את הפרטים המשפחתיים, עם השמות והדרגות, מצאתי בתיק התעודות שהניח אחריו אבי. המסמכים האלה, מצולמים וממוינים (המסמכים המקוריים נשרפו), נמצאים ברשותי "בזכות" הימים שבהם עורכי־דין יהודים לא היו רשאים עוד להיקרא עורכי־דין כי אם "יועצים" בלבד, והותר להם לשרת רק לקוחות יהודים. בעקבות זה היו לאבי מעט עבודה והרבה פנאי. מעתה, המטרה היחידה שלשמה עדיין היה מותר לו להיכנס אל בניין בית־הדין לעניינים אזרחיים שבזיבֶקינגְפְּלאץ, שהיה קודם לכן ביתו המקצועי, היתה חקירת שושלת היוחסין המשפחתית וצילום החומרים.
* * *
בעשרים וארבעה בספטמבר 1883, בשכונת המבורג־הַרְוֶשְׁטֶהוּדֶה, נולד לסוחר היהודי יַקוֹבּ הֶכְט ולרעייתו האנה לבית קלמן בֵּן, פֶליקס. הוא היה הבכור בחמשת ילדיה של משפחה, שלימים לא נמצאה ראויה עוד להיקרא משפחה גרמנית.
בעשרים ושלושה באפריל 1900, בהרבורג שעל גדות האֶלבֶּה, נולדה למפקח המשטרה הפרוטסטנטי פרידיך פוֹן זיליך ולרעייתו פרֶדֶגוֹנדֶה לבית אוֹסֶנקוֹפּ בת, אֶדית. כך קמה משפחה הגונה, שלימים תיקרא משפחה אַרית. הֶר פוֹן זיליך, סגן במילואים בצבא המלכותי הפרוסי, שאת תקופת השירות האחרונה שלו עשה במפקדה של בסיס טירונים של גדוד 103 של חיל הרגלים במַיינינגן, מת בשנים־עשר באפריל 1918 בסֵין־רישוֹמוֹן, אחרי התקפה אווירית, בעקבות התקף־לב.
באותה שנה מת יקוב הכט בהמבורג.
* * *
לעלמה פון זיליך היתה ילדות מאושרת. אדית הקטנה בת החמש, בתלבושת מלחים מקסימה, יכלה להיות גאה מאוד באבא שלה ב-1905: הקיסר בא להרבורג בתשעה־עשר ביוני בשעה 4:40 אחר הצהריים, ו"את הנסיעה בעיר ליווה מפקח המשטרה פון זיליך, גם הוא נסע באבטומוביל", כך נכתב בעיתון הרבּוּרגֶר אַנצַייגֶר, והידיעה אף לוּותה בתצלום. בימי ראשון ובימי חג היתה המשפחה נוסעת בכרכרה הציבורית הפתוחה להרבורגֶר שְׁוַורצֶה בֶּרגֶה, לאחת ממסעדות היער הנעימות, או היתה יוצאת לטייל בנמל העתיק — השער הקטן לעולם שעל יד השער הגדול בהמבורג, שעדיין היה אפשר להגיע אליו במעבורת הקיטור — או על גשר האלבֶּה ההדור. הרבורג היתה בעת ההיא פרוסית, היא עדיין לא היתה חלק מהעיר המבורג. אחר־כך היתה אדית יוצאת עם חברותיה לטיולים בגבעות הסמוכות ושרה לצלילי גיטרות מקושטות בסרטים צבעוניים שירים מן השירון "צוּפְּפְגַייגֶנהַנזֶל".15 היא גם רכבה להנאתה, תמורת תשלום צנוע, על סוס מלחמה קצת זקן מדי של משטרת הרבורג, שאביה עמד בראשה. היא היתה פוקדת את כנסיית פאולוס ושׁרה שם את "מבצר איתן הוא אלוהינו": הבית השלישי — "גם אם תִמְלא תבל רוחות רעים"16 — לא היה בינתיים אלא רעיון מאוד לא ברור. אדית הכירה גם את בית־הכנסת שבפינת הרחובות אייסֶנדוֹרְפֶרשְׁטְראסֶה וקְנוּּפְּשְׁטראסֶה — בית־התפילה של דת אחרת, שעדיין לא עוררה שום אסוציאציות שליליות: היהודים בהרבורג חיו מאז 1610 בחסות מכתבי־הגנה של וילהלם, דוכס בראוּנשְׁוַוייג־לינֶבּוּרג.
סיפרתי את כל זה מפני שאמי, אותה ילדונת חמודה, גדלה בעולם קטן שהאיר לה פנים, והאנשים בו היו נאמנים וישרים, ולכן מעולם לא הבינה באמת את מה שנפל בחלקה אחרי קצת יותר מעשר שנות נישואים.
