התאהבתי בה על ערסל בסוכה של פאב המוסקיטו. החצר האחורית היתה עמוסה במשלחות חוקרים שחזרו מחיפוש אחר שבט אבוד, ונורה ישבה על גדות נהר הבֵּנִי עם חיוך מהסוג שבא אחרי דמעות ומפלח אותי. מהתקרה השתלשלו קומקומי חרסינה שקטים, דאו ברוח חמה שגלשה מחומת ההרים אל יערות הגשם, והיינו נבוכים. היינו מוארים בבוהק פרוע של ירח מלא. היא היתה צוחקת בדיוק ברגעים הנכונים, ואוהבת לגלגל את השם שלי על הלשון, דניאל. מכריחה אותי לחשוף הכול ובורחת מלספר על עצמה. רציתי לצלול לתוכה מבעד לאוקיאנוס שבעיניים. עיני שקד, שלא בטוחות אם לדאוג או לצחוק, הביטו בי, נוקבות, גם כשהיתה מתחמקת. כששתקה ונימנמתי לרגע, פחדתי להתעורר ולגלות שנעלמה. הזמנתי לנו סנגרייה מהבר, מחוזקת בוודקה, נשכבתי צפוף אליה ושוב ניסיתי לשאול, עליה.

אבל רגע, היא ענתה, ממה אתה מתפרנס, בעצם, דניאל?

אני? בדרך כלל אני מאלף כלבים. תני לי גור משפחתי משוגע, אני אחזיר לך חבר אמת. איך? אני נוגע בו, פשוט. נותן לו תפקיד, ממציא לו טקסים.

וכשאין גור בסביבה?

אני מאלתר השלמות הכנסה. בצ׳ילה עזרתי לפוצץ גשרים ישנים. באלסקה הברחתי יונים מגגות רעפים והייתי חופף בסלון. לימדתי אנגלית ילדי חקלאים בקמבודיה, עם המבטא שלי שמצחיק בחורות. מאיפה כל הכישרונות? מצה״ל, האמת. הייתי כלבן על מדים. הרועה הגרמני שלי, דויד, מומחה חבלה. חתיכים היינו, אבל חם גיהינום בארץ ישראל, מלא אבק, אז הייתי חופף מעלינו את הזיעה ומגלח לשנינו תספורות דשא. מרוב ייצוגיות, מרוב שאני תמיד מחייך, בעיקר כשמודאג, המפקד בחר בי ללוות ביקורי נחתים אמריקאים בבסיס. ככה שיפשפתי אנגלית נחותה, מנחתים. עכשיו אני הולך, ברגל. כבר כמה שנים. חמישים ואחת מדינות, רבע עולם כבר ראיתי, בערך. אם הייתי מספיק מוכשר כדי שקריירה תהיה מרגשת יותר ממסע, הייתי עושה קריירה. גם אם הייתי מספיק אמיץ כדי שקריירה תהיה חשובה יותר מהחופש, הייתי. הייתי עובד קשה אם רק היה סיכוי שאכתוב מוזיקה שתעיף אנשים, אם הייתי יודע לשפר משהו שאף אחד אחר לא יוכל לשפר במקומי. אני פשוט חושב שכל דבר שאני אישית מסוגל לשפר בעולם, עשרות מיליוני אנשים מסוגלים לשפר אותו בדיוק כמוני. אני לא מיוחד בשום דבר מיוחד, חייכתי בכנות ופחדתי שהיא מאוכזבת. להשפיע אפשר גם על הדרך. לחיות זה לזוז, להשתנות.

אתה חושב שתחזור הביתה בסוף? היא שאלה. או שלא יהיה לך בית, לעולם?

אהבה? אני אוהב, לא חסר. זוגיות? פחות. לפעמים אני מנסה לדמיין את עצמי משתקע. אני מדמיין מישהי שאני אוהב מובילה אותי במסדרונות בית חדש, שעיצבנו ביחד, ששטפנו באור. לילה ראשון. פורקים ארגזים, תולים וילון אמבטיה. פורשים מצעים של חורף עם ריח של אביב, מהמרכך. היא מטיילת יחפה בין החלונות, מציעה לשתול עץ בחצר, שיזדקן כאן מאות שנים אחרינו. מתלבטת אם כלבלב עדיף לפני התינוק או אחר כך. היא כבר קנתה כוסות יין, מפשיטה אותי, מכריחה אותי לרקוד, מחובק. הטעם שלה על הלשון מבעיר בכלי הדם שלי להבות אדומות על נהר נפט שחור. אבל אז אני מביט בפינת האוכל ותוהה, איך אפשר להידבק בשמחה שלה? הקירות כבר כאן, ממסגרים את החיים, אפשר לגעת בהם, הם מביטים בנו, מחכים. על שידת העץ בפינת האוכל הטלפון יצלצל, בשורות שוברות לב הרי יגיעו מדי פעם. כאן בפינת הטלוויזיה נשב מיואשים מול חדשות מדאיגות, ומלחמות. נשב דוממים כי איבדנו מישהו, כי מישהו חלה. אולי אנחנו חלינו. אולי ילד איבדנו. האם נתחרט שגידלנו? לילות לבנים כאן נעכל, נתלבט איך ממשיכים בכלל. המדרגות כבר כאן, מחכות. נעלה ונרד בהן, בהתחלה נרוץ אותן, ואז נדעך, נתנשם, הן יישארו כאן אחרינו, המדרגות, כי בין בשורה לבשורה הזמן יחמוק במהירות האור, שרירים יכאבו, ידיים יתקמטו, יתייבשו. תסתכלי על פינת האוכל הזאת. רגע אחד נהיה בה שפנפנים, את תאכלי אותי על השולחן חמש פעמים בלילה. פתאום, לפני שאספיק למצות אותך, להשתעמם מאיתנו, אני אעמוד כאן על מפתן הדלת ואחכה לאמבולנס, כמו נצח, לבדי, כשאת מוטלת על המדרגות ואין לי כוח לעזור לך. מי יכול לסבול את זה? אני אחזיק לך את היד, אגיד לך, אלוהים, זה עבר מהר, זה נגמר מהר מדי.

