ופתאום בא החושך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ופתאום בא החושך

ופתאום בא החושך

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: פברואר 2017
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 297 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 57 דק'

גלי צבי־ויס

גלי צבי-וַיְס (נולדה ב-11 בספטמבר 1990) היא סופרת, תסריטאית ועיתונאית ישראלית, מייסדת אתר הכותבים "דרך המילים".  נולדה בתל אביב. בעת שירותה הצבאי כחובשת תעופתית, למדה בקורס עיתונאים. סיפוריה הקצרים הראשונים, שהתפרסמו ב"העולם הזה", הפגישו אותה עם עולם התסריטאות בדרך מקרה.

בשנת 2000 החלה להעביר סדנאות לכתיבה יוצרת, אשר התבססו על תובנותיה בתחום הכתיבה ועל תחקיר מעמיק בשיטות עבודה של גדולי הסופרים בעולם. בעקבות בקשת תלמידיה הוקם אתר לכתיבה בשם "דרך המילים" (2004), שגרף אליו אלפי כותבים בתחום השירה והפרוזה.

בשנת 2021 הקימה הוצאה לאור בשם "דרך המילים", המוציאה לאור רומנים, ספרי פרוזה הכוללים סיפורים קצרים, ספרי שירה, ספרי עיון, ספרי ילדים ועוד.

גלי צבי גם עסקה בכתיבת תסריטים לקולנוע וטלויזיה.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/bddddc5h

תקציר

"להב הסכין בהק קלות לאורו של פנס הרחוב.
הוא חפן את הסכין בידו הימנית, החליק ידו על הלהב
וניגב את טיפות הדם שכיסו אותו".
 
כמה היינו רוצים להאמין כי זוהי סצנה מתוך סרט מתח הוליוודי, אך לא! זו אמת לאמִתה, מציאות ישראלית, שדברים מתרחשים בה מתחת לאפנו, ואנו בוחרים לא להתעמת אִתם. גם כותבת ספר זה בחרה כך.  
כמנחת סדנאות כתיבה היא נשלחת למשימת התנדבות קצרת מועד בארגון משפחות נרצחים ונרצחות. מה מצער לגלות שהמשתתפים בסדנה אינם משתפים פעולה ומתנכרים אליה כסמכות. כאבם החשוף מותיר אותה מזועזעת וחסרת אונים. בסיום הסדנה היא מחליטה שלא לשוב לשם לעולם.
מדוע אפוא היא חוזרת? המחברת נמשכת ונדחית לסירוגין, חומלת ומסתייגת, ואט־אט נעשית בשר מבשרו של הארגון. היא נחשפת לסיפורם הפרטי של אנשי ה"שכול השקוף", זה שנסתר מן העין ומצוי הרחק מעבר לכותרות העיתון. גלי צבי־ויס נושאת את הסיפור הזה על כתפיה ומגישה אותו לקהל הקוראים. בלשון ישירה ובכנות היא מניחה לפתחנו טקסט אינטימי ומכמיר לב.
 
ופתאום בא החושך הוא מסעה של אישה רגישה אל עומקו של הצער ואל העבר השני – הווייתו של האחר. הוא גם מסמך נוקב על אודות עוול ואבסורד – תוצר יחסן של המערכת המשפטית, התקשורת והחברה כלפי אזרחים שחייהם התרסקו באבחת רגע.
 
גלי צבי־ויס, עיתונאית ותסריטאית בעברה, נולדה וגדלה בתל אביב. בהווה היא עורכת אתר האינטרנט "דרך המילים" ומנחת סדנאות כתיבה. ופתאום בא החושך הוא ספרה הראשון שאינו עוסק בבדיה והרביעי שראה אור.

