."
וייגה הביט בו המום, בלי ניע. לא הוציא מפיו מילה. התאבן לגמרי. היה כפוף מחולשה, כמעט ולא שמע דבר, ובעיניו הקודחות, הפקוחות לרווחה, עמדה התפכחות עצומה מאשליה, טמטום חושים, רִיק של תדהמה, טירוף למחצה... הוא עמד מול האיש אך לא ראה אותו. כל גופו הרזה, המושפל, נכפף עוד יותר מן האכזבה, כאילו ריסק אותו פרץ רוח. היה נדמה שהוא ממתין לזרועות כלשהן כדי ליפול. האחר הביט בו בבוז בהמי, וסיים עם אגרוף קמוץ בכיוונו:
"עכשיו עוּף! או שאני אשבור לך את הפרצוף."
וייגה לא זע. הוא נותר קפוא.
"לא שמעת, חתיכת חמור? לא שמעת?"
ומכיוון שלא נע כלל, החטיף לו האיש סטירה שסחררה אותו. אחר כך, מעוצמת העונג ששאב מניצחונו, הפליא בו בבעיטות, החזיק אותו תחת רגליו מגולגל כמו סמרטוט, עד שהגיע לרוויה והחליט להרפות ממנו, לחנון אותו ברוחב יד:
"די, מספיק. קח בשביל טבק..."
ירח של התעלות האיר מלמעלה, ירח אהבה, ורפה השכל, שהזדחל כפוף ברחוב, החניק את יבבותיו בממחטה, סגר את פיו היבש כמו בעווית, ורק הרצון הבוער הניעו עוד לפנים: הרצון ללכת להעיר את אמו בחדר השינה החשוך כדי לבכות בשקט צמוד אליה, כמו ילדון שלעגו לו בבית הספר.
רק זה יוכל לנחם אותו: לשמוע את קולה, את מילות הרוך שלה, לחוש את ידיה חרושות הקמטים בשׂערו...
הוא עשה מאמץ אחרון והשתלט על עצמו. הוא הלך על קצות אצבעותיו אל החדר ונפל כשפניו מטה על גבי המיטה, כאילו הפיל עצמו לתוך קבר, כדי לשים קץ לכול, בהשפלה העילאית של המוכה מול אלילתו הבלונדינית כל כך.
הוא לפת את הכרית בחוזקה, בידי טובע, כנאחז בבשרה של דמות מגוננת, חבר שיקשיב לרחשי לבו; והוא אמר דברים בלחש, אמר את שמה, בכה שעות ארוכות, נאנק בקול, מהל את המועקה בדמעות, וחש בגופו המותש את רוך מילוי הכרית המנחם אותו.
לרגעים בכה כמעט מתוך עונג, מתח את גופו, צפה בעינויו שלו, כמו בערבי התיאטרון המשובחים ביותר, כשהאזין ליבבות המערכה החמישית מן היציע הצפוף.
הוא שכב כך זמן רב מאוד, חלש, חסר בינה, רפה כבצק. הוא לא הצליח להירדם: זה היה בלתי אפשרי. ובמאמץ גדול ניסה להתרומם. אולם כשעשה זאת הכאיבו לו החבורות, ומתוך זעם אין אונים של אדם חסר כוחות, פצע את שלוות החדר בבעיטות, בחריקות שיניים ובאגרופים. הוא הפך לשנאה מאכלת, לאו דווקא כלפי הפקיד שהכה אותו אלא כלפי עצמו, כלפי וייגה, המגמגם והעלוב, הכפוף תמיד במעין מופע נחות, בין לעג לברכות בוז, ללא אומץ מול אגרוף או מול עלבון.
הוא הרגיש כמו סמרטוט, עפר, דבר מטונף. הוא אפילו שאב עונג מן הביזוי העצמי; הוא התפלש בהשפלה, כמעט בהנאה, כפי שעושים אחרים בתהילה או בפאר, והוא הוציא מתוך הנלעגות העלובה שלו, מן הפחדנות הנתעבת שלו, את הנחמה הנוצרית הזו שתשמש לו הילת קדושה:
"אני קורבן, קורבן של האהבה ושל הגורל!"
