חדר משלך

פתח דבר

"ברור לי שהאשה תשנה את צורתו של הרומן", מצהירה וירג'יניה ווּלף (1941-1882) בפרק הרביעי של חדר משלך. מסה זו, שראתה אור ב-1929, נחשבת בעיני רבים לאחד החיבורים הפמיניסטיים החשובים של המאה העשרים, אם לא לחשוב שבהם. מלבד האמירות הדרמתיות המופיעות בה על מעמד האשה, על מאפייניה של היצירה הנשית ועל משמעותה של יצירה אמנותית בכלל, מתאפיינת המסה חדר משלך בליטוש אירוני וברעננות סגנונית, שגם בזכותם הפכה לקלאסיקה. אף־על־פי שמטרותיה רעיוניות ואידיאולוגיות, היא רחוקה מלהיות מאמר סדור ויבש. זוהי יצירה ספרותית שנונה המשחקת בגבולות שבין בדיון למחקר היסטורי, בין רשמים סובייקטיביים לנתונים מדויקים, בין מחאה חברתית נוקבת לשעשוע אינטלקטואלי.

הבסיס לחדר משלך הוא שתי הרצאות שנשאה הסופרת בפני נשים בקיימברידג' - אוניברסיטה שבאותה תקופה מנעה עדיין מנשים להיכנס לספרייה בגַפּן ללא מכתב הפניה מאחד המרצים. הנושא שעליו התבקשה לדבר היה "נשים וספרות"; השאלה שבה בחרה להתמקד היתה מדוע לא נמנו כמעט נשים עם היוצרים הגדולים של המאות הקודמות, וכיצד עשוי מצב זה להשתנות. מדוע, היא תוהה, ברור לכול כמובן מאליו שיוצר גאוני כמו שייקספיר חייב היה להיות גבר? לרבים מקודמיה של וולף שעסקו בסוגיות כאלה, גברים כמובן, היתה תשובה ברורה: המין הנשי נחות מבחינה שכלית. על גברים מסוג זה, המאמינים בנחיתותן המהותית של הנשים כמאפיין ביולוגי של מינן, מלגלגת וולף ללא חמלה בחדר משלך: היא רואה בהם (או ב"פרופסור פון איקס" סמוק הפנים, המגלם אותם במסה זו) שליטים פטריארכליים מאוימים החרדים למעמדם המתערער. את המשוואה המספרית הבלתי מחמיאה לנשים במאזן של גדולי הסופרים היא מייחסת למבנה החברתי הדכאני, אשר זה מאות בשנים חוסם את היצירתיות הנשית; משעבד את הנשים לצורכי משפחתן; מתייג נשים המנסות לכתוב כמטורפות, כאקסצנטריות או כבלתי צנועות; וגורם להן עצמן להאמין שאל להן להעז וליצור. אלה מהן המעיזות לכתוב, היא טוענת, נופלות לעיתים קרובות מדי בפח של רגש הזעם הפמיניסטי שגרמו להן הגברים לחוש; וזעמן פוגע באיכות יצירתן.

את נחיתותן־לכאורה של הנשים מסיבה וולף בסופו של דבר ליתרון דווקא: כאשר תצלחנה סוף־סוף להיחלץ מן הכבלים החברתיים המושתים עליהן מבחוץ ומבפנים ולהפיק יצירה אמיתית - או אז תיצור כתיבתן מבנים חדשים, משפטים חדשים, דמויות חדשות, שפה חדשה. האשה תשנה את צורת הרומן, משום שכתיבה נשית אינה יכולה להיות המשך של מסורת הכתיבה הקיימת, שהיא מסורת גברית. מסורת, מבחינתה של וולף, היא משענת הכרחית עבור כל סופר; "שהרי ספרים ממשיכים זה את זה, למרות הרגלנו להעריך אותם בנפרד." ואולם כדי להצמיח יצירה בעלת משמעות, אין הנשים יכולות להישען על המסורת הקיימת משום שזו כלל אינה מבטאת את ההוויה הנשית הדחויה, החסומה, המוכחשת. עליהן ליצור, איפוא, מסורת משלהן. ולשם כך נחוצים להן שני דברים: חדר עם מנעול והכנסה קבועה של חמש־מאות ליש"ט בשנה.

לאורך המסה כולה שבה וולף ומדגישה את התנאים החומריים ההופכים יצירה ספרותית לאפשרית. מעיינות היצירה, כך נראה לפי חדר משלך, אינם כוח בלתי נשלט הפורץ מאליו מקרבו של האמן; תפישה רומנטית כזאת אינה משרתת את התיזה שוולף מבקשת לקדם. הרי אילו היה ממש בתפישה זו, היה אומנם היעדרן של הסופרות מן הקנון הספרותי מדד לנחיתותן כאמניות. במקום זאת, מאמצת כאן וולף השקפה מטריאליסטית מובהקת: כל עוד אין לה לאשה מקום פרטי שבו לא יפריעו לה, ולצידו די כסף כדי לפנות זמן לכתיבה - היא לא תוכל ליצור. הנסיבות החיצוניות הן ההופכות את היצירה לאפשרית.

