נקודה רגישה

 

״אני הולך להעביר לך אצבעות בשיער ועם היד השנייה לטפס במעלה הירך שלך. את חייבת להיות בשקט בשבילי. אסור שאף אחד ידע.״

מֶרין רָאש נעצרה במסדרון החשוך של אולם הארקֶר. נעלי הספורט שלה דממו על הלינוליאום המבריק, שלט יציאה ירוק זמזם חרש ברקע. היא לא העזה לזוז, למרות שהיתה בדרכה להביא שתייה וחטיף מהמכונה. אספקת הקפאין שלה אזלה ומראה המשתתפים נוחרים להם במעבדת השינה לא היה מעורר במיוחד. אבל הקול הגברי הקטיפתי הכה בה כרעם ביום בהיר ועורר את חושיה שקהו מתשישות.

היא חשבה שאיש לא נשאר בשעה כזאת בבניין החוג לפסיכולוגיה, חוץ ממנה ומשני הנבדקים במעבדת השינה. כל הכיתות וחדרי המעבדה היו אמורים להיות נעולים בשל חופשת האביב — חוץ מהחדר שלה. כך אמרה לה הבחורה שאת מקומה מילאה השבוע. אבל אי אפשר היה לטעות בקול הגברי שנישא אליה במסדרון.

״את בטח אוהבת שמזיינים אותך בעמידה מול הקיר. הזין שלי מפמפם אותך חזק ומהר.״

אלוהים. ישמור. מרין חשקה שפתיים. אין ספק ששני אנשים נוספים חשבו שהם לבד פה. אולי סטודנטים שהתגנבו לעשות את זה בבניין? ואולי אחד המרצים. אוי, לא, רק שזה לא יהיה מרצה. היא צריכה לחזור מיד למשרד של פרופסור רוברטס. הדבר האחרון שחסר לה זה לראות את אחד המרצים שלה בתנוחה אינטימית. היא תמות מרוב מבוכה.

אבל במקום לסגת לאחור היא מצאה עצמה מטה ראש כדי לאתר מאין מגיע הקול, ורגליה המשיכו להתקדם עוד כמה צעדים.

״כן, את אוהבת את זה. אני יודע. את בטח נרטבת בשבילי רק מלחשוב על זה. אולי כדאי שאבדוק. תשאירי את הידיים על הקיר.״

צמרמורת לוהטת עברה במרין, והציתה באיבריה רגישות מוגברת.

״את מעמידה לי בטירוף. מרגישה כמה אני רוצה אותך?״ הקול ליטף את עורה של מרין כמו קטיפה. היא עצמה עיניים, מדמיינת את הסיטואציה שתיאר הזר — בחור חתיך מאחוריה, מצמיד אותה לקיר, זקפתו מתחככת בה. היא בחיים לא היתה במצב כזה, אבל גופה בהחלט ידע להגיב לרעיון. ידה נדדה אל צווארה ולחצה על הגרון, פעימות לבה מרפרפות ככנפי יונק דבש תחת קצות האצבעות.

היא חיכתה בנשימה עצורה לשמוע את תגובת האישה, אבל שאלתו של הגבר נותרה ללא מענה. מרגישה כמה אני רוצה אותך? הוא שאל. ומרין פשוט מתה לדעת. היא התאמצה לשמוע.

״אני מוריד לך את התחתונים ומטפס עם היד בין הירכיים שלך עד שאני מרגיש את החום והחלקלקות ש...״

מרין השעינה את ידה השנייה על הקיר ורכנה קדימה עד שכמעט נפלה. החום...

״לעזאזל. בן זונה.״

הקללה העירה את מרין מהכישוף שנפל עליה, והיא הזדקפה מיד, פרצופה סמוק ולבה הולם במקומות אסורים. נשמעה חריקה צרודה של כיסא משרדי ועוד מטח ססגוני של קללות.

