פרולוג
בין בנייניה הצפופים של נתניה לבין צוקי הים היה פעם שדה פתוח. מקרבו בלט כאי בודד מבנה לבן בצורת כוכב. הוא עמד על בסיסו הדחוס בין זרמי הרוחות וזרועותיו פשוטות עד שהוחרב.
עם השנים הלך והתכסה רכס הכורכר ברצועת טיילוֹת. השדה רוצף וצצו בו מתקנים פיסוליים בדמות פטריות אדומות משובבות נפש.
על שפת הטיילת חונה מכונית. בתוכה משקיפה אישה, כמתוך ארגז תצפית, אל הנקודה שבה עמד פעם המבנה הכוכבי. למראית עין, ייחודה על פני כל נקודה אחרת בטיילת חסר בסיס. אף על פי כן, מבטה של האישה יסודי ונחוש. אפשר לדמות שהיא מנסה לנקב את האוויר. יהודים צרפתים בפנסיה באים והולכים על רקע שקיעה כתומה. לא עולה על דעתם מה התרחש לפָנים בחלל שבו הם חולפים. בין דשדוש כפכפים של שוודיות שזופות מבצבצת פריחה בגוון תכול עדין, האישה שיושבת במכונית רוכנת ימינה אל החלון שפונה מערבה ומצמצמת את עפעפיה, עד שקו מִתאר דקיק וחד מפריד בין הכתמים התכולים והאבנים האדמדמות. העַדעַד! פריחת האלמוות שלו הסתננה דרך ציפוי המרצפות! ממלאה את ריאותיה בריח המלח, עוצמת עיניים, מנסה לאתר שרידי ריח של צמחי החוף שהסטודיו הלבן פרש עליהם את חסותו, אבל הריח הוא לבן. כמו הרעש שבין צהלות הילדים. שתי אמהות דוחפות עגלות אל עבר הקירות שהיו עדים לְסוד.
אותם הקירות שיסודותיהם נאחזו בכורכר תוך רסס בלתי פוסק של טיפות וגבישי מלח, ועכשיו אינם.
זרועות הכוכב והחלונות הגדולים אינם. מגוחך לאמוד מֵרכיבֵי ריח את העוצמה, הכיוון, כאילו ניתן להתחקות אחר התפזרות החלקיקים ובכוח המחשבה להפוך את מסלולם עד שייפגשו בצומת שבה יהיו שוב לשורות של צנצנות צבע, לערמת ספרים על שולחן, לסמרטוט ספוּג טרפנטין.
חמש־עשרה שנים לא היתה במקום. גם הביקור הנוכחי לא היה מתוכנן, היא החליטה עליו באותו רגע, התרוממה ויצאה תוך שהיא מגששת בתיק אחר מפתח הרכב. אם עלה בה צל תהייה בנוגע לתכלית או להיגיון שמאחורי רצף פעולותיה, הוא נהדף עוד לפני שנשקל. כל שמלפניה ומצדדיה הצטמצם ונדחק תחת הגלגלים עד שלא נותר בה דבר מלבד אותה נקודה פעורה ששאבה אותה עד לַשדה המרוצף ונסתמה מנגד.
נחשול אוויר לח ועצבני עושה כמיטב יכולתו לעכב את התייצבותן של פעימות הזמן. מהים נשמעת חריקה חיוורת. האישה שואפת את הנחשול החמים אל תוכה ואוצרת אותו עד שתנועות הילדים הופכות לריצוד תזזיתי. זה קרב מאסף, היא מודה בינה לבין עצמה, אבל במקום לנשוף היא הופכת את סדר הפעולות, כפי שנהגה לעשות בילדותה, ושואפת פנימה שוב. ילדה טיפשה. הרי אי־אפשר לנשום לאחור, אלא רק לפי כיוון הזמן.
מוטב שתשלים עם ההווה שסוגר כרגע פערים שצבר באשמת היעדרות זמנית. מוטב שתשב בשקט ותביט בהכנעה איך הוא זורה באדישות וברווחיו הקבועים פטריות בצבע אדום חזק כדי להדגיש את תוקף הגבולות שהיטשטשו. ככה זה, הכול גבולות בעולם. מרחקים וגבולות.
בשביל לגנוב גבול לא צריך לחטוף מטוס - זיכרון נשכח מפלח דרך השנים - אַת יודעת זה לבד, נכון או לא נכון? רק מי שמסוגל לחטוף מטוס, היא ממלמלת לעצמה, מסוגל גם לגנוב גבולות מהסוג שאליהם אתה התכוונת אז... השתקפות פניה בשמשה הקדמית של המכונית מיטשטשת ומתפצלת דרך דמעות.
את לא צודקת, גון קול מרצד בחומקנות על גלי זיכרון, והיא מתאמצת לכוונן אל התדר המדויק שחתך בה לפני רגע. אין סוף קווים של אופי יש בתוך בן אדם אחד, קווים שאף פעם לא ניסית אפילו, אפילו לא ניסית, רוב של קווים - את לא שמת את הלב שלך אליהם, את לא נתנת בשבילם אפשרות.
כל קו כזה הזדמנות לגנוב לך גבול בכיוון אחר, תנודות קולו מתייצבות: תמיד יש קו אחד שייתן בשבילך דרך להמשיך -
אני אקרא לךְ אילִי! פונה האישה אל המושב הריק שלימינה -
אני אקרא לך אילי ואת בת תשע־עשרה, רואה את החיפושית שמתעופפת? זה איפה שהכול קרה, היה שם מורה אחד... והיה סטודיו לציור שזגוגיות ענק הפרידו בינו לבין החוץ, אני אספר עוד בדרך, עכשיו נסגור את החלון ונתניע, יש לנו מבצע לתכנן! אם הוא יענה - הסופר, לא הצייר - כבר נדאג לשאר הזיכרונות שלך רטרואקטיבית, אל תדאגי, לאט־לאט תביני הכול, 'סתכלי ת'ילדים האלה, איך הם מביאים אותה בדילוגים מכושפים דרך החלונות, פעם רק האור הסתנן מעבר לטווח שנקבע.
גם אנחנו הולכות לחרוג קצת מהמסגרת, אילי, שתדעי.