מתחת לעור שלך

יום שישי

 

יצאתי הבוקר מהבית מוקדם מהרגיל, וחשבתי שלא ממש חשוך בחוץ אבל גם עדיין לא מואר. הפארק מלא צללים ורוחות; העצים עודם נוּקשים, לא מרכינים ראשיהם לפני ערפל אביבי מוקדם; השיחים והקוצים לאורך מסילת הברזל סבוכים וצפופים: גן עדן לשודדים, אבל אני מנסה שלא לחשוב על זה.

אני עושה את המסלול הקבוע שלי - על הגשר ומסביב למגרשי הכדורגל שהדשא שלהם שקערורי כמו ים גלי. בַּמקום שהשביל מתעקל חשוך יותר, ולרגע קצר ולא נעים את לכודה בין פסי רכבת מצד אחד לגן שעשועים מן הצד האחר. מעיל כחול תלוי ונוטף מים מְשווה צורת אדם מבהילה לעמוד, ואני מחישה את הקצב עד שהשביל חוצה את כר הדשא לעבר הכביש הראשי. פנסי מכוניות סורקים את המדרכות - מכוניות של אנשים שצריכים להיות בעבודה מוקדם ממני, אם זה אפשרי בכלל. מישהו מתקרב מולי כמעט בדממה, גם הוא רץ, הרף עין של אוזניות ולייקרה וכבר נעלם בשאיפת אוויר, במשב של חמימות וזיעה. אף פעם אינך לבדך בלונדון, אפילו לא באישון לילה, אפילו לא בצינה חודרת עצמות של בוקר מרס בטרם שחר. תמיד ייתכן שמישהו צופה בך, עוקב אחרייך, מחכה לראות מה את מעוללת. אני לא בטוחה שזה מוצא חן בעיני.

אבל הריצה עוזרת. הקֶצב, הריתמוס, תחושת התנועה הקבועה בירכַי עושים לי סדר במחשבות. לא ישנתי טוב בלילה. אפילו ברגעים החטופים שלא הייתי ערה, חלמתי שאני ערה. ולבסוף הייתי צריכה לקום. אני מתמקדת בנשימה. לשאוף ולנשוף. לשאוף ולנשוף. אני ארוץ, אנסה לסדר לי בראש את כל העניינים, ואז הביתה, להתקלח. סטיב יגיע בשעה שבע לקחת אותי לאולפן. נשיקת פרידה למילי - מַרטה תכין לה ארוחת בוקר. (אני צריכה לנסות לחבב יותר את מרטה.) את פיליפ אני אראה? סביר להניח שלא. מה השעה עכשיו, חמש ורבע? - הוא כנראה כבר מתקלח, מתגלח, מנער מעליו את הבילוי בנוֹבּוּ ובדוֹרצֶ'סטֶר* - הרחתי את הסיגרים כשהוא חזר מתנודד בשלוש - משתחל לתוך הלייקרה שלו ויוצא על אופני הקרבּון החדשים שלו לעסקי מייפייר, טוקיו, בלוּמבֶּרג. פעם היינו רצים יחד. (בחולצות תואמות, נעלי "אָסיקס" לאישה ולגבר. זה מה שאהבתי - פתטי?) מאז הקיץ האחרון אנחנו לא רצים יחד. במצב הנוכחי של העיר, הוא אומר, הוא זקוק לפידבק רציני לשרירים שלו. להתנגדות עם כוח. ריצה, הוא אומר, אפילו לא מדגדגת את הלחצים שלו.

[* Nobu- רשת מסעדות יפניות יוקרתית. The Dorchester- מלון יוקרתי השוכן בפארק ליין שבלונדון.]

הנשימה שלי נחלשת. אני מרגישה אותה חמה בחזי. משובשת; אני לא עושה את זה נכון. אין לי סיכוי; אני בן אדם שלא מסוגל אפילו לרוץ כמו שצריך. אני פונה אל השביל המרכזי, עוברת ליד הספסל מכמיר הלב שמישהו קשר אליו זֵר ("לאמא") בחג המולד. אולי מיון ראשוני של הפרטים הקטנים יעזור לי. ההורים של פיליפ: רוצים תשובה בקשר לארוחה ביום ראשון. ה"כאילו יום הולדת" של מילי: להפציר בפיליפ שישתתף הפעם. (איך זה שביום שלישי הוא לא הגיע?) סוף שבוע בברייטון... משהו נורא קורה לי בבטן כשאני חושבת על זה. הוא אמר שהוא עסוק מדי. "לא ביג דיל," אמרתי, אבל לא התכוונתי לזה. ואני בכלל לא משתמשת בביטוי הזה. ניסיתי כנראה להיות מישהי אחרת, צעירה ובוטה יותר: אינדיה, הבחורה הזאת בעבודה עם החיוך האורתודונטי המושלם, בת חסותו של סְטֶן קֶנֶדי, יפה וחכמה מספיק כדי לשים עין על הג'וב שלי. לא ביג דיל? האם פיליפ הסתכל עלי במבט מוזר כשאמרתי את זה? האם נשמעתי כמו אחת שמנסה להיות קוּלית? לא ביג דיל. הרי דווקא כל הדברים הקטנים האלה הם ביג דיל; זאת בדיוק הבעיה. מה כבר טריוויאלי? מה רציני? ארוחת יום ראשון עם ההורים של פיליפ, תחתונים מהודרים מתחת לחליפה בברייטון, שיניים צחורות של בחורה צעירה, ילדה בת שמונה שמכבה נרות יום הולדת. אלה החומרים שמהם עשויים החיים. והכול בסופו של דבר קשור לאהבה.

במעלה הגשר ומעֵבר לו. כאן יש כבר יותר תנועה. שני רצים אחרים מעברו השני של הדשא. כלב גדול מרחרח בדרך לאגם. שלושה אווזים מתעופפים, מנופפים כנפיים, מגעגעים. השמים מתרוממים - אי שם מאחורי העננים המנמיכים בגוון מתכתי זורחת לה שמש, ואפילו זרזיפי האור העמומים האלה כבר מרדדים את הפארק, נוטלים ממנו ניגודיות וצבע. נעל אדומה של פעוטה תקועה הפוכה בגדר האפורה ליד גן השעשועים. כובע בצורת חיפושית משה רבנו משתלשל רטוב ומוכתם מענף כסוף. כל החפצים הנטושים האלה, פיסות אנשים שנשכחו. פעם ראיתי בזמן ריצה מכנסיים של גבר בין שיחים. איך? זה הרי לא פארק קלפהם; זה ווֹנדסווֹרת'. כאן כולנו לַבּרָדוּדלים ושחקני טניס חובבניים, לא שרי ממשלה בעמדות כוח רגישות. כאן אף אחד לא חומק לפארק כדי להתמזמז.

ליד בית הקפה אני מחליטה בגחמה של רגע לסטות מהדרך - לעשות ריצה מהירה סביב מדשאת הכדורת. אך כשאני מגיעה לצריף שליד מגרשי הטניס, משהו מושך אותי הלאה אל מעבה הסבך המיוער שבהמשך. אני לא רצה כאן בדרך כלל. זה אמנם רק משולש צר של עצים צפופים וגבוהים בשולי מגרש הכדורגל, אבל זה מחוץ לשדה הראייה של העוברים בשביל הראשי. לכן ההרגשה כאן מפוקפקת, של סיכון גדול מדי. למה אני עושה את זה? בגלל האור המפציע? כמיהה לחמוק מהיום? בגלל הדשא המטופח של מגרש הכדורת וקצב הריצה הרגוע שלי? הכישלון וחוסר הסיכוי שלי לפתור הכול? איני יודעת. מאוחר יותר אולי אומר שזו היתה תשוקה פתאומית לחוש צמחייה רעננה מתחת לרגלי, למתוח את הגבולות המשעממים והפתטיים של הפארק, להיות להרף עין לבדי.

איני יודעת למה.

אני לא פוחדת - אולי רק רצה מהר מדי - אבל ההתקדמות קשה משציפיתי. הקרקע לא ישרה, ואפשר למעוד. גזעי עצים מזדקרים בגובה העיניים; סבכי עשבים עטים על הקרסול. ואז, מבעד לשתי וערב של ענפים, אני רואה את זה.

בהתחלה אני חושבת על בובות מתנפחות. או על דגים. פעם, בחופשה באי וַייט, נתקלנו במין דולפין מת על ראש גבעת חול - חיוור ובשרני להחריד, סוג של סתירה מעיקה - וכשהלכתי לאורך התעלה באוקספורד לפני שנים, כשהייתי סטודנטית, נתקלתי בברבור מת שרוע על הגדה. זה היה מזעזע, ולא משום שהיה מת - אם כי תחושה של ברבריוּת עלתה מהיופי המבוזבז, מכל הלובן הזה - אלא פשוט משום שהיה מונח שם, משום שאף אחד לפנַי לא חשב כנראה לפַנות אותו.

אני עוצרת ומפלסת דרך בתוך הסבך, הודפת ענפים חיוורים של עצי לִבנה רכים, לעֵבר מקום שכלבים או שועלים או אדם רמסו בו את העלווה, לַמקום שבו נמצא העצם המשונה.

עכשיו מראה עיני מכה בי במלוא אימתו, ואני מצליחה רק לחשוב: זה לא בובה ולא דג ולא ברבור.

היא מוטלת על צדה, זרועותיה חשופות ולבנות ופשוטות מעל ראשה, גבהּ קמור. שיער בצבע המהגוני משוך מפניה לאחור כאילו מישהו משך אותו בכוח. עיניה פקוחות, אבל מזוגגות, כמו מכוסות צלופן. יש לה ריסים ארוכים וצפופים - ארוכים וצפופים כל כך שהם קרוב לוודאי מלאכותיים או עם תוספת - פנים רזות, שיניים קטנות מעל לשון נפוחה המשתרבבת מתוך פיה על גבי השפה התחתונה שלה. היא לובשת מכנסי חאקי צמודים - אולי של "טוֹפּשוֹפ"ּ - עם כיסים על הירכיים ורוכסנים קטנים על הקרסוליים. כפות רגליה יחפות. ציפורני רגליה צבועות בלק כמעט שחור, ציפורני ידיה, לעומת זאת, קרועות ומרוטות. משולש חוטיני שחור גלוי במקום שבו התרומם גב חולצת הטי הוורודה שלה עם השרוולים הקצרצרים. בשרהּ - פניה, צווארה וחלק מהחזה שלה - לבן־כחלחל, אבל מכוסה כולו סימנים: דם וחתכים ושריטות, נקודות זעירות ופסים כהים לרוחב וחבורות. וצווארה... אני לא מסוגלת להסתכל על הצוואר שלה.