אלוהים, זה עצוב, דניאל.

את מזועזעת ממני?

עדיין לא. אבל למה שלא תחשוב על כל הבשורות הטובות שיגיעו, כשהטלפון על שידת העץ יצלצל?

לפעמים שבעים שנה הן כמו שבועיים. למחרת, בפינת האוכל שלנו, שבעצמה הזדקנה, אני אמרח גבינה לבנה על פרוסת לחם. אמרח לבד, אלמן. אבהה באוויר. אחתוך מלפפון. אשטוף עגבנייה. אשטוף סכין. אתרגל. גם החלונות יישארו שם אחרינו, הם מביטים בי, מחכים. אנשים יצלצלו, יגידו לי, תכיר אנשים חדשים, צא מהבית, פעילויות, חוגים, הרצאות לגיל הזהב במתנ״ס. למי יהיה כוח להכיר אנשים בכוח, בטיול מאורגן לפנסיונרים מבית החברה הגיאוגרפית? גם אם כבר נמאס לי ממך, ולא יימאס בכלל, אהיה תלוי בך כולי, ולא אדע לחיות. התמזגות כזו. ריאה אחת שמנשימה את שנינו. רק הזיכרונות יאבדו את הצבע ויחווירו. זה מכאיב.

אז אתה פשוט בורח, רק כדי לא לדעת איפה תזדקן?

את לא חושבת שאני בר־מזל?

לא. ממש לא.

אני חושב שאם אמות על אותה חלקת האדמה שאליה נולדתי, בלי לדעת שבחרתי בעצמי, שבדקתי, וניסיתי, זה יהיה פספוס. למות האדם שאמא החליטה שאהיה, עם הדעות של אמא, בבית של אמא, כאילו היקום שלי הוא חצר מגודרת אחת קטנה, זה טבעי ולא הגיוני.

אתה לא מסוגל לעצור.

יודעת מה מצחיק? אמא תמיד אמרה לי לדבר עם זרים ולעשות טעויות. הדאיג אותה שאני לא חברותי. אז הנה, חברותי. בהמון אנשים אני מתאהב. הם אולי לא שלי באופן מיוחד, אבל כל אחד מהם התקלף איתי, כי ידע שממילא איעלם לפני שהקסם של היכרות ראשונית יתפוגג. אם יצלצל הטלפון עם חדשות רעות על מישהו מהם, או על מישהי מהן, יהיה לי עצוב, אבל לא עצוב עד כדי כך שלא אהיה מסוגל להמשיך. אני לא תלוי בהם, לא מסתכן.

אני לא חושבת שזה נחשב חברותי, נורה קבעה בחמלה מהוססת, לא שיפוטית. אתה מדבר עם זרים ונעלם להם למחרת.

הבר נותר סהרורי. מרוב שהשתיקות שלה הלחיצו אותי, דיברתי. בדרך כלל זה הפוך, אני שוכב זרוק ליד מישהי, העייפות מרדימה לשנינו את ש״ג המילים, שורפת את הפיוז שמזהיר מפני מבוכות, ואני מקשיב. אני לא מנסה לקלף בחורה סתם בשביל הקילוף. אני אוהב לטבוע בסיפור שלה, להיות מודאג מהדאגות שלה, כולי, כאילו אני היא.

תורך, התעקשתי. מי את?

אנחנו די הפכים, היא הזהירה. אני אוהבת שהטלפון מצלצל עם בשורות. אני אוהבת בית. הרגלים. המון דברים שאני אוהבת אתה מחמיץ. לא חושבת שהייתי מצליחה לדלג כל לילה בין מיטות שמאות זרים התחלפו בהן כמו על ספסל בתחנה מרכזית, השאירו ריחות.

את סטודנטית?

כבר לא.

מה למדת? מה עושה? מסובך לחלוב ממך תשובות, בחיי.

למדתי הנדסת מחשבים וביוכימיה.

את מהנדסת? התפלאתי. הייתי מנחש מוזיקאית.

מאסטר בנוירוגנטיקה, ואז דוקטורט בביופיזיקה. ניהלתי מעבדה לנוירופסיכיאטריה קוגניטיבית.

על מה את מדברת? רגע, בת כמה את בכלל?

שלושים ושש, היא ענתה, כאילו מובן מאליו. מוזר. הייתי מנחש עשרים וארבע וחצי. האמת שאני עדיין מחפש מה משותף בינינו, תני לי רמז, ביקשתי.

שנינו מטיילים לבד, זו התחלה. שנינו כבר ערב שלם בלי טלפון סלולרי.

לא, חייכתי. את קפצת להציץ מה הולך כאן. אני בשבילך קופיף בספארי, עוד רגע תחזרי להתכרבל על המזרן המדויק שלך בבית, תחכי שאיזה בוס יענה להודעת מייל שלך בחצות, והלפטופ והנייד יאירו את הסדינים עד שהעיניים שלך יקרסו. תתכתבי בקבוצת ווטסאפ עם אנשים שאין לך חשק לפגוש.

אני מתחילה להשתכנע שאתה מיזנתרופ, היא צחקה.

את נשואה? נפלטה לי השאלה.

כבר לא, ענתה.

טרי?

נורה משכה כתפיים כמי שלא יודעת את התשובה, מבולבלת.