פרק ראשון

חשופה
 
בעת כתיבת ספר זה קיבל עבורי המשפט ״המציאות עולה על כל דמיון״ משמעות רבת־עצמה. גם לו נדרשתי לבדות מדמיוני את הדרמה המצויה לפניכם, לא הייתי מצליחה להעמיק בצפונות נפש האדם באופן שהמציאות עצמה עשתה זאת.
התנדבתי בארגון משפחות נרצחים ונרצחות כשמונה שנים. במאי 2013 עלה הרעיון לכתוב את הספר בשיחה עם יושבת ראש הארגון. שתינו ראינו בדמיוננו רומן ולא ספר תיעודי.
שלחתי דוא״ל לחברי הארגון וביקשתי את רשותם להתוודע לעומק למציאות חייהם הכאובה ולעבד את הסיפור כראות עיניי. עד מהרה התברר לי עד כמה המשימה שקיבלתי עליי מורכבת. בזמן הכתיבה הילכתי על החבל הדק שבין התיעוד לספרות, ומה גדולה הייתה שמחתי להתוודע לז'אנר ״הסיפור המתועד״.
בזאת לא נסתיימה לה דרך החתחתים שעמדה בפני כתב היד עד להבשלתו של ספר שלם שיכולתי לברך עליו בברכת תם ונשלם. בשלב העריכה הוחלט על מהפך באופן הצגת הדברים, ובעקבות זאת נעשיתי דמות מעורבת כדי לצעוד עמכם הקוראים, יד ביד, מילה במילה, באותם שבילים שקודם לכן פסעתי בהם לבד. אלה היו שנים מטלטלות, מרגשות ומעוררות מחשבה על אודות טבע האדם, על הטוב ועל הרע ועל מגוון דרכי ההתמודדות עם טרגדיה.
אחד הדברים ה״נוחים״ לסופר בבדיית סיפור היא ההסתתרות מאחורי המילים והדמויות שהוא טווה. לי לא ניתנה ה״נוחות״ הזאת. בספר ופתאום בא החושך אני חשה מעורטלת; מתבוננת אתכם בנבכי הנפש ובנתיבם הפתלתל של החיים.
 