לא צרחתי. לא הוצאתי כל הגה. מוזר, לא? אבל פתאום אני מודעת לנשימה שלי שנשמעת כמו התייפחות או כמו הקאה. מין התנשפות כזאת. הרבה דברים היו לא צפויים מבחינתי - המחשבה על "טופשופ" למשל. למה בכלל אכפת לי היכן היא קנתה את המכנסיים שלה או אם הריסים שלה מלאכותיים? הפרטים שבהם אני מבחינה ושאותם אני רושמת לעצמי פורצים בבת אחת, בשטף, ללא עיבוד. וכשאני כבר מעבדת אותם, אני הופכת אותם בראשי למילים. מסדרת אותם. אני חושבת איך לספר עליהם לאחרים. חושבת על אחר כך.

ידִי מכסה על פי ולרגע נדמה לי שאני עומדת להקיא. מיצי העיכול כבר ביַרכתי גרוני, אבל אני הודפת אותם ומתנודדת בדרכי החוצה מהסבך אל השביל. אני מגששת לעבר הטלפון הנייד שלי שרכוס בדבר הזה סביב הצוואר שלי, ורק אחרי כמה ניסיונות מצליחה לפתוח אותו. אבל אני לוחצת מהר מדי על הלחיצים. האצבעות שלי גדולות מדי; הן רועדות כל כך שאני כמעט מפילה אותו מיָדַי בזמן שאני מטלפנת.

הקול מעבר לקו רגוע ושקט, שקט כל כך שאני חוזרת על עצמי, "את שומעת אותי? את שומעת אותי?"

היא אומרת שהיא שומעת, ואני מגמגמת את הפרטים. איני מצליחה לזכור את שם הרחוב - זה שהכי קרוב לחלק הזה של הפארק, שבעצם קרוב לבית שלי, רחוב מקביל לשלי, עם אותם בתים גדולים וסולידיים, רחוב שאני מכירה היטב - אבל אני אומרת, "טריניטי רוֹד, הכֵֶּלא, הבלוק שנקרא 'טוסט רֵק', את מכירה את רשת הרחובות האלה? יש שם בית קפה. בשטח הפארק. קצת אחרי. במשולש המיוער." היא כנראה בודקת בצג של ג'י־פי־אס כי מתברר שהיא יודעת יותר ממני. היא שואלת אם אני בסדר ואם אני מרגישה מאוימת. ואומרת לי לחכות היכן שאני נמצאת.

כשהקשר ניתק אני פתאום לא מרגישה בסדר, לגמרי לא בסדר. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני רצה בחזרה אל מגרשי הטניס כדי שאראה אותם מגיעים ואוכל לומר להם לאן ללכת. אין איש באופק - רק המכוניות שנעות ללא הרף לפנים ולאחור בטריניטי רוד מעֵבר למגרש הקריקט, הגגות הרחוקים של כֶּלא וונדסוורת', האור שמתחלף מעל הבתים הגדולים ברחוב הזה שבשמו, דוֹרלקוֹט, אני נזכרת עכשיו. חריקה מכיוון הצריף של מגרשי הטניס; חושך בחלונות הביתן הקטן שעל מדשאת הכדורת, היכן שלפני שנים התגורר חתול מרוט שחור־לבן שמת כבר מזמן. עכשיו אני בצדם האחר של פסי הרכבת - מרחק קילומטר או שניים של ריצה, אבל רק מטרים אחדים של מסילה. משני צדיה סוללה תלולה, אבל יש שיחים ועצים שמשירים שם את עליהם הרטובים בסתיו ומעכבים את הרכבות, ויש צללים ופינות חשוכות שאפשר להשתופף בהן. ילדים מקימים מַחנות בין השיחים האלה כאן, ומקומות מחבוא. אוושוש - אולי שועל או סנאי, או סתם ציפור, אבל לראשונה אני נתקפת פחד. נדמה לי שיש כאן מישהו, שעוקבים אחרי.

אני מוצאת את עצמי מתרוצצת הלוך ושוב לאורך השביל, פונה לכיוון הכביש ואז משנה את דעתי ושבה על עקבי. כך כנראה נראה עכבר מעבדה בתנאי לחץ. הבחורה מחוץ לשדה הראייה שלי, ופתאום יש לי הרגשה שהיא נעלמה, שמישהו לקח אותה, או שמלכתחילה לא היתה שם בכלל, ואני רצה בחזרה במורד השביל, מועדת, מתנודדת, זרועותי פשוטות להגן על פני מענפים ומזרדים זקורים, אני מפלסת דרך בין שיחי עוזרר ואלגומין ועצי לִבנה - לא אכפת לי להישרט - עד שאני מגיעה אל המקום הנורא ההוא. ועוד לפני שאני מגיעה אני כבר יודעת שהיא לא נעלמה, שהיא שוכבת שם בתנוחה מעוותת להחריד, בעיניים מזוגגות, ועדיין מתה.

שָקט לרגע. רק שירת ציפורים. צפירת רכבת. היום כבר האיר, אור מלא. קצוות ירוקים מקהים את חודי הענפים הסמוכים אלי. ניצנים ודאי. אני אאחר לעבודה - איאלץ לצאת מכאן היישר לאולפן, להתאפר במכונית - אבל אסור לי לחשוב על זה עכשיו. אני מתכופפת, מתיישבת על העשב הלח, רק היא ואני כאן. היא נראית שברירית כל כך. אני מריחה ריח מעופש חריף של מסדרונות בתי חולים או חדרי מלתחה של בריכות שחייה. אני משתדלת שלא להסתכל בעיניה. כתמים אקראיים זעירים מכסים את עפעפיה עד לגבות הדקות. אני נוגעת בשערהּ. מגעו מת. אבל האם שיער לא אמור להיות מת? משהו בחולצה שלה - שרוולים קצרצרים, כפתורים בחזית - מטריד אותי. החולצה משוכה בכוח מתחת לבית השחי והחזייה שלה מבצבצת. רצועת החזייה - סרט תחרה שחורה - משתלשלת רפויה מלפנים; התֶפס שלה כנראה השתחרר. איני יודעת למה אני עושה את זה. עושה כמעט בלי לחשוב. משהו מתעורר בתוכי ואני לוקחת את סרט התחרה השחורה ומחברת את התפס ללולאת החזייה. פרקי אצבעותי מרפרפים על פני הבד. הוא קר, נוקשה, רטוב. אני שומעת רעש וקולטת שהוא בוקע ממני. זה שיר ערש שהייתי שרה למילי כשהיתה זקוקה להרגעה. גם אז לא ממש ידעתי את המילים הנכונות: "נדים, נעים, נוסעים בדרך אל העיר הנמה, הרחוקה מאוד..." המילים נתקעות לי בגרון. נשמעות כמו גניחות.

נדמה שנצח עובר, אבל בעצם בתוך דקות נשמעת סירנה. מהרגע שיצאתי מהבית ידעתי שמשהו יקרה. היתה לי הרגשה כזאת: תחושה כבדה, כמו מתיקות יתר שרובצת בבטן, מין התנבאות משונה. ואם זה נשמע לא אמין, לא סביר - אני מודה באשמה.

 

באים שניים. האישה במדים, היא מזהה אותי; אני יודעת לפי הסומק שפושט מיד בלחייה ולפי המבט שהיא נועצת בקולגה שלה בעיניים קצת פעורות שכמו אומרות, "זו היא - אתה יודע, זאת מהטלוויזיה." האיש אולי יודע מי אני, אבל לא ניכר בו. הוא בבגדים אזרחיים - ג'ינס וחולצת פולו - סימן שיש לו מעמד חשוב בהיררכיה המשטרתית. צפיתי בדי והותר פרקים של "המפקח מוֹרס" כדי לדעת את זה. הוא מציג את עצמו, מעביר ביד אחת אצבעות בסבך שערו הכהה והשמנוני מעט. זה המפקח פֶּריבֵייל, ו"זאת השוטרת מוֹרוֹ."

אנחנו בצריף של מגרשי הטניס. רצתי לשם בחזרה כשהסירנה השתתקה, כשאור הפנס הכחול החל להסתחרר בין העצים. אני לוחצת את ידיהם כי הצורך במגע פיזי נעשה עז פתאום. איני מסוגלת לחשוב על בכי; הרי לא אני מתה. השוטרת מורו, שנראית בערך בת שתים־עשרה, אוחזת בלכתנו בזרועי. היא קטנה ומנומשת, עם שיער חום אסוף בקוקו; כמעט יפה, אפילו שהעיניים שלה די קרובות זו לזו ויש לה כתר גרוע על אחת משיניה הקדמיות. היא מספרת לי שעמדה לגמור את המשמרת שלה כשהגיעה הקריאה. "הראש שלי כבר היה בכריך בייקון. עם קטשופ. וקצת רוטב סויה." היא דואגת להרגיע אותי. זה לא מעניין את המפקח פריבייל. הוא שועט קדימה - הכתפיים קמורות, הג'ינס שלו נמוך מאחור. בכל צעד הוא מניח את כף רגלו על הקרקע כמו שגולש תוקע מוט סקי - נחוש, שומר על איזון.

אני לא צריכה להגיד להם היכן היא. זה ברור. כשאנחנו מתקרבים, המפקח פריבייל אומר לי לחכות על השביל - ליתר דיוק מחווה לי בזרועו המורמת כמו מחסום.

"ממחלקת חקירות. הוא חדש," מתנצלת השוטרת מורו בלחישה. "הזמנו כלבים. קבוצת מז"פ תצטרף בעוד רגע - בעוד שמונה דקות, להערכתי, אם יפעילו פנס כחול."

"קבוצת מז"פ?" אני שואלת, וחושבת על קבוצות במגרש הכדורגל הסמוך.

