ואין יותר גבעול

כשהטלפון צלצל עוד היינו באמצע סעודה שלישית.
בארוחה כולם צחקו עלי ואמרו שאני "היסטרית ופחדנית" בדיוק כמו אמא שלי, ודווקא היה לי כיף לצחוק על עצמי קצת, כי באמת הייתי ממש היסטרית כל השבת, ופחדתי שמשהו הולך לקרות. ואז הגיעה השמועה שהיה פיגוע בקריית ארבע. הייתי בטוחה שזה הם שנרצחו שם, ומזל שיהודה הלך לבדוק אצל השכן שעובד במד"א, והוא חזר ואמר שהכול בסדר. אז למרות שבאותו רגע הייתי "היסטרית ופחדנית" כמו אמא שלי, נזכרתי שרוב הזמן אני "רציונלית והגיונית" כמו אבא שלי, וגם ידעתי שהיו באים להודיע לנו, כי מודיעים בשבת, ואפילו יהודה אמר שמותר להודיע בשבת, ככה פסקו הפוסקים בגלל השמועות. אז ניסיתי להירגע, ובאותה ארוחה יכולתי אפילו להצטרף לכולם ולצחוק על עצמי.
ואז צלצל הטלפון.
אז אמרתי שאני אוננת, ושאלו אותי מה זה אוננת, ואמרתי שאני לא חייבת במצוות, והסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח, וניגשתי אל הטלפון במטבח - בלי לברך ובלי להבדיל - וזאת היתה אחותי הקטנה.
ושאלתי אותה מי זה, והיא אמרה: "מה, לא הודיעו לך?" אז אמרתי: "זה הם," והיא אמרה שככה הודיעו לה, אבל אם לא הודיעו לי אז כדאי שאבדוק.
אז סגרתי את הטלפון והתקשרתי לחברה של אמא שלי שהיא גם שכנה, והיא אמרה שזה הם ושכדאי שיהיה לי טישו ושאאסוף את כל האחים ושבטח עכשיו אני עסוקה. ואז היא ניתקה. וחשבתי על זה שאני אמורה להיות עסוקה.

דבי פרצה הביתה בדילוגים, חלפה על פני הסלון והמטבח ומיד יצאה מהדלת האחורית אל עבר החצר.
"אבא, מה אתה עושה?" שאלה כשראתה את קורות העץ הנשענות על קיר הבית. "אני מתה על הריח הזה," אמרה והתכופפה לעברן כדי לשאוף לריאותיה את ריח העץ.
"תיזהרי, דבי, אל תתקרבי יותר מדי. עוד מעט אגמור לשייף, ואם יישאר זמן נוכל למרוח יחד את הלכּה, טוב?"
דבי התיישבה בצד וחשבה לשאול את אבא מה הוא הולך לבנות. אבל היא היתה בטוחה שאבא שלה, שתמיד אהב לשמור סוד, רק ימשיך לשייף, לחתוך ולצבוע בשקט - הוא לא יגלה לה בכזאת קלות. כל שידעה הוא שבימים הקרובים יציף ריחם המשכר של העץ והנסורת את הבית ואת החצר, והיא תמתין בסבלנות ותצא בכל יום לראות כמה כבר התקדם.
 
כשנכנסו הביתה, אבא הושיב אותה על ברכיו ויחד הם אכלו ארוחת צהריים. עוד מעט אמא והאחים הגדולים יחזרו, והרגעים הקסומים עם אבא ייבלעו בתוך עוד יום רגיל.
אבא של דבי הוא לא נגר, הוא עובד בפנטגון, שזה מקום של הצבא האמריקאי. דבי לא ממש יודעת מה הוא עושה שם, היא רק יודעת שהכי כיף כשאבא חוזר מהעבודה מוקדם, כי אז יש לו זמן לבנות כל מיני דברים. פעם בנה לה מיטה, ואז בנה עוד מיטה, זהה אבל קטנה, עבור הבובות שלה. גם נדנדה וכיסא נוח הוא בנה, כדי שאפשר יהיה להתנדנד ולנוח בחצר.
לפעמים בשבת בבוקר הם הולכים יחד לחנות של סבא. שם היא מרגישה קטנה כל כך כשהיא מסתובבת בין המדפים הגבוהים, המלאים קופסאות צבע. ריח של טרפנטין עומד באוויר החנות, וכל מיני מכשירים מסוכנים תלויים על הקירות. התפקיד של דבי ושל אחיה הגדולים הוא למיין את הברגים: צריך לשים לב לאורך, לעובי ולסוג. בתוך פחיות המתכת השונות כל בורג נערם לצד חבריו הדומים לו, ודבי אוהבת להקשיב למוזיקה שנוצרת כשהברגים נופלים לתוך הקופסאות.
 
כמה ימים אחרי שמצאה את אבא משייף, שוב חזרה דבי מהגן. היא עברה דרך החצר ותמהה לאן נעלמו כל קורות העץ. לאחר שחיפשה בכל החצר נכנסה הביתה מאוכזבת, אבל רק אחרי ארוחת הצהריים נזכרה לשאול את אמה על הקורות האבודות, ואמא רק אמרה שהן בחוץ. "אבל חיפשתי," אמרה דבי. "תחפשי שוב," אמרה אמא. בזמן שדבי חיפשה, הגיעו אנדי ולילי, החברים שלה מהבית הסמוך. הם שיחקו יחד עד שאנדי צעק: "היי! דבי, מה זה שם על העץ?"
שלושתם הרימו את העיניים אל ראש העץ וגילו שם בית עץ קטן שהתחבא בעלווה הצפופה. הם טיפסו על הסולם שהוצמד לגזע ונכנסו פנימה.
"וואו!" אמרה לילי, ודבי ואנדי הסכימו איתה. זו אכן היתה הפתעה מדהימה. דבי הריחה את ריח העץ וידעה שסוף-סוף הצליחה לגלות מה ההפתעה שאבא בנה לה. הילדים נשארו בבית העץ כל אחר הצהריים כדי לשחק שם ב"אבא ואמא" ולדמיין כל מיני דמיונות. כשהתחיל להחשיך החברים הלכו ודבי נכנסה הביתה. ריח מתוק נישא באוויר ודבי חיפשה את אמא ואבא כדי לספר להם שגילתה את ההפתעה.
הבית נראה שקט וחשוך. דבי חשבה שהיא לבד. ופתאום:
 
"Happy birthday to you,
Happy birthday to you,
Happy birthday dear Debbie,
Happy birthday to you."
 
"מה, באמת?" היא שאלה, "היום 17 במרץ?" אבא צחק ואמא חזרה מהמטבח עם עוגה גדולה ומקושטת, שהספרה חמש צוירה עליה בקצפת בכל מיני צבעים. כולם ישבו לאכול, ודבי חיבקה את אבא ואמרה לו שזו המתנה הכי יפה בעולם.
האחים הגדולים שאלו אם גם להם מותר מדי פעם לעלות לבית העץ, ודבי השיבה ברצינות: "רק עם אישור."