שלכם,
גלי צבי־ויס
 
1
 
עוד מעט אגיע למחוז חפצי.
״כמעט הגעת אל היעד״, אומר לי הקול הנשי הבוקע מ״וייז״. היא קצת מפריעה לי בכיף הזה של הנסיעה; הרוח חודרת מבעד לחלון המכונית, והמוזיקה מתנגנת. כל פטפוט שלה קוטע את השיר בדיוק בקטע האהוב עליי.
אבל טוב, אין ברֵרה. גם לה אין. הרי ביקשתי ממנה לכוון אותי לשם, לבית משפחת ברז.
עידית, חברה שלי, אומרת שמאז המקרה ההוא היא לא נכנסת לרשת ביתילי.
רן, ידיד שלי, איש יחסי ציבור וכתב טלוויזיה לשעבר, אומר שזה היה אחד ממקרי הרצח המסוקרים בתקשורת, ושאיש אינו יכול לשכוח אותו.
אני כן. איכשהו שכחתי. לא ידעתי. אולי אני לא גרה במדינה הזאת או שהבנים שלי היו קטנים כל כך שהייתי עסוקה מדי בלהיות אימא.
אני לא זוכרת. טוב שיש לי החבר הזה, גוגל, שנותן לי מידע יבש וענייני על כל דבר. כך שלמדתי וקראתי, ויש לי שמץ של מושג את מי אני הולכת לבקר.
רחוב יפה ושקט, הרחוב שלהם. קוטג'ים קטנים, ריח של חביתה, של משפחה ובית והכלב הזה. סנופי או מופי; לא זוכרת מה שמו. הוא קופץ עליי, ואני מלטפת אותו.
״שלום, אני גלי״, אני אומרת לה, ״דיברנו בטלפון״.
״כן, זוכרת בהחלט, את הסופרת, העיתונאית? אני אורה ברז. אני אומרת ברז, כמו ברז של מים, אבל זה בצחוק״, היא מחייכת אליי, והסיגריה שנעוצה לה בין האצבעות מעלה עשן, והוא מכסה את כל הדירה שלה.
״כאן אני גרה, וכאן ענת עם המשפחה שלה״, היא מצביעה על הדלת הצמודה. ״בנינו את הבית אחרי הרצח. עברתי מראשון לציון לפה״, היא מספרת לי, ואני מתיישבת על הספה הכתומה בסלון.
״קר היום״, אני אומרת, ״נראה שתכף ירד גשם״. לרגע נדמה לי שאני איזה אנגלי חובש צילינדר במעלית.
ערֵמת כלים בכיור, ואורה מכינה לי כוס תה כבקשתי.
״תסלחי לי על הבלגן, לא הרגשתי טוב היום״, היא אומרת ומניחה קופסת עוגיות על השולחן העמוס בניירות. ״וגם כל הביורוקרטיה הזאת; קופת חולים, בדיקות, והשד יודע מה. זאת תמי״, היא מוסיפה כלאחר יד כשאני נתפסת מתבוננת בתצלום שעל השידה. אותה תמונה של תמר ברז שכל מדינת ישראל מכירה (חוץ ממני). כלומר בזכות האינטרנט למדתי להכיר, ראיתי אותה שעות אחדות קודם לכן, כששוטטתי בגוגל תמונות.
״את מכירה את הסיפור?״ אורה שואלת אותי.
״בערך... קראתי קצת באינטרנט״, אני מודה, ואגל זיעה מתיישב על השפה העליונה שלי. שוב נתפסתי בקלקלתי. כבר מזמן נמאס לי מהביישנות הזאת שלי. הסומק הזה והחום שמציף את כל הגוף, השפלת המבט לרגע; כל אלה מסגירים אותי לשלטונות.
אני כבר עוד מעט בת מאה ועדיין נלחמת בביישנות ולפעמים גם בטמטום. הרי כל תינוק נולד בישראל עם עיתון ביד. רק אני ממחזרת עיתונים שמגיעים אליי הביתה כל בוקר, ושמחה להיפטר מהם בפח המעוגל של אמניר. לא הרבה יותר מזה. מסתפקת בהתעדכנות כללית, בעיון קליל בכותרות וזהו. זו הבחירה שלי. כך קל לי יותר להתמודד עם החדשות הלא נעימות המופיעות בעיתונים חדשים לבקרים.
ועכשיו האישה הזאת, בת השבעים או משהו, מספרת לי איך הבת שלה נרצחה, והסיפור שלה הסעיר את כל המדינה.
עידית אומרת שהיא בחיים לא תיכנס לרשת הרהיטים הזאת, ותוהה איך אני מתמודדת עם המפגש הזה עם המשפחות של הנרצחים. אותה זה מפחיד, והיא לא רוצה לשמוע על זה. עוד מעט אספר איך בכלל הגעתי לשם.
אך לשאלתה של עידית אין לי תשובה. או שאני קיר. או שאני אוקיינוס של רגישות ובניתי עליו סכר איתן. או שאני חזקה. או שאני חלשה. בכל מקרה, אין לי דמעות ברגעים שאני נפגשת בהם עם האבדן הזה. הן מגיעות, אך לא בזמן שנראה טבעי והגיוני. לעתים הן מציפות את העיניים לרגע, לעתים הן מגיעות כעבור יום–יומיים. כי למעשה יש לי המון דמעות, ואני יכולה לנצח בכל תחרות של בכיינים אולימפיים, אבל לא בעניינם. בזמן שאני שומעת את הסיפורים שלהם, אני העיתונאית שהייתי פעם, התסריטאית שהייתי פעם. בוחרת להמית מות נשיקה את גלי הרגישה. לתפוס מרחק. שלא ייכנס אליי הביתה, שלא יחדור אליי ללב יותר מדי. בן אדם צריך לחיות, למען השם, אז סלחו לי.
איכשהו הצלחתי לבודד אותם כאילו היו חלק מסרט מתח שמוקרן בטלוויזיה או בקולנוע, ואני באולם חשוך עם חבית פופקורן ביד. לפעמים בזמן הסרט אני מסתתרת מאחורי כף היד שלי; מבכרת לראות רק את החלקים שאין בהם הרבה דם ודמעות. אלא שעכשיו היא מדברת על דם, אורה ברז, מספרת לי על הבת שהייתה לה ואיננה.

גלי צבי־ויס

גלי צבי-וַיְס (נולדה ב-11 בספטמבר 1990) היא סופרת, תסריטאית ועיתונאית ישראלית, מייסדת אתר הכותבים "דרך המילים".  נולדה בתל אביב. בעת שירותה הצבאי כחובשת תעופתית, למדה בקורס עיתונאים. סיפוריה הקצרים הראשונים, שהתפרסמו ב"העולם הזה", הפגישו אותה עם עולם התסריטאות בדרך מקרה.

בשנת 2000 החלה להעביר סדנאות לכתיבה יוצרת, אשר התבססו על תובנותיה בתחום הכתיבה ועל תחקיר מעמיק בשיטות עבודה של גדולי הסופרים בעולם. בעקבות בקשת תלמידיה הוקם אתר לכתיבה בשם "דרך המילים" (2004), שגרף אליו אלפי כותבים בתחום השירה והפרוזה.

בשנת 2021 הקימה הוצאה לאור בשם "דרך המילים", המוציאה לאור רומנים, ספרי פרוזה הכוללים סיפורים קצרים, ספרי שירה, ספרי עיון, ספרי ילדים ועוד.