"מחלקת זיהוי פלילי. הם יסגרו את השטח ויערכו חיפוש ראיות יסודי."

אני שואלת אותה איזה סוג ראיות, והיא אומרת, "כל סוג - טביעות אצבעות, נשק, סיבים, דם, שיער, צבע, זכוכית. מדהים מה שאפשר למצוא. ואנחנו לא רוצים שתזהמי את זירת הפשע."

"אני מקווה שלא זיהמתי כבר," אני אומרת.

היא מתבוננת בסבך השיחים ומצקצקת בלשונה בפליאה, "אני מצדי הייתי מצפה שאנשים ינקו אחריהם."

לרגע אחד מוזר אני חושבת שהיא מתכוונת לַגופה. אני כמעט צוחקת מרוב תדהמה, אבל אז היא מצביעה בסנטרה על שקית מקדונלד'ס מעוכה, שברי קלקר זרוק וחתיכות חסה.

"את חושבת שזאת ראיה?" אני שואלת ובוחנת את השטח.

"אני חושבת שזאת בעיקר אשפה. שלא לדבר על מה שכל השומן והמלח האלה עושים לעורקים. ילדים מן הסתם."

"ילדים," אני חוזרת אחריה וחושבת, מי עוד מסתובב כאן בכלל?

המפקח פריבייל עדיין ליד הבחורה. הוא לא נוגע בה; רק גוחן, מתבונן, ואחר כך מדבר בטלפון. הוא מעביר משהו לשוטרת מורו - איזשהו רצף של מספרים - ואז היא מטלפנת למישהו. עייפות פושטת בצווארי ובראשי. כשהשוטרת מנתקת, אני שואלת אם מותר לי ללכת, והיא אומרת שלפני כן עליה לכתוב כמה פרטים.

אני מסבירה שצריכים אותי בעבודה, והיא מהנהנת ועונה, "אֶת זה. אני. יכולה. להבין," היא גוררת את המשפט, מבדילה בין קצב החיים שלי לסדר העדיפויות שלה. אחר כך היא מתייעצת עם המפקח פריבייל, ואז שתינו ניגשות אל בית הקפה למצוא לנו ספסל. היא אומרת, "את נראית קצת שונה. אני לא מתלוצצת איתך או משהו, אבל את נראית צעירה יותר מאשר בטלוויזיה."

אני צוחקת. "זה בגלל השיער. שיער נפוח, אדום, של תוכניות בוקר. הוא בעצם די עדין, אבל מוסיפים לו כל כך הרבה ג'ל בתוכנית, שהוא נראה כמו קסדה."

"יש לך שָׁם סַפר בשביל זה?" היא שואלת, וכשאני מהנהנת היא מגיבה, "מה, בכל יום?"

"זה ממש סוריאליסטי," אני אומרת, "לדבֵּר ככה רגיל כש..."

"אני יודעת. הגופה הראשונה שלך היא תמיד קצת שוֹק. מישהו אמר לי שבשנה הראשונה שלו שוטר מקבל חוש לשני ריחות. האחד: סמים. השני: מוות."

"באמת היה שם ריח..." אני אומרת.

היא מעקמת את אפה. "כמו של בית אבות - חמוץ."

"משהו אחר," אני אומרת.

היא מוציאה את הפנקס שלה ומתחילה בינתיים לִמנות - כמו מי שמקטלג ספרים שאהב לקרוא לאחרונה - את הגופות שראתה במהלך שנתיים: התאבדות (בתלייה), תאונת דרכים וכמה התקפי לב.

"התאבדות?" אני אומרת.

"כן, אלוהים אדירים," היא אומרת. "רואים הרבה מתאבדים בעבודה הזאת." היא מספרת לי שנשים עושות את זה אחרת מגברים, מנות יתר ועורקים חתוכים לעומת תלייה וירי. ואני יודעת שאפשר לחשוב על העניין הזה, אבל זה כבר יותר מדי בשבילי. אני רוצה להגיע הביתה, לקחת לגימת קפה חפוזה, אם יהיה לי זמן, או לשתות את הקפה במכונית. אני מרגישה אשמה כי הפטפוט שלה מעצבן אותי. אולי היא לא באמת נחמדה ורוצה להרגיע אותי; אולי היא פשוט טיפוס כזה. אני קוטעת אותה ומתחילה לספר לה מה קרה ("הי, לאט־לאט," היא אומרת): שרצתי ופתאום משהו, אני לא יודעת מהו, משך אותי לרדת מהשביל, ושבהתחלה חשבתי שהצורה המוארכת הזאת היא ברבור או מין דולפין... היא רושמת את מה שאני אומרת. היא שואלת אם ראיתי משהו או מישהו, ואני מציינת את הרצים ואת הכלב ליד האגם. וזה הכול, כן.

"שום דבר חריג?"

"רק... את הבחורה."

היא קוראת את מה שכתבה ואני מחליטה לשאול אותה על הנקודות שעל פני הבחורה. "כתמים קטנים," אני אומרת, "מין פריחה כמו שיש לתינוקות לפעמים, כזאת שלא עוברת כשלוחצים עליה כוס."

"אה, אני יודעת מה זה," היא אומרת ומניחה מידיה את הפנקס. "דֶמם תת־עורי - סימן לחֶנק."

"והיו לה סימנים כאלה סביב הצוואר - כאילו חתכו אותה בחוט ברזל לחיתוך גבינה - אבל גם חבורות, שריטות, כמו טביעות אצבעות. את חושבת שחתכו לה את הצוואר או שחנקו אותה?"

"בשביל זה נצטרך לחכות לבדיקה הפתולוגית," היא אומרת. "אני לא מומחית, אבל במקרים כאלה טביעות האצבעות לעתים קרובות לא שייכות לתוקף אלא לקורבן. את יודעת, כשהם נאבקים להשתחרר מהחבל."

אני רועדת בעל כורחי, ואז רועדת שוב כי זה גורם לי להרגיש יותר טוב. סווטשרט עם קפוצ'ון קשור לי סביב המותניים, ואני מתירה אותו ולובשת מעל חולצת הטי שלי. אני מרגישה שההלם שלי מתמתן, נעשה נורמלי יותר, כזה שאפשר להסביר.

השוטרת מורו אומרת, "אפשר לקבל את החתימה שלך?" ואני מסתובבת, מחייכת אינסטינקטיבית ומרימה יד בחביבות, אבל אז מבינה שהיא רק רוצה שאחתום על ההצהרה שלי.

כשאני מרימה את עיני אני רואה שהמפקח פריבייל חזר והוא מכתת רגליו לאורך השביל, ומרחוק אני שומעת סירנות חדשות, מגיעות מכביש וונדסוורת' החד־סטרי בקול הולך וגובר. כלבים ומז"פ, אנשים עם מצלמות וכל מיני - מה, מקלות? - לחטט בעשב, למצוא ראיות, סיבים, צבע, זכוכית, לגלות מי עשה את זה.

זו הרגשה משונה, ואיני יודעת אם תבינו, אבל זה סוג של שחרור. הגופה הזאת כבר לא שלי. היא שייכת להם עכשיו.

 

אני תקועה בפקק תנועה מסטוֹקוֶול עד ווֹטֶרלוּ, תשעים דקות עיכוב במקום ארבעים וחמש. אני מאחרת לישיבת ההפקה של הבוקר, מה שכבר כעת מוציא אותי משיווי משקל לכל היום - אם נשאר לי כזה בכלל, אחרי שמצאתי גופה.

סְטֶן קֶנֶדי, שותפי להנחיה, נמצא בחדר ההמתנה כשאני מגיעה, משוחח עם שניים מהאורחים - מיילדת שזכתה ב"פרס פַּמפֶּרס למצוינות" והובאה לדבֵּר כאן על לידות בהקשר של קומדיית מצבים חדשה, ואישה אומללה בערך בת גילי שבנהּ המתבגר התאבד לפני שנה בגלל הצקות בפייסבוק. מתחת לשולחן מסתובב כלב לֵרצֶ'ר ומרחרח פירורי מאפה דֵניש שנשרו, ודוֹן, עוזרת ההפקה, מספרת לי שהכלב הזה "שבה את לב האומה" בקליפ מיוטיוב שבו הוא משחק כדורגל עם תרנגולת. חיים, מוות וכלב, הכול כלול ביום עבודה אחד כאן בתוכנית "בוקר טוב".

סטן אולי רואה אותי, אבל לא מרים את עיניו. החיים יכלו להיות קלים יותר אילו הסתדרנו זה עם זה. הוא צוחק בקול רם כשאני הולכת להתאפר - הצחוק הגרוני הגס היה לסימן המסחרי שלו שמקנה לו טבעיות ואהדה, ובזכותו הוא נראה מרוכז כולו באדם שלפניו. אפילו האֵם השכולה תוקסם ממנו בעודה מחייכת בעיניים מושפלות ומחליקה קמטים בלתי־נראים בחצאית שלה. על כולם, חוץ ממני, הוא מצליח לעבוד. זאת מלחמה סמויה. חבֵרה שלי, קלרה, שפגשה אותו כמה פעמים, אומרת שהוא מושך במיוחד בזכות השוליים המשוננים של שיניו החותכות, חדוּת הניבים שלו מאזנת את תווי פניו שמזכירים תווי פנים של ילדה. שפתו התחתונה עבה בהרבה מהעליונה - כאילו חטף אגרוף או משהו. וקלרה חסרת המעצורים אומרת שזה מעורר חשק לנשוך אותה.

גם כשאני מגיעה לחדרי שבהמשך המסדרון אני עדיין שומעת את השאגה החביבה שלו מהדהדת אפופת אלכוהול וסיגריות מן הקירות. משהו בצחוק שלו גורם לי תמיד להרגיש נטושה. אנני מחכה, עצבנית בגלל האיחור שלי, השפופרות מסודרות בשורה, הבייביליס מוכן לפעולה. אני נכנסת ומתנצלת; אני שונאת להקשות עליה עוד יותר את העבודה הקשה שלה. איני יודעת אם סיפרו לה למה איחרתי - עוד מהמכונית דיווחתי למפיקה בקצרה על מה שקרה, וייתכן שהיא העבירה הלאה את ההודעה.

"את נראית הרוגה," היא אומרת כשאני מתיישבת. אם כן, לא סיפרו לה.

