גרעין של אמת

פרק ראשון

יום רביעי, 15 באפריל 2009

היהודים חוגגים היום שביעי של פסח ומציינים את קריעת ים סוף. אצל הנוצרים זהו היום הרביעי של חג הפסחא. אצל הפולנים - היום השני בשלושה ימי האבל הלאומי שהוכרז בעקבות שריפה במלון בקאמיֶין פּוֹמוֹרְסְקִי, שבה נספו עשרים ושלושה בני אדם. בענף הכדורגל האירופי צ'לסי ומנצ'סטר יונייטד עולות לחצי הגמר בליגת האלופות. בענף הכדורגל הפולני מוגשים כתבי אישום בגין הסתה על רקע אנטישמי נגד כמה מאוהדי מועדון הכדורגל ŁKSבלודז', שיריבם הוא מועדון הכדורגל וִידְזֶב, שלבשו חולצות שעליהן ההדפס "מוות לווִידְזֶב־זִ'ידְזֶב הבני זונות". המטה הארצי של המשטרה פרסם דוח האומר שבחודש מרס השנה חלה עלייה של אחד־עשר אחוזים ברמת הפשיעה לעומת חודש מרס אשתקד. המשטרה מוסיפה ש"העלייה בפשיעה נובעת מהמשבר הכלכלי". בסַנְדוֹמיֵיז' המצב גרם לעובדת אִטליז לעסוק במכירת סיגריות פטורות ממס מתחת לשולחן, והיא נעצרה. בעירנו שורר קור כמו בפולין כולה, והטמפרטורה לא עולה על ארבע־עשרה מעלות. ובכל זאת, זה היום הבהיר הראשון אחרי חג פסחא מקפיא.

1

רוחות רפאים בוודאי לא מופיעות בחצות הליל. בחצות עדיין משודרים בטלוויזיה סרטי לילה, בני טיפש־עשרה חולמים בהקיץ על מורותיהם, זוגות אוהבים מגייסים כוחות לקראת סיבוב שני, זוגות נשואים ותיקים מנהלים שיחות כבדות על הנושא "כספנו לאן", רעיות טובות שולפות עוגה מהתנור, ובעלים רעים מעירים את ילדיהם, כשהם מנסים להיכנס לדירה שיכורים כלוט. בחצות הליל מתנהלים חיים תוססים מכדי שרוחות המתים יצליחו להטביע את רישומן. לפנות בוקר זה כבר עניין אחר, כשאפילו עובדי תחנות דלק מתנמנמים להם, והאור העכור מתחיל לחשוף מן האפלה ישויות ודמויות שלא חשדנו בקיומן.

השעה היתה כמעט ארבע לפנות בוקר. השמש עמדה לעלות בעוד שעה, ורוֹמָן מִישִינְסְקִי נאבק בשינה בספריית הארכיון הממשלתי בסַנְדוֹמיֵיז', מוקף במתים. סביבו נערמו ספרי הקהילה מהמאה התשע־עשרה, ואף שמרבית הרישומים שבהם התייחסו לרגעי אושר שבחיים, ואף שמספר טקסי ההטבלה והנישואין עלה על מספר תעודות הפטירה, בכל זאת חש כל הזמן סביבו את ריחו הבאוש של המוות. הוא לא הצליח להשתחרר מהמחשבה שכל אותם היילודים, החתנים והכלות הם שוכני עפר זה כמה עשורים לפחות, ושהספרים האלו, שאך לעתים נדירות זוכים לאיבוק ולעלעול, הם העדות היחידה לקיומם. וגם כך אפשר לומר שזכו מן ההפקר, לעומת גורל הארכיונים הפולניים האחרים בזמן המלחמה.

היה קור כלבים. הקפה בתרמוס נגמר, והמחשבה היחידה שמישינסקי מסוגל היה להעלות על דעתו היתה לנזוף בעצמו על רעיון העוועים שלו, שבעקבותיו הקים חברה לחקר אילנות יוחסין במקום לעבוד כעוזר מחקר. אמנם המשכורת במוסד אקדמי אינה גבוהה, אבל היא קבועה, ויש ביטוח בריאות - רק יתרונות. במיוחד בהשוואה למשרות הוראה בבתי ספר, שכמה מחבריו ללימודים נקלעו אליהן, ששכרן רע באותה מידה, ונוסף לכך מלוות בתסכול קבוע ובאיומים פליליים מצד התלמידים.