מי שהשמיע את הדיבורים המלוכלכים שינה את נימת קולו ונשמע כעת מעוצבן בטירוף. כדור נייר מעוך הגיח בטיסה מדלת פתוחה כמה מטרים משם. היא עקבה אחרי הקשת הבליסטית וראתה את הנייר צונח על הרצפה. רק אז שמה לב ששלושה מסוגו כבר פזורים במסדרון.

אור המנורה נע על הלינוליאום הבהיר כשהאיש בתוך המשרד החל לנוע, ומרין נצמדה בגבה לקיר, מנסה להתמזג בתוכו. בבקשה אל תצא. בבקשה אל תצא, לחשה תפילה אילמת בזמן שמנתה את הדלתות שהפרידו בינה לבין הקול המסתורי, מנסה לזהות איזו שייכת למי. כשהבינה שמדובר באחד המשרדים שהוקצו לדוקטורנטים ולא למרצים, פלטה אנחת הקלה.

בכל מקרה לא היתה לה כוונה להודיע לשותף שלה למסדרון שהוא לא לבד, אבל לפחות היא לא היתה צריכה לחשוש שנדלקה ככה בגלל אחד המרצים שלה. עכשיו עליה רק לחשוב איך לעקוף את הדלת הארורה בלי שהוא יראה אותה. מאז שהחלה ללמוד בקולג' כמה חודשים קודם לכן היא התרגלה לדלג על ארוחות מטעמי חיסכון, אבל אין מצב שהיא תשרוד עוד שעתיים של הזנת נתונים וניטור שינה בלי קפאין. לא פלא שאיש מהסטודנטים הוותיקים לא רצה להתנדב בזמן החופשה.

מבטה של מרין נדד אל המדרגות. אם תישאר בין הצללים בצד השני של המסדרון אולי תצליח לחמוק בלי להתגלות. היא עברה לקיר הימני והתחילה להתקדם בצעד חרישי, אבל בדיוק כשהגיעה לכתם האור שבקע מהחדר התפוס, צל גדול העלים אותו מן העין.

היא כל כך התמקדה בקרן האור שלקח לה רגע לקלוט מה קרה, ואז היא קפאה ומבטה זינק קדימה עד שנתקל בבחור שחסם את הפתח. לא, לא סתם בחור, בחור מאוד מוכר. גבוה ורזה עם שיער סתור. כל גופה נדרך. אוי לא, זה הוא.

ידו נחה על ידית הדלת, והוא נראה מופתע לא פחות לראות אותה. ״מה לעזאזל?״

״אני —״ פרצופה כבר החל לבעור וגרונה נחנק — תגובה אוטומטית מוזרה שהאיש הזה עורר בה משום מה. הרבה יותר מדי שעות העבירה בסוף כיתת המבוא למיניות האדם, חוקקת ומשננת כל פרט ופרט בדוֹנוֹבֶן ווסט. טוב, בפרופיל שלו, ליתר דיוק. ובהליכה. ואיך שהכתפיים שלו מילאו את חולצת הטריקו. כעוזר הוראה הוא בדרך כלל רק קפץ בתחילת השיעור להביא ניירות לפרופסור פֶּקסטוֹן. אבל בכל פעם שנכנס היא הרגישה כאילו הוא שיגר אות בשמים שהורה לגוף שלה להתחיל להשתולל.

זה התחיל ביום שבו הוא נאלץ להעביר את השיעור במקום פרופסור פקסטון שנעדר בשל מחלה. הוא דיבר על עוררות מינית ועל המנגנונים הפיזיים של התהליך — מהזווית הטכנית — ולבש חולצת טריקו עם כתובת Sometimes I feel like a total freud.1 זה לא היה אמור להיות סקסי, אבל אלוהים, זאת היתה אחת החוויות המדליקות של חייה. הוא דיבר הרבה עם הידיים וניכר שהוא קצת מתרגש לעמוד מול הכיתה, אבל בה בעת הפגין ביטחון מלא במידע, וענה לשאלות בהתלהבות. מרין לא קלטה אף מילה מהשיעורים הבאים באותו יום מרוב פנטזיות שרצו לה בראש.