חבל שאין לי זמן להתוודות. נעים לדבר איתה: אני תמיד אומרת לה את זה כדי לתת לה הרגשה טובה בנוגע לעבודה שלה. אבל האמת היא שאני פשוט מנסה לתת לעצמי הרגשה טובה יותר בנוגע לעבודה שלה. לא מגיע לי שיטפלו בי ככה. אבל זה לא הזמן המתאים. השעה כמעט עשר. אין די זמן, וזה לא יהיה הוגן כלפיה. אנני, ששערה קצר ופניה נטולות איפור, לחוצה עכשיו מכדי לפטפט, ואני כבר שלשלתי את הראש לשמלת "דיאן פון פירסטנברג" בצבע ארגמן, ופנַי מוכנות לאיפור מבית "בובי בראון". אני פושקת שפתי לצבעי "סנגריה" או "הוליווד הישנה", עוצמת את עיני לצבעי "חיטה" ו"צוֹבֵּל" ולצלליות בגוני חום ואפור. אבל אולי היא צודקת. אולי אני באמת נראית הרוגה - כתמים סגולים מתחת לעיניים, עפעפיים שמפתחים בכל יום קפלים חדשים. השיער שלי כבר לא סמיך כמו שהיה; מה שהיה ערמוני דהה לצבע של - מה, סלמון? אני חושבת על השיער של אמא שלי, שבילדותי היה בוהק כל כך, חיוני ותוסס, ולבסוף מין כתום־ורוד מלוכלך כזה. גם השיער של הבחורה המתה היה אדום. לא טבעי. צבוע כנראה. יהיה מטורף לומר שהיא נראתה לי מוּכרת?

"נו -" אנני אומרת, ועושה צעד לאחור, "עכשיו את נראית אנושית יותר."

"את מבריקה," אני אומרת, אפילו שבעצם אני עכשיו מבריקה - כל הצבעים המנצנצים האלה, כל המיקרו־פיגמנטציה עם מחזירי אור. בחוץ אני איראה בסדר. אף אחד לא יראה את השריר הזעיר שרוטט לי בעין. אבל זו לא אני, המראה הזה, השיער הנפוח. אם להיות כנה - מה שלעולם לא אהיה עם אנני - נדמה לי שבמראָה המגדילה אני נראית כמו טרַנסֶקסוּאל. עם השנים נשים הופכות לגברים, וגברים לנשים. אני לא זוכרת מי אמר לי את זה. ההזדקנות היא קללה. ובכל זאת, כמו שקלרה אומרת, האלטרנטיבה גרועה עוד יותר.

יכולתי לקחת לי יום חופש? סיבה מספקת? אפילו כשאמא שלי היתה חולה בקושי החמצתי תוכנית. היו לילות שבהם לא הגעתי בכלל למיטה; רק התמודדתי עם זוועות המחלה שלה והשכם בבוקר טסתי בחזרה דרך כביש 4. עמדתי בחיוך מול המצלמות כשריח הַקיא על אצבעותי. יש הרבה נשים שמרגישות כך? רק למזלנו הגענו למקום הזה. מעידה אחת קטנה, טעות אחת, ואנחנו בחוץ. אבל הבוקר אולי לא הייתי צריכה לבוא. כשקרובים לטרגדיה, לפעמים קשה בהתחלה לראות את זה. היה לנו פעם בתוכנית זוג שבסוף חופשת הסקי שלהם, מפַלסת הרגה להם את הילד, חנקה אותו מתחת לערימת שלג. היה בסיפור הזה פרט אחד בלתי־נסבל: אחרי שהם לקחו את גופת הפעוט לבית החולים, הם חצו את האלפּים במעבורת שהזמינו מראש. אני יודעת שאין מקום בכלל להשוואה בין הסיפור שלי לשלהם, אבל הכוונה שלי היא שאנשים עושים דברים משונים כשהם בלחץ.

אנני מבקשת את האצבעות שלי - ציפורניים אדומות שיתאימו לפרחי הציפורן האדומים באגרטל שעל שולחן הקפה באולפן. אלה ההוראות שהיא קיבלה. אלה פרטים משמעותיים. גם אם היא מבחינה ברעד שבידַי, היא לא אומרת כלום. אני דוחקת את כפותי למגבת שעל שולחן האיפור ומרגישה את הצמרמורת במעלה זרועי.

ציפורניים אדומות. פרחים אדומים. שמלה אדומה עם שרוולים ארוכים. אני חושבת על דם ומוות, מוות נקי מדם - הסימנים האלה על צוואר הבחורה. אני מנופפת לאנני בידַי אדומות הקצוות. "אני לא אדומה מדי?"

"לא," אנני אומרת. "זה עושה מצב רוח טוב בבוקר מרס אפרורי כזה. את נראית יפה כמו תמיד. משמחת את כולנו. אלוהים יודע שאנחנו זקוקים לזה."

 

בכלל לא התכוונתי להיות מגישת תוכנית בוקר בטלוויזיה. התגלגלתי לזה. הייתי תחקירנית וכתבת, ואז הגיעה ההצעה, ופיליפ התלהב ואני אמרתי כן בלי לחשוב יותר מדי. זה תפקיד מצחיק. לא מִשחק ולא עיתונות. קשה לדמיין אותו בראש רשימת השאיפות של מישהו. אף אחד לא מעריך מגישי תוכניות בוקר בטלוויזיה. זה שם נרדף ל"ריקנות", ירוד בשרשרת המזון, נמוך אפילו מזה של עמיתינו בחדשות - "פרצופים חמודים וישבנים חמודים ושום דבר אחר באמצע," אם לצטט את כתבת חדשות הבי־בי־סי קֵייט אֵיידי. "כשמיסטר בלֵייר יתחיל להפציץ את בגדד," אמר העיתונאי ריצ'רד אינגרמס, "אנחנו נשמע את זה מפי ברבי חייכנית עם שיניים מושלמות."

כשאני רואה בני גילי מאוקספורד, בעלי תפקידים רציניים בהוצאות לאור או באקדמיה, או נתקלת בבחורים שעברתי איתם השתלמות בבי־בי־סי ועכשיו הם מפיקים בתוכנית "פנורמה" או מושכים בחוטים מאחורי הקלעים - אני כבר מכינה את עצמי לספוג עלבונות. "מה המצב בעולם שיאי הבננות המכופפות?" מישהו צעק לי פעם מרחוק בטקס פרסי הטלוויזיה. עבדתי איתו בתור תחקירנית ב"ניוּזנַייט" של הבי־בי־סי. אלוהים יודע מה הוא עושה עכשיו, אבל הוא נראָה כאילו לא החליף מאז חולצה. אני חייכתי ואמרתי, "תוריד את המכנסיים ואגיד לך." כולם ליד השולחן שלו צחקו.

אני מרגישה נכלולית כשאני נזכרת בזה. זה לא היה מצחיק. הם צחקו רק מפני שאני (קצת) מפורסמת, מוּכרת. הצחקוקים העליזים שלהם היו מבחינה מסוימת בעצם גרועים יותר מהלגלוג שלו. אני הרי יודעת שתוכניות בוקר מתחברות עם מובטלים נצחיים ודיכאוניים במצב קשה, ועדיפוֹת רק במידה שולית משקט בתור ליווי לגיהוץ. אבל אני גם יודעת שיש הרבה מה לומר בזכות העבודה שלי, ושלא כל אחד מסוגל לעשות אותה. ולא מדובר בשיניים מושלמות או בכל הפרטים על רגולציית הירקות באיחוד האירופי; מדובר על דיבור ישיר אל הצופה - לא אל כל הצופים יחד אלא אחד אחד, בגובה העיניים. אנחנו, סטן ואני, מכניסים את החיים האמיתיים לסלון שלכם, וזו מיומנות בפני עצמה, אמנות אפילו.

למרות הכול אני מגיעה היום לפניו לספה. אנני אומרת שהוא אוהב להגיע ראשון כדי להתבדח על האיחורים שלי, על "עומס החיים הטריקי שלי," כפי שהוא קורא לזה. כבר אמרתי לה שזה הכול בצחוק, סתם התלוצצויות ברוח טובה כדי להיכנס לאווירת העוקצנות המבוימת בינינו שבזכותה התוכנית מצליחה כל כך; ושהוא לא מתכוון לשום מילה שהוא אומר. אבל מאחורי החיוכים והטפיחות על השכם אני דווקא חוששת שהוא מתכוון לכל מילה, שזהו עוד מרכיב זעיר בהתנשאות שלו, בקמפיין שלו להחלפתי. לא שהוא יודע בוודאות שאני מרוויחה יותר ממנו, אבל הוא לא מסוגל לשאת את הספק.

מסדרים לי את המיקרופון - האל, מנהל הבמה, מצמיד אותו מתחת לשמלה אל החזייה שלי, בתוך המחשוף - ואני חושבת על הבחורה ועל החזייה שלה שהיתה כנראה מהסוג שיכול לשמש גם סטרפלס, שאלמלא כן לא היתה משתחררת מלפנים. אבל המחשבה הזאת נראית לי אינטימית מדי, ואני מנסה שלא לחשוב על זה, ובינתיים סטן מגיע בצעד קל תוך כדי פטפוט עם טֶרי, המפיקה.

הוא רואה אותי ומרים ידיים בהפתעה מעושה. "הבלשית גברת מַרְפְּל. פותרת רצח, עוזרת למשטרה בחקירות, ועוד מגיעה לעבודה בזמן. או שמא מיס מרפל קצת זקנה מדי בתור מודל לחיקוי?" הוא מסלסל שפם בלתי־נראה ומאמץ לעצמו מבטא בלגי. "הֶרקוּל פּוּאָרוֹ אולי?"

אני תוהה אם הוא תכנן מראש להגיע אחרַי. תמיד טוב לעמוד כשרוצים לרדת על מישהו. ייתכן שבהקשר הזה, ההקשר שבו יָצאו חיי מן השגרה המקומית, חשוב לו להיראות פעלתן ושמח יותר, יותר בשליטה ממני ויותר בחיים ממני.

"לא פתרתי רצח, סטן־מֵן," אני מחייכת. אין שום סיכוי שאשבר ליד טֶרי. היא קשוחה ואין לה זמן לבטלנים, אבל כל עוד אני שומרת על כבודי, היא תצדד בי. "רק מצאתי גופה."