שכבנו שם כשהיד שלי עוטפת אותה ומונחת, לחמם לה את הבטן. היא ענדה שרשרת עם שני תליונים עדינים, שליטפו את העור הענוג שלה בין השדיים. האחד היה גביש כחול, כמו טיפת בדולח. השני, כסוף, נראה בעיני כצדפה, אבל נורה התעקשה שזו כנף שבורה, של ציפור.

יש לך ניסיון בג׳ונגל? היא שאלה.

הרבה.

נכנסת לאלטו מדי פעם?

כן, עניתי.

הגעת רחוק?

כמה רחוק נחשב רחוק אצלך? ביררתי.

היא שלפה מפה טופוגרפית, הצביעה על נקודה בחבל הגבול הלא נגיש עם פרו, שהיתה צבועה בגוון שחור של ירוק מרוב צפיפות של מעמקי האמזונס. איך הכי נכון להגיע לכאן? היא שאלה. אני מתלבטת עד איזו נקודה עדיף שאתקדם לאורך הנהר, ומתי להיכנס רגלית פנימה.

את צוחקת עלי? אני לא חושב שמישהו מגיע לשם, התפלאתי ושיחקתי עם האצבעות על המפה לאורך הזרם החום צפונה. ניסיתי לחשב קנה מידה, ציר תנועה. מאה ושישים קילומטרים בערך. שמונה ימי הפלגה. כאן הייתי פונה מערבה ביובלים אל פיתולי השמורה, ואז בסבך, דרך רכס ההרים. לפחות שנים־עשר ימי הליכה. לכל כיוון. למה?

נורה המשיכה בשלה. הזהירו אותי לא לנסות לתקשר עם השבטים כאן וכאן, אמרה. אליהם לא אתקרב. סימנתי בכחול שבטים ידידותיים.

תקשיבי רגע, את לא יכולה להיכנס לבד.

רוצה לטייל יחד? היא שאלה, בוא איתי.

הרגשתי כאילו נחתה עלי הצעת נישואים. מוצ׳ילר טיפוסי מפליג בזרם הטאויצ׳י וחוזר, נח בהוסטל. יוצא לשלושה ימי הליכה דרומה על גדות נהר הונדו, וחוזר, נח בהוסטל. יוצא בחבורה אל הערבות הביצתיות של הפאמפאס, נח בהוסטל. פתאום באה זאתי, מפתה אותי לחודש וחצי סוליקו רק שנינו בציר שלא מסומנים בו מסלולים.

אתה יודע לדוג? היא שאלה.

יודע.

לזהות פטריות רעילות? צמחים, זחלים רעילים?

אני לא אתן לצלופח לחשמל אותך, ולא לאנקונדה למעוך אותך.

אני שואלת ברצינות, דניאל. אתה מכיר את הבוץ הטובעני כאן? את המלכודות?

אני טיפוס סמיך לגמרי, הבטחתי. אבוא איתך, למה לא.

אני אוהב הפכים. אני אוהב אנשים שקולעים את עצמם למקום הלא מתאים, פינגווינים בסהרה. אני אוהב להתאמץ לחצוב את הסודות. אוהב נשים, במיוחד בנות שלושים ושש שיודעות הרבה יותר מרובנו, ובכל זאת מוצאות בי עניין. שאפתנית, עקשנית, גאונה, ואני חמוד במקרה הטוב, קטן עליה בעשר מידות. למה שתרצה לסבול דווקא אותי מסביב לשעון? למה שתישן באכסניה של ילדים זרוקים בלי דולר על הנשמה? לא היה לי מושג אם היא מנסה ללכת לאיבוד, אולי מכורה לסיכונים. אהבה היא הרי לא מחפשת, חשבתי, אחרת למה שתיקח איתה גבר שאין סיכוי לעצב איתו בית, שלא הצליח לחיות בזוג מעולם. אני מתאהב בקלות, אבל עם נורה זה קרה עוד לפני הזריחה.

ניסינו להירדם, חיכינו לסוף הלילה. ליטפתי בעדינות את הכתף שלה, את עצמות הלחיים והשפתיים, הנחתי ראש על השמלה האדומה, ליטפתי את תליון הכנף השבורה. מדי פעם היא היתה שולחת אותי אל עמדת הדי־ג׳יי להחליף בין בלדות, רוק, נשמה, טראנס, אבל הדשא הפראי, הרטוב, היה סופג אליו את הקולות, את השירים, גם את הצחוקים שלנו. נורה היתה מביטה סביב בחוסר שקט, דרוכה, כאילו מחכה למישהו שיופיע בשער החצר, ובכל זאת היתה מרוכזת בי, קשובה.

לפנות בוקר חצינו יחפים את שביל העפר שהוא הרחוב הראשי של רורה נבאקה. האוויר כבר היה ספוג ניחוח מתוק של בננות רותחות, שהיו נמסות בתנורי הלחם וננשפות מחלונות הארובה בגגות הקש. הכול הופק מבננות בעיירה ההיא. החלב היה משקה בננה. עוף הוגש בתוספת צ׳יפס בננה וסלט בננה. העוף היה טבול ברוטב בננה, ולפעמים העוף עצמו היה בננה. מה שלא היה בננה, היה תירס. שלושים זני תירס, אדומים וסגולים, כחולים, שחורים ולבנים, ריצפו כל פיסת אדמה פנויה. הבתים, צבעוניים כמו התירס, עמדו כקוביות עץ מוגבהות על כלונסאות, ולכל חדר שלושה קירות, כי הרביעי פרוץ כולו אל הנהר, מוגן רק בסדין לבן או ברשת. על מפתן דלת הכניסה היתה מונחת בדרך כלל קערת דגים, מזוגגת במלח שישמור על הטריות וירחיק את הכלבים. מכל חלון הביט כלב, ותפוחי אדמה, כמו פרחי בר, פרצו מהערוגות אל השבילים, כבשו את הגדרות, בשלוש מאות זנים. מבתי האבן המעטים, אדומים בדרך כלל, התפרצו מרפסות מעוטרות, ורודות, והאופק טבל מטושטש ברכס ערפילים לבן. זוגות אופניים חבוטים היו זרוקים בכל מקום, ואני, כמו ילד שרוכב אל התחלה חדשה, לא הצלחתי להשתלט על החיוך. זריחה ערמונית כבר הרדימה את צרצרי הלילה, ונערים היו קופצים מרציפי הקאנו לטבילת בוקר בנהר. עיירת ג׳ונגל שלמה השתקפה על פני המים החומים.