גלי צבי גם עסקה בכתיבת תסריטים לקולנוע וטלויזיה.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/bddddc5h

עוד על הספר

  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: פברואר 2017
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 297 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 57 דק'
ופתאום בא החושך גלי צבי־ויס
חשופה
 
בעת כתיבת ספר זה קיבל עבורי המשפט ״המציאות עולה על כל דמיון״ משמעות רבת־עצמה. גם לו נדרשתי לבדות מדמיוני את הדרמה המצויה לפניכם, לא הייתי מצליחה להעמיק בצפונות נפש האדם באופן שהמציאות עצמה עשתה זאת.
התנדבתי בארגון משפחות נרצחים ונרצחות כשמונה שנים. במאי 2013 עלה הרעיון לכתוב את הספר בשיחה עם יושבת ראש הארגון. שתינו ראינו בדמיוננו רומן ולא ספר תיעודי.
שלחתי דוא״ל לחברי הארגון וביקשתי את רשותם להתוודע לעומק למציאות חייהם הכאובה ולעבד את הסיפור כראות עיניי. עד מהרה התברר לי עד כמה המשימה שקיבלתי עליי מורכבת. בזמן הכתיבה הילכתי על החבל הדק שבין התיעוד לספרות, ומה גדולה הייתה שמחתי להתוודע לז'אנר ״הסיפור המתועד״.
בזאת לא נסתיימה לה דרך החתחתים שעמדה בפני כתב היד עד להבשלתו של ספר שלם שיכולתי לברך עליו בברכת תם ונשלם. בשלב העריכה הוחלט על מהפך באופן הצגת הדברים, ובעקבות זאת נעשיתי דמות מעורבת כדי לצעוד עמכם הקוראים, יד ביד, מילה במילה, באותם שבילים שקודם לכן פסעתי בהם לבד. אלה היו שנים מטלטלות, מרגשות ומעוררות מחשבה על אודות טבע האדם, על הטוב ועל הרע ועל מגוון דרכי ההתמודדות עם טרגדיה.
אחד הדברים ה״נוחים״ לסופר בבדיית סיפור היא ההסתתרות מאחורי המילים והדמויות שהוא טווה. לי לא ניתנה ה״נוחות״ הזאת. בספר ופתאום בא החושך אני חשה מעורטלת; מתבוננת אתכם בנבכי הנפש ובנתיבם הפתלתל של החיים.
 