ועכשיו היא בוהה בו. ומסמיקה. ובאופן כללי יוצאת סתומה. פשוט נפלא.

היא הסתובבה אליו וכחכחה בגרונה, מנסה להוציא תגובה שלא תהיה מוזרה, אבל כשמבטה נדד שוב על גופו היא איבדה כליל את יכולת הדיבור. אוי לא. היא ניסתה להתמקד בפרצופו ולא לזוז משם. פרצופו הנאה מאוד — צל זיפים, עיניים כחולות בורקות, שיער קצת ארוך מדי מעל האוזניים. שפתיים שהעסיקו את המחשבות שלה יותר מדי. הכול טוב. הכול מצוין.

אבל למרות הנוף המרשים היא לא הצליחה להתעלם מהדבר שבתחתית שדה הראייה שלה, הדבר שצד את עינה באותו מבט חטוף. אותה בליטה בג'ינס שלו שרק קראה לה לבהות בה — לאמוד, לחקוק את המראה בזיכרונה. מאבק עז התנהל בתוכה בין התשוקה להסתכל לבין המבוכה עד שלבסוף היתה ידה של השנייה על העליונה ולחייה הסמיקו ביתר שאת. היא סידרה את משקפיה. ״אה, כן, היי, מצטערת. חשבתי שאני לבד בבניין. לא התכוונתי להפריע... לשום דבר.״

הוא הביט בה רגע בקימוט מצח. ״להפריע?״

אוי לא, המבט שלה שוב קפץ לשם. כאילו עולה משם שירת סירנה שלא ניתן להתעלם ממנה. זקפת ענק מקדימה! למרות שהסיטה את המבט במהירות הוא הספיק לשים לב.

״אה, שיט.״ הוא נסוג אל מאחורי הדלת להסתיר את פלג גופו התחתון. ״מצטער. זה, אה... לא כמו שזה נראה.״

היא פלטה נחרה. צליל לא רצוני וחנוק שנבע מלחץ וכאילו הדהד במסדרון הרחב. אלגנטי. בניסיון לכפות איזו שנינות על אי־הנעימות שהשתלטה עליה היא אמרה, ״אווו־קייי. אם אתה אומר.״

הוא צחק, צחקוק עמוק שכאילו בקע מעומק חזהו ומילא את החלל ביניהם בחמימות. אוף, אפילו הצחוק שלו סקסי. זה פשוט לא הוגן.

״טוב, בסדר, זה כן. אבל זה אחד מסיכוני המקצוע.״

הצחוק והנימה הקלילה שלו הרגיעו אותה קצת. או שאולי העובדה שגם הוא נראה נבוך בבירור. ״סיכוני המקצוע? נשמע יותר מעניין ממעבדת השינה.״

הוא הצביע באגודלו לתוך החדר. ״בהחלט. המחלקה למיניות. אני עובד על הדוקטורט שלי בהנחיית פרופסור פקסטון.״

היא קלטה שהוא לא זיהה אותה מהשיעור. לא מפתיע. היא ישבה בסוף האודיטוריום הגדול והתאמצה להיות בלתי נראית. כמו כן, הלילה הרכיבה משקפיים. ״אני אצל פרופסור רוברטס. מנטרת את ניסוי השינה הלילה.״

״אה, בטח. לא ידעתי שהוא לקח עוד דוקטורנטית. אני דונובן, דרך אגב.״

אני יודעת.

״מרי.״ הכינוי פשוט נפלט לה. אף אחד כבר לא קרא לה כך. אבל היא שיערה שהוא בדק עבודות שלה, והשם מרין לא נפוץ במיוחד. היא התאמצה לחייך ולא תיקנה אותו שהיא רחוקה מתואר שלישי ככל שניתן להיות. היא רצתה להגיע לשם. וזה גם יקרה אם היא תמצא דרך לממן את זה. היא הצליחה לקצר לעצמה את התואר בשני סמסטרים בזכות הציונים, אבל למרות האינטליגנציה הגבוהה שלה, החלום נותר עדיין רחוק מאוד — נקודת אור בקצה מנהרה ארוכה ומפותלת.