כשליוויתי את נורה אל צריף המגורים, התברר שהיא חולקת חדר עם בחור ישראלי. היא פשטה את השמלה, עלתה על מכנסיים וחולצה לבנים ארוכים נגד יתושי היונגאס, ואני ישבתי נבוך על המיטה הזוגית היחידה בחדר, הבטתי בו עוזר לה לארוז. הוא קיפל את הבגדים שלה לתוך תרמיל, דחס כילה מתקפלת ויריעות ניילון, סידר כלי רחצה, שקיות שימורים, טבליות לטיהור מים ותיק תרופות בשבילה. הוא גם השאיל לה את המאצ׳טה שלו וביקש שנהיה זהירים. כפיר, שכולם קוראים לו סטייק סונגו, היה חם אלי כמו אח מפרגן. שְׂער תלתלי הבקבוקים נפל על עיני הילד שלו, ילד עם זיפים, ובתוך חמש דקות יעילות סיים לחפוף אותי על כל סיפור חייו, מבלי ששאלתי בכלל.

אתם מכירים את זה שתרמילאים יהודים הולכים לפעמים לישון רעבים? אם לא רעבים, אז חוטפים הרעלת קופסאות שימורים, או בננות. לטובת פלח השוק הזה בדיוק סטייק סונגו הקים צוות שחיטה נייד. הוא שוחט כשר, נע ברחבי דרום אמריקה על אופנוע, כמו צ׳ה, ומספק שירותי דרך למטיילים ולקהילות נידחות. עוף, כבש, פרה, אפילו שור הבר הבוליביאני נפרש במקצוענות על שולחנות שבת כהלכה. הוא לא נולד למשפחה מסורתית. סבא־רבא יוסף לימד אותו תחביב שעובר אצלם בשושלת כבר מאה ושלושים שנה, אמנות הפחלוץ. בגולה היו אבותיו מעניקים חיי נצח לכל גופה יפה, מדג וארנב ועד אנטילופות ודוב. בסתר הם פיחלצו אפילו בעלי חיים שהקדוש ברוך הוא עדיין לא ברא. ראש אריה, גוף עז, זנב של נחש, כנפיים של נשר. או סתם חד־קרן. אבל ישראל קטנה, חנוקה, אנשים מתקמצנים להזמין פוחלץ לצורכי נוי.

אחרי שסטייק השתחרר מצה״ל הוא היה משפץ ג׳יפים. הוא הוציא רישיון תיווך נדל״ן, שיחק קצת בבורסה, אפילו פתח בר עם חברים. מי דמיין שיהיה קשה כל כך לכבוש את העולם? בן אדם צריך לנשום לפעמים, ורצה הגורל שאהובתו של סטייק, נעמי, תתאהב באחיו הקטן. סטייק החליט לחתוך משניהם, טס לדרום אמריקה להקים עסק שחיטות. כאילו חסר את מי לשחוט בארץ. מאז חודש שוחט, חודש מטייל, לפעמים מטייל ושוחט בבת אחת. גוף קטן, חיוך גדול, אפילו השיניים מאושרות עליו. מה רבו מעשיך, אדוני, בוליביה יפת תואר, להתאהב, הוא אמר. ואני נזכרתי באמא שלי, שפחדה מקצבים. היא היתה טוענת שילד שראה את אבא שלו מולק ראש של תרנגולת, לא יצבוט בו כשישחט בעצמו אדם.

כמה זמן אתם מכירים, נורה ואתה? גיששתי.

שלושה שבועות ארוכים, סטייק ענה. הוא מזג שוטים של צ׳יצ׳ה, בירת תירס. הנפנו שלושתנו כוסות באוויר, לחיים. תעשו חיים גם בשבילי, הוא דרש, והבטיח לחכות לנו בעיירה עד שנחזור. הוא חיבק את נורה חיבוק ארוך לפרֵדה, ולא הפסיק להביט בה. לא הצלחתי לנחש מה בדיוק קרה בין שניהם, ואיך יכול להיות שהוא לא רכושני. אבל הוא לא.

לקראת שבע צעדנו אל המזח עם צמד מוצ׳ילות, שלושים קילוגרם כל אחת. שטנו צפונה, רק שנינו. דגתי לה פיראנה שמן, חרכנו אותו על גזייה. קפצתי בתחתונים למים הקפואים, ונורה קפצה בעקבותי אבל התחרטה בתוך רגע. היא מרחה את גוף השלגיה שלה בקרם דוחה חרקים, מרחה גם אותי.

הנהר הפך ירוק, אחר כך השחיר. ציפורי מגלן באדום עז צללו ושחו לצדנו, וראינו טפירי ענק מזדווגים. הם התנשאו מעלינו במבט מזלזל. תוכֵּי מקאו צמחו כמו פרחים על כל ענף, כמו עלים, ושיירת אסדות של סוחרי עור קרוקודילים בוהק כזפת היתה חולפת על פנינו, נאבקת בסחף בסוף מסע ציד. קאנו נטוש נסחף אדיש בין יובלים אל האפיקים הצרים, ונורה ואני החזקנו את חכת הדיג שלנו חזק ביחד, משוכנעים שבעוד רגע נשלוף את יונה הנביא מתוך לוע של שישים קילוגרם פילה, שיאכיל אותנו שבוע. אלפיים מיני דגים שחו שם. היער היה גן עדן לח. בדמדומים גחליליות השתוללו במשחקי תופסת, אורגן אורות זורח, עד ששממית היתה פותחת פה ובולעת אותן.