הוא הסתכל על הספר הפרוש לפניו ועל המשפט שנרשם בכתיבה תמה בידי כומר בקהילת דְווִיקוֹזִי באפריל 1834: "מגישי הבקשה והעדים אינם יודעים לקרוא". זה למעשה סתם את הגולל על השאלה אם מוצאו של וְלוֹדְזִימיֵיז' ניֵיבוֹלִין הוא משושלת אצולה. ואם היה מי שעדיין הטיל ספק, שמא אבי סבי־סבו של נייבולין שהגיש אותו לטקס ההטבלה לא היה במיטבו אחרי מסיבת הלידה, בא סעיף העיסוק והסיר אותו - איכר. מישינסקי היה בטוח שכאשר יאתר את תעודת הנישואין, יתברר שאותה מָרִיאָנָה נייבולין המצוינת בתעודת הלידה, שצעירה מבעלה בחמש־עשרה שנים, היתה משרתת. אולי אפילו התגוררה עדיין אצל הוריה.

הוא קם והתמתח במרץ, והזיז בלי משים תמונה שעל הקיר, תצלום ישן מלפני המלחמה של כיכר השוק בסנדומייז'. הוא יישר אותה, וחשב לעצמו שהכיכר שבגלויה נראית שונה מעט מהכיכר היום, צנועה יותר. הוא הציץ מבעד לחלון, אך חזית הכיכר בהמשך הרחוב נחבאה בערפל כהה של טרום שחר. איזו מין שטות, למה שהכיכר הישנה תיראה אחרת? למה הוא בכלל חושב על זה? הוא צריך להתחיל לעבוד אם הוא רוצה להספיק לשחזר את עברו של נייבולין ולחזור לוורשה עד אחת בצהריים.

מה עוד נשאר לו לבדוק? עם תעודת הנישואין לא צריכה להיות בעיה, גם מסמכי הלידה של יאקוּב ומריאנה בוודאי נמצאים במקום כלשהו. למרבה המזל, ממלכת פולין הקונגרסאית נטתה חסד לחוקרי הארכיונים. בזכות קודקס נפוליאון, מראשית המאה התשע־עשרה חלה בנסיכות ורשה חובה על הקהילות להכין כל תעודה אישית בשני עותקים, ולהפקיד אותם בארכיון הממשלתי. מאוחר יותר הכללים הללו השתנו, אך גם אז המצב לא היה גרוע. בגָליציה היה פחות טוב. במזרח פולין, בקְרֵסִי, התהווה ממש חור שחור גנאלוגי, ואילו בארכיון זָבּוֹזַ'נְסְקִי בוורשה נותרו רק שרידים של מסמכים. כלומר לגבי מריאנה, שנולדה בסביבות שנת 1814, לא צריכה להיות בעיה. בנוגע ליאקוב, שלהי המאה השמונה־עשרה הם עדיין תקופה לא רעה. הכמרים אז היו משכילים יותר, וספרים, למעט בקהילות עצלות במיוחד, השתמרו מסודרים למדי. לסנדומייז' היה גם יתרון בכך שבמלחמה האחרונה היא לא עלתה באש, לא בידי הגרמנים ולא בידי הסובייטים. המסמכים העתיקים ביותר התייחסו לשנות השמונים של המאה השש־עשרה. עקבות מוקדמות יותר לא היו בכל מקרה, משום שרק בזמן ועידת טְרֶנְט, במאה השש־עשרה, עלה על דעתה של הכנסייה לרשום את צאן מרעיתה.

הוא שפשף את עיניו ורכן מעל המסמכים. מה שהיה נחוץ לו היו מסמכי הנישואין מדוויקוזי שהוצאו שנתיים קודם לכן, ואולי באותה הזדמנות יחפש גם את האם. לבית קְוויֶיטְניֵיבְסְקִי. הממ... בראשו, ראש של חוקר, הצטלצל פעמון האזעקה.

בימים אלו מלאו שנתיים ליום שבו, בניגוד לעצות דורשי טובתו, ייסד את חברת "שורשי זהב". הרעיון עלה על דעתו כאשר בעת איסוף חומר לעבודת הדוקטורט שלו, בארכיון המרכזי של מסמכים עתיקים, התחיל להיתקל באנשים עם טירוף בעיניים, שניסו בצורה שלומיאלית לגלות מידע על אבותיהם ולשרטט את אילן היוחסין שלהם. לְבחור אחד הוא עזר כי רחמיו נכמרו עליו, לבחורה אחרת - כי היה לה חזה יפה במיוחד, ולבסוף למַגדָה, כי היתה בחורה מענגת באופן כללי, לרבות עץ היוחסין שלה, שלא נפל בגודלו מזה של בית ישי. הסוף היה שמגדה והעץ שלה גרו אצלו במשך חצי שנה, שזה חמישה חודשים יותר מדי, והיא עזבה בדמעות, ובידיעה שסבת־סבתה צֵצִילִיָה היתה ממזרה, והראיה - מיילדת היא שהגישה אותה לכומר להטבלה, בשנת 1813.

או אז הבין שהוא יכול לנצל את הטירוף הגנאלוגי ולהפוך את מיומנות החיטוט שלו בארכיונים למטבע עובר לסוחר. כאשר נרשם בתור עוסק, התרגש מאוד מחזונו להפוך לבלש של ההיסטוריה, ולא עלה על דעתו שהשם "שורשי זהב" יעודד את כל לקוחותיו ללא יוצא מהכלל לשאול אם הוא מבטיח להם גם שיני זהב, או להשמיע הלצה מטופשת אחרת.

בתחילת פעילותו, כמו בספר בלשי, הוא בעיקר המתין לטלפונים ובהה בתקרה, אך בסוף התחילו להגיע לקוחות. מפה לאוזן, ומעבודה לעבודה, הם הלכו והתרבו, אך לדאבונו מרביתם לא היו עלמות שחורות שיער שרגליהן הארוכות עטויות גרבונים. באו בעיקר טיפוסים משני סוגים. הסוג הראשון היו משקפופרים מתוסבכים באפודות, עם הבעת פנים של "אכלו לי, שתו לי", שכישלונם בחיים היה כה גדול, שקיוו למצוא את המשמעות והערך שלהם אצל אבותיהם שנרקבו כבר מזמן. בענווה ובהקלה הם קיבלו את המידע שהם צאצאים של אף אחד משום מקום, כמו ציפו גם למכה הזאת.

לקוחות מהסוג השני, כמו נייבולין, נתנו מן ההתחלה להבין שהם לא משלמים כסף על מנת לשמוע שמוצאם משושלת של עגלונים שיכורים ונשים נפקניות, אלא כדי לגלות את שורשי האצולה שלהם, לרבות תעודות ואתר שאליו אפשר להביא את הילדים ולומר להם, הנה, כאן שכנה האחוזה שבה סבא־רבא פּוֹלִיקארפּ החלים מפציעתו לאחר המרד. כל מרד שהוא. בתחילה נהג איתם רומן כנות עד כדי כאב. מאוחר יותר הגיע למסקנה שהוא איננו מכון מחקר אלא חברה פרטית, ואם שושלת האצולה פירושה בונוסים, מתנות ולקוחות נוספים, אז בבקשה, תהיה נצר לשושלת אצולה. אילו ניסה מישהו לגבש לעצמו דעה על עברה של פולין על סמך ממצאיו בלבד, הוא היה מגיע בנקל למסקנה שבניגוד למראית עין, לא היתה זו ארץ של איכרים פרימיטיבים כי אם של פריצים מכובדים, או למזער, של בורגנים אמידים. רומן מעולם לא שיקר, הוא רק עיגל פינות - הוא פשוט היה ממשיך לנבור בענפי משפחה שוליים ומשניים, עד שהיה עולה על איזה בעל בעמיו.

הכי גרוע היה ליפול על יהודי. הטיעונים ההיסטוריים, שבפולין שבין המלחמות עשרה אחוזים מכלל האוכלוסייה היו יהודים, בעיקר באזורי ממלכת פולין הקונגרסאית ובגליציה, ולכן עשוי להתגלות שם אבי הסב בן דת משה, לא נקלטו. זה קרה לו פעמיים; בפעם הראשונה ספג קללות נמרצות, בפעם השנייה כמעט חטף מכות. בהתחלה השתאה אין קץ, אחר כך הרהר כמה ימים, ובסוף הגיע למסקנה שהלקוח תמיד צודק. הוא התחיל לגשש בעניין בשיחה המקדימה, ואם ראה שהדבר מעורר ריגושים מוגזמים, היה מוכן לטאטא את יאצֶק, אם מצא אחד, מתחת לשטיח. אך דבר כזה היה קורה לעתים נדירות ביותר; השואה כרתה את צמרת עץ היוחסין היהודי.

והנה כעת, במסמכים מן המאה התשע־עשרה, מופיעה לה מריאנה נייבולין, לשעבר קווייטנייבסקה. שמה נגזר מקְווֵייצ'יֶין, הרי זה חודש אפריל. לא תמיד, אך בהחלט לעתים מזומנות, שם משפחה שנגזר משם של חודש נטה להצביע על מומר אשר קיבל את שמו בהתאם לחודש שבו הוטבל לנצרות. אותו דין לגבי שמות משפחה המרמזים על ימות השבוע, או המתחילים במילה "נוֹבָה" - חדש. כך גם, למשל, השם דוֹבְּרוֹבוֹלְסְקִי, "רצון טוב", שיכול היה להצביע על כך שאחד מאבותיו התנצר מרצונו. רומן אהב להאמין שמאחורי סיפורים כאלו עמדה אהבה. אנשים היו צריכים לבחור בין דת לבין רגש, ובחרו ברגש. ומאחר שבממלכה שלטה הדת הקתולית, ההמרה התבצעה בדרך כלל לצד הזה.

למעשה רומן יכול כבר היה להניח לכיוון הזה. גם כך הופתע לגלות ששורשיו המתועדים של נייבולין מגיעים כה רחוק. אבל הוא היה סקרן, וגם עצבן אותו הנאד הנפוח הזה, שנפנף בטבעת שבמרכזה רצה להשחיל את סמל משפחת האצולה שלו.

רומן פתח במחשב הנייד את אחד הכלים הבסיסיים שלו - "מילון גיאוגרפי של ממלכת פולין וארצות סלאביות אחרות" סרוק, חיבור מונומנטלי מסוף המאה התשע־עשרה, שבו תועד למעשה כל כפר שהיה בגבולות פולין לפני פירוקה. הוא מצא את הערך דוויקוזי ולמד שהיה זה כפר וחווה בבעלות הכנסייה, שבהם 77 בתים ו־548 תושבים. אף לא מילה אחת על קהילה יהודית. לא פלא, שכן בדרך כלל נאסר על היהודים להתיישב באדמות הכנסייה. כלומר, אם מוצאה של מריאנה ממשפחת מומרים מקומית, יש לחפש אותה בסנדומייז' או בזוויחוֹסְט. הוא סקר אתרים של ערים אלו ולמד שבסנדומייז' היו חמש אכסניות יהודיות, בית כנסת, 3,250 קתולים, 50 פרבוסלבים, פרוטסטנטי אחד ו־2,715 יהודים. ואילו בזוויחוסט היו 3,948 נפשות, שמתוכן 2,401 הצהירו על השתייכותן לבני דת משה. לא מעט. הוא הביט במפה. תחושת בטן אמרה לו שזוויחוסט היא הימור בטוח יותר.

הוא סילק מעצמו את המחשבה שהוא מבזבז זמן. קם, עשה כמה כפיפות, העווה את פניו למשמע קולות פקיקה בברכיים, ועזב את הספרייה. הוא לחץ על המתג במסדרון החשוך, אבל לא קרה דבר. לחץ עוד פעמיים. עדיין כלום. הוא הביט סביבו בהיסוס. אף שהיה אמון על בילוי לילות בארכיונים, חש אי־שקט. גניוס לוקי, אמר לעצמו, ונאנח בצער על נטייתו להמריא על כנפי הדמיון.

שוב לחץ בקוצר רוח, ואחרי כמה הבהובים חדר המדרגות התמלא באור ניאון כחלחל. רומן הביט למטה על המעבר הגותי המקומר המוליך מאגף המנהלה אל הארכיון. הוא נראה, איך לומר זאת, מאיים.

הוא כחכח בגרונו כדי להפיג את הדממה ופנה למטה. חשב לעצמו שהעובדה שהארכיון של סנדומייז' נמצא בבניין של בית כנסת מן המאה השמונה־עשרה מוסיפה טעם פיקנטי לתיק של נייבולין ושל סבת־סבתו לבית קווייטנייבסקה, אחרי ההטבלה. הספרייה וחדרי העובדים היו ממוקמים בבית הצמוד לבית הכנסת, אשר שימש בעבר כמשרד הקהילה. התעודות עצמן מילאו את אולם התפילה המרכזי של בית הכנסת. זה היה אחד המקומות המעניינים ביותר שבהם נתקל בקריירה שלו כבלש הדורות.

הוא ירד למטה ודחף את דלת הברזל הממוסמרת הכבדה. ריח אגוזי של ניירות ישנים עלה באפו.

אולם התפילות הישן, שעוצב בצורה של משושה גדול, הותאם בדרך מעניינת לצורכי הארכיון. במרכזו הוקמה קובייה מעשה סבכה, הכוללת שבילי פלדה צרים, מדרגות, ובעיקר מדפים. הקובייה היתה מעט קטנה מהאולם, כך שאפשר היה להקיף אותה בהליכה לאורך הקירות. אפשר היה להיכנס לתוכה, למבוך המסדרונות הצרים מאוד, או לטפס למפלסים גבוהים יותר, ושם להתעמק במסמכים ישנים. צורת הבנייה הפכה פיגומי מתכת אלו למעין בימה, שבה במקום לשקוד על התורה שוקדים על תעודות לידה, נישואין, מסים ופסקי דין. הביורוקרטיה בתפקיד כתבי קודש של העידן המודרני, חשב רומן. בלי להדליק את האור סבב את הפיגום והוליך ידו על הטיח הצונן. כך הגיע עד הגומחה בקיר המזרחי המכונה ארון הקודש, שבה נהגו עד לפני כמה עשרות שנים לשמור גווילי ספר תורה. רומן הדליק פנס. קרן אור הסתננה דרך גרגירי האבק הצפופים שהיתמרו באוויר והעלו מן החושך דמות של גריפון זהוב האוחז לוח עם כתב עברי. עברה בו מחשבה שזה אחד מלוחות הברית. הוא כיוון את האור כלפי מעלה, אך איורי הקיר הקרובים יותר אל הקמרון טבלו בחשיכה.

הוא עלה במדרגות הסבכה התלולות למפלס הגבוה ביותר, מלווה בהדהוד מתכתי. מצא עצמו ממש מתחת לתקרה המקומרת. הוא התהלך בין מדפים עמוסי תעודות ועקב לאור הפנס אחר סימני מזלות שעיטרו את החלק העליון של האולם. ליד התנין כיווץ את גבותיו. תנין? בחן את המזל הסמוך. קשת. רומן הבין שהתנין אינו תנין כי אם עקרב. ייתכן שלא בכדי. הוא זכר רק שביהדות אסורים פסלים ותמונות של בני אדם. הוא ניגש לתאומים. בניגוד לאיסור, הם הופיעו בצורת בני אנוש, אך חסרי ראש. הוא הצטמרר.

הוא הרגיש שדי לו מהטיול הזה, מה גם שהבחין בלווייתן המפותל סביב צוהר עגול. שֵד המוות והחורבן הקיף את כתם האור האפור, כמו היתה זו כניסה למלכותו התת־ימית, ורומן חש אי־נוחות. הוא הרגיש צורך פתאומי להסתלק מן הארכיון, אלא שאז קלט בזווית העין דבר־מה מתנועע מאחורי החלון העגול. הוא הכניס ראשו לתוך המפלצת, אך לא הצליח לראות הרבה מבעד לזגוגית המלוכלכת.

בעברו השני של האולם נשמעה חריקת עץ. רומן ניתר ממקומו וראשו נחבט בתקרה. הוא סינן קללה וזחל החוצה מן הצוהר. שוב חריקה.

"הלו, יש שם מישהו?"

הוא האיר בפנס לכל הכיוונים, אך ראה רק מסמכים, אבק ואת גלגל המזלות.

הפעם החריקה נשמעה ממש לידו. רומן השמיע צעקה רפה וניסה להשתלט על נשימתו. נהדר, חשב לעצמו, אולי אני צריך להקפיד לישון אפילו פחות, ולשתות יותר קפה.

בצעד נמרץ פסע על שביל הפלדה לעבר המדרגות התלולות. מעקה עלוב הקיף אותו מן החור האפל הפעור בינו לבין הקיר. מאחר שהמפלס הגבוה ביותר של הפיגום היה גם מפלס החלונות המאירים את האולם, הוא חלף בדרכו על פני קונסטרוקציות משונות שנועדו לפתוח ולנקות אותם. היו שם מעין גשרונים מתרוממים, שניצבו כעת במאונך. כדי להגיע לחלון צריך היה לשחרר חבל עבה, ולהוריד את הגשרון כך שיגיע עד גומחת החלון. רומן חשב שזה מנגנון תמוה, הרי גם הפיגומים שעליהם התעודות וגם הקירות העבים של בית הכנסת אינם מתכוונים ללכת לשום מקום, כך שאפשר היה להשאיר חיבור קבוע ביניהם. המראה הזכיר לו אונייה שכבשיה מורמים, מוכנה להפלגה. הוא שטף באור הפנס את המיצב והתקרב למדרגות. הוא הוריד רגל אחת, ואז רעש אדיר מילא את החלל. המדרגות הזדעזעו, הוא איבד שיווי משקל ולא נפל מטה רק משום שתפס בשתי ידיו את המעקה. הפנס עף מידו, התגלגל פעמיים על הרצפה וכבה.

הוא הזדקף, לבו הלם בקצב מסחרר. במהירות, ובהיסטריה קלה, סרק את הסביבה. היה זה הגשרון שלידו עבר, שהתמוטט. הוא הביט בו בנשימה כבדה, בסוף פרץ בצחוק של הקלה. כנראה נגע בדבר־מה בטעות. פיזיקה פשוטה, שום מטפיזיקה. בכל אופן, זו הפעם האחרונה שהוא עובד בחושך בין כל הגוויות העתיקות האלה.

בגישוש קל ניגש לגשרון המתרומם ותפס את החבל כדי ליישרו למפלס. הוא, כמובן, היה תקוע. בחרפות וגידופים זחל על הברכיים לתוך גומחת החלון, שבדומה לצוהר העגול עם הלווייתן על משמרו, פנה אף הוא לעבר השיחים.

כעת מקור האור היחיד בא מהעולם החיצוני, והיה עלוב ביותר. בפנים לא היה אפשר למעשה לראות דבר, ואילו בחוץ עמד להפציע שחר אביבי מבויש. מהחושך הגיחו עצים, בצבצה תחתית של ערוץ צר הסובב את העיר העתיקה של סנדומייז', נראו וילות בעבר השני של המדרון וחומת המנזר העתיק של הכמרים הפרנציסקנים. ערפל שחור עמד להפוך לאפור, העולם היה עכור ובלתי־ממוקד, כמו משתקף במי סבון.

רומן הביט על המקום שבו ראה לפני כן משהו זז, בשיחים, ממש ליד שרידי חומת מגן. הוא אימץ את עיניו - עצם כלשהו, צבעו לבן סטרילי, בהק על רקע ים של אפרוריות. הוא ניגב את השמשה בשרוולו, ונוכח לדעת שהמנגנון המתוחכם של הגשרון המתרומם לא גרם לאיש לנקות אותה לעתים קרובות, כך שהוא רק מרח את האבק על הזכוכית.

הוא פתח את החלון, מצמץ, משב של אוויר טפח על פניו.

כמו בובת חרסינה צפה בערפל, חשב מישינסקי על הגופה השוכבת ליד בית הכנסת. צבעה היה לבן לא טבעי, מטריד, מבהיק בהיעדר צבע.

דלתו הכבדה של בית הכנסת נטרקה ברעש מאחוריו, כאילו כל השדים עפו החוצה לראות מה קרה.