מרין נעה במקומה במבוכה. ״בדיוק הלכתי לקחת קולה כדי שלא אירדם מרוב הזנת נתונים ואנשים נוחרים. רוצה משהו?״

״קולה?״ הוא העיף מבט במסדרון. ״אל תבזבזי דולר וחצי על המכונה. יש לי פה מקרר קטן. את מוזמנת להיכנס ולהתכבד במה שבא לך.״

מה איתך, למשל? בא לי להתכבד בך. היא נשכה שפתיים בתגובה למחשבה הסוררת כדי שהמילים לא ייפלטו לה בטעות. לא היה לה מושג מאיפה זה מגיע. לא שבכלל היה לה מושג מה לעשות עם דונובן גם אם היתה מתכבדת בו. הוא גבר בן עשרים פלוס, לא מהנערים המעטים שהיא התמזמזה איתם בגמלוניות בתיכון. זה בחור שיודע לעשות את כל הדברים שרק קראה עליהם בספרים.

״לא, זה בסדר, כלומר...״ היא הסיטה מבט, מתאמצת לא להסמיק שוב.

הוא קלט את כוונתה וצחק. ״אה, נכון. מצטער. כן, כנראה עדיף לך להימנע מגברים זרים עם זקפה שמזמינים אותך לשתות משהו. כל הכבוד על הזהירות, מרי.״ הוא הרים ידיים ונסוג אחורה, הבליטה המודגשת במכנסיו נעלמת מהעין. ״אבל אני מבטיח לך שהכול בסדר עכשיו. פשוט תפסת אותי ב... רגע רגיש. ועכשיו אני הולך לשחד אותך במשקאות חינם כדי שלא תספרי לשאר הדוקטורנטים במחלקה מה ראית. אני עובד בלילות ובחופשים בדיוק בשביל לברוח מהצקות כאלה.״

החיוך העקמומי ששלח אליה הקפיץ לשנייה את לבה. היה רצוי שתחזור ישר למעבדה שבה היא אמורה לעבוד. הוא מבוגר ממנה. סוג של מורה. אם יגלה שהיא מהסטודנטיות של פֶּקס הוא בטח יתחרפן מזה שהיא ראתה אותו ככה. אבל האפשרות לבלות איתו כמה דקות היתה מפתה מכדי לוותר עליה.

וגם, משהו באופן שבו הביט בה הרטיט משהו בתוכה. בדרך כלל היא היתה נאטמת בנוכחות גברים. מאחר שהועברה מבית ספר לבית ספר לפי הגחמות של אמה לא היה לה זמן לפתח מיומנות בדברים כאלה. אבל משהו בדונובן גרם לה להתקדם במקום לברוח. ״כן, בסדר. חינם זה טוב.״

״יופי.״ חיוכו התרחב. אולי הוא בודד ומשועמם לא פחות ממנה. הוא התכופף להרים את הניירות שזרק למסדרון והניף יד קדימה. ״ברוכה הבאה לגיהינום הפרטי שלי. המקרר בפינה מאחור.״

מרין נכנסה ראשונה, וגילתה שמשרדו שונה לגמרי ממעבדת השינה הסטרילית. השולחן היה עמוס מאמרים מצולמים וספרים, פחית רד בול נחה בראש אחת הערימות, ובאמצע ניצב מיקרופון מחובר למחשב הנייד. ליד הקיר האחורי עמדה ספה בלויה ועליה כרית ושמיכה, ועל הרצפה מסביב למיטה המאולתרת היו פזורים ספרים נוספים. בלגן מאורגן. היא פילסה לה דרך בזהירות למקרר ולקחה פחית ד״ר פפר.

״להביא לך משהו?״ הציצה לאחור.