במשך שלושה ימים רק צחקנו והקשבנו. נרדמנו מחובקים כדי להתחמם. רציתי לבעור. רציתי שלא יימאס לי ממנה, אז התאפקנו לא לגלוש לסקס. מהרגע שנישקתי אותה, הלשון שלי היתה שבויה, ולא הצלחנו להפסיק.

פעם, כשהייתי בן שש־עשרה, על החוף מאחורי הבית שבו גדלתי, חיילת אמרה שהפנים שלי הרבה פחות יפות מהבטן. פנים בינוניות, חזה של גבר, היא הסבירה כביקורת בונה. מאז הייתי מסתובב עירום עד כמה שאפשר, רוקד בלי חולצה, האינסטינקט השתרש. בסקס הרגשתי בטוח יותר מביחסים אפלטוניים, ומרוב שחששתי לאכזב, הייתי מתאמץ שכל אחת תרגיש בטוחה ונאהבת. הייתי נשכב ליד מישהי חדשה ושואל אותה מה היא אוהבת. בטיול, המון נשים דיברו שפות שלא הבנתי, אז הייתי בוהה בהבעות הפנים שלהן ומנסה לפרש. מה היא אוהבת? את ההקשבה הן פירשו כאכפתיות, ואהבו אותי על הפתיחות, כי לא נבהלתי משום רעיון, ולא פסלתי שום פנטזיות, רק חייכתי.

עם נורה, בסקס הראשון לחשתי לה באוזן, אני אוהב אותך. זה קורה לי לפעמים, בטעות. שתוק, היא צחקה. כשגמרנו שנינו, ועדיין היינו מתנשפים, הבטתי בה בשנייה שאחרי ואמרתי, היי. נפלט לי, היי, עם חיוך, בטון קצת שואל. היי? לבדוק אם גם היא מרגישה את ההיי. טון של היי ראשון, היכרות. צליל אוהב ופגיע. מאז נורה היתה אומרת לי, היי, אחרי כל סקס, כשהיינו מסדירים את הנשימה ומתרגשים זה מזה.

השיחות התקצרו. היינו נסחפים כמו זוג נשרים חרמנים בירח דבש, על עצים, על עשב, על קורות העץ בסירה ובתוך המים. היא היתה כורכת את שתי הרגליים סביבי ולא מרפה, מכבה את כולה. אחר כך שוכבת רפויה כמו ענן. ואני קינאתי בה. רציתי להיספג כמו טיפת מים על העור שלה. הייתי מלטף את העור בנוצת קונדור, ומת לאבד את עצמי בתוכה. בדרך כלל, עם נשים, אני לא מחפש מישהי יפהפייה באופן מיוחד, אין לי צורך שתטפח את עצמה, אני אוהב אותה אמיתית, לא גזורה מז׳ורנל, שתבוא בספונטניות עם קימורי שומן ושיער שמתבלגן בקלות. שתחייך, שתהיה מעניינת. שתתרגש. שתתעניין. נורה היתה הכול ביחד, אבל המבט שלה היה רעב ומודאג. לפעמים הייתי מכבה את המנוע כדי להשתיק את טרטור הסירה וליהנות מהטבע. במקום לחתור היינו צפים בבטלה, נשכבים על העץ הרטוב וחושבים. בלילות הייתי מבעיר מקלות עץ פאלו סנטו, וריח קטורת מתוק היה צובע בשבילנו את החושך במשיכת עשן לבן דקה. הייתי מאלתר תבשילים, ובקנקן ג׳זווה מנחושת הרתחתי חליטת תה מגפן רוחות, מעלי ערבה מרים. נורה סירבה לטעום, הסבירה שמעדיפה להישאר בשליטה, צלולה. תשתה, היא חייכה, אני אשמור עליך. בינתיים.

על הנישואים שהסתיימו לא חקרתי, פחדתי מהתשובות שאשמע. הידיעה שמחכים לנורה ולי עוד ימים ארוכים ביחד הפכה את החידות לנטולות דחיפות ואת המסתורין לחלק מהמשיכה בינינו. האמזונס זרם לנו ספונטני, ובכל זאת הייתי שואל, למה אנחנו הולכים דווקא אל יער גשם לא נגיש בגבול פרו? נורה היתה עונה בקמצנות. היא צריכה להתנתק לכמה זמן, אמרה. לכמה? שאלתי. יש שם קהילה אקולוגית, אמרה, אתה תאהב, דניאל. אין חשמל, אין קליטה, ניתוק אמיתי. להתנתק ממי? סיבה מיוחדת? כלומר, בתור אחת שאוהבת שהטלפון בפינת האוכל מצלצל, פתאום בוער לה לנתק. הדחקתי את האפשרות שהיא מסתירה ממני את העיקר.

זה לא שלא הסתקרנתי לדעת מה בדיוק היא עושה, כשמתעוררת בכל בוקר בתור דוקטורית נוירו־משהו עם תוארי מוח. הייתי שואל, מה את ממדענת שם, גברת? ומניח שהיא מתחמקת כדי לא להביך אותי בהסברים שממילא לא אבין. היא עובדת במעבדת מחקר ופיתוח במגזר הפרטי, אמרה, זה הכול. זיכרון, היא מתמחה בזיכרון. מה יש לפרט? מאה מיליארד תאי עצב יש במוח האנושי, מאיפה להתחיל? היא היתממה. כנראה חיכתה להרגיש קרובה אלי.

