מבוא
קרא לי שמעון
שמעון פרס נפטר ב-28 בספטמבר 2016 לאחר 70 שנות פעילות למען בנייתה של מדינת ישראל. נפלה בחלקי הזכות העצומה לעבוד לצידו במשך 32 שנים, בעיקר בתחום מאמצי השלום עם הפלסטינים ושאר שכניה של ישראל.
בחודשים לאחר מותו חשתי צורך לכתוב ספר זה כדי לחלוק עם קוראַי את שמעון פרס - האדם כפי שהכרתי אותו, אחד ממייסדי המדינה, ובראש ובראשונה, עושה השלום. זו אינה ביוגרפיה. הגבלתי את עצמי לכתיבה רק על מה שנוכחתי בו אישית בעבודתו של פרס למען השלום.
כל יום לצידו היה הרפתקה: בדרך כלל מרתקת, לפעמים קשה. רחשתי - ועדיין אני רוחש - חיבה עמוקה לפרס, ובכתיבתי זו אני נוקט סובייקטיביות ביודעין, במקום לנסות להתיימר לעמדה נייטרלית. אני כותב ספר זה לא כדי להביע את הערצתי לפרס - עבודתו ומורשתו אינן זקוקות לשבחַי; אני כותב בראש ובראשונה מתוך צורך עמוק לבטא את המסר העולה מחייו של פרס למען עתידה של ישראל. החלטתו הדרמטית ביותר ומורשתו החשובה ביותר של פרס היא שישראל זקוקה לשכנה בדמות מדינה פלסטינית - שזהו האינטרס של ישראל עצמה, אפילו אינטרס קיומי.
פרס האמין בכל ליבו שישראל חזקה דיה על מנת ליזום ולממש פתרון של שתי מדינות כדי להציל את הדמוקרטיה שלה. הוא ראה את ישראל כמהפכה בחיים היהודיים וסירב לקבל כגזירת גורל שהעם היהודי נידון להיות נתון לאיבת נצח ואנטישמיות. נקיטת יוזמה למען שינוי הגורל היהודי היתה בנפשו.
הכרתי את שמעון פרס באוקטובר 1984, בניו יורק. הוא בא לארצות הברית לביקורו הראשון בבית הלבן של הנשיא רייגן כראש הממשלה החדש של ישראל. אני הייתי קונסול צעיר ולא מנוסה לענייני עיתונות בקונסוליה הישראלית בניו יורק.
ביום השני לביקורו קרא לי פרס לחדרו. "כן, אדוני ראש הממשלה," מלמלתי בעצבנות.
"קרא לי שמעון. יש לך ארבעים ושמונה שעות לארוז את חפציך ולחזור איתי לירושלים כיועץ התקשורת שלי."
האם זו היתה הצעה או פקודה? כך או כך, לא יכולתי לסרב, וגם לא רציתי.
במשך כל אותן 32 שנים שעבדתי איתו, חייתי פרס, חשבתי פרס, דיברתי פרס ואף חלמתי פרס. מעל לַכול, הייתי שותף לחשיבתו הייחודית ולעבודתו על הצורך החיוני לישראל לעשות שלום עם מדינות ערב - ובראש ובראשונה עם שכנינו הפלסטינים. ואומנם, אני כותב מתוך הרצון לחלוק ניסיון זה ורגעים רבים ומיוחדים ששופכים אור על תהליך היסטורי בעל חשיבות עצומה לעתידה של ישראל.
חייו הפוליטיים השׂתרעו על פני שבעה עשורים ונגעו בכל היבט של הקמת מדינת ישראל: הצבאי, ביצור הביטחון ופיתוח הכלכלה, קליטת העלייה, ההתפתחות החברתית של ישראל על בסיס מגילת העצמאות ומקומה המכובד בין העמים. הוא שירת, בין השאר, כנשיא, כראש ממשלה, כשר ביטחון, כשר חוץ ועוד ועוד. בשנות חייו האחרונות הוא הוקסם מהפִיכת ישראל למדינת יזמוּת היי־טק חדשנית ומובילה בעולם, וגם תרם לתהליך זה. בספרי זה אתמקד במה שהיה החשוב ביותר עבורו: השלום, ויחד עם המאמצים להשיגו, מעמדה של ישראל במזרח התיכון ובמשפחת העמים.
פרס ראה את השלום ככורח אסטרטגי - נתיב לשיתוף פעולה כלכלי אזורי, הדרך היחידה להשיג מקום מכובד בקרב משפחת העמים, ומעל לַכול - בחירה מוסרית הכרחית. הוא לא היה פציפיסט - הן הוא גם הוציא את צה"ל למלחמות. אך הוא האמין שהערובה הטובה ביותר לביטחונה של ישראל בסופו של דבר היא הסדרי שלום עם שכניה, שאליהם תגיע מתוך עצמה וביוזמתה, תוך שיתוף פעולה הדוק עם ארצות הברית.