דונובן אסף ערימת ניירת מהכיסא הנוסף היחיד במשרד הקטן. ״לא, אני בסדר. בדיוק פתחתי רד בול שלישי. נראה לי שרשמית יש לי דלק טילים במקום דם. אל תדליקי פה גפרורים.״

היא חייכה וחזרה לכיוון הדלת. ״מבינה אותך. טוב, תודה על השתייה. אתן לך לחזור ל — אה, מה שזה לא יהיה שעשית.״

הוא הצביע אל המקום שבדיוק פינה. ״או שתעשי הפסקה ותישארי לשנייה. לי ממש לא תזיק איזו הפסקה.״

לרגע היא היססה. היא ידעה שהיא מותחת את פוזת האני־דוקטורנטית־בדיוק־כמוך קצת יותר מדי, אבל אז חשבה על השעמום האינסופי שמחכה לה במעבדת השינה, הקיפה את השולחן והתיישבה. כמה דקות לא יזיקו, נכון? ״כן, נשמעת קצת מעוצבן כשעברתי.״

הוא השתתק פתאום, והיא התכווצה במבוכה כשקלטה מה הסגירה.

הוא התיישב בכיסא מאחורי שולחנו. ״אפשר לשמוע אותי במסדרון?״

״אני — הקירות לא אטומים לקול. ויש הד במסדרון.״ היא סובבה אצבע בתנועה מטופשת — כאילו צריך להדגים לו חזותית את המילה הד, ואז הורידה את היד ותחבה אותה מתחת לירך כדי שלא תתפרע שוב על דעת עצמה.

״טוב לדעת. אז שמעת...״

״מספיק.״

הוא צחק, הקלילות בהתגלמותה, כאילו הם דנים במה שאכלו היום לצהריים ולא בשיחות כחולות וזקפות במוסד להשכלה גבוהה. ״אוקיי, טוב. אולי כדאי שאסביר מה אני עושה כדי שלא יצא שאני סוטה מוחלט.״

״זה בסדר. כאילו, לא קריטי.״ לרגע היא תהתה אם היא נשמעת רגועה או כאילו לקחה כמה שאיפות מבלון הליום. האפשרות השנייה נשמעה לה סבירה יותר.

הוא הרים נייר מקומט משולחנו. ״זה מה ששמעת.״

היא רכנה קדימה בניסיון לקרוא את כתב היד המעוך.

״תסריטים,״ הסביר. ״אני כותב את הדוקטורט שלי על עוררות מינית נשית בתגובה לגירוי שמיעתי. אני מקליט תסריטים של פנטזיות שאולי נשתמש בהם במחקר.״

״אתה חוקר דיבורים מלוכלכים?״ שאלה, מופתעת שהאוניברסיטה שיתפה עם זה פעולה. ואם הוא זה שמדבר מלוכלך, איפה נרשמים?

הוא גיחך, ושמץ זדוניות נוסף להבעתו הנעימה. ״כן, אפשר כנראה להגדיר את זה גם ככה. אם רוצים להתבטא בבוטות, גברת הפרעות שינה.״

״אני לא מומחית, אבל אני מבינה מה שמעתי.״

״לגיטימי. אבל כן, אני מתמקד בהשפעות של שיח ארוטי מתוסרט על נשים בעלות הפרעת עוררות. הרבה פעמים מטפלים מציעים למטופלות כאלה לצפות בסרטים ארוטיים כדי לנסות להגביר את הליבידו. אבל רוב הפורנו שמיוצר מיועד לגברים, כך שלמרות שהשיטה הזאת די אפקטיבית, הסרטים לא באמת מתחברים לפנטזיה הנשית. הם פנטזיות גבריות. ספרים ארוטיים דווקא עושים עבודה יפה, אבל אני רוצה לבחון שיטה נוספת להגברת עוררות — אודיו. זה יחסית חסכוני להפקה, לא יזרים כספים נוספים לתעשיית הפורנו, וניתן להתאמה אישית לפי הצרכים של כל מטופלת. וחוץ מזה, קל לבדוק את זה במעבדה.״