בפניו עדיין בערו הסטירות, והוא עדיין שמע את קולו של הפקיד הבור: "די, מספיק. קח בשביל טבק"; אולם המציאות המוחשית היחידה – כשחש כיצד הוא בוכה כך, כשפניו אל הכרית, כשכובעו על עורפו, כשמעילו לגופו – היתה אותו דבר קסום שאין לבטאו במילים: "אני קורבן של אהבה, יש לי סיפור אהבה!" ובפנים בוערות, הוא היה גיבור.
לקראת השחר נרדם. העירה אותו השמש שבאה עד אליו, והוא עמד להפנות גב פחדני אל האור כדי לחמוק אל תוך החלום, כדי לשכוח, כששמע את צעדי אמו הנכנסת.
הוא התעטף בשמיכות במהירות, כדי שלא תראה אותו ותפשיט אותו מבגדיו; הוא התכווץ בבגדיו ככל שיכול, אך רגליו נותרו מחוץ לשמיכה, במגפי הגומי המרופשים, והכובע המעוך נותר על הכרית.
אמו נכנסה אל החדר לאט וניגשה לפתוח בעדינות את החלונות, ומפני שהיה דומם לגמרי הניחה שהוא ישן. כשראתה שהוא במיטה בבגדיו, חיוור מאוד ועיגולים שחורים ועמוקים מסביב לעיניו, רצה אליו, הניחה את ידה על מצחו ושאלה, לבנה כסיד, אחוזת רעד:
"מה יש לך, ילד שלי? אתה חולה? למה הלכת לישון ככה בבגדים?!..."
וייגה הביט בה קהה חושים, חסר בינה. הוא לא ידע מה לומר, הוא לא רצה לספר לה; וכאילו מות האשליה הפך אותו למנוול, כאילו ראה איך נולדת בתוכו ישות חדשה, של קור ושל יהירות, של ציניקן בזוי, הוא קם מהמיטה, התמתח ופיהק, ובלי להביט באמו, בלי לנשק אותה, גיהק את השקרים העלובים הללו, שהפתיעו אותו עצמו כששמע אותם, והתחבר אל וייגה חדש:
"מה את רוצה? אפילו אני לא יודע איך זה קרה. לילה לבן... נשים... היתה חגיגה. הגזמתי עם היין. רגע, הנה..."
הוא נטע את ידיו בכיסי הווסט, עמד בפישוק, התנודד והקיא את תוכניתו בעוויתות:
"דברים הולכים להשתנות מאוד. נמאס לי להיות חמור, אני אשתנה. מעכשיו זה כבר סיפור אחר, חיים אחרים... הזהרתי אותך. שלא תתפלאי..."
והוא הצביע על הדלת:
"ארוחת הצהריים מוכנה? בואי ניגש לזה כבר. אני לא רוצה לחכות."
הוא כמעט ולא גמגם, רפה השכל. ללא הכנפיים־קביים של האשליה שרוממו את האורנג־אוטנג אל רקיע החלום, הוא נותר מוקיון רודני, עם מרמור מוג לב של ברייה פגומה שמחפשת, מתוך הזעם על חוסר האונים שלה, אחר קורבן, מישהו שישלם על הפשע. האם המסכנה השתתקה ויצאה כשהיא מוחה את עיניה בסינר. באותו רגע החל מסע הייסורים שלה.
 
שלב חדש בחייו של וייגה.
הוא נפתח, אם כן, בבית הקפה, ובמבט זגוגי מרוב ג'ין, לצלילי האופרה הכבדים שהשמיע לו אנסמבל של שישה כלים, הוא שילם עבור המשקאות לחבריו...
עמית לשעבר לעבודה, שפנה אליו כמה חודשים קודם לכן כדי לייסד שבועון מחתרתי, הוא שהציג אותו כעת בפני החבורה הנפגשת בקביעות בבית הקפה. אחר כך, לאחר שסחטו ממנו את חשבון השתייה, ניסו אתו גם את השליחות.
"ויש לך... מושג, חבר?"
לא היה לו, לווייגה. הם סיפקו לו בשפע, בלילות של שינון דתי על סף ההזיה. הוא היה כעת אדם שהובא בסוד, האידיוט שלי. את השטויות שהאחרים פלטו בכיוונו, כמו תנ"ך מגונה של התקוממות, קידם וייגה בחום: הפקיד היה עתה "הבורגני", אלילתו הבלונדינית – "התודעה הכוזבת"!
