לא אימא שלי

בתמונה: האחים ג'יימי וסרסיי לניסטר ב'משחקי הכס'

סופרים, על פי רוב, אינם הופכים ביום בהיר אחד למפקדי אוגדה או לראשי שב"כ. הם גם לא מחליטים לפתע לפתוח קליניקה ולטפל באנשים, ויש בכך היגיון - הם אנשי מילה ובדיון. משום מה, התנועה לכיוון השני צפופה הרבה יותר. מה רבים הם המקצועות שהעוסקים בהם מבקשים להיות גם סופרים. סופר נתפס כמין מקצוע של "גם" ("אני פם פה-פ-פם – וסופר"), או אולי ככרית דיו שממנה יותזו אל הדף העלילות הסוערות שהנפיק המקצוע השני, האמיתי. לכתוב אמנם לכל אחד מותר, אבל לא ברור מדוע נותנים גם ההוצאות לאור וכל המערך המקצועי גושפנקא לחלטורה. כאילו הפרוזה עצמה ממתינה לאלו עם הניסיון, אלו שבאמת חיים, בניגוד לאלו שמשלח ידם הוא המילים.

תומס אוגדן הוא פסיכואנליטיקאי נחשב, וכתביו בתחום זה הם יוצאי דופן ומשפיעים. בשנים האחרונות החל לשלוח ידו גם בפרוזה. ספרו הקודם, 'הפרטים שהושמטו', שיצא בעברית ב-‭,2016‬ לקה אמנם באבחון יתר של גיבוריו, אבל הייתה בו לפחות לכידות מסוימת, והאיכויות שבו לא נבעו רק מהקרדיט שהעניקו לו הקוראים בגין שמו הטוב. לעומת זאת ספרו החדש, 'לא אימא שלי', הוא גם לא אמא וגם לא ספר. ואולי שינוי שמו המקורי ‭ The Hands of Gravity and - ‬ ‭ – Chancee‬מעיד על הבנה של עורכי הספר שמדובר בטלנובלה מקולקלת.

ובאמת, אפילו בשעות הבוקר של הטלוויזיה הארגנטינאית היו דוחים סיפור כזה (ספוילר): דמיאן הקטן סובל מהתעללות רגשית מצד אמו, רוז, שמחליטה להעביר אותו לאחותה מרגרט. מרגרט מתנה את המעבר באימוץ ובניתוק של דמיאן מאמו ומשני אחיו. אבל גם מרגרט אינה כשירה להיות אם, והיא מפקידה את דמיאן אצל מטפלת נפלאה שעוזבת ללא סיבה נראית לעין אחרי כמה שנים. דמיאן לא מתאושש ומוחזר לאמו הביולוגית ולביתו המקורי. שם הופכים הוא ואחיו הגדול ארין לחברים הטובים ביותר, שוקעים במשחקי קואצ'ינג ומפנים גב לעולם. כשארין עוזב לקולג' הוא מנתק קשר עם דמיאן. דמיאן וקתרין, אחותו הצעירה, היפה והצולעת (צולעת באמת, לא כביטוי), מתאהבים ומתחילים לנהל קשר זוגי של גילוי עריות. הם עוברים למדינה שבה יחסים כאלה אינם אסורים על פי חוק ומסתירים את טיב הקשר ביניהם. ללא עצת דמיאן אהובה, מחליטה קתרין להביא לעולם ילד מבחנה, כדי להימנע מהפגמים הגנטיים שעלולים להיות לפרי אהבתם. על אף הפגיעה, דמיאן מגדל את הילדה כאילו הייתה בתו. בינתיים מתגלה שהוא וקתרין רק אחים למחצה, שכן רוז הרתה אותו מחוץ לנישואים. רוז מתה. שנה אחר כך גם מרגרט מתה. הקשר עם האח הגדול והמוצלח – שכעת הוא עני, מקריח ומואשם בהטרדה מינית - מתחדש. מישהו שולח פיסת עיתון שאולי יש בה רמז מאיים על עברם של דמיאן וקתרין, ובהמשך גם שקית צואה (הצואה ניתזת, כמעט קופצת מהשקית, על פניה של קתרין). דמיאן מבקש להגן על משפחתו מהאיומים ואז הוא משתגע קצת אבל אולי יהיה בסדר. סוף.

אגדה ארכיטיפית זו, המגלגלת את "המעשה המביש" האריסטוטלי, מובאת ביד טיפולית גסה ונטולת סאבטקסט. אם בחציו הראשון של הספר אוגדן עוד זוכר שהוא כותב רומן שמחויב לקצב כלשהו, למבנה סצנה ודמות, הרי שבחלק השני הוא פשוט זונח לחלוטין את המלאכה: מדלג על פני תקופות שיכלו – אולי – לספק הצדקה למהלכים התמוהים שהוא מעביר את דמויותיו, לפרקים פונה ל"תיאור מקרה" יבש בסגנון פסיכואנליטי, אחר כך צולל לדיאלוגים בלבד, לפעמים משבץ פענוח של ציורי ילדים או מביא מפיהן של הדמויות תיאוריות טיפוליות על קצה המזלג. לקורא, שנפל שבי בידי השפה האינטליגנטית והריחוק הפסאודו-איכותי, לא נותר אלא לצחוק, או לבכות, ודמעותיו נושרות דרך אינספור החורים שבעלילה.

שוב, כנראה בהשראת טרגדיות יווניות, אוגדן אינו מניח לגיבוריו לצאת אל העולם או לפגוש דמויות חדשות, מחוץ לתא המשפחתי הפגום שיצר להם, שבו הקשרים הסימביוטיים עוברים בתורשה. גילוי העריות הופך למעין גילוי עריות ספרותי, שבו מטיח אוגדן את גיבוריו זה בזה במה שנחווה כסדיזם ברוטלי, או פשוט חוסר הבנה בתחום שבו הוא עוסק כרגע - ספרות. מי שמצפה לפחות להתחרמן קלות, כמו אז, כשקראנו את 'פרחים בעליית הגג' - יתאכזב. מערכת היחסים האסורה מדווחת בלבד, והפרשייה כולה מעוררת כמו קרקר סובין.

הרומן עמוס דיווחים רגשיים ישירים ולא טבעיים, בסגנון "אני יודע שזה מה שאתה מרגיש", או "היית תחת לחץ אדיר, דרשת מעצמך דבר בלתי אפשרי". אולי יותר מטלנובלה, הספר הזה מזכיר שעה טלוויזיונית של 'קשר משפחתי' – המחזת חובבים של סיטואציה משפחתית והצעות טיפוליות לפתרונה. "היום, צופים וצופות יקרים, נדבר על גילוי עריות".

עוד 3 ספרים על גילוי עריות:
פרחים בעליית הגג > וי. ס. אנדרוס
גן הבטון > איאן מקיואן
אחותי ואני > ניטשה

שרון קנטור

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"