מצא חן בעיני מרין שהוא מדבר אליה כאל שווה לו, וגילוי הלב שלו הקל מעט את אי־הנעימות שצצה בדרך כלל כשמדברים על סקס. שיח אקדמי מקצועי הרגיע אותה. ומעבר לזה, היה משהו מידבק בהתלהבות שלו. זה אחד הדברים שאהבה פה. בתיכון כולם התנהגו כאילו מכריחים אותם ללמוד. היא תמיד היתה המוזרה היחידה שדווקא נהנתה מהלימודים. ספרים ומידע היוו מבחינתה מפלט. בתי הספר התחלפו. האנשים סביבה התחלפו. הספרים היו אחד הדברים הבודדים שנותרו קבועים. אבל כאן באוניברסיטה היו אנשים כמו דונובן, אנשים שלימוד היה מבחינתם כמו סם, וידע חדש ממש העיף אותם. ״אז ממה היית כל כך מתוסכל?״

הוא לקח את הפחית ולגם מהרד בול, לא מוריד ממנה את מבטו. ״אני מגלה שנשים זה דבר מורכב ושקשה לי לחשוב כמו אישה.״

״אה. וזה מפתיע אותך?״

״טוב, לא. ידעתי שזה לא יהיה קל, אבל יותר קשה לי עם הפנטזיות ממה שחשבתי. עשינו הרצת ניסיון קטנה לסבב פנטזיות רומנטיות וזה היה כישלון מוחלט. נשים דיווחו שנהנו להאזין אבל רמת הגירוי היתה...״ הוא כופף שני אגודלים למטה. ״חברה שלי אלכסיס, גם היא דוקטורנטית של פקס, אמרה לי שאני צריך משהו יותר בסיסי, להתחבר לפנטזיות מהסוג האסור, כי רומנטיקה מתוקה אולי עושה לבנות נעים וחמים אבל לא בהכרח מדליקה אותן.״

צווארה של מרין עקצץ, אבל היא ניסתה לשמור על פרצוף רגוע. ״נשמע הגיוני.״

״באמת?״

״אני — אה, התכוונתי...״

״לא משנה. אני חוזר בי מהשאלה.״ הוא נשען לאחור בכיסאו והעביר יד בשערו הכהה, פורע אותו עוד יותר. ״נפגשנו לפני חמש דקות בערך ואני כבר שואל אותך אם את בקטע של פנטזיות אסורות. מצטער. כשמבלים יותר מדי זמן פה במחלקה כבר לא זוכרים מה נחשב לנושא שיחה לגיטימי. אתמול בהפסקת צהריים ניהלתי דיון על זקפה לילית עם מרצה בת שישים וחמש, וזה לא היה מוזר. ככה החיים שלי נראים.״

מרין חייכה ושיחקה בלשונית הפתיחה של פחית המשקה. ״אין ספק שאני מסתובבת במחלקה הלא נכונה. המרצה שלי מדבר רק על הפסקות נשימה בשינה. למרות שאני מנטרת מעבדת שינה ויכולה לאשר שזקפות לילה אכן קיימות במציאות.״

״אה. אני בטוח.״

היא ליקקה שפתיים ובתחושת אומץ רכנה קדימה לקחת את התסריט שהותיר על השולחן. הוא לא ניסה לעצור בעדה, והיא צמצמה עיניים אל הדף בניסיון לפענח את כתב ידו. נראה שהפנטזיה היתה של בוס ועובדת. היא ראתה את הקטעים שהוא הקריא בקול. את מעמידה לי בטירוף. אני מוריד לך את התחתונים.

היא שילבה רגליים. הקטע שבו הוא נתקע שפע כינויים גסים לאיברים באנטומיה הנשית שנמחקו בתוקף — כאילו לא הצליח להחליט מה יהיה הכי אפקטיבי. לא היה לה מה לתרום לו בנושא, אבל עורה התחיל לעקצץ בחמימות רק מקריאת הפנטזיה על הדף, ודמה התעורר בעורקיה. היא נעה בכיסא והמשיכה לקרוא.