פרס סבר שמורו ורבו, דוד בן־גוריון, קיבל החלטה נכונה גם אסטרטגית וגם מוסרית כאשר בחר במלחמת העצמאות שלא לכבוש את "הגדה המערבית" של הירדן. לדעתו, שהתגבשה במשך השנים, אף שאין ספק בכך שמלחמת ששת הימים היתה מלחמת מגן מוצדקת, הרי תוצאותיה - כיבוש הגדה על מיליון תושביה הפלסטינים, וכן רצועת עזה, סיני ורמת הגולן - היו בסופו של דבר הרות אסון עבור ישראל. צה"ל נאלץ לתפקד ככוח כובש והתרגל בהדרגה לנהל את חייו וגורלו של העם הפלסטיני. ישראל התמכרה לכיבוש.
אחת המטרות הראשיות של פרס בחייו היתה עשיית שלום עם הפלסטינים על בסיס של שוויון. לא אחת אמר לי: "מספיק קשה לנהל את חיי העם היהודי. למה לנו לנהל גם את החיים והגורל של העם הערבי?" הוא האמין שחירות רבה יותר לפלסטינים תתרום בסופו של דבר לביטחון רב יותר לישראל, וגם לחירותה. פרס בסוף ימיו חרד לדמוקרטיה הישראלית, חשש מאפשרות הפיכתנו למדינה דו־לאומית לא־דמוקרטית, וכן מהימין ה"סיפוּחיסטי" והמשיחי בראשות נתניהו שמאיים על ערכי מגילת העצמאות. ישראל, לדעתו, היתה זקוקה לטלטלה משמעותית, באמצעות פתרון שתי מדינות והחלשת הפונדמנטליזם היהודי.
עקרון השוויון בין בני אדם היה נר לרגליו והוא האמין בכל ליבו במה שאמר לו בן־גוריון: "רמתה המוסרית של ישראל היא גם יסוד עוצמתה."
בספר זה אעסוק בתפיסת השלום האסטרטגית והמוסרית של שמעון פרס, ובתוך כך בדרך החתחתים שהובילה אותו מביצור כושר ההרתעה הביטחוני של ישראל עם הקמת הכור הגרעיני בדימונה והתעשייה האווירית, למאמציו הבלתי־פוסקים לכונן שלום עם שכניה הערבים. אתאר את החשיבות המכרעת של השלום עם מצרים ותפקידו של פרס בשימורו. אספר גם על כמה ניסיונות חשאיים לכרות שלום עם חוסיין מלך ירדן, שאותו ראה פרס עד סוף שנות ה-80 כגורם תקף ומשמעותי במאמץ להגיע לשלום עם הפלסטינים, כולל היוזמה המרתקת להגיע להסכם בלונדון בשנת 1987.
כשְלון הניסיונות לפתור ביחד עם ירדן את הבעיה הפלסטינית הוביל אותו ב-1993, ביחד עם יצחק רבין, להכרעתו האסטרטגית המשמעותית ביותר למען עתידה של ישראל: המשא ומתן עם אש"ף בתור הנציג הלגיטימי של העם הפלסטיני. כאן היה מדובר בחלוקה ההיסטורית של הארץ הקטנה שבין הירדן לים, כאלטרנטיבה למדינה דו־לאומית. פרס חשב שישראל לא תוכל לדחות לנצח את ההכרעה ההיסטורית שעליה לקבל בין מדינה קטנה, עם גבולות ביטחון מוכרים על ידי הקהילה הבינלאומית והאומה הערבית, ועם רוב יהודי ברור ומוצק, לבין מדינה דו־לאומית. והוא גם האמין שדחיית ההכרעה הזאת, שהפכה ליסוד בולט במדיניות של ממשלות הימין, אינה משרתת את האינטרסים של ישראל. נהפוך הוא. זכיתי להיות הנושא ונותן הראשי של ישראל בתהליך אוסלו בשנים 1993-1996 ואשתף את קוראַי בניסיון היסטורי זה להגיע לפתרון של שתי מדינות, כדי לפטור את ישראל מעול הכיבוש ולפטור את הפלסטינים משׂנאתם לישראל ושלילתה, במגמה לסלול את הדרך ליחסים עם העולם הערבי. עד כה, ניסיון זה אומנם נכשל, בעיקר בשל עליית נתניהו לשלטון ב-1996 וחזרתו לשלטון מאז 2009, אך אני משוכנע שישראל עוד תחזור אליו, פשוט משום שאין לה אלטרנטיבה בת־קיימא כלשהי. פרס הקדיש את עצמו למשימה זו עד יומו האחרון. הוא היה אופטימיסט בלתי נלאה, שהאמין שפתרון שלום של שתי מדינות הוא בלתי נמנע. הוא לא זכה לראות את הארץ המובטחת, אבל הוא דִמיין אותה. היה לו חזון ברור בדבר מבנהו של השלום בין ישראל ופלסטין, וכיצד יוכל להוביל לשלום אזורי ושיתוף פעולה כלכלי. על בסיס מה ששמעתי ממנו אני מתאר כיצד שמעון פרס היה מגיע לפתרון של שתי מדינות. פרס חשב שהתשובה לטרור היא הסדר מדיני, להפוך אויבים לשותפים בקואליציה נגד הטרור.