הוא מתיישב בכבדות, והכריות תחתי מתנפחות מאוויר שנדחס.

"תזכירי לי לא לרוץ איתך אף פעם," הוא אומר לחלל החדר.

האולפן של "בוקר טוב" תופס את כל הקומה החמישית של מגדל בגדה הדרומית. מן החלון מאחורי נשקף נוף לונדון והתמז - נהדר ומושלם בתור תמונה, לא פחות מרקע מלאכותי. האזור שלנו, עם קיר שמחקה סטייל של מחסן, שטיח שעיר וספה מפנקת, נמצא במרכז האולפן. התאורה מוכנה, ואנחנו כבר חלקת יופי מבריקה ומוארת היטב, קרן שמש. אבל אני יושבת כאן ומסוגלת לחשוב רק על הכיעור של סטן. המוזיקה מתנגנת, מריצים את הפתיח, והוא מפזר בדיחות לכל עבר - אל החבר'ה של התאורה ושל הסאונד, אל התחקירנים, אל אינדיה היפה, שמחכה בפינה לאייטם שלה: טוויטר, אימייל ופייסבוק. הוא נותן הצגה של שחקן רגבי גס רוח: "איך נקרופילים קוראים לקברנים? סרסורים... מה ההבדל בין פדופיליה לנקרופיליה? שמונים שנה." הוא מנסה לערער לי את הביטחון. אני תוהה אם הדיבור שלו לא מעורפל משהו.

ואז אנחנו בשידור. אני אומרת את ברכות הבוקר טוב שלי, משחקת את המשחק, והוא פונה אל המצלמה, מרתק במבטו, חודר לנשמה של הצופה כאילו רק הוא מבין אותו. בדברי הפתיחה, המתואמים עם הקול באוזנייה שלי, אמרתי שתהיה לנו בובה במטבח, קידמתי את תחרות "חבר הפרלמנט שמתלבש הכי טוב", והבטחתי שפינת העיתונות של סאלי בֶּרקוֹ תעסוק בכלב אהוב האומה ובמיילדת שזכתה בפרס. אבל את האמא מהפייסבוק נתנו לסטן. פניו קודרות וזוויות פיו שמוטות כשהוא מכריז על המקרה העצוב שבו ידובר בהמשך התוכנית. "לפני שנה," הוא אומר חד וחלק, "סוֹל, בנה בן הארבע־עשרה של מֵגי לֵאוֹנַרד, איבד את חייו בגלל הצקה באינטרנט." הוא חולק איתי מבט טעון בצער כבד. אני מהנהנת בהזדהות, מעלה על פני חצי חיוך אפל. אנחנו ביחד בעניין הזה, הוא ואני.

הוא מעסה את סנטרו בידו; רק אני שומעת את חיכוך העור על הזיפים.

"יום מר ונמהר," סטן מסכם.

 

לפני שבועות אחדים, כשאחד משרי הממשלה נתפס על שקר בתוכנית הבי־בי־סי "זמן לשאלות", אנחנו הזמנו לאולפן פסיכולוגית כדי שתדבר על שפת גוף ועל אמנות הכזב. ילדים, היא אמרה, מכסים לרוב את הפה אחרי שהם משקרים; מבוגרים נוגעים בידיהם בסנטר או ממששים את החפתים שלהם - מתוך רצון לא מודע להצליב זרועות.

בתוכנית היום אני עובדת קשה על הגוף שלי כי אני מרגישה שלכל אורך הדרך אני משקרת. כי לא אכפת לי מכל הדברים האלה. היום נדמה שהזוטות רדודות ותפלות במיוחד. אני מסמנת לאינדיה באיחור ונאלצת להתנצל בשידור חי, להציג לפני הצופה פני תינוק שסרח. "לא ביג דיל," אינדיה אומרת בתגובה. אני עושה קולות מתוקים לכלב - בילי שמו - עוקצת את סטן, מצטערת שלא בדקתי את האזעקה לפני שיצאתי מהבית ושלא אמרתי למרטה שלא לעבור בפארק אלא לנסוע לבית הספר בדרך עוקפת. לא חשבתי כמו שצריך. חייבים לנקוט אמצעי זהירות.

במהלך הריאיון עם מגי לאונרד אני יושבת וראשי מוטה הצדה. אנחנו יודעים באילו מילים מותר להשתמש בצד הזה של חצות היום ובאילו אסור. אנחנו אומרים "הלך לעולמו", "איבד את חייו", "כבר לא איתנו", "עזב אותך". זה מטורף, המאמצים שאנחנו משקיעים כדי להימנע מלומר את המילה "מת".

במכונית בדרך הביתה אני משעינה את פני על החלון. איזו הקלה להסיר מסיכות. אני חושבת על הבחורה האומללה. המכונית עוצרת ומזנקת, מיטלטלת ומאיצה. הסנטר שלי נחבט, אני מקבלת מכה במצח. העורף שלי נשמט. סטיב, הנהג שלי, לא מפסיק לדבר על עבודות בכביש ומחסומים באזור אלפנט אנד קאסל אתמול בלילה. "נמאס לי מהמזג אוויר הזה," הוא אומר, "לא קר, לא רטוב, לא חם. שום כלום, חודש מרס השנה זה חתיכת כלום."

חלונות ראווה, דלתות פח, כיכרות תנועה, פתחי הרכבת התחתית, אתרי בנייה - עגורנים ומקדחים וגגונים עם גרפיטי, הכול במקומו מונח. דברים נוראים קורים לאנשים טובים. תאונות אוטובוסים וילדים מתים. בקונגו אונסים נשים ומטילים בהן מומים - היתה על זה תוכנית לא מזמן. חברים מספרים לך על טרגדיות - בעל צעיר קיבל התקף לב פתאומי, גיבור בן שש עם לוקמיה. והם נוגעים לך בחיים, המקרים הנוראים האלה. הלוואי שלא היו אמיתיים, את מייחלת, והלב שלך נחמץ באישון לילה, אבל אז הם נשמטים ונושרים כמו אבנים שניפצו שמשה קדמית של רכב, ואחרי זמן־מה, בעוונותייך, אינך מבחינה עוד כלל בסימן ההתנפצות הזעיר שבפינה. את ממשיכה בחיים שלך, מודאגת מהבעיות הקטנות שלך - הבעל שלא אוהב, הקולגה השתלטן. אבל זה, המוות הזה, דחק הכול הצדה. הוא קרוב מדי. איש אינו מוגן. אנשים בעולם הזה הורגים אנשים אחרים. והמוות אינו רק אטי, מתמשך על פני חודשים ושנים, כמו של אמא שלי. הוא יכול לקרות בן רגע, מבחוץ. בתוך שניות ספורות. חבל סביב הצוואר, משיכה; זה כל מה שנדרש. אני מסוחררת מן המחשבה הזאת ומרגישה שאני עומדת ליפול.

המכונית רוטטת ברמזורים. החיים המושלמים שלי. ומה הלאה? שום דבר. אני לא חושבת על המוות של הבחורה אלא על הלידה שלה. על אמא שלה. על הוריה. על ימי בית הספר שלה. חופשות הקיץ. עבודות. משפחה. חברות. חבר. כבר סיפרו להם? האם המשטרה גילתה מי היא? מי היתה. האם אהבה את חייה או קיוותה לחיים אחרים? חם כאן מאחור, אבל אני התחלתי לרעוד.

שום אזכור באפליקציה של חדשות הבי־בי־סי באייפון שלי. שום חץ קטן או תגית של "חדש". שום מבזק. זה בכלל שייך לחדשות? איני יודעת. פלג גוף עליון שנפלט לחוף בליימהאוז, שקית אשפה עם איברים בתעלת ריגֶ'נט, אלה חדשות. אבל גופות שלמות הן אולי משהו אחר. אולי גופות שלמות הן סתם שִגרה. אולי גופות שלמות מוצאים בכל יום בחלקות פארקים של פרברים אחרים - בֶּקסליהית', סאוּת'הוֹל גרין, קראוּץ' אֶנד. מה נורמלי? ומה לא נורמלי? אין לי שום פרספקטיבה.

התנועה בכביש מקרטעת ונעצרת. משאית שדהרה לתוך הצומת מדרך וולוורת' חוסמת הכול מכל הכיוונים. צופרי המכוניות צורמים. עשן פליטה פורח באוויר.

"מפגרים נוהגים במשאיות," סטיב אומר. "שום כבוד. כולם אותו דבר. בטח פושעים לשעבר. איך שהם נוסעים על פסי האטה ברחוב שלי - זה נשמע כמו פיצוץ חומר נפץ. הם בטוח עושים את זה בכוונה. היו צריכים ללמוד לשלוט בכעסים," הוא אומר, ואז מאבד את חביבותו, "צריך לתלות אותם."

הפקק משתחרר. אנחנו מתקדמים לאורך קנסינגטון פארק רוד, האספלט חָלק מתחת לצמיגי המכונית, וסטיב, שכבר פתח את החלון לצדו כדי לשחרר בעדו מרפק נרגז, מדבר כעת אל הרוח השורקת על פני אוזניו, על פני תחנת התחתית אוֹבַל וכנסיית סנט מרק, גורפת איתה את המילים שלו. אין לי הרבה זמן. בקלפהם קוֹמוֹן הוא כבר יירגע ויסגור את השמשה. אני חייבת לשאול אותו על אשתו - היה לה היום תור לגינקולוג - ולברר אם הבת שלו, סמי, קיבלה זימון לריאיון. תכף אעשה את זה, כשהחלון יהיה סגור. זה הרגע הנכון - אם אתקשר עכשיו לקלרה, היא תהיה בחדר המורים, רגועה יחסית.

קלרה אומרת, "הלו, גבּי מוֹרטימֶר." היא תמיד קוראת בקול את שמי המופיע על מסך הנוקיה שלה.

אני שומעת את קולה על רקע שקשוק, כמו של רכבת אטית על מסילה או של פינוי מגשים במזנון.

"את שם?" היא אומרת.

אני מכחכחת בגרוני ואומרת, "שלום, קלרה מקדונלד."