מרוב שהייתי עסוק כולי בלוודא שטוב לה, לא שמתי לב עד כמה היא מפחדת. היינו צוחקים על הדריכות שלה, פירשתי את הדריכות כחשש חמוד מפני חיות טרף. היא היתה מתאמצת לטשטש את העקבות שלנו אחרי כל עצירה ומבקשת שאדבר בשקט, לא השתכנעה כשהסברתי שיגוארים יעקבו גם בלי עקבות וישמעו גם לחישות. היא היתה ממהרת כאילו בוער להגיע, מתעקשת לאכול ארוחות בוקר וצהריים תוך כדי הליכה, ולהמשיך ללכת גם אחרי השקיעות. למעט הרגעים שבהם הסקס הרחיף אותנו בשמים, היא היתה מכווצת, קפוצה, מביטה לאחור כשאני הבטתי קדימה. בלילות כשהצצתי מתוך שינה, גיליתי אותה ערה בדרך כלל.

תגידי, שאלתי. אפשר להתייעץ איתך בתור מומחית מוח? את יודעת לפענח אנשים אולי? כי החלומות שלי היו תמיד חסרי מעוף, הדמיון היה עובד אצלי ביום, נח בלילה, מחלים לי שאני אוכל המבורגר, נניח. אבל בזמן האחרון יש חלום שחוזר לי ונואש למפענחת.

אני מוכנה לנסות.

בחלום אני גר במגדל של מאה ואחת קומות, כולן מתחת לאדמה. גורד שחקים, הפוך. ככל שתרדי לעומק, שכר הדירה יעלה, ואני במקום טוב באמצע. הסלון קטן, עיצבתי אותו בגוונים של חושך. אני מחשיב את עצמי על הספקטרום הקלאוסטרופובי, אבל טוב לי. מחדר השינה נפתחת מרפסת.

איך מרפסת אל בטן האדמה?

מרפסת תלויה בתוך המכתש הקריר, צופה אל הבור החשוך, אבל לוח בקרה קטן מזמין אותי לבחור את הנוף. אני יכול להזריח ירח, להשקיע שמש, לנגן גלים. האופק הוא בסך הכול הולוגרמה בחלל התהום. אילו היית שם איתי, נורה, היית מאמינה שהבניין שט באוקיאנוס ההודי. היית נרדמת איתי בטוקיו ומתעוררת לידי במדבר תימן, הייתי מחליף בשבילך עולם לא קיים בקצב מצבי הרוח שלנו.

הצג שלך מחליף גם את הריח? את טעם האוויר?

בדיוק. מליחות ים. פיח, טחב, יובש. תבלינים בורדו. הקבלן שתל פרדס, על הגג, בקרקעית, פיזר ערוגות צמחי מרפא ים תיכוניים וגינת חול ריחני בשביל צואת בעלי החיים. במגדל השמירה יושב תצפיתן, הוא מפעיל צופר אזעקה בכל פעם שמשטרה מתקרבת. התצפיתן מושך ידית, סירנות עולות ויורדות, לוחות פלדה אדירים על גלגלי שיניים אוטמים את הבור, הופכים את הבניין למקלט בלתי חדיר בעובי אטומי.

זה דבר טוב?

זו תחושת ביטחון נעימה, כי למשטרה אין מה לחפש אצלנו.

אז איפה הבעיה?

אחר הצהריים ועד הבית מתכנס בלעדַי בקומה השבעים ושלוש, מחליט לסלק אותי. אני? אני ילד טוב, בחיי, אין לי צל של מושג מאיזו סיבה. אבל הדיירים מצביעים, הידיים מונפות פה אחד. הם שולחים מכתב פינוי. אני עובר בין הקומות, שואל למה, מבקש בנימוס להבין, אבל איש לא עונה לי, דלתות נטרקות. במעלית אני נתקל בשכן. גבי הקברן. אנשים כבר לא מתים בכמויות של פעם, וקברן צריך השלמת הכנסה. גבי מושיט לי כרטיס ביקור לשירות חדש שהשיק, מקום בלב בע״מ. הוא מסייע לדיירים להשתחרר מכעסי עבר, להתגבר על פצעים פתוחים, על פרקים לא פתורים בינם למתים. בשורה התחתונה הוא יטיס אותך אל קברים של אנשים שפגעו בך קשות לאורך החיים, כדי שתוכלי להשתין להם על הקבר.

אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל, נורה הזדעזעה.

זה פורקן שכל אדם חייב לנסות פעם אחת בחייו, ככה גבי הקברן טוען. טעם הניצחון, הוא אומר. לכל אחד יש רשימת שמות, לא? שהכאיבו לו עמוק כל כך, שאין סיכוי להרפות מהעלבון. תמיד חיבבתי את גבי, אבל אם את שואלת אותי, המת לא שווה את הזמן היקר שלי, זה הניצחון.

אל תכיר לי את גבי הקברן, בבקשה, נורה ביקשה.

אני שואל אותו, כחבר. למה אתם מסלקים אותי מהבניין, גבי? הוא נאנח. הוא אומר לי, אתה, דניאל, נולדת עכביש ארסי ונצלני, שלא יֵדע אלא לנשוך את כל מי שיישא אותו על גבו, את כל מי שיחצה איתו את הנהר. כך נולדת וכך תמות, הוא מטיח בי בכעס. על מה אתה מדבר, בחיאת, גבי? את מי נשכתי בחיים שלי? חוץ מבחורות שביקשו, כלומר. הוא לא עונה. אני אורז מזוודה קטנה, יוצא אל המרפסת. אני מטפס על אדנית ועוזב את הבית שאהבתי. הרמתי ידיים.

על אדנית?

על ההגאים, של האדנית, אמא שלי, היא מטיסה אותנו. שמי הערב עמוסים אדניות מעופפות, אדניות טסות כמו דבורים צבעוניות באוטוסטרדה סואנת. הרחובות תחתינו שמחים. העננים מעלינו שוקקי חיים.

מי עף?

קווי אספקה של דגים ופירות ושקי קרח, קווי אספקה של עובדי משרדים ופלוגות צבא. גם צורות עפות. רק בקצה העיר, כשהתנועה מידלדלת, אני מבין כמה רועש היה, ונגמר. עכשיו נפרשים השדות, מטעי פלפלים אדומים חריפים. אמא לא עוצרת. מונסון של ערב שורק, וגשם טרופי חם דוקר את דקלי הקוקוס. סחף מציף שדות אורז, גולש בשצף בין תשעה זנבות של נהר דרומה, בין אגמים פראיים.

אני גור של אמא, את מנחשת. הייתי קל לגידול. בגיל גן הייתי מבקש מדי ערב שתשכיב אותי לישון. בתיכון הייתי נרדם מוקדם, בהתנדבות, ומתעורר עם חיוך, בהתנדבות. מעולם לא רבנו, לא מרדתי. לא צעקתי, כי לא ראיתי מעולם צעקות בבית. הייתי מחבק המון, ומספר הכול, למעט דברים שהיו עלולים לצער אותה. כולנו רוצים לרצות, זו בעיה קבועה אצלנו במשפחה, אבל איתה זה יותר מריצוי. היה לי דחף להקל עליה, להגן, גם לפני שידעתי מפני מה. אסון רדף אסון במשפחה שלנו, ואני נולדתי בדיוק ארבעה חודשים אחרי הגרוע מבין האסונות. ברגע שבו צילצל הטלפון ואמא קיבלה את הבשורה, הייתי חלק מהגוף שלה, בתוכה. אחר כך יונק, שנים מתצפת, צמוד לדפיקות הלב שלה יותר מכולם. הכול טוב, אני לא מיוחד. אסונות מניעים את הכדור הזה כבר ארבעה מיליארד וחצי שנים. או חמשת אלפים, תלוי מי סופר. דורות שלמים גדלו מצוין.

אני חושב שנורה הביטה בי מוקסמת. מבעד לעשן המדורה שליבינו בקרשים, היא נראתה לי כלביאה מרחפת. בקיצור, אתה חותך עם אמא שלך את השמים בריחוף, באדנית מעופפת?

בדיוק. רגבים בריאים מרטיבים לי את הטוסיק, לא אדמה סדוקה, לא קוצנית. אמא מנמיכה עוף כדי שלא אחמיץ דבר, מחמיאה ליופיו של הטבע. אני זוכר מטעי גומי, ילדה יפה חוצה יחפה לרחוץ במעיין. אני זוכר שליח על סוס מביא בשורה. הנה, דולפין מים מתוקים מחפש להקה.

מוצא להקה?

להקה של רפסודות משיטה נזירים עם סלסילות אל השוק, עם חיוך מבויש. ובשוק הצף קליפות קשיו ומנגו ופרי דרקון. אני זוכר הכול, את שמה לב? זיכרון הוא קללה. מרק צב, אבקת ג׳וק, שאריות של כלב. אבל בכל השעות האלה דם מטפטף מאגזוז האדנית, מסמן אחרינו שביל טיפות.

דם של מי?

אין לי מושג. כשמחשיך טסות סביבנו חמש פרות אדומות, מלוות אותנו אל ארמון עתיק מוקף חומת אבן עצומה. גרמי מדרגות מובילים מטה ומעלה, לשום מקום, ואני קושר את האדנית המעופפת לסלע. אני נפרד מאמא בנשיקה ומטפס בסולם. לטאות מתחתי, עופות דורסים מעלי. אני צועד מבעד לדלתות השנהב, לבד. זה בית כנסת. רב בכתונת פשתן לבנה מברך אותי. לא סתם רב, חושן מוזהב מאיר אצלו מהחזה, ומצנפת שני לראשו. השיער שלו קלוע בצמה. ואני לבוש טוקסידו. הוא מניח יד מנחמת על הכתף שלי ומוביל אותי אל המשרד הרבני. הוא ניגש לעניין. הוא מספר שאמא חולה. רק מעשה אצילי מצדי יוכל להציל אותה. אצילי כמו מה? אני מבולבל. אני עומד מולו בדמעות. אצילי כמו לתקן עולם, הוא עונה. איזה תיקון עולם אתה מציע? אני שואל, מה זקוק לו העולם כרגע, הכי דחוף? הזקן מציע לי לחפש באומץ חמישה אנשים שראויים למוות. בכל פעם שנטהר את הארץ מנשמה רעה, הוא אומר, בכל פעם שאדם מרעיל או מזיק ישלם בחייו, מוות מוצדק, מוות טוב, אמא תזכה בשנת חיים אחת נוספת. סופת ברקים שקטה תבליח, שבילים יסערו בשיטפון כחול, ואז, אחרי הסופות יבוא טוב, אמא תחיה. האם אמא יודעת? אני שואל. הרב מניד בראשו בשלילה. היא לא יודעת. ומי ימית אותם? אני דואג. הרב מהנהן בצער, אתה, דניאל.

נורה שתקה, מהורהרת. אתה מספר לי כדי שאמליץ לך על קורבנות?

לא, רק קיוויתי שיהיה לך רעיון, מה הסיפור, לעזאזל?

כל זה קורה בבטן האדמה? שכולה הולוגרמה? או שהאדנית פרצה החוצה אל שמי המציאות?

אני לא בטוח. את מבוהלת ממני?

לא, היא הנידה ראש ונישקה אותי לנחם.

חזרנו אל הנהר, לשוט. נורה היתה נועצת בי מבטים מלאי משמעות, והתחלתי להאמין שגם היא מתאהבת.

בצהריים, יום שבת, גם הטבע שמחוץ לחלום השתגע. גשם אלים בא, והתגבר. מטחי מים קרעו ענפים, מוטטו שבילים. כמו שרשרת בניינים קורסת גזעים החלו להיפגע ונטו על צדם. מים נפלו עלינו כמו שטיח צמר סמיך, ובוץ טובעני חדר אל נעלי ההרים, הציף את התרמילים. מיהרנו לחפש מחסה. בשעה הראשונה המגלנים האדומים עדיין חגו מעל, עקבו אחרינו דרך חרכי צמרות, עד שנבלענו בתוך שדה ענני סערה מועב. חצינו קניון מפלים, צעדנו בין איגואנות עקשניות. צבי ים, ירוק נועז, ואז ירד חושך אין־סופי באמצע היום, ובכי של קופים הידהד באפלה. צבאות של נמלים טיפסו בבהלה על גזעי העצים, וטרמיטים, בנחילים ארוכים, למעלה. במבוך סלעים מצאנו מסתור, התכרבלנו ושיחקנו קלפים.

כמה זמן הייתם יחד? שאלתי.

נורה שתקה, מהורהרת.

איך קראו לו?

אדם, ענתה. עשרים שנה כמעט. הכרנו בצופים, בתיכון הוא כבר ישב לידי. בגיל עשרים ואחת התחתנו. בנינו בית, בנינו את שתי הקריירות ביחד. כמו שאמרת, ריאה אחת הנשימה את שנינו.

ילדים? שאלתי.

כל השנים הייתי אומרת לו, בדאגה, שאני מאושרת מדי. הבעיה שהאושר היה תלוי בעשרות ההרגלים הקטנים, המדויקים, שהרכיבו את הזוגיות שלנו. קצת כמוך, לא באמת היו לנו חברים, רק אחד את השני. כל מערכת יחסים אחרת שיעממה, כל רגש אחר החוויר. אירועים חברתיים, כינוסים משפחתיים, הכול היה מטלות עם טעם של בזבוז זמן. לאנשים לא מאמינים כמוני, אהבה היא הדבר הקדוש ביותר. משנה לשנה הייתי זקוקה יותר לשגרה, לשקט, לארבע עיניים, להיות בבית. כל כך פחדתי להזיז חתיכה מהפאזל שהיה לנו, לשנות משהו שיסכן את הטוב הזה, שהצעתי לחכות עם ילד. ילד, הרי אין ממנו דרך חזרה. זה לא שפחדתי מההתשות הבלתי נסבלות בשבת בבוקר, בשבת בצהריים, בראשון בבוקר, בג׳ימבורי, בחוות חמורים, בקטיף תפוחים, במוזיאון ילדים, בחום גיהינום של קיץ בפארק כי ילד חייב שיעסיקו אותו, ומכתיב לך מי יהיו החברים שלך, פתאום אתה מבלה כל אחר צהריים עם ההורים המשעממים של החברים שלו.

אני מתחיל להשתכנע שאת מיזנתרופית, צחקתי.

רק רציתי לחכות עם ילד, היא אמרה. עוד שנה, שנתיים. לא הייתי בטוחה כמה מתח זה יכניס ביני לאדם, אם יהיה פחות מאושר איתי.

את מתחרטת?

במחשבה לאחור זוג אוהב צריך ילד. לא כדי שיהיה מי שיטפל בו בזקנה. לא כי אלוהים אמר, תלדי. לא כי הורות היא חוויית חיים שאסור להחמיץ. לא כי בא לי יצור שיסתכל עלי מלמטה, שיהיה תלוי בי. הייתי צריכה ילד כדי שיישאר לי אדם ג׳וניור, מזכרת ממנו.

הוא עזב? התפלאתי.

הוא נפטר בגיל שלושים ושתיים, בערב השנה החדשה.

נפטר ממה?

רגע אחד הוא הניח עלי ראש, עייף, וחייך. דיברנו, עשינו תוכניות לחג. הגוף שלו היה חם. שעתיים אחר כך היה חסר הכרה. ואז פתאום לא קיים. לוקמיה, בתוך חמישה ימים. הוא לא השאיר לנו זמן לפתח תקוות, להילחם, להיפרד, להחליט על ילד. אולי אם היו לי שתי אהבות חזקות כאלה, אחת כגיבוי, זה היה מקל את האובדן. אולי לא. אבל ילד היה מכריח אותי להיאחז בחיים, משאיר תכלית, ולא משאיר בררה. אם כי, ללדת רק כדי שתהיה צלע שלישית, ילד כגיבוי, תלות שתבטיח שתישאר לי תכלית, זו סיבה מטרידה, לא? אגואיסטי ללדת, אגואיסטי לא ללדת, כל הורה והאמת שלו. אבל עובדה, בלי ילד ובלי אדם, קול פנימי מכריח אותי לענות לו למה חשוב שאמשיך בכלל. הוא בקרב אִגרוף איתי, בועט, ללב.

ומה את עונה לו?

העבודה. הקריירה. בזכותה אני ממשיכה. בשבילה אני משפרת את עצמי ומתאמצת להיות הר יציב, ומנסה להיות נהר צלול, לזרום.

בבוקר התעוררנו וגילינו שאין לאן ללכת. בעלי החיים באמזונס צעקו בעצבנות, ואנחנו נשארנו לשכב בין הסלעים לשלוליות, במחבוא.

שם, לראשונה, נורה סיפרה לי על הפרויקט שהיא שותפה בו. היא חשפה בפני את הטכנולוגיה שהיא מפתחת, האוקיאנוס.

היא סיפרה על המצוף, שאולי יום אחד יהיה בכל בית. סיפרה על מצבי ההפעלה, שיהפכו אותי למכחולים, למעיינות, שיטביעו אותי במפל הכחול.

אז, ברגע ההוא, הבנתי שנורה מרעידה את האדמה שלי.