בני משפחת פון זיליך מהרבורג היו אספנים נלהבים של כלי בדיל. הם היו קונים אותם בהמבורג, ב"בית רמברנדט", חנות העתיקות של בני משפחת הכט שבְּקוֹלוֹנאדֶן [רחוב קניות הדור במרכז המבורג]. אמנם בסכומים צנועים, כי משכורתו של מפקח משטרה היתה נמוכה, ומזמן לזמן עדיין קוזזו ממנה חובותיו של פון זיליך מימי שירותו הצבאי. בנו של סוחר העתיקות, פליקס, היה מסייע לפעמים לעלמה אדית, הצעירה ממנו בשש־עשרה שנים, בשיעורי־הבית.
בזמן המלחמה התנדבה פרויליין אדית לעזור במטבח ובחדרי החולים של בית־החולים הצבאי של דוכסות מיינינגן. היא לא שאפה להיות אחות, אבל המולדת קראה לכל איש ואישה להתייצב למלא את חובתם. אחרי מות אביה היתה לעלמה פון זיליך אפשרות להמשיך במסלול שהתחילה בו, והיא נרשמה ללימודים בבית־ספר לאחיות בברלין. ואז, זמן קצר לפני שסיימה את חוק לימודיה, ביקש פליקס הכט את ידה. השנה היתה 1919.
בעשרים וחמישה במאי 1920 נישאו השניים בווילה האנה, רחוב פְרַאוֹוֶנתאל 7, על יד אגם אַלסטֶר, בנוכחות כומר פרוטסטנטי וחזן. בערב נחגגו הנישואים במסעדת וינטֶרהוּדֶר פֶרהַאוֹז והונצחו בתצלום משפחתי מרשים.
לימים הוגדר הקשר בין בני הזוג נישואים מעורבים מיוחסים (privilegierte Mischehe).
באחד באפריל 1921 יצאתי לאוויר העולם במרפאה הפרטית של ד"ר אדולף קלמן, אחיה של סבתי האנה, ביוֹנְסְאַלֶה 68. כעבור כשנתיים וחצי, באחד־עשר בנובמבר 1923, נולד אחי ווֹלפגַנג.
לימים הוטבע בשבילנו המושג בני תערובת מדַרגה ראשונה. לא נחשבנו עוד לאזרחי הרייך, ורבים מ"חוקי נירנברג" הומצאו בשביל אנשים כמונו, לשם "הגנה על הדם הגרמני ועל הכבוד הגרמני".
* * *
הבית ברחוב פראוונתאל 7, שנקרא "וילה האנה" על שם סבתי היפה, היה בית פינתי מפואר עם גמלונים וכניסה מקוֹרה וגן בחזיתו. הוא הבית היחיד שאינו קיים עוד ברחוב הקטן הזה של רובע המנזר לשעבר. היום יש שם תחנת דלק.
הבית הנאה עמד בלב שכונות המגורים היפות ביותר שבהמבורג: הַרוֶשְׁטֶהוּדֶה, רוֹתֶרבַּאוּם, אֶפֶֶּנדוֹרף, וינטֶרהוּדֶה, אוּלנֶהוֹרסט. הווילות שם התברכו בכל המאפיינים של האדריכלות של "תור המייסדים",17 כגון שערים בסגנון היוּגֶנְדְשְׁטיל, חלונות וגזוזטראות ניאו־קלאסיציסטיים, גמלונים בסגנון ניאו־בארוקי, חזיתות מפוארות בסגנון הווילהֶלמיני. ובָאמצע, אַייכֶנפּארק, הגן שעל גדות אגם אַלסטֶר, שהיינו מאכילים שם את הברבורים.
לסבא וסבתא הכט וחמשת ילדיהם הגיע לחיות בשכונה היפה. אבותיהם באו מהעיירות היהודיות במזרח אירופה, שאנחנו איננו מכירים אותן עוד אלא מהסִפרות — מספריהם של יוֹזף רוֹת, בַּשֶביס־זינגר ומאנֶס שפֶּרבֶּר, למשל. זה עולם שאיננו קיים עוד, תושביו גורשו והוכחדו, והוא חרב. כיום הוא פרק מההיסטוריה — פה ושם עוד אפשר למצוא אותו בתצלומי ארכיונים.
אבל סבי וסבתי כבר לא היו שייכים לעולם ההוא. רק כאשר ניחת עליהם הסבל המשותף בוורשה, אושוויץ, מיידנק וטרבלינקה, רק אז נזכרו בני ישראל מהמזרח ומהמערב בשורשים המשותפים שלהם.
בגן היפה שבפְרַאוֹוֶנתאל, ועל מרפסת שכנראה היתה כמעט מרוּוחת יותר מאשר בית קטן שלם בשטעטל, יכלו "היהודים המערביים" להרשות לעצמם לשכוח, להדחיק לזמן קצר, את מצוקת בני עמם. אכן, לזמן קצר מאוד, כי רק באמצע המאה התשע־עשרה, בסביבות 1864, אחרי תהליך ממושך, הוענק ליהודים שוויון זכויות אזרחי. והנה, כבר בדור הבא שָבוּ ובודדו אותם באכזריות.