היא אומרת, "אלוהים. יום שישי סוף־סוף. עכשיו אני הכי רוצה הביתה, אמבט חם, צ'יק צ'ק עם הילדים - ניק מבשל - ולהרים רגליים מול 'מֵד מֶן'. יש לי ים של שיעורים לתכנן, אבל המצפון לא יציק לי כי הממיר המקליט כבר מלא כל כך, שאני צריכה לרוקן את הרשימה או שהוא יתחיל למחוק את עצמו, או אולי זו סתם אגדה? בכל מקרה, אם אצפה קצת בטלוויזיה, זה יעשה סדר."

די לי רק לשמוע את הקול שלה בשביל להתעודד. אנחנו חברות עוד מבית הספר, ומבחינתי קלרה מקדונלד היא הכי מושלמת שאפשר להיות.

"מה קורה?" היא ממשיכה לנוכח השתיקה שלי. "מי הרגיז אותך? פיליפ? עוד פעם מתנהג כמו דביל? או שזה השמוק היפיוף בעבודה?"

"שניהם," אני אומרת בחצי צחוק. "הדביל ממשיך להיות דביל, והשמוק ממשיך להיות שמוק, אבל גם..."

כבר שאלתי את עצמי איך לומר את זה, באיזה סדר של מילים, אם להתחיל ב"את לא תאמיני מה קרה לי היום..." במין סגנון מתרונן של רכלנית צמרת, או אולי ברצינות: "תקשיבי, זה יהיה בקרוב בחדשות, ורציתי שתשמעי את זה קודם ממני." ועדיין איני יודעת. שתי הצורות לא נראות לי. הראשונה בוטה ומחוספסת, והשנייה, טוב, אין בה מהטון הזה שנכנס לקול של אנשים כשהם מספרים לך משהו נורא? משהו ממה שהדודה שהכי אהבתי כינתה "כנסייתי", מין מלמול צדקני. זה נורא. ואני גם יודעת שקלרה תגיב על הטראומה שעברתי בהזדהות סוחטת דמעות שאני לא ראויה לה. זה לא הוגן. ממש לא.

אני רואה בעיני רוחי את קלרה בחדר המורים, הקולגות שלה רוחשים סביבה, שקית בד של חנות הספרים "דואנטס" תלויה על כתפה, כרטיס הרכבת התחתית - היא בודקת במישוש קצר - נמצא בכיס האחורי שלה. ייתכן שהיא כבר במעיל שלה - מעיל הטוויד מ"פּרימַרק" ("פרימרני", היא קוראת לו), וצעיף הפסים שלה כרוך על צווארה. אני מדמיינת שהדלת עומדת להיפתח, הצצה למסדרון הומה, ואיזשהו מורה חביב מציע לה טרמפ לתחנת התחתית.

סטיב סגר את החלון; ואני משנה את דעתי. אדבר איתה מאוחר יותר, לא כשהיא ממהרת. בכל אופן אני כנראה מגזימה בתגובות שלי. לכן בקול הכי קליל שאני מצליחה לגייס אני אומרת, "סתם התקשרתי לפני סוף השבוע."

היא נשמעת עליזה, בלי שום דאגה על הראש. "לפני המבול," היא אומרת.

 

מרטה במטבח, לא אוכלת, רק יושבת ליד השולחן ומדפדפת במגזין אופנה. היא לא אוכלת בכלל. זה מדאיג אותי. הכול קרה במהירות בקיץ שעבר - רוֹבּין, המטפלת הוותיקה שלנו, היתה בהיריון, אמא שלי גססה. לא בדקתי כמו שצריך. אולי לא שאלתי את השאלות הנכונות. שכרתי בחיפזון מטפלת. ועכשיו היא מדאיגה אותי. אני לא מאשימה אותה שהיא לא אוכלת את האוכל שלי - אני לא בדיוק שף מישֶל רוּ. אבל מעניין אותי מתי היא אוכלת ומה, ואם זו בכלל אחריותי. היא רק בת עשרים וארבע. אולי היא מתגעגעת הביתה, אולי יש לה הפרעת אכילה או משהו שאני צריכה לדעת עליו. אני דואגת שמא היא זוללת בסתר "טוויקס" וצ'יפס שמנת־בצל.

מילי בחוג התעמלות, ומחזירים אותה. מרטה כבר גמרה עם הכביסה. ערימות מרובעות של חולצות טי וסוודרים מקופלים - כולל בגדי הריצה שלי מהבוקר, מכובסים ומגוהצים - ממתינים לסידור בארונות. השיש במטבח ממורק ונקי למשעי; הרצפה בוהקת. פותחים ארון מבריק, ורואים שורה סדורה של קופסאות דגני בוקר וצנצנות ריבה. וזה עוד משהו: הניקיון שלה. כשרק הגיעה, הדרישה היחידה שלה היתה כפפות מיוחדות לניקוי - לטֶקס, דקות כמו עור. אני יודעת שאני אמורה לשמוח בזה. פיליפ מרגיש סוף־סוף בבית, בסביבה שמתאימה לראש שלו. אבל לי זה גורם אי־נוחות. רובין, שהגיעה מניו־זילנד וגרה איתנו שבע שנים עד שנכנסה בקיץ שעבר להיריון והתחתנה עם חקלאי ממזרח אנגליה - החוצפנית! - היתה בלגניסטית לא רגילה, וזה היה בסדר מבחינתי. היא היתה חלק מהמשפחה. כולנו - או היא ואני - לכלכנו יחד. עם מרטה זה אחרת. מרטה מתנהגת כמו עובדת שלי. ואני יודעת שזו בעיה כזאת של המעמד הגבוה ושאני צריכה להתגבר על עצמי, אבל הייתי רוצה שהיא תתנהג כמו חבֵרה.

אני מכינה בשתיקה תה - תמצית לימון וג'ינג'ר, זה טוב לעצבים - ומתיישבת על הספסל. מרטה מרימה אלי את עיניה בהכנעה. היא חושבת שאנסה לפתוח איתה בשיחה. היא חוששת מזה. אבל אני חייבת לספר לה מה קרה. אני לא רוצה להבהיל אותה, אני אומרת, אבל היא צריכה להיות זהירה. לוודא שהדלתות והחלונות נעולים. לא לעבור דרך הפארק, לא עם מילי ולא לבד. היא צריכה להיות ערנית. אי־אפשר לדעת מי מסתובב שם, אני אומרת, ומחפשת בפניה איזשהו ניצוץ, בהלה אפילו, כל דבר, רק לא האפאתיות הזאת.

היא בוהה בי מאחורי שני מסכי שיער שחור. אחרי שאני מסיימת את דברי היא מסבה את מבטה, מכרסמת פיסת עור מזווית ציפורן ואז אוספת אותה באגודל שלה. היא אומרת לי שהיא תמיד זהירה כשהיא משגיחה על מילי ודואגת תמיד להפעיל את האזעקה. אני מן הסתם מדמיינת את זה, אבל היא נשמעת לי קצת מתגוננת, כאילו המצאתי את כל הסיפור הזה רק כדי לעצבן אותה. לא סיפרתי את זה כנראה כמו שצריך.

אני בוהה במגזין הפתוח לפניה. יש שם צילום של פּיפּה מידלטון, ומרטה קשקשה עליו בעט, אלה בעצם לא ממש קשקושים, יותר מעין חריצים. מרטה שרטה את הפנים של פיפה מידלטון.

אני שואלת אותה איך הולך לה בקורס - היא לומדת אנגלית בבית ספר לשפות בטוּטינג. אני מזכירה איזשהו בר ששמעתי שצעירים הולכים אליו ו"נשמע כיפי". אני לא מאמינה שזה מה שאמרתי. כיפי? לעזאזל. כשמצלצלים בפעמון הדלת, אני נמלטת, רק בשביל לסתום לעצמי את הפה.

בפתח גבר גבוה וכהה שיער בג'ינס רחב ובמעיל גשם ירקרק. עומד רכון מעט, בגבו אלי. מתבונן בעיון בעלה על ענף של עץ הזית הקרוב לשביל. באיחור של אלפית השנייה הוא פונה אלי ואומר, "אתם כובשים לעצמכם שֶמן, מה?"

זה המפקח פריבייל.

"רק לפני שבוע נטעו אותם," אני אומרת, "את עצי הזית. את כל החצר סידרו לנו, מלפנים ומאחור, עיצוב שלם. חֶברה בשם 'מאדי וֵליס'. כך שאני עדיין לא יודעת. אבל יש רק שלושה עצים, לכן אפילו אם יהיה קיץ חם, לא נראה לי."

הוא מתקרב, שולח ידיו לפניו כאילו הוא מודד את המרחק. "בית יפה, גדול רק בשביל שלושתכם."

כדי להסתיר את הפתעתי מכך שהוא בכלל יודע עלי משהו (שלושתכם), אני נשענת לאחור וסוקרת בעיני את קיר הלבנים האדומות ששופץ, את החלונות בשלוש הקומות, את הגמלון הוויקטוריאני המחודד באלגנטיות, את המקלעת הצפופה של גבעולי הוויסטריה שנשתלה לא מכבר. אני כמו רואה את הבית שלי לראשונה, כאילו מישהו אחר גר בו.

"הקולגה שלי," הוא מוסיף כבדרך אגב, "אומרת שהבית השכן נמכר בחמישה מיליון."

אני מסמיקה. הוא סתם מנסה לתקשר, אבל אני נתקפת אי־נוחות. אין לי מושג למה הוא אמר את זה. אנחנו עומדים שם, מסתכלים על הבית, מסתכלים זה בזה, ואני לא ממש יודעת מה לחשוב. ואז הוא אומר את מה שממנו חששתי כי קיוויתי שהתפקיד שלי הסתיים. חשבתי שאולי גמרתי עם זה.

"יש לך דקה?"

 

מרטה נעלמה, חמקה מהמטבח בזמן שפתחתי את הדלת. ודאי ברחה למעלה, אם כי לא שמעתי אותה עולה. ערימת הכביסה המגוהצת נעלמה, וגם ספל תה הצמחים שלי איננו. היא כנראה שפכה את התה והכניסה את הספל למדיח.