״אוקיי, זה סימן טוב,״ אמר, קולו מפר את דממת החדר.

מרין נשאה מבט. ״מה?״

הוא רכן קדימה אל שולחנו, עיניו הכחולות פוגשות בעיניה. ״פלטת עכשיו קול.״

״לא נכון.״

״כן. כמו מין התנשמות כזאת. והצוואר שלך אדום לגמרי. זה עובד עלייך.״

היא זרקה את הדף על שולחנו. ״באמת אין לך יכולת סינון.״

הוא חייך, משהו חדש ניצת בעיניו, משהו שבלבל אותה אפילו יותר מהמילים הכתובות על הדף. ״מצטער. אבל זה בסדר. ברצינות. את כבר ראית אותי עם זקפה. עכשיו אנחנו תיקו. אבל זה מידע חשוב. חשבתי שאולי התסריט יותר מדי ממוקד בזווית הגברית — פנטזיה שתדבר אלי אבל לא בהכרח לאישה. את אומרת לי שטעיתי.״

״לא אמרתי כלום.״

״לא היית צריכה. את כמו...״

היא חשה בפטמותיה נלחצות כנגד החזייה, בולטות בבירור דרך חולצת הטריקו שלה, ונלחמה בדחף פתאומי להסתיר בידיה את גופה הבוגדני. היא קמה. ״אוקיי, אז אני אזוז עכשיו.״

״לא, לא, בחייך, חכי,״ אמר וקם על רגליו. הוא תפס בידה לפני שהספיקה לברוח ומגעו גרם לנשימתה להיעתק לשנייה. ״את יכולה לעזור. יש לי מלא כאלה. אני צריך לדעת באיזה להשתמש בשבוע הבא ואיזה לזרוק. ואולי תוכלי להציע עוד? אני מבטיח לשמור את העיניים שלי לעצמי. ונשבע לך, אם תעזרי לי אני שלך לכל מה שתרצי. מוכן להחליף אותך במשמרת במעבדת השינה וכאלה.״

היא בהתה בו. הוא צוחק, נכון? הוא בטח צוחק.

״אתה רוצה שאעבור על הפנטזיות ואגיד לך מה מדליק אותי?״ ידו היתה חמימה כל כך על ידה הקרה. והיא אמרה לו את המילים מדליק אותי. בקול רם. עוד שנייה היא מתה. ״אתה לא יכול לבקש מהחברה שלך במחלקה לעשות את זה?״

״היא לסבית, אז הפנטזיות שלה לא ממש מתאימות. אני צריך דעה של סטרייטית. רגע — את סטרייטית?״

היא מצמצה. השיחה הזאת באמת מתרחשת? ״אני — כן. אבל זה מביך ברמות אחרות.״

״למה? כי את נדלקת מפנטזיות? זה לא מביך. זה אנושי. לא תאמיני כמה אנשים מתקשים להתחבר לחלק הזה בתוכם. היענות כמו שלך היא תגובה טובה.״

היענות. דונובן ווסט מדבר על ההיענות המינית שלה. שלום, יקום מקביל. ״דונובן, אני לא יודעת...״

הוא הרפה מידה ופתח מגירה. ״הנה. יש לי רעיון. אני אתן לך אוזניות ודיסק און קי עם מה שכבר הקלטתי. תוכלי לקחת את זה איתך למעבדה ולהקשיב תוך כדי הזנת נתונים. אחרי שתסיימי רק תגידי לי על מה את ממליצה. לא תצטרכי לשבת מולי אם זה מביך אותך. וממילא אני צריך להקליט הערב עוד ואני לא יכול לעשות את זה עם עוד מישהו בחדר.״

הוא הושיט לה את האוזניות ודיסק און קי כחול. היא בחנה אותם כאילו הם עלולים לנשוך אותה, אבל מדובר בקבצים עם הקול של דונובן, לואט באוזניה כל מיני דברים נועזים שאף בחור מעולם לא לחש לה. דברים שדמיינה רק בפרטיות חדרה כשהתירה למחשבותיה לנדוד למקומות נסתרים שכאלה. פיתוי לוהט פעם בשיפולי בטנה.