יש משהו מפתיע בגישה המטריאליסטית הזו, האובייקטיבית, החיצונית והמדויקת כל־כך, משום שהיא מנוגדת לטבעה של וולף לחלוטין, הן כסופרת והן כמבקרת. במסה נודעת אחרת פרי עטה, מר בֶּנֶט ומרת בראון (1924), היא מלגלגת על סופרים "גבריים" ריאליסטיים כגון ארנולד בנט, ה. ג'. וולס וג'ון גולסוורת'י, על שום המטריאליות שלהם באופן עיצוב הדמויות ותיאור ההתרחשויות; הם מרוכזים בקו הסיפורי הליניארי של הפעולה החיצונית ובתיאורים "אובייקטיביים" ומחמיצים את כל מה שעיקרי ומהותי לדמות: את הפנימי, התודעתי והסובייקטיבי. מטרתה האמיתית של הספרות, לדעת וולף, היא לגלות את הממשות המתגלמת בדמות. ניקח, למשל, תיאור של אשה בשם מרת בראון היושבת בקרון רכבת. מר בנט יכול לספר לנו מה גובה דמי השכירות שהיא משלמת; מר וולס יכול לטעון כמה ראוי היה שתשלם בעבור השכירות; מר גולסוורת'י יכול להסביר לנו כי אין ידה משגת בשום אופן לשלם את הסכום. איש מהם, קובעת וולף, אינו מסוגל לתפוש את מרת בראון האמיתית, שהיא יצור אנושי: כלומר, מין הוויה בלתי מוגדרת המורכבת ממצבור של זכרונות ורשמים, הוויה המשנה את דמותה ואת צבעיה כזיקית בהתאם לנסיבות שבהן היא שרויה ולזווית שממנה מסתכלים עליה. וולף, שפיתחה ביצירתה הספרותית סגנון מודרניסטי חדשני, אכן שינתה את צורת הרומן, כפי שהיא מצפה שנשים נוספות יעשו: היא בחרה ברשמים סובייקטיביים ובתנודות של התודעה הן כַּנושא המרכזי של כתיבתה והן כַּטכניקה המאפיינת שלה (השימוש בזרם התודעה, במונולוג הפנימי וכו'). בעשורים הראשונים של המאה תקפו אותה המבקרים לא אחת על העדר העלילה ביצירותיה, משום שמה שעניין אותה - תוך חריגה נועזת מן המקובל - היה היבטיה הנזילים והחמקמקים של התודעה, ולא פעולותיה החיצוניות של הדמות בעלת התודעה. גם בחדר משלך היא קובלת על התפישה הגברית, בעיניה, של ה"אמת" כמשהו אובייקטיבי. אין "אמת", היא קובעת כאן, בדומה לטענתה במר בנט ומרת בראון. הכול אינו אלא מצבורי רשמים סובייקטיביים תלויי הקשר. ובכל זאת, דווקא כאן, בחדר משלך, מסה המבצעת דקונסטרוקציה של הלוגוס הגברי־רציונלי־אובייקטיבי בסגנון הומוריסטי, חופשי ויצירתי, הנע מבדיון סיפורי פרוע לטיעונים סדורים ובחזרה - דווקא כאן נוקטת וולף גישה מטריאליסטית "גברית", אובייקטיבית ומדויקת, ממש כמו זו שהיא סולדת ממנה כל־כך ביצירותיהם של בנט וחבר מרעיו.

הסבר אפשרי אחד לכך יהיה, אולי, כי על אף הדגש המטריאליסטי המובהק של חדר משלך נטענים כאן שני הדימויים המרכזיים - החדר וחמש־מאות הלירות - במשמעות סמלית בלתי מבוטלת. שני הדימויים מייצגים מצב נפשי מסוים של עצמאות, חוסר מחויבות וניתוק מן העולם החיצון, מצב שבעיני וולף הוא חיוני כדי שאפשר יהיה ליצור. ואולם וולף עצמה שבה ומדגישה בחדר משלך שכאשר היא מדברת על החדר ועל הכסף, אין היא מכוונת למטאפורות כי אם לדברים עצמם; התנאים החומריים הם המאפשרים יצירה. "חירות אינטלקטואלית," היא מוסיפה, "מותנית בתנאים חומריים. [...] לנשים ניתנה פחות חירות אינטלקטואלית מאשר לבניהם של עבדים באתונה. מכאן שלא היה להן שום סיכוי לכתוב שירה." גם האמונה כי רבים מן המשוררים הגדולים היו עניים, היא אומרת, בטעות יסודה; כולם (כמעט) היו אמידים. ג'ון קיטס הוא אחד היוצאים מן הכלל, והוא אכן מת בדמי ימיו. האמירה הפוליטית־חברתית של חדר משלך, החשובה לה כל־כך, מחייבת את וולף לחרוג הפעם מזרמי התודעה העמוקים ולהטיל עוגן במספרים מדויקים, נחרצים, בלתי ניתנים לטשטוש. אין מנוס מן המסקנה, בעקבות הקריאה בחדר משלך, שאולי בכל זאת יש גם חשיבות לגובה שכר הדירה שמשלמת מרת בראון, ולא רק לזכרונותיה המרוחקים, אם רצוננו הוא להבין מי היא.