* * *
הבן הבכור, אבי, שלבו נמשך לשפות עתיקות, נאלץ ללמוד משפטים, כי אבא הכט רצה שיהיה לו מנהל נכסים. בדיעבד התברר שלא היה לו צורך במנהל נכסים.
שני האחים הצעירים ממנו, הֶלמוּט ואֶדגַר, נועדו לקבל עליהם את ניהול העסק של האב והם נהיו סוחרי אמנות. (הלמוט היגר לימים לקיטוֹ ונהיה נזיר, איש לא ידע מה עלה בגורלו.) אח שלישי מת בהמבורג בגיל צעיר מאוד — היחיד מהאחים (אם מתעלמים מהנזיר) שמת מוות טבעי. האחות אַליס, שלקתה בשיתוק ילדים ורגלה האחת נשארה משותקת, עקרה לברלין וטיפלה שם, כל עוד היה העסק קיים, בסניף של האב בטַאוֹוֶנצינְשְׁטראסֶה.
* * *
ב-1927 עזב איתנו אבא את נווה המשפחה האצילי שסבתא האנה משלה בו. הוא ביקש וקיבל את חלקו בירושה וקנה את הבית מספר 73 ברחוב הוֹכְאַלֶה. הבית היה וילה בעלת חזית קלאסיציסטית צנועה, דומָה לרוב הווילות שבקטע הזה של הרחוב, בין הרחובות קלוֹסטֶרְשְׁטֶרן ואינוֹסֶנְצְיַשטראסֶה, בלי הקישוטים והחדווה האדריכלית של רחוב פראוֹוֶנתאל המוריק בעציו.
שם גדלנו, וולפגנג ואני. משם היינו הולכים לבית־הספר, אני לחטיבת הביניים בבית־ספר פרטי לבנות ברחוב הקרוב מיטֶלוֶג, ואחי לבית־הספר העממי בשְׁליטֶרְשׁטראסֶה. — באזור הזה שבין רחוב יוּנגפְרַאוֹוֶנתאל להַאלֶרשטראסֶה, שנחשב לאזור "טוב", היינו משחקים באינדיאנים ובציידים, למדנו לרכוב על אופניים ברחוב שלנו, שבעת ההיא עדיין כמעט לא נסעו בו מכוניות, והיינו לוקחים את המזחלת שלנו לגן אינוֹסֶנְצְיַפּארק ש"מעבר לפינה". בגינה שמאחורי הבית שלנו, שעץ אגסים גדול עמד שם בגאון והטיפוס עליו היה כמעט הרפתקה לילדי עיר, הרשו לנו לחפור בארגז החול מערה מפוארת, עמוקה, שחיזקנו את דופנותיה בקרשים והחשכנו אותה בשמיכות. עישַנו שם ב"כאילו" מקטרות שלום אינדיאניות מחרס בחברת כלב הרועים לוּקְס והחתולה בְּלאקי ונער מהרחוב השכן פַּארקאַלֶה, ששיחק איתנו עד שתנועת־הנוער "נוער־היטלר" הפרידה בינינו. אבל לישון שם, בחוץ, לא הרשו לנו. בניגוד לנער המעורר קנאה מהבית הסמוך, שאחרי יום כיפור גר עם אביו בסוכה — כמה רומנטי — שבוע שלם, לזכר נדודי בני ישראל במדבר. בין ענפי הגג של הסוכה ראו כנראה את הכוכבים, כך דרשה ההלכה הדתית. "זה לא בילוי," אמרו לנו ההורים. אבל אנחנו לא הכרנו כלל את המנהגים היהודיים, וגם לא ידענו שלמנורה שבחדר־העבודה של אבינו יש משמעות רבה יותר מאשר לסתם מנורה בעלת שבעה קנים.
היינו ילדים להורים בני שתי דתות שונות, וההורים רצו להניח לנו לבחור ביניהן בעצמנו, בבוא היום. ואולם על הדת היהודית לא סיפרו לנו כלום — ההתבוללות, שרוב היהודים ה"מערביים" חפצו בה, חייבה זאת מן הסתם.
כעבור חמש שנים שאותן חיינו כילדים "ממשפחה טובה", עם טבחית ואומנת, הגישו הורי בקשה לגירושים. בקשתם אושרה בשנת 1933 דווקא. לגירושים האלה לא היה שום קשר לאסון הפוליטי והאנושי שעמד בפתח. הורינו נפרדו אך ורק מסיבות אישיות, ברוח טובה ובלי שום מריבות גלויות בנוכחותנו, הילדים. את העובדה הזאת עתידה היתה אמי להוכיח שוב ושוב בתעצומות נפש ובאומץ אזרחי, ואחר־כך גם תוך כדי סיכון חייה ממש. כבר בהתחלה היא לא הסכימה שאבי, שבחיי היומיום היה קצת חסר־ישע, יחפש לו מקום מגורים אחר — בינתיים הוספנו לחיות תחת גג אחד.
