הערת המחבר
נדמה שאין צורך להסביר מדוע נכתב הספר הזה. עם השבעתו של דונלד טראמפ ב-20 בינואר 2017 נקלעה ארצות הברית אל עין הסערה הפוליטית המטלטלת ביותר שידעה מאז ווטרגייט לפחות. ככל שהתקרב המועד שמתי לי למטרה לספר את הסיפור הזה בזמן אמת ככל האפשר, ולנסות לראות את החיים בבית הלבן של טראמפ מבעד לעיניהם של האנשים הקרובים אליו ביותר.
כוונתי המקורית הייתה לגולל את סיפורם של מאה הימים הראשונים לממשל טראמפ, שנחשבים באופן מסורתי לאינדיקציה להמשך כהונת הנשיא. אך אירוע רדף אירוע ללא הפוגה במשך יותר ממאתיים ימים, והמסך ירד על המערכה הראשונה בכהונתו של טראמפ רק עם מינויו של הגנרל בדימוס ג'ון קלי לתפקיד ראש הסגל בשלהי יולי, ועזיבתו של האסטרטג הראשי סטיבן ק' באנון שלושה שבועות לאחר מכן.
האירועים שאני מתאר בדפי ספר זה מבוססים על שיחות שנערכו במשך שמונה־עשר חודשים עם הנשיא, עם רוב חברי הסגל הבכיר שלו — עם חלקם שוחחתי עשרות פעמים — וגם עם אנשים רבים שדיברו איתם. הריאיון הראשון התקיים עוד הרבה לפני שיכולתי להעלות בדעתי את טראמפ בבית הלבן, על אחת כמה וכמה ספר שיעסוק בכך — בשלהי מאי 2016, בביתו של טראמפ בבוורלי הילס, כשהמועמד דאז חיסל קופסת האגן דאז בטעם וניל, ובשיחה נעימה ונינוחה השמיע את דעתו במגוון נושאים בעוד עוזריו — הוֹפּ היקס, קוֹרי לֶבנדובסקי וג'ארד קוּשנֶר — נכנסים ויוצאים מהחדר. השיחות עם אנשי צוות הקמפיין המשיכו במהלך ועידת המפלגה הרפובליקנית בקליבלנד, כשאפשרות בחירתו של טראמפ עוד לא התקבלה על הדעת. משם הן עברו אל מגדלי טראמפ, עם סטיב באנון הרהוט — לפני הבחירות, כשהוא עדיין נראה כמו קוריוז מבדר, וגם בהמשך, לאחר הבחירות, כשנראה כמחולל ניסים.
זמן קצר אחרי 20 בינואר תפסתי לי מעין מושב קבוע למחצה על ספה באגף המערבי של הבית הלבן. מאז קיימתי יותר ממאתיים ראיונות.
ממשל טראמפ אומנם הפך את העוינות כלפי התקשורת למדיניות של ממש, אך בה בשעה היה גם פתוח לתקשורת יותר מכל בית לבן בעבר הקרוב. בתחילה ביקשתי לעצמי גישה פורמלית כלשהי לבית הלבן הזה, מעמד דמוי "זבוב על הקיר". הנשיא עצמו עודד את זה. אך לאור העימות הגלוי שהתגלע בין תת־הממלכות הרבות בבית הלבן של טראמפ כבר מימי הממשל הראשונים, נראָה כי איש לא יוכל לארגן זאת על דעת עצמו. באותה מידה לא היה גם מי שיגיד לי "לך מכאן". וכך נעשיתי יותר מטרידן נצחי מאשר אורח קרוא — די קרוב דווקא לזבוב על הקיר — שכן לא קיבלתי על עצמי שום כלל, ובד בבד לא הבטחתי כלום בנוגע למה שאכתוב או לא אכתוב.
רוב תיאורי ההתרחשויות בבית הלבן של טראמפ סותרים אלה את אלה. רבים מהם, כמיטב המסורת הטראמפית, הם שקר גס. הסתירות הללו, כמו גם היחס הרופף אל האמת, שלא לומר אל המציאות עצמה, עוברים כחוט השני בספר הזה. לעיתים נתתי לשחקנים עצמם להציג את גרסאותיהם, ובכך אפשרתי לקורא לשפוט בעצמו. במקרים אחרים אפשרה לי עקביות הגרסאות, בתוספת כמה מקורות שלמדתי לתת בהם אמון, לגבש גרסה של האירועים שאני מאמין באמיתותה.
מקצת המקורות שלי שוחחו איתי בשיטת "מידע בשם הכַּתָב", שיטת פעולה מקובלת בכתיבה פוליטית בת זמננו, המאפשרת תיאור חסר פנים של האירועים מפי עֵד עלום שם. בנוסף הסתמכתי גם על ראיונות אוף דה רקורד, המאפשרים למקור לספק ציטוט ישיר מתוך הבנה כי הוא איננו לייחוס. מקורות אחרים שוחחו עימי על סמך ההבנה שהחומר בראיונות לא ייחשף לציבור עד שהספר יראה אור. ולבסוף, היו גם מקורות שדיברו און דה רקורד, בצורה גלויה לחלוטין.
בד בבד ראוי לציין כמה קשיים שניצבו בפניי כעיתונאי בהתמודדות עם ממשל טראמפ, רבים מהם עקב היעדרם של נהלים רשמיים בבית הלבן וחוסר הניסיון של אנשי המפתח בו. עם האתגרים הללו נמנים התמודדות עם אוף דה רקורד ועם חומרי "מידע בשם הכתב" שבהמשך הפכו כבדרך אגב לאון דה רקורד; מקורות שמסרו עדויות תחת חיסיון ואחר כך חלקו אותן עם הציבור, כאילו המבע הראשוני שחרר אותם; התעלמות תדירה מהצורך להקנות כל פרמטר שהוא לשימוש בשיחות; מקור שהשקפותיו ידועות ומוכרות בציבור עד כדי כך שיהיה מגוחך לא לייחסן אליו; והשיתוף הכמעט חשאי, או אם תרצו הדיווח הנדהם, לגבי שיחות שהיו אמורות להיות פרטיות ועל בסיס מקור לא מזוהה. ומכל עבר בסיפור הזה מהדהד קולו התמידי הבלתי נלאה, הבלתי ניתן לריסון, של הנשיא עצמו, בפומבי ובארבע עיניים, כפי שמצטטים אותו אחרים על בסיס יומיומי, לפעמים ממש בעודו משמיע את דבריו.
כמעט כל האנשים שיצרתי עימם קשר — אנשי סגל בכירים בבית הלבן כמו גם משקיפים נאמנים על המתרחש בו — הקדישו לי (כל אחד וסיבותיו הוא) זמן רב ויצאו מגדרם כדי לעזור לי להאיר את אורח החיים הייחודי בתוך הבית הלבן של טראמפ. בסופו של דבר מה שהייתי עד לו — מהותו של הספר הזה — הוא קבוצה של אנשים שנאבקו, איש־איש בדרכו שלו, לחיות בשלום עם המשמעות שבעבודה למען דונלד טראמפ.
אני חב להם חוב עצום.