הוא איבד את לילותיו בטירוף כבד פה, כשהכריז בבית הקפה על "אהבה חופשית". הוא נעדר ממשרד הרישום פעמים רבות. בלי לשים לב, באותו אופן שהתפלל באדיקות זמן קצר קודם לכן, הוא בלע עלונים אנרכיסטיים, והחזיק למראשות המיטה, כמו כתבי קודש חילוניים, חיבור מעין־דתי מעורר רגש, מאויר, ועליו דמותו של רָבָשוֹל המעוטר בהילת קדושים, היפר־ישוע, והמרטירים של שיקגו עטורי הילה.
הוא החל לחזור הביתה עם שחר או באישון לילה. אפילו שעות ארוחה קבועות כבר לא היו לו. הוא הזין את עצמו במאפים ובאלכוהול. הוא הגיע הביתה רק כדי להעליב את אמו ולישון. הוא בקושי נתן לה כסף לאוכל. המסכנה הזדקנה בשנים תמימות מדי יום. לבסוף גם לא דיברה עוד: היא חשה כלפיו מעין אימה. היא שמעה אותו נושא נאומים איומים: הנקמה החברתית באמצעות הדינמיט, ה"שנאה לבורגנים", קרעי נוסחאות שטחן וטחן מחדש פעמים רבות, במין אוטומטיות מוחית.
"כי, תדעי לך, אלוהים הוא הפשע... הפשע, כן, בהחלט, אני אומר לך... עוד ידברו עלי. את תראי, את תראי..."
"אני לא אראה, ילד שלי, אין לי עוד הרבה זמן. אלוהים ייקח אותי. זה חסד גדול."
ואז החלה לבכות בקול חרישי מאוד.
עם לילות האלכוהול והשוטטות, בתוך הִתעלות חדה ואווילית, שיגעונו של וייגה כלא אותו.
המריונטה שלי לא הצליחה להירדם. ואחרי השיחות בבית הקפה, שבהן ירו האנשים בטיפשות פסקאות מתוך מאמרי מערכת ואנקדוטות, הוא התהלך ודיבר אל עצמו, חזר מתוך התרגשות השיכרון על פסולת המילים שהכי הרשימה אותו, וגרוע מכך, השפיע על עצמו והתפצל לווייגה אחד שאיים, ולאחר שהיה אחוז בעתה.
החברה, הדת, המדינה היו אויבי הבובה על חוט שלי.
כשחזר הביתה, באישון לילה, נקט אמצעי זהירות, הלך וחזר, שטוף זיעת מועקה, אחוז צמרמורות שהוכפלו בערפל, בכל פינה.
הם התכוננו להטמין לו מארב... כמעט היתה בו אימה מפני הישות החדשה שהתמקמה בתוכו, עוכרת השלווה, הגדושה בנוזל המרד, כמו בקבוק חלב חתרני.
מובן שהוא לא עשה דבר. הוא היה סתם מסכן לא מזיק, אולם כעת חי בתוכו האחר, כמו מוקש נפץ, תת־קרקעי, שהפקודה עשויה לחשוף... וכך הוא החל לפחד מהמשטרה.
כשנרתע לאחור, מיד לאחר שראה שוטר כלשהו, אפילו בלי להסוות את האימה שאחזה בו, הוא הסתובב על עקביו ומיד חזר כלעומת שבא, באופן כה מסגיר וכה מגוחך, עד שגם האדם הטיפש ביותר יכול היה להבחין בו.
לעתים המתין לשמש, כי בשעות היום הוא לא פחד מהם, ובאורו הנאמן של השחר התגנב הביתה, צמוד אל הדלתות.
באחד הלילות ששתה יותר מהרגיל, הגיב בהעוויות כה מגוחכות מול שוטר שראה, עד שהאיש הצדיק החליט להשכיב אותו ולדאוג שיתאושש מאחורי סורג ובריח בכלא אַלְז'וּבּי.
שם העביר את שארית הלילה, בלי לדבר, חצי סהרורי מפחד ומג'ין, והרושם הברור היחיד שנותר בו היה ששמע – מעט לפני ששחררו אותו – שיר פאדו מייבב שכמותו לא שמע מעולם, מפי גנב שישן לצדו: