פרק שני: אורח בצ'ינגיסטן

אולי זה באמת לא היה רעיון טוב, תהה טוראן כשהמטוס של טורקיש איירליינס החל להנמיך טוס מעל הים הכספי.

בשבוע שעבר מאז הפיטורים התחבט רבות בשאלה הזו. אביו מעולם לא הרחיב את הדיבור באשר לנסיבות בריחתם מצ'ינגיסטן, שבזמנו עדיין נקראה קוּשטָמֵניסטן, אף שהביע כמה פעמים את חששו שהמלך יתנקש בחייו. הוא נמלט מהמדינה הצעירה בתחילת שנות התשעים עם אשתו וטוראן הקטן, זמן קצר לאחר התפרקות ברית המועצות והכרזת העצמאות. אנזור מוגאייב, שכיהן כסגן יושב-ראש המפלגה הקומוניסטית של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הקושטמנית, הפך לפליט מרצון בווינה ובהמשך בניו יורק. כל רכושו הסתכם בשתי מזוודות עם חפצים בסיסיים ושלושה מטילי זהב קטנים שהצליח להבריח. בהמשך חייו עסק בעיקר בעבודות שיפוצים, והוא מת כמעט חסר כול.

מרגע הגעתם לניו יורק עמד אנזור על כך שטוראן יתערה בחברה האמריקאית וידבר אנגלית בלבד, אף על פי שלא החיל את דרישתו זו על עצמו. הוא הקפיד שלא לשוחח עם טוראן על המולדת, אך לעתים רחוקות ניכר שדווקא חש נוסטלגיה חמימה לזמנים שבהם היה סגנו של צ'ינגיס, המלך לעתיד, בסוף העידן הסובייטי. "סולֵימאן ידידי," היה מכנה אותו בחיבה מפתיעה בשמו הקודם, ואז ממלמל דברים לא ברורים או מטביע עצמו בוודקה.

טוראן כעס על עצמו שלא קרא די על צ'ינגיסטן לפני הנסיעה, אלא התמקד בסידורים ההכרחיים ובתלונות על מר גורלו. הוא כבר שמע לא מעט על מעלליו של המלך – באמצעי התקשורת התפרסמו עליו מעת לעת ידיעות רשמיות או שמועות שיצאו בדרך כלשהי מהממלכה המסוגרת. ג'וש נמנה עם מעריציו המושבעים, ומאז שלמד על מוצאו של טוראן נהג לעדכן אותו בהתלהבות בכל פעם שהתפרסמה כתבה על המלך. צ'ינגיס היה ידוע בתור רודן צבעוני במיוחד – נטען עליו, למשל, שהוא מקיף עצמו דרך קבע במאות נשים יפות שרוקדות סביבו ושרות מזמורי הלל בשבחו. כמו כן התפרסמו איסורים שגמר בדעתו להטיל על התושבים, ובהם איסור על קיום הופעות בלט, על שימוש בפלייבק, על התקנת שיני זהב, על אכילת עשב ועל כינוי חיות מחמד בשמות בני משפחת המלוכה. סוכנות הידיעות הרשמית של הממלכה דיווחה לפני כמה שנים כי לאחר שהחליט להיגמל מעישון בהמלצת רופאיו, הכריח את ארבעת מיליון נתיניו להיגמל יחד איתו.

אולם פרט לרכילות על המלך, האינטרנט היה דל באופן מפתיע במידע על צ'ינגיסטן. טוראן הצליח ללמוד שהממלכה משתרעת על שטח של כחצי מיליון קילומטרים רבועים, שרובו המכריע מדברי. כלכלתה מולאמת לחלוטין וזכתה בשנים האחרונות לעדנה בעקבות גילוי מרבצים עצומים של נפט וגז טבעי. שותפות הסחר העיקריות שלה הן רוסיה, טורקיה וסין. עיר הבירה נקראת שְפָּגָט והמטבע המקומי נקרא פֵנָאט. דגל הממלכה מורכב משמונה כוכבי זהב מסודרים במעגל על רקע בורדו. כמעט כל תושבי קושטמניסטן היו באופן היסטורי מוסלמים סונים מתונים, ובשלושת-רבעי מאה של דיכוי סובייטי הפכו רובם לחסרי דת. רוב התושבים יודעים לדבר רק צ'ינגית – שמה החדש של הקושטמנית – והמשכילים יודעים גם רוסית. נדרשת אשרה מיוחדת להיכנס לממלכה או לצאת ממנה, והיא ניתנת בעיקר לדיפלומטים ולעובדי כפיים זרים ממזרח אסיה וממרכזה, השוהים בצ'ינגיסטן תחת השגחה קפדנית.

המטוס המשיך לצלול לקראת נחיתה, ובפני טוראן נגלה שדה התעופה הבינלאומי על שם צ'ינגיס. הצורה שבה המבנים והמסלולים היו ממוקמים הזכירה לו באופן חשוד דרקון, אולם הוא פטר את הדמיון בחשיפת יתר לספרי פנטזיה. המטוס נחת ברכות יחסית ונסע לעבר נקודת החניה. הנוסעים, שהיו ברובם אנשי עסקים, התקדמו לכיוון פתח המטוס. כשנכנס לשרוול שהוביל אל הטרמינל, הרגיש טוראן משב של אוויר מהביל.

הטרמינל היה כל מה שהכיר משדות תעופה מערביים מודרניים – נקי וחסר ייחוד. מחלונות הזכוכית נשקפו מטוסים חונים של חברת התעופה הבינלאומית צ'ינגיסטן איירליינס. פרט למטוס שבו הגיע, לא היה זכר לחברות תעופה זרות. רוב הנוסעים שטסו איתו נעו בטרמינל כמקשה אחת. איש ביטחון לחש לתוך מכשיר קשר. בהתקדמו על גבי המדרגות הנעות, החל טוראן להבחין בעוברי אורח בלבוש מקומי. גברים רבים לבשו חליפות בצבע בורדו או שחור וחבשו לראשם כובעי פרווה גדולים – חומים, שחורים או לבנים. הנשים לבשו שמלות צמודות בצבעים מגוונים. שערן היה קלוע בצמות ארוכות ומעוטר במטפחות בד ססגוניות או בתכשיטים.

טוראן עבר את ביקורת הגבולות ונשלח להצטלם לצורך קבלת תעודת אורח. לאחר הליך מהיר הונפקה לו התעודה, והוא שוחרר לאסוף את מזוודתו. בדרך לאולם מקבלי הפנים, קיבלה את פניו כרזה ענקית עם דמותו של המלך וכיתוב "ברוכים הבאים לצ'ינגיסטן" בצ'ינגית בלבד. הוא יצא אל קהל הממתינים והחל לחפש את הנהג שאמור היה להמתין לו. בקהל הבחין בעיקר בשוטרים ובעובדים של שדה התעופה. לאחר כמה שניות זיהה שלט עם הכיתוב "מוגאייב", גם הוא רק בשפת המקום. הוא ניגש אל הגבר המוצק ונמוך הקומה שהחזיק אותו, והציג עצמו בפניו. הצ'ינגית שלו היתה טובה, אך חוסר התרגול שלו ניכר. בתגובה לדבריו המקוטעים לחץ הגבר את ידו ברשמיות, ואמר ששמו סנג'אר ושהוא יהיה המלווה שלו בימים הקרובים.

סנג'אר ביקש מטוראן לבוא אחריו, והשניים יצאו מהטרמינל. מזג האוויר בחוץ היה חם משמעותית מזה שבניו יורק, וטוראן מיהר לפתוח את הכפתור העליון של חולצתו. הם חצו את כביש הגישה לטרמינל והגיעו למגרש חניה גדול. סנג'אר עצר ליד מכונית שחורה מהודרת. הוא לקח מטוראן את מזוודתו הכבדה, הרים אותה בקלילות ותחב אותה לתא המטען. לאחר מכן פתח את הדלת האחורית, המתין שטוראן ייכנס למכונית, נכנס אליה בעצמו והתניע אותה. 

השמש הסתתרה מאחורי העננים, והשמים האירו להם פנים, אף שהיתה זו שעת בין ערביים. הם עברו מחסום ביציאה משדה התעופה ועלו עד מהרה על הכביש הראשי אל הבירה שפגט. הכביש היה רחב במיוחד, והיו בו ארבעה נתיבים לכל כיוון. מדשאות וערוגות עם פרחים בשלל צבעים שימשו כשטח ההפרדה ביניהם. התנועה היתה דלילה והמכונית התקדמה בלי הפרעות. מערכת הסטריאו ניגנה שירים מקומיים שהזכירו מוזיקת פופ-דאנס מערבית. ככל שהתקרבו לשפגט המראה הפך מרשים יותר. בצדי הדרך הופיעו פנסים גבוהים שהזכירו מנורות עתיקות ומפוארות, ומהם השתלשלו דגלים וסרטים צבעוניים. מאחוריהם נפרשו שדרות עצי אשוח מטופחות ומדשאות מוריקות. שלט חוצות הציג ילדה צ'ינגית עם צמות מחייכת מאוזן לאוזן, וטוראן לא הספיק לקרוא את הכיתוב. לבסוף הגיעו למחסום בכניסה לעיר, וסנג'אר האט את המכונית. הוא נופף לאחד השוטרים וניכר שציפה להמשיך בנסיעתו, אך השוטר סימן לו לעצור.

סנג'אר סינן קללה חרישית ופתח את החלון. "כן, מה הבעיה?"

"אתה לא יודע מה הבעיה?" שאל השוטר.

"לא, ואני פה בשליחות ממשלתית. תן לעבור, שוטר."

"השליחות תחכה רגע. מתי בפעם האחרונה הסתכלת על האוטו שלך?"

סנג'אר שתק.

"אסור להיכנס לשפגט עם רכבים מלוכלכים. זה החוק."

"שטפתי את האוטו רק אתמול," התגונן, "בבוקר היתה סופת חול. אבל הוא לא ממש מלוכלך."

"גם לא ממש נקי. אני אצטרך לתת לך דוח," קבע השוטר ורשם את פרטי הרכב. "נקה אותו תוך עשרים וארבע שעות."

סנג'אר רטן וקיבל מידיו את הודעת תשלום הקנס. הוא סגר את החלון וגידף שוב בלחש כשהשוטר הסתובב והחל להתרחק. המכונית חלפה על פני המחסום, והם נכנסו לתחומי העיר.

הדבר הראשון שמשך את תשומת לבו של טוראן היה המזרקות. תוך רגעים ספורים חזה ביותר מזרקות משראה בכל ימי חייו. מאות מזרקות מפוארות, גדולות וקטנות, מוקמו לאורך המדרכות, המדשאות ושטחי ההפרדה בכבישים. 

הדבר השני שבו הבחין היה המנופים. העיר היתה בתנופת בנייה אדירה. כל בנייני המגורים היו בני עשר קומות לפחות, ורובם היו חדשים לחלוטין או בשלבי בנייה מתקדמים. מסביב ניצבו אינספור מנופי ענק שפעלו במרץ למרות השעה המאוחרת. הבניינים הישנים נהרסו וחדשים נבנו במקומם.

אותם בניינים חדשים היו הכלאה מוזרה בין גורדי השחקים שטוראן היטיב להכיר לבין ארכיטקטורה מעידן אחר – עמודים רומיים מעוטרים, חלונות צבעוניים וכיפות טורקיז מעוגלות למחצה. את חלקם הקיפו חומות שכוסו באיורים מרהיבים והזכירו לטוראן שטיחים פרסיים. מכמה בניינים השתלשלו כרזות ענק עם דמותו של המלך.

בשפגט לא היו פקקים. המכונית נעצרה לעתים רחוקות, ורק ברמזורים. טוראן נדהם לגלות שהרמזורים מצופים זהב, או לפחות חיקוי מוצלח במיוחד של זהב. בהמשך הבחין שכך גם חלק מהמזרקות. הוא הבחין בקשתות ועמודים מוזהבים של אחד המבנים הגדולים לצד הדרך. סמוך לו ניצב פסל גבוה של אדם עוטה גלימה הרוכב על סוס, וסביבו מזרקות מוזהבות נוספות.

הרים אדומים נראו הרחק באופק. הם הקיפו את העיר מכל עבריה והפרידו אותה מהמדבר האינסופי. מעט מעליהם בצבצה השמש השוקעת ששפכה נופך זהוב על התמונה. המחזה הותיר בטוראן רושם עמוק, והוא לא שם לב שסנג'אר עצר את המכונית. "אדוני, הגענו," הכריז האיש באדיבות מהולה בחוסר סבלנות.

טוראן התקשה להסיט את מבטו מהשקיעה הפראית. בצדו השני של הכביש ניצב בית מלון. מעל השער התנוסס הכיתוב "המלכה ואזירה" באותיות מוזהבות. סנג'אר יצא מהרכב וטוראן בעקבותיו, מתקשה לעמוד בקצב ההליכה, אף שהראשון גרר את מזוודתו. הם עברו שני שומרים ונכנסו ללובי מפואר ומואר. סנג'אר הניח את המזוודה והחליף כמה מילים עם פקידת הקבלה, אישה מבוגרת ונאה, בעלת עיניים מלוכסנות וצמות דקות. היא היתה חנוטה בשמלה אדומה ארוכה שעל צווארונה היו רקומים פרחים כתומים ולבנים. כשסיים לדבר איתה, הלך סנג'אר הצידה והתיישב על אחת הכורסאות. הפקידה השתהתה כמה רגעים ליד הדלפק ואז ניגשה אל טוראן, חייכה אליו בנימוס ולחצה בחביבות את ידו.

"אתה מר מוגאייב, אני מבינה?"

"כן."

"ברוך הבא. אני מקווה שהיתה לך נסיעה נעימה."

טוראן חייך בלאות והחניק פיהוק.

"קח את זה בבקשה." היא הושיטה לו טלפון נייד וספר כיס מהודר. "לפי חוקי הממלכה, אתה צריך לקחת אותם איתך לכל מקום. השיחות הן בחינם."

טוראן לקח אותם ממנה. "מה זה?" הוא נפנף בספר כמו במניפה.

הפקידה בהתה בו כלא מאמינה אך התעשתה בן רגע. "זה הצִ'ינְג-מָאן-צ'וּי," הסבירה ביראת כבוד, "ספר האמת של אדוננו מלכנו."

טוראן נזכר במעומעם שקרא באינטרנט או שמע מג'וש על ספר שהנתינים מחויבים להיות בקיאים בו כתנאי לקבלת תעודת בגרות או רישיון נהיגה. הוא מיהר להניח את הספר בחיקו והנהן בכובד ראש.

הפקידה, שכעת היתה קצת פחות חביבה, הושיטה לו מעטפה. "הנה שש מאות פנאט שהתבקשתי למסור לך, למקרה שתרצה לקנות מזכרות או לאכול משהו מחוץ למלון."

טוראן הודה לה. כשהתכוון לקחת את המעטפה, הספר נשמט מחיקו ונפל על הרצפה. הפקידה קפאה באימה.

טוראן התכופף במהירות והרים את הספר, ממלמל ומתנצל. הפקידה עשתה מאמצים כבירים לשמור על קור רוח לנוכח חילול הקודש. היא בלעה רוק כמה פעמים וכחכחה בגרונה.

"אם תרצה לצאת מהמלון התקשר לסנג'אר, שכבר מופיע לך בזיכרון של הטלפון, או פנה לאחד מאיתנו," דקלמה בקושי. "צוות המלון עומד לשירותך במשך כל שעות היממה."

היא הצביעה בשתי אצבעות רועדות כלפי מעלה, וסבּל לבוש במדֵי המלון התקרב אליהם בזריזות. הוא לקח את מפתחות החדר, אחז במזוודתו של טוראן וסימן לו ללכת בעקבותיו. טוראן נופף לשלום לסנג'אר, והוא הנהן אליו בארשת פנים רצינית. הם נכנסו למעלית, עלו לקומה השמינית והתקדמו עד שהסבל עצר מול חדר שמונה מאות ועשר. הוא פתח את הדלת ונתן לטוראן את המפתח. "מיד תישלח אליך ארוחת הערב," אמר כשהניח את המזוודה במרכז החדר. 

"זה בשבילך," אמר טוראן והגיש לו שטר של חמישה פנאטים שהכין בעוד מועד. הסבל הביט בו בהפתעה, סירב בנימוס ויצא מהחדר.

טוראן התרשם מהחדר וחייך בסיפוק. הוא לא דמה כלל לחדרים במלונות הזולים שבהם השתכן בעבר בטיוליו באירופה. למעשה, הוא היה גדול יותר מדירתו בברוקלין, ומן הסתם נקי ומסודר ממנה. טוראן בחן את המיטה הזוגית הרחבה, את שולחן הכתיבה העתיק ואת נברשת הקריסטל המעוצבת שהיתה תלויה מהתקרה. בקצה החדר היתה פינת ישיבה עם שתי כורסאות פרחוניות, ודלתות זכוכית רחבות הובילו למרפסת שהשקיפה להרים. לאחר שסיים להקיף את החדר, סגר את הבריח ונעל את הדלת. בפרץ של התלהבות ילדותית רץ וקפץ על המיטה. הוא התכרבל בשמיכה הנעימה ומתח בהנאה את גופו. לאחר יום נסיעות מתיש, הצליח למצוא מנוחה.

כעבור כמה דקות הקפיצו אותו נקישות על דלתו, והוא ניגש לפתוח אותה. מולו עמד עובד נוסף של המלון ועגלה לצדו. "ארוחת הערב שלך," הוא הסביר, נכנס לחדר והניח מגש עמוס על השולחן. טוראן הוציא מכיס מכנסיו את השטר המקומט של חמישה פנאטים והגיש אותו לעובד, ואף הוא דחה אותו, כמעט בבוז. כנראה לא מקובל לתת כאן טיפים, הסיק טוראן. "חייג אפס לקבלה אם תרצה שנביא לך עוד מנה או שנפנה את הכלים," אמר לו העובד לפני שעזב.

טוראן נעל שוב את הדלת. זיכרונות נעימים הציפו אותו כשבחן את המגש וזיהה מאכלים שאמו נהגה להכין בילדותו: שישליק כבש לוהט שנצלה על גחלים, קערת בּוֹרְשְט עם שמנת חמוצה, נאן שנאפה עד שקיבל גוון מעט כהה, צלוחית עם מגוון פירות יבשים ואגוזים, ושני קנקני שתייה – הראשון מלא בתה חם והשני בחלב גמלים מותסס. הוא התנפל על האוכל וזלל אותו בתאווה.

בעודו נאבק בנאן הקשה, שמע בחצי אוזן צפצוף חלש. לאחר כמה שניות של התעלמות הבין שמקור הקול הוא הטלפון הנייד החדש. הוא זינק מהכיסא, חיפש בתזזיתיות אחר הטלפון והספיק לענות "הלו" בזמן.

"מר מוגאייב?" נשמע קול אישה מצדו השני של הקו.

"כן," אמר טוראן תוך כדי לעיסה, "זה אני."

"מדברת מיאהרי, השלישה של המלך."

הוא בלע את שאריות הנאן בבת אחת ונתקף בשיעול קשה וממושך.

"הכול בסדר?" שמע את קולה כשהחל להתאושש ולמחות את דמעותיו.

"אני בסדר, סליחה," פלט בקושי.

היא שתקה כמה שניות, מתלבטת עדיין בקשר למצבו. "הוד מעלתו מבקש לפגוש אותך בארמונו ביום רביעי, בעוד שלושה ימים, בשעה אחת-עשרה בבוקר. תוכל להגיע במועד הזה?"

זו לא באמת היתה שאלה, אך טוראן השיב בחיוב.

"רצוי שתגיע לארמון לפחות חצי שעה קודם לכן. כדאי שנדבר לפני הפגישה."

"בסדר גמור," אמר טוראן. "פשוט להגיע לשער ויכניסו אותי?"

"כן, השומרים בכניסה מתודרכים," סיכמה. "חוץ מזה, הבנתי שקיבלת נהג וחדר. יש עוד משהו שאתה צריך?"

הוא חשב על זה רגע. "האמת שהייתי שמח לפגוש את דודה שלי. את יודעת איך אפשר להשיג את הפרטים שלה?"

"בקש מהקבלה. הם יאתרו אותם בשבילך."

"תודה רבה."

"טוב, אז נתראה ביום רביעי לפני אחת-עשרה?"

זו שוב לא היתה באמת שאלה, והוא שוב השיב בחיוב.

"להתראות."

טוראן לגם מעט מהתה הפושר ופינה את שאריות האוכל לכיור במטבחון הסמוך. כשבדק את הטלפון הנייד, גילה שאין אפשרות לגלוש באמצעותו באינטרנט או לחייג לחו"ל. הוא לקח את הספר הקדוש וחזר למיטה הנוחה, הפעם עם קצת פחות התלהבות. על עטיפת הצ'ינג-מאן-צ'וי היה מודפס דגל שמונת הכוכבים של צ'ינגיסטן. הוא נשכב על הצד, פתח אותו והחל לקרוא. הספר נפתח בהמנון הלאומי:

צ'ינגיסטן, אם אפגע בך

זרועי תיקטע ממקומה.

צ'ינגיסטן, אם אלעג לך

תצנח לשוני בדממה.

צ'ינגיסטן, אם אחטא לך

עיניי יתעוורו כך פתאום.

צ'ינגיסטן, אם אבגוד בך

יבגוד בי לבי ויידום.

נישבע אמונים

למלכנו הרם,

ושמונה כוכבים

יפזרו את אורם.

זה לצד זה נצעד

וכוחנו איתן.

כך ביחד נקרא

מגדול עד קטן:

צ'ינגיס, צ'ינגיס, צ'ינ-גיס-טן!

צ'ינגיס, צ'ינגיס, צ'ינ-גיס-טן!

כמה פאתוס, חשב טוראן בזלזול. עם זאת, איכשהו התגנב ללבו רגש פטריוטי חבוי. צ'ינגיס, צ'ינגיס, צ'ינ-גיס-טן! הוא המשיך לקרוא וגילה ששמונת הכוכבים, כמו שמונת חודשי השנה, קרויים על שם המלך ומשפחתו. לחודש הראשון קראו באופן טבעי צ'ינגיס, לשני בשמו המקורי סולימאן, לשלישי על שם אשתו ואזירה, לרביעי על שם בנו אָדיגוּזָל, לחמישי על שם הנסיכה גרסיאלה, לשישי על שם אביו המנוח אזאמט, לשביעי על שם אמו המנוחה גוּלְנָרָה, והחודש השמיני נקרא "החודש ללא שם". טוראן גיחך לעצמו. אולי המלך שומר לעצמו חודש רזרבי, למקרה שייוולד עוד ילד?

הוא המשיך לקרוא בספר, שהפך לנאום מדיני של צ'ינגיס לנתיניו:

הדרך שלנו היא דרך הצדק! הדרך שלנו היא דרך הרווחה! זו דרך של אחדות, סולידריות, רעוּת ואחווה! מצפּון חופשי, עבודת חינם ויושרה לאומית! אנו הצ'ינגים לא יכולים ללכת בדרך אחרת, כי הממלכה הדמוקרטית של צ'ינגיסטן היא המדינה של העם! העם שלנו הוא מקור כל גאוותנו! אנו חיים כדי להגשים את ייעוד הצ'ינגים, וגם אם נמות, נמות צ'ינגים! אנו האומה הדגולה שמכוונת את מהלך ההיסטוריה! צ'ינגיסטן! כל אהבתי היא בשבילך, וכל כאבך הוא בשבילי!

ממש מעייף לקרוא את זה, חשב טוראן. הוא המשיך לדפדף בספר, וכשהבין שהנאום המדיני לא ייגמר בקרוב, מיהר לדלג לעמודים האחרונים:

אחים! אחיות! ילדים! ילדות! הצ'ינג-מאן-צ'וי הושלם עכשיו. זהו הספר שלכם, למרות העובדה שאני כתבתי אותו! זוהי ההצהרה של מטרות ורצונות הצ'ינגים! הצ'ינג-מאן-צ'וי הוא הדרך שלנו! הצ'ינגים יבינו מי הם לאחר שיקראו אותו! בני האומות חסרות המזל האחרות שיקראו אותו, יבינו מי הם הצ'ינגים! צ'ינגיסטן הנצחית והאלמותית שלי! הצ'ינגים יעמדו כל עוד העולם עומד, וצ'ינגיסטן העצמאית והנייטרלית תחיה לנצח! עידן הזהב –

בשלב זה הוא נרדם.