ניו יורק, אביב 1998
האביב של 1998 לא היה ממש אביב. בניו יורק, למשל, ירד שלג ביום ראשון (איזי קבע עם שלומי בברונקס, ברחוב 125 על פארק, בשבע בבוקר; השלג נפל לו על הפנים, הקור חדר לו לעצמות), וביום שישי שלאחריו היו שלושים מעלות ושמש (ג'ונסי ואיזי העמיסו ציורים ענקיים של אמן משוגע בברוקלין, הזיעו כמו שועלים).
האביב של 1998 היה משוגע במיוחד בגלל האל-ניניו. סופות טורנדו, חמסינים, סופות שלגים, שיטפונות, שמש חסרת רחמים - הכול באותו שבוע, באותו מקום, או במרחק כמה שעות נסיעה משם, בסטֶייט שליד. ובכל זאת, זה היה אביב, והיה משפט אחד שנתקע לאיזי בראש. הוא שמע אותו בנברסקה, בחנות דרכים, בתור לקופה עם שני קפה גדול, שקית גרעינים, נשיקות שוקולד של הֵרשי ומברג. המוכרת אמרה לנהג משאית שמן שהיה לפניו שהיום יום נהדר. והנהג ענה לה, ״האביב פה, וזה זמן לשינויים.״
במוּבינג אתה רואה את השינויים כל הזמן. אתה חלק מהם. אתה רואה אנשים ברגע השינוי, ברגע המעבר, אורזים חיים שלמים שהיו להם במקום אחד, עם עבודה, וחברים, ושכנים, וחוויות שקרו להם בין הקירות האלה ובאוויר הזה, ולוקח אותם למקום אחר, שהכול בו חדש, ולא מוכר ומרגש ומפחיד. או שלהפך, אתה תחזיר אותם לבית שהם חיכו לחזור אליו שנים. ולפעמים נמאס להם, ולפעמים הם איבדו הכול, או הרוויחו המון, וזה לא רק המקום והאוויר והמשרד שהם מחליפים, זה כל דבר - הדרך, המעמד, תפיסת העולם, החיים.
ואתה שם, תופס את הרגע הזה מבפנים. אתה נכנס לחיים של אנשים בדלת האחורית, ליום אחד, או לכמה ימים. אתה נכנס להם לתחתונים, אורז להם את הסדינים, ובסוף היום נקשרת אליהם.
אתה נכנס למקומות שהחברים שלהם לא ראו מעולם, גם לא הילדים שלהם, גם לא המשפחה. חדרים פרטיים, חפצים אישיים שהם יכולים להראות רק לעצמם. אתה הופך לחבר ליום אחד, למשקיף חיצוני שרואה ושומע הכול - את הוויכוחים הקטנים בין הבעל לאישה, את המבטים המיוחדים בין הבעל לאחות של האישה, את הפחדים הקטנים שמטרידים להם את הלב. אתה חלק מהדף החדש, מההרפתקה, אתה הרדאר שקולט את התחושות, מעַצב הפנים שאחראי על הסידור החדש של הרהיטים, המתווך שעוזר בהיכרות הראשונית עם השכנים. כמוּבֵר, יש לך הרבה תפקידים. אתה מרגיע אותם, צוחק איתם, מנחם אותם, שומע את הסיפורים שלהם על וייטנאם ועל ניו יורק, ועל הסבים שלהם, והסמים שלהם, והילדים שלהם, והארצות שמהן הם חזרו והעבודות שהם עומדים להתחיל. אתה מסתכל על התמונות שלהם בשיאם, לפני עשרות שנים, מלטף את החיות שלהם. אתה אומר להם, ״האביב פה, וזה זמן לשינויים.״ אתה אומר: ״הכורסה הזאת? מקסימה.״ אתה אומר: ״בשביל דירה כזאת גם אני הייתי עוזב את לוס אנג'לס.״ למשך יום אחד, או כמה ימים, אתה הילד שהפסיק להתייחס אליהם לפני עשרים שנה, אתה הבעל שעזב את הבית. אתה עושה את כל זה בעיקר בשביל הטיפּ, נכון, אבל לא רק. גם בגלל החוויה; בשביל לראות את אמריקה מתוך הבטן הרכה שלה, מתוך החיים השבירים של האנשים.
שלושת הדברים הטראומתיים ביותר שקורים לאנשים הם שכוֹל, גירושים ומעבר דירה. יותר מתאונות, יותר ממחלות. זה בדוק. בשכול יש את המשפחה והחברים שבאים לנחם, שלא עוזבים, שלא נותנים לאבלים להישאר לבד; בגירושים יש לכל אחד את הצד שלו - המשפחה, עורך הדין; ובמעבר דירה יש אותך, המוּבֵר. אולי הג'ינס שלך מלוכלכים, אולי נסעת שלושה ימים רצופים עם הרהיטים, לא התקלחת, לא התגלחת. אולי אתה מזרח תיכוני פשוט שרק הביא את השרירים שלו ליום בשביל לסחוב את המיטה, אבל אתה בעצם הרבה יותר מזה - הזעת בשבילם, נסעת ימים בשבילם, חצית את היבשת, הגעת לאזורי זמן אחרים, לאקלימים שונים, הכול כדי להעביר את הדברים שלהם. אתה כתף להישען עליה ולבכות עליה. אתה החיוך הסימפתי למי שאין לו משפחה שתחייך. אתה החבר הכי טוב, בשלב של החיים שכבר כמעט אין חברים.