שלכם,
גלי צבי־ויס
 
1
 
עוד מעט אגיע למחוז חפצי.
״כמעט הגעת אל היעד״, אומר לי הקול הנשי הבוקע מ״וייז״. היא קצת מפריעה לי בכיף הזה של הנסיעה; הרוח חודרת מבעד לחלון המכונית, והמוזיקה מתנגנת. כל פטפוט שלה קוטע את השיר בדיוק בקטע האהוב עליי.
אבל טוב, אין ברֵרה. גם לה אין. הרי ביקשתי ממנה לכוון אותי לשם, לבית משפחת ברז.
עידית, חברה שלי, אומרת שמאז המקרה ההוא היא לא נכנסת לרשת ביתילי.
רן, ידיד שלי, איש יחסי ציבור וכתב טלוויזיה לשעבר, אומר שזה היה אחד ממקרי הרצח המסוקרים בתקשורת, ושאיש אינו יכול לשכוח אותו.
אני כן. איכשהו שכחתי. לא ידעתי. אולי אני לא גרה במדינה הזאת או שהבנים שלי היו קטנים כל כך שהייתי עסוקה מדי בלהיות אימא.
אני לא זוכרת. טוב שיש לי החבר הזה, גוגל, שנותן לי מידע יבש וענייני על כל דבר. כך שלמדתי וקראתי, ויש לי שמץ של מושג את מי אני הולכת לבקר.
רחוב יפה ושקט, הרחוב שלהם. קוטג'ים קטנים, ריח של חביתה, של משפחה ובית והכלב הזה. סנופי או מופי; לא זוכרת מה שמו. הוא קופץ עליי, ואני מלטפת אותו.
״שלום, אני גלי״, אני אומרת לה, ״דיברנו בטלפון״.
״כן, זוכרת בהחלט, את הסופרת, העיתונאית? אני אורה ברז. אני אומרת ברז, כמו ברז של מים, אבל זה בצחוק״, היא מחייכת אליי, והסיגריה שנעוצה לה בין האצבעות מעלה עשן, והוא מכסה את כל הדירה שלה.
״כאן אני גרה, וכאן ענת עם המשפחה שלה״, היא מצביעה על הדלת הצמודה. ״בנינו את הבית אחרי הרצח. עברתי מראשון לציון לפה״, היא מספרת לי, ואני מתיישבת על הספה הכתומה בסלון.
״קר היום״, אני אומרת, ״נראה שתכף ירד גשם״. לרגע נדמה לי שאני איזה אנגלי חובש צילינדר במעלית.
ערֵמת כלים בכיור, ואורה מכינה לי כוס תה כבקשתי.
״תסלחי לי על הבלגן, לא הרגשתי טוב היום״, היא אומרת ומניחה קופסת עוגיות על השולחן העמוס בניירות. ״וגם כל הביורוקרטיה הזאת; קופת חולים, בדיקות, והשד יודע מה. זאת תמי״, היא מוסיפה כלאחר יד כשאני נתפסת מתבוננת בתצלום שעל השידה. אותה תמונה של תמר ברז שכל מדינת ישראל מכירה (חוץ ממני). כלומר בזכות האינטרנט למדתי להכיר, ראיתי אותה שעות אחדות קודם לכן, כששוטטתי בגוגל תמונות.
״את מכירה את הסיפור?״ אורה שואלת אותי.
״בערך... קראתי קצת באינטרנט״, אני מודה, ואגל זיעה מתיישב על השפה העליונה שלי. שוב נתפסתי בקלקלתי. כבר מזמן נמאס לי מהביישנות הזאת שלי. הסומק הזה והחום שמציף את כל הגוף, השפלת המבט לרגע; כל אלה מסגירים אותי לשלטונות.
אני כבר עוד מעט בת מאה ועדיין נלחמת בביישנות ולפעמים גם בטמטום. הרי כל תינוק נולד בישראל עם עיתון ביד. רק אני ממחזרת עיתונים שמגיעים אליי הביתה כל בוקר, ושמחה להיפטר מהם בפח המעוגל של אמניר. לא הרבה יותר מזה. מסתפקת בהתעדכנות כללית, בעיון קליל בכותרות וזהו. זו הבחירה שלי. כך קל לי יותר להתמודד עם החדשות הלא נעימות המופיעות בעיתונים חדשים לבקרים.
ועכשיו האישה הזאת, בת השבעים או משהו, מספרת לי איך הבת שלה נרצחה, והסיפור שלה הסעיר את כל המדינה.
עידית אומרת שהיא בחיים לא תיכנס לרשת הרהיטים הזאת, ותוהה איך אני מתמודדת עם המפגש הזה עם המשפחות של הנרצחים. אותה זה מפחיד, והיא לא רוצה לשמוע על זה. עוד מעט אספר איך בכלל הגעתי לשם.
אך לשאלתה של עידית אין לי תשובה. או שאני קיר. או שאני אוקיינוס של רגישות ובניתי עליו סכר איתן. או שאני חזקה. או שאני חלשה. בכל מקרה, אין לי דמעות ברגעים שאני נפגשת בהם עם האבדן הזה. הן מגיעות, אך לא בזמן שנראה טבעי והגיוני. לעתים הן מציפות את העיניים לרגע, לעתים הן מגיעות כעבור יום–יומיים. כי למעשה יש לי המון דמעות, ואני יכולה לנצח בכל תחרות של בכיינים אולימפיים, אבל לא בעניינם. בזמן שאני שומעת את הסיפורים שלהם, אני העיתונאית שהייתי פעם, התסריטאית שהייתי פעם. בוחרת להמית מות נשיקה את גלי הרגישה. לתפוס מרחק. שלא ייכנס אליי הביתה, שלא יחדור אליי ללב יותר מדי. בן אדם צריך לחיות, למען השם, אז סלחו לי.
איכשהו הצלחתי לבודד אותם כאילו היו חלק מסרט מתח שמוקרן בטלוויזיה או בקולנוע, ואני באולם חשוך עם חבית פופקורן ביד. לפעמים בזמן הסרט אני מסתתרת מאחורי כף היד שלי; מבכרת לראות רק את החלקים שאין בהם הרבה דם ודמעות. אלא שעכשיו היא מדברת על דם, אורה ברז, מספרת לי על הבת שהייתה לה ואיננה.