המדינאי החשוב האחרון שעימו שיתף פרס את חזונו לפתרון שלום בין שתי מדינות היה הנשיא ברק אובמה. היה קשר מיוחד וחשאי בין שני האישים - הם היו חברים. סיעור המוחות שניהלו בדרך קבע הוביל להעלאת רעיונות חדשים לשלום במזרח התיכון.
יחסי העבודה של פרס עם יצחק רבין, עם נשיא ארצות הברית ביל קלינטון וכן עם יאסר ערפאת, זוכים גם הם להתייחסות מיוחדת מאחר שהם צעדו יחד אל הארץ הלא־נודעת של הדו־קיום בשלום.
פרס נולד בעיירה וישנייבה. בשנת לידתו, 1923, היא היתה תחת שלטון פולני. כיום היא משתייכת לבלארוס. חיו בה כ-2,500 תושבים, מתוכם כ-1,800 יהודים. כמעט כל היהודים האלה הושמדו עם הכיבוש הנאצי, ובהם סבו של פרס, שהשפיע עליו מאוד בילדותו. אביו, יצחק פרסקי, עלה ארצה ב-1931, וכעבור שלוש שנים הצטרפו אליו אשתו ושני בניו, שמעון וגרשון ("גיגי"). אביו של פרס התנדב, למרות גילו המבוגר, לצבא הבריטי, נִשבה על ידי הגרמנים באחד הקרבות, ובהיותו בשבי ביצע מעשי גבורה נועזים, ביניהם הצלת מאות יהודים מהשמדה.
כמו כל מייסדי המדינה הושפע פרס עמוקות מהשואה. הוא ראה בישראל את התשובה לשואה, ראייה זו דחפה אותו - כמו את מנהיגו ומורו, דוד בן־גוריון - להקמת הכור הגרעיני בדימונה, וברבות הימים, לאחר שכושר ההרתעה של ישראל הפך לעובדה מוכרת, לבסס עליו את המאמץ לכונן שלום עם מדינות ערב ועם הפלסטינים. אפשר לתאר את חייו של פרס כמסע מווישנייבה לדימונה וממנה לאוסלו.
החתירה לשלום היתה מורשתו למען עתידה של ישראל.
ברצוני להודות לחברים הרבים שסייעו לכתיבת ספר זה ופרסומו. ראשית, לדובי איכנולד מהוצאת "ידיעות ספרים" ועמיתיו המוכשרים; תודה על שפה משותפת לעורך המבריק רמי טל ולידידי קותי טפר על הפקת הספר; לאודיל ז'קוב, המו"לית הצרפתייה והבינלאומית שלי; למגן הלהאן המבריקה אשר ערכה את הגרסה האנגלית; לשושנה לונדון ספיר אשר תרגמה את הגרסה האנגלית לעברית; לסברין סיטרוק וקרין אוזן אשר תרגמו את הספר לצרפתית; ללורי בלנק שעזרה לי במחקר; לטליה לוין על הסיוע הלשוני; ולעפרי טישלר על הסיוע הכללי.
אני מקדיש ספר זה לבתי מיה, שהיא המצפן המוסרי שלי אבל גם המנחה שלי לכתיבה, יחד עם אשתי האהובה ד"ר עליזה סביר. שתיהן עושות כמיטב יכולתן לשמור על היושרה שלי. ומעל לַכול, הספר מוקדש לארבעת נכדינו, לני, אנוק, מיקי ואלון, אשר הודות למורשתו של פרס, עוד יזכו - אני משוכנע - לגדול בישראל של שלום.
את מורשתו של פרס ינהלו ילדיו ציקי, חמי ויוני, שהיו אהבתו וגאוותו הגדולות; ספר זה מוקדש גם להם וכמובן לאביהם.
