פרח קטן

הסיפור הזה מתחיל כשהייתי אדם אחר. כמו בכל יום מאז עברנו לעיירה, בבוקר של יום שני ההוא עליתי על האופניים והתחלתי לדווש. ביציאה מהמנהרה, כשהאוויר הדחוס של הגשר נשב על פני, נכנס לראשי הרעיון שאנטוניה תישאר גמדה לתמיד. הרעיון הזה עורר בי חרדה והתרגשות מוזרה בו זמנית. על זה חשבתי במעלה המדרון, בדיוק ברגע שבו הפתיע אותי עמוד עבה של עשן שחור שהגיע עד העננים. שלוש מאות מטר משם, בראש המדרון המגיע לאזור התעשייה, כבר לא היה לי ספק, השריפה — יותר נכון, שאריות השריפה — הגיעה ממפעל הזיקוקים. המגרש היה מוקף ניידות משטרה, כבאיות ומשאיות של שירותי החירום. מרחוק ראיתי קבוצת עובדים שהצטופפה מאחורי סרטי הסימון של המשטרה. לא היה לי אומץ להתקרב. הסתובבתי ופניתי אל עץ גדול בראש גבעה. התיישבתי ליד הגזע כדי לעקוב אחר המתרחש. לנחיל הסירנות נוספו כמה ניידות שידור טלוויזיוניות. אחז בי מעין שיתוק, בגוף ובנפש. אין לדעת כמה זמן הייתי ליד העץ ההוא. התגברות הרעב החזירה אותי אל קרקע המציאות. התרחקתי מהסצנה כשבפי תחושה מעורבת, שילוב של דיכאון ושחרור. במטרים הראשונים הלכתי לצד האופניים כדי שהנסיגה שלי לא תעורר חשד. התקשרתי ללָאוּרָה, אמרתי לה שאני מתפנה מוקדם מהמתוכנן והצעתי לה להיפגש מתחת לסככה בטיילת שליד האגם. תכננו לערוך פיקניק כדי לחגוג את יום הולדתה הראשון של אנטוניה. חציתי את הגשר המתרומם והתיישבתי על גדת התעלה, בדוכן מזון שלקוחותיו היו פועלים ומכונאים; אהבתי ללכת לשם כשהייתי צריך לסדר את המחשבות. הזמנתי את מנת היום: בשר צלוי עם תפוחי אדמה. מראה הר הזבל והעופות הדורסים החגים מעליו גרם לי לבחון מחדש את שנותי האחרונות. פעם אמר עלי מישהו שאני ילד פלא שמסוגל להפוך לזהב כל דבר שהוא נוגע בו.

בזבזתי מחצית מחיי במחשבה שבמוקדם או במאוחר כך יהיה. השמים הלכו והתבהרו, נראה שכיוון הרוח השתנה, ותחושת הכובד של הבוקר נמוגה ברוח רעננה. חגיגת יום ההולדת של אנטוניה היתה אינטימית ומרגשת מאוד, והבטחתי לעצמי שנקיים את טקס הפיקניק מדי שנה, עד שתהיה מבוגרת. התיישבנו על המדרגות היורדות אל המפרץ, אכלנו "סנדוויצ'ס דה מיגה", חולשה משפחתית. אנטוניה נראתה נחושה להראות לנו את שמחתה וזמזמה סביבנו כמו דבורה צעירה. העניין העמוק שעוררה באנפות היה ההוכחה הברורה ביותר לכוח החיים המיוחד שלה. לאורה ואני היינו נרגשים. בלילה הסתגרתי במוסך כדי לגמור את בית הבובות שבניתי לה, מתנת יום ההולדת שלה. הייתי בפיגור. לפתע נפתחה הדלת, לאורה נכנסה והביטה בי בפה פעור: לא סיפרתָ לי כלום! אמרתי לה שלא רציתי להדאיג אותה ביום מיוחד כל כך. ראיתי את התמונות בחדשות... איזה אסון! מה אתה מתכנן לעשות? לא יודע, אמרתי לה בכנות, לראות מה קורה. המשכתי לעבוד עד מאוחר בהשפעתו המעוררת של ריח הלכה. התכוונתי לסיים את העבודה וכך עשיתי. כשנכנסתי לחדר כדי לשכב לישון, לאורה כבר נרדמה עם הטלוויזיה דולקת. על המסך היה סרט בשחור־לבן שמתרחש בוונציה. כיביתי את המכשיר והתחלתי לחפש מידע על השריפה באינטרנט. היא היתה בכל מקום. קראתי כמה ידיעות, השערות לגבי הסיבות לפריצתה, אם בגלל קצר חשמלי או התפוצצות מכל דלק של מלגזה. בתמונות נראה המקום בסוף היום, ההרס היה כמעט מוחלט. היה אפשר לצפות גם בסדרת סרטונים שצילמו שכנים ונהגים ברגע פיצוץ המחסן לפנות בוקר: אלפי זיקוקים בשלל צבעים על רקע שחור. הניצוצות העלו בזיכרון מלחמה רחוקה ומרהיבה. באופן בלתי נמנע הסתננו המראות הללו לחלומותי. למחרת התעוררתי בשעה הרגילה. התקלחתי, התלבשתי, הדלקתי את הרדיו, אכלתי ארוחת בוקר, ורגע לפני שעליתי על האופניים, עצרה אותי לאורה מסף הדלת: לאן אתה הולך? רציתי לברוח, לכל מקום שהוא. התקשרתי למספרי טלפון שונים בחברה, ניסיתי לאתר את הבעלים בטלפונים הניידים שלהם, אף אחד לא ענה. שקעתי במצב קטטוני. כל התנועות שלי נדמו לא אמיתיות, כאילו השתלט מישהו על גופי ועל מוחי. התהלכתי בבית כמו מומיה, מעורער; לא הייתי מסוגל לשום הכרעה. בלילות, כשלאורה ישנה, עיניתי את עצמי בצפייה בסרטונים של המפעל עף באוויר. צפיתי בהם שוב ושוב, בכפייתיות. היו שם שוֹטים מכל סוג ואיכות, אחדים מזוויות מוזרות במיוחד. ביום שישי קיבלתי את המברק המודיע על הפסקת העבודה. לאורה הגיבה באדישות ואמרה שצריך להשלים עם משמעות המצב. היא יכולה לחזור לעבודה שלה; בסופו של דבר, היא מתחילה להרגיש ששנת השבתון שלה ארוכה מדי.