אני אומרת למפקח שיֵשב, אבל הוא לא מתיישב. הוא עומד. אני ממלאת את הקומקום במים מהברז, כדי לעשות משהו, ושומעת את הרחשים העמומים של נעליו, חריקות קטנות של עור כשהוא מעביר משקל מרגל אל רגל. הוא נועל נעליים חומות חצאיות עם חירורים בחרטום, כאלה שאפשר לקשר לרחוב גֶ'רמין, למעצבים אופנתיים שמייצרים נעליים בעבודת יד.

"אתה גר כאן בסביבה?" אני שואלת.

"בבּאטֶרסי." הוא מפנה אלי את גבו. "בצד השני של צומת קלפהם."

"מתקדם לכיוון הנכון," אני אומרת, ומיד שונאת את עצמי על זה.

"ציור יפה. הבת שלך ציירה?"

אני נבוכה. נכון שהוא יכול פשוט לגגל עלי - רק בשבוע שעבר השתתפתי ב"יום בחיי" של ה"סנדיי טיימס" - אבל זה מרתיע, שאנשים שמעולם לא פגשת יודעים עלייך דברים. זה מה שניסיתי להסביר לשוטר שאיתו דיברתי בקיץ שעבר, כשהתחילו לקרות כל מיני דברים מוזרים עם מטרידן שעקב אחרי. (אתה לא בשואו ביזנס אם לא מטרידים אותך.)

"קרֵייגי אֵייטצ'יסון," אני אומרת ונעמדת לידו. זה ציור של כלב על רקע פשוט, שמים תכולים ועשב ירוק, ועץ אחד - פס כהה ומחודד כמו ראש של מכחול. פשוט רק לכאורה כמובן: יש משהו מתבודד ומהורהר בכלב הזה. אני חושבת שהוא מכַוון למחשבות על ישו. "זה בֶּדלינגטוֹן טֶריֵיר," אני אומרת.

"בדלינגטון טרייר, לא סתם טרייר. ועוד עץ זית. זה כנראה מוטיב חוזר כאן."

"אני חושבת שזה ברוש. אתה יודע, עץ המוות וכל זה. בעלי קנה את הציור הזה לפני שנים, אבל כשאייטצ'יסון מת, המחירים זינקו. קנייה נבונה."

"קנייה נבונה," הוא חוזר אחרי, כאילו מימיו לא שמע שטות כזאת.

עכשיו אני חותרת לנימה משועשעת, אבל נשמעת כנראה עוקצנית. "יש ארבעה ציורים שלו במוזיאון הטֵייט, ולאלטון ג'ון יש אחד."

הוא מושך בכתפיו. הוא צעיר משחשבתי. תיארתי לעצמי שהוא בן חמישים פלוס, אבל הוא בערך בגילי, אני חושבת - בשנות הארבעים המוקדמות. המניירות שלו, העמידה הרכונה, שנועדה אולי להסוות את גובהו, סנטרו המידלדל, שהוא מבליט במישוש זווית פיו כאילו הוא מסלק פירורים, כל אלה משַווים לו מראה מבוגר מגילו. אבל אין שום אפור בשערו החום - אצל פיליפ הרקות כבר מכסיפות פה ושם. מתחת לעצמות הלחיים יש לו גומות מוארכות: אילו העלה קצת במשקל היה כמעט מצודד. שערו הארוך ומבנה גופו מרמזים על טיפוס גנדרן שמשהו בדרכו השתבש.

די עם זה, אני חושבת לעצמי, ואומרת, "טוב, תה. בילדרס? או שמתחשק לך משהו שמאלני יותר?"*

[* Builder's Tea- תה חזק וזול שפועלי בניין באנגליה נוהגים לשתות.]

"מה שיש," הוא אומר.

הוא כבר התיישב סוף־סוף ליד השולחן, הסיר מעליו את המעיל ותלה אותו בקפידה על משענת הכיסא שלו, ועכשיו הוא משקיף לעבר החצר האחורית - אל המדשאה הירוקה להפליא שלנו, ערוגות מעוצבות, טרמפולינה, מתקן מתוחכם של "בית עץ" שניצב על סמוכות לאורך הקיר האחורי, מאחורי שורת עצי אֵלה. כשחשפנו את המרתף, פיליפ החליט שאנחנו חייבים לשפץ את כל החצר כי פועלי הבניין עשו בלגן רציני.

משהו שם בשיחים מתחבט ברוח מרס ומושך את תשומת לבו.

אולי ככה זה אצל שוטרים: העיניים שלהם מתמקדות בפרטים קטנים; הרי אי־אפשר לדעת מה חשוב ומה לא.

"את נגעת בגופה?"

אני כמעט מפילה את ספל התה שלו. אני לוקחת אותו אל השולחן, והתה ניתז על משולש העור העדין שבין האצבע לאגודל.

"אאוץ'."

אני מניחה את ידי מתחת לברז, מתבוננת במים שעוטפים את עורי. לרגע מחשבותי מתמקדות רק בזה, במים ובעור שלי. אחר כך אני מצליחה לחשוב רק על שערהּ של האישה, על המרקם הסיבי והדק שלו.

"הגופה שלה," אני אומרת. "לא, לא נגעתי בגופה שלה."

אני מסתובבת ורואה שהוא מסתכל עלי.

"הכרת את האישה?"

"לא." אני נושמת עמוק, מנערת את המים מידִי. המשבר עבר. "כפי שאמרתי לשוטרת שלך, מיָמי לא ראיתי אותה. כבר יודעים מיהי?"

"לא, עדיין לא."

אני מתיישבת מולו, על הספסל שליד השולחן, בגבי לחצר. ואז הוא כבר פותח בחקירה שלו - הסמוֹל טוֹק נגמר. הוא מבקש ממני לעבור על כל מה שקרה. הוא לא רושם כלום. זו כנראה רק שיחה לא רשמית, אבל אני מדברת ובה בעת מודעת לכל תנועה שלי כאילו אני מוצגת לראווה. יש קוד לשיחות: מי שמקשיב אמור להסתכל על מי שמדבר; למי שמדבר מותר להסב את מבטו. אבל המפקח פריבייל לא מסתכל עלי - אני זו שמתבוננת בו - עד שאני משתתקת לרגע, ואז עיניו פונות לעברי, ננעצות בעינַי. זה מציק. כשאני מטה את ראשי, אוספת את שערי ומפתלת אותו שלא יתפזר, אני לא מרגישה טבעית אלא כמו מישהי שמעמידה פנים שהיא רגועה. וכך גם כשאני טומנת את כפות ידי בתוך שרוולי הסוודר שלי. עדיף לנסות לשבת בשקט: זה גם מה שאנחנו אומרים לאורחים בתוכנית שלנו. שבו על כפות הידיים שלכם, אם זה יעזור. חום פושט בעורפי. אחרי שאני מסיימת את סיפורי - בדיוק כפי שרשמה אותו קודם לכן השוטרת מורו - אני אומרת למפקח פריבייל שהוא גורם לי להרגיש אשמה ולהתגונן, מין תחושה מכַווצת שיש כשעוברים בדיקה ביטחונית או כשחולפים על פני שומרים בכניסה לחנויות יוקרה.

"את עושה את זה הרבה, נכון?"

"מה?"

"נכנסת לחנויות יוקרה."

אני טופחת בעליצות על זרועו. רגע מביך. מתחת לשרוולים הקצרים של חולצת הפולו שלו עורו חיוור ועליו שערות כהות מסתלסלות. הוא שולח מבטו אל כף ידי, אל הציפורניים האדומות שלי. "All Shook Up," אני אומרת ומסלקת את ידי. "של 'אוֹפּי'. הייתי חייבת לשים את זה לעבודה."

הוא פולט חיוך למחצה.

"תשתה את התה שלך," אני אומרת. "מצטערת שאני לא יכולה לעזור יותר. הלוואי שהייתי רואה משהו. חבל שנסעת עד לכאן לחינם. האישה המסכנה הזאת, באמת."

"אני אף פעם לא נוסע לחינם."

אולי הוא מאלה שמרגישים פחות רע עם עצמם כשהם גורמים לאחרים להרגיש קטנים. הוא מזכיר לי את הבוס שלי ב"פנורמה", כשהייתי מתלמדת - קוֹלין סינקלֵייר, ז'קט עור גדול בשחור ואופנוע סוזוקי קטן באדום. "את רשאית לומר את זה; אני מנוע מלהגיב," היה מטיח כנגד כל הערה שרק הדיפה ריח של מחלוקת. או כשהרכבת שלי איחרה: "אני מאמין לך; יש מיליונים שלא יאמינו." המוח שלו היה הולך לאיבוד אם לא הצליח להתחפר באיזשהו הרגל קטן ושחוק, אם לא מצא איזשהו רעיון מוכן מראש להינעל עליו. והשוטר הזה כנראה עושה אותו דבר. והגופה שם... אם היא עדיין שם.

"היא עדיין שם?" אני שואלת. "באמצע הפארק. או שלקחתם אותה? אין לי מושג מה עושים במצבים כאלה." אני דופקת על השולחן - טאץ' ווּד. "למזלי."

הוא מחכך את פניו. "כבר לקחנו את הגופה. לניתוח שלאחר המוות."

"הם - קבוצת מז"פ - מצאו משהו? משהו שיכול לרמוז לכם מה קרה? זה היה שוד, לדעתך? או אונס? סתם רצח אקראי? מסתובב שם איזה מטורף שאנחנו צריכים לדעת עליו? מצטערת על כל השאלות האלה, אבל עדיף פשוט... לדעת." נדמה לי, להפתעתי, שאני על סף בכי.

"צריך לחכות," הוא אומר, לא בגסות. "נדע יותר בהמשך. המוטו שלי הוא: לבוא בלי השערות מוקדמות, לא להאמין לאף אחד, לבדוק הכול. נהיה בקשר. אני מבטיח."

"אני מניחה שחנק עצמי ארוטי אינו אפשרות סבירה."

"גם בלי השערות מוקדמות," הוא אומר, "אני חושב שאפשר לשלול חנק עצמי."