היא צריכה לסרב, להמציא איזה תירוץ. לשים סוף לשקר הזה שהתחילה.

היא לקחה אותם מידיו. ״בסדר.״

הוא זקף גבות. ״כן?״

״אני לא מבטיחה כלום, אבל אודיע לך אם יצא לי להקשיב למשהו לפני שאעזוב הלילה.״

חיוכו היה כמו מגע פיזי בעורה. ״זה יהיה מעולה. אני חייב לך בגדול, מרי.״

היא נלכדה בחיוכו כמו זבוב ברשת ורצתה להתעכב עוד, להישאר כאן כל הלילה ולהקשיב לו מדבר על המחקר שלו, ומה שמרתק אותו, ומה עוד גורם לו לחייך ככה. אבל אם תישאר נשקפת סכנה שתביך את עצמה עוד יותר, או חמור מכך — תסתבך בצרות. משום שמה שלבלב בתוכה כשהסתכל עליה ככה, כאילו הדעה שלה חשובה, היה משכר ורב־עוצמה. התחשק לה להיאחז בו, להתעטף באותה תחושה ולזנק אל הבלתי נודע בלי לחשוב על התוצאות. והיא לא יכולה לעשות דבר כזה.

היא חייתה את חייה בזהירות, מקפידה לא לצאת אף פעם מהקווים. לא אלכוהול. לא סמים. בהחלט לא התנהגות חסרת אחריות עם בחורים. אמא שלה לימדה אותה שכל סטייה מדרך הישר, כל מרדף אחרי חלום חולף, עלולים להוביל לבלגן מוחלט. היא ידעה מספיק על ההפרעה של אמה וידעה שהנטייה הגנטית הזאת קיימת גם בה כנראה. התשוקה המפעמת בה לפלרטט עם דונובן, להמשיך עם ההצגה הזאת, עלולה להיות מסוכנת.

עדיף שלא תקשיב להקלטות האלה כלל, לא תפתח אפילו פתח. המצב רגוע עכשיו, בטוח. והיא צריכה שככה זה גם יישאר.

אבל מרין לא היתה מסוגלת להחזיר לו את הדיסק און קי. עדיין לא. היא לא רצתה לעשות משהו שימחה את החיוך מפניו של דונובן.

לכן מלמלה דברי פרידה חפוזים ויצאה למסדרון עם הדיסק און קי בכיס והפחית ביד. היא רק אמרה לו שתנסה. יש לה מוצא. היא צריכה לבחור בו ולהתמקד בעבודה שלה. היא תזין את שורות המספרים למחשב, תשקע בעבודה המונוטונית ותשכח מעוזר ההוראה הסקסי שבהמשך המסדרון.

אבל פחות מעשרים דקות אחרי שחזרה למעבדה של פרופסור רוברטס הפיתוי כבר היה עז מכדי לעמוד בו. אולי היא תשמע רק אחת, תראה לדונובן שלא דיברה סתם, ובזאת תסיים. היא הפעילה אחת מההקלטות, וקולו של דונובן הציף את ראשה.

״אני רואה אותך מהצד השני של הבר. את נראית מהממת, ואני יודע שבאת לפה עם גבר אחר. אני רואה שהוא הלך להביא לך שתייה. אבל אני מרגיש שאת מסתכלת עלי, מרגיש את התשוקה שלך, ויודע שהלילה הידיים שלי עומדות לגעת בך, הגוף שלי עומד להתנועע מעלייך, והשם שלי עומד להינשא על שפתייך...״

מרין לא חזרה לעבוד באותו לילה.