"מצחיק שלפני המקרה של מייקל האצ'ינס* אף אחד לא שמע על זה, ועכשיו זה הדבר ראשון שכולנו חושבים עליו. 'אה, חנק ארוטי,' כולנו אומרים, אנחנו אנשי העולם הגדול, אנחנו לא מזדעזעים, ובכל זאת זה מוזר כל כך, לחשוב על סיפוק מיני מחניקה." אני מקשקשת, מתחכמת, כהרגלי כשאני לחוצה. והוא רק בוהה בי, ספק משועמם ספק מתעניין, כמו שצופים אולי בדג ססגוני בתוך אקווריום. "אתם לא יודעים מי היא? לא היה לה טלפון נייד... או ארנק?"

[* Michael Hutchence (1997-1960) - סולן להקת הרוק האוסטרלית INXS.]

"לא." הוא פולט אנחה כבדה, כמעט תיאטרלית. אולי הוא בכל זאת לא ממש בלתי־נסבל. "כרגע איננו יודעים כלום."

אני נתקפת פתאום עצב רב. "אני מניחה שאתה כבר רגיל לדברים כאלה."

"לא באמת."

"טוב, אני בטוחה שתעשו עבודה טובה," אני אומרת בנימה לא משכנעת.

"את לא מצליחה להיזכר בעוד משהו?"

הזיכרון מציף אותי, מהמם כמו גל קר. "היה ריח מוזר. כמעט... זה נשמע מטופש, אבל כמעט כמו של אקונומיקה."

הוא מהנהן. "שמתי לב. הפתולוג יאמת."

"והעיניים שלה? התכוונתי לשאול? נראו כאילו מכוסות שעווה?" המשפטים שלי החלו משום־מה לקבל סימני שאלה, כמו של מילי אחרי שהיא צופה ביותר מדי פרקים של הסדרה "אַיי קארלי".

"זו הלחמית. זה לא קשור לצורת המוות שלה, אלא יותר לזמן המוות. זה קורה מירידת הלחץ מאחורי העיניים - גלגל העין מתרכך ונראה כאילו עטה שכבת ערפל דקה."

"האור כבֶה."

"אכן."

אני מציצה בשעוני. מילי אמורה לחזור בכל רגע, והייתי מעדיפה שהוא ילך לפני שהיא תגיע. אני צריכה לחשוב מה לספר לה, איך לספר. ואני חייבת להתקשר לפיליפ. כמה נורא שעדיין לא התקשרתי אליו. בימי המחלה האחרונים של אמי דיברתי איתו בכל יום בטלפון. זה מוזר, מטריד, שעדיין לא דיברתי איתו - עוד סימן, אם הייתי זקוקה לעוד אחד, לריחוק בינינו. אני קמה ממקומי ומפנה את הספל של המפקח, מפשילה שרוולים לסמן שאני מתכוונת לרחוץ כלים. אני רואה שהוא מסתכל על הזרועות שלי ועוקבת אחרי מבטו. יש לי שריטות ושפשופים בחלק הפנימי ונקודות דם יבש באזור המרפק, והצמיד שלי נעלם, הצמיד שפיליפ נתן לי ליום ההולדת. נפל לי כנראה. אבל לא זה מעניין את השוטר. אני מעסה את פרקי ידי.

"מהשיחים," אני אומרת. "כשפילסתי לי דרך בסבך. אפילו לא שמתי לב. מזל שלבשתי בתוכנית שמלה עם שרוולים ארוכים - הצופים עוד היו שולחים לי חומרי קריאה על פגיעה עצמית." ואז מוסיפה במבטא אמריקאי (לָמה?), "תהיה נחמד אלי, הסיפור הזה באמת השאיר בי צלקות."

למזלי הוא כנראה לא שמע. הוא לובש את המעיל שלו. המעיל נראה שמנוני באזורי החפתים והשוליים - היכן שהאצבעות שלו מחזיקות כשהוא סוגר את הרוכסן.

"אני צריך רק לקחת דגימת די־אן־איי למטרות אלימינציה," הוא אומר, "ואני אגיד לך מה באמת יעזור: נעלי הספורט שנעלת הבוקר. בשביל טביעות נעליים."

"ברור."

הוא מחטט בכיס הפנימי שלו ומוציא שקית פלסטיק ומקל לניקוי אוזניים, ובסצנה פתאומית, משפילה וכמעט מצחיקה, אני פותחת את פי, פולטת מעט אדי לימון וג'ינג'ר, והוא תוחב פנימה את המקל שלו, מוציא אותו ושומט לתוך שקית הפלסטיק הקטנה שלו, אוטם אותה ומחזיר לכיס. אני ממהרת לצאת מהמטבח ורצה במדרגות למעלה, הולמת על פני המדרגות ברעש מכוון ומשחררת צחוק. שקית הפלסטיק הזו היתה שם כל הזמן בכיס שלו. חיכתה. אני חושבת על בחורים שהכרתי בעבר, בימי נעורי בעיר יוֹביל, שהדוּרֶקס היה תמיד מוכן אצלם, מקומט בכיס האחורי. בחדר השינה אני פולטת צרחה חרישית מול פני במראָה שעל השידה, רק כדי לשחרר קצת מתח. אני לוקחת את נעלי הספורט מהארון ורצה בחזרה למטה. כשאני עוברת ליד החדר של מרטה אני שומעת מבעד לדלת מוזיקה - צלילים אלקטרוניים מכים, יותר מדי בס לטעמי.

עכשיו המפקח פריבייל בחדר שמימין לדלת הכניסה לבית - הוא פשוט נכנס לשם בעצמו, כאילו זה הבית שלו. המקום הוא חיבור של שני חדרים, במראה קרמי בהיר ויוקרתי, עם שולחנות קפה מזכוכית וספות וכריות ישיבה; חדר שאנחנו כמובן אף פעם לא משתמשים בו, והמפקח פריבייל עומד ליד אח ומתבונן בתצלומים ממוסגרים.

הוא לוקח אחד מהם בידיו. אני מזהה אותו מרחוק. פיליפ ואני בחתונה שלנו. אני צוחקת לעבר המצלמה, זרועו של פיליפ סביב מותני, מצמידה אותי אליו. פיליפ עם שיער כהה פרוע, עיניים פעורות, נערי עד כדי גיחוך, בחליפה רחבה מחנות יד שנייה. אני בשמלה לבנה מקומטת מבד פוליאסטר צמוד, שמתכווץ בכביסה וחוזר לצורתו בגיהוץ, ונחשב אז לשיא האופנה. בתנוחה אלכסונית מגושמת, כזאת שנעמדים בה כשחושבים שצריך להצטופף כדי להיכנס לפריים, אני נראית כעומדת ליפול במורד המדרגות בבניין העירייה של צ'לסי. אני זוכרת שחשבתי: לא ייאמן, הוא בחר בי! הוא התחתן איתי! עשינו מסיבה בפאב, ואת שארית סוף השבוע בילינו בדירה שלנו בלי בגדים כי היינו נשואים טריים, מכרים טריים - אחרי שישה חודשי היכרות - ובימים ההם פשוט לא שבענו זה מזה.

 המפקח פריבייל מרים לעברי את התצלום, ואני להפתעתי צריכה להתאמץ כדי שלא לחטוף אותו במהירות מידיו. אני מעירה משהו - כמה צעירים אנחנו נראים, אבל הבעת פניו משונה, כאילו הוא רואה משהו שאני לא תופסת.

"זה רק בדמיון שלי?" הוא שואל.

"מה?"

הוא מנער את ראשו כמסלק את המחשבה. "שום דבר, מצטער. זה רק..."

אני נוטלת לידי את התצלום ומעמידה פנים שאני בוחנת אותו בעיון, ואחר כך מחזירה אותו אל כרכוב האח. התמונה הזאת מעציבה אותי. אני מיישרת אותה לאטי כדי שתהיה מונחת בסימטריה עם תמונה של מילי מתעמלת.

"טוב," הוא אומר, "אני מניח שעוד תשמעי מאיתנו."

"באמת?" אני אומרת. "אה, בטח לתמיכה בקורבנות."

 "תמיכה בקורבנות?"

"כשהטלפון הנייד שלי נחטף לי מהתיק בקולנוע, ביקרה אצלי שוטרת שהתעניינה במצבי הנפשי. היא התעקשה לעזור. ואני מתארת לעצמי שאם מישהו מוצא גופה מציעים לו תמיכה. או אולי אני טועה."

"נדמה לי שקורבן הפשע האמיתי במקרה הזה לא בדיוק במצב לקבל תמיכה, גם אם נתעקש." זו נזיפה, והוא ככל הנראה צודק, אבל אני תוהה אם הוא מבין עד כמה נורא להיות אזרח רגיל שמוצא גופה.

"המון צלילים חוזרים היו במשפט הזה," אני אומרת.

"עיצורים. ק' זה עיצור."

אנחנו בוחנים זה את זה כאילו שנינו כבר לא בטוחים מי עומד ממול.

"אני לא זקוקה לתמיכה. אני חזקה יותר ממה שאני נראית," אני אומרת.

הוא עדיין עומד ליד האח ונראה עכשיו כמי שגמר אומר לעשות משהו. אני שומעת דלתות נטרקות ברחוב מחוץ לבית, וקריאות חדות של ילדוֹת תוססות. התעכבתי מדי. לא הצלחתי לסלק אותו בזמן.

"אני פשוט המום מהדמיון הפיזי בינך - כפי שאת בתצלום לפחות - לבין ההיא שם בחוץ."

הוא נד בסנטרו לכיוון החלון, ואני יודעת שהוא לא מתכוון לבת שלי, שצעדיה נשמעים עכשיו במעלה המדרגות.

אני יודעת שהוא צודק. "רק מפני שלשתינו שיער אדום," אני אומרת, ומקפיצה את שערי מעבר לכתף כדי להסתיר עד כמה אני לחוצה. "היא נראית הרבה יותר צעירה ממני. ו... נמוכה יותר."

הוא רוכס את המעיל שלו, תופס באריג השמנוני שבתחתית, ואז תוחב ידיו לכיסים. כשהוא חוצה את החדר אני רואה שסוליות נעליו הטביעו את צורתן בשׂער השטיח הבהיר.

ליד דלת הכניסה הוא אומר משהו מוזר: "'דברים זרים לטבע מולידים צרות זרות לטבע.' מקבת. ויליאם שייקספיר."

"עכשיו גם שירה. אז אתה לא רק פרצוף יפה."

"תיזהרי, התכוונתי. זה הכול. תיזהרי."