חדרה של האשה מהווה במסה של וולף דימוי קונקרטי וסמלי גם יחד, הממזג בין החומרי לבין הנפשי. החדר מייצג את מעמדה של האשה בעיני החברה ובעיני עצמה; הוא מצוי בתוך הבית, בחלל הפרטי והמשפחתי שאליו היא משתייכת ושאותו היא אמורה לשרת. על־פי הערכים הדומיננטיים באנגליה הוויקטוריאנית, שלפיהם חונכה וולף ובהם גם מרדה, האשה היא בראש ובראשונה בת, אחות, רעיה ואם. אלה תפקידיה הקדושים. אין לה "עצמי" משלה, שאינו מוגדר ביחס לגבר. היא שייכת לזירה הביתית, ואל לה לפרוץ אל החוץ, שכן הזירה הציבורית היא נחלתם של הגברים. החברה הפטריארכלית המסורתית ראתה את ההבדלים הפסיכולוגיים בין גברים לנשים כטבעיים ומהותיים, קרי, כנובעים משוני ביולוגי ולא מהתניה חברתית. עליית ערכי הביתיות (שעליהם מופקדת האשה) במאה התשע־עשרה קשורה קשר אמיץ לעליית הבורגנות: הבית נתפש כגרעין החברה, ולפיכך התפקיד הנשי - טיפוח הבית והמשפחה - הוא בעל חשיבות לאומית ממש. על אף חשיבותו, תפקיד נשי בלעדי זה תרם כמובן לביסוס הגישה שלפיה אשה מוסרית אינה יכולה לטפח שאיפות קרייריסטיות; הוא גם סיפק הצדקה (לכאורה) לשלילת זכויות כלכליות ומשפטיות בסיסיות מן הנשים: הרי הן חלק מן הבית, ספיח של הגבר שעימו הן חיות - מדוע הן זקוקות למעמד עצמאי, לבעלות על רכוש, להגשמה מקצועית?

לנושא זה חוזרת וולף כמה שנים מאוחר יותר בשלוש גיניאות (1938), מסה שהיא מעין המשך לחדר משלך. שם היא משחזרת את ראשית דרכה ככותבת צעירה ומתארת מאבק לחיים ולמוות שנערך אז בינה לבין "המלאך הביתי" - דמות נשית מטאפורית של צניעות, טוהר, הקרבה עצמית ומסירות משפחתית. כאשר ניסתה וולף הצעירה לכתוב, ביקשה דמות מלאכית זו לחצוץ בינה לבין הדף. המלאך הביתי (The Angel in the House) הוא שם פואמה נודעת ורבת השפעה לזמנה, שפורסמה במחצית המאה התשע־עשרה, פרי עטו של קוֹבֶנְטְרי פַּטְמוֹר. הפואמה הוקדשה לאשתו המנוחה והנערצת של המשורר, אמילי. האשה המושלמת, Honoria, המופיעה בשיר, מוצגת כמלאך ביתי ענוג ורב־קסם, העוטף את חייו של הגבר באהבה וברכות. ואולם כאשר שבה ומופיעה המלאכית הביתית כמה עשורים מאוחר יותר בחדרה של וירג'יניה וולף, אוחזת הסופרת הצעירה בגרונה של הדמות הענוגה והחסודה וחונקת אותה. לדבריה, המניע לרצח היה הגנה עצמית. "להרוג את המלאך הביתי," היא קובעת, "הוא חלק מתפקידיה של אשה סופרת."

המפגש בין הסופרת למלאכית הביתית, כמו גם הקושי שלה לכתוב כאשר אין לה חדר משלה, חושף עובדה פרדוקסלית: בתוך הזירה הפרטית המיועדת לה אין לאשה שמץ של פרטיות. "לנשים אין אפילו חצי שעה שתהיה כולה שלהן," מצטטת וולף בחדר משלך את פלורנס נייטינגייל. דומה כי נקבע כאן עקרון יסוד שילווה את המחשבה הפמיניסטית מרגע זה ואילך: הביתי הוא הפוליטי. קו ישר נמתח אצל וולף (בעיקר בחיבורים מאוחרים יותר) בין דיכוי פטריארכלי משפחתי וביתי לבין לאומנות ופשיזם, שהם בעיניה צורות דיכוי גבריות־פטריארכליות דומות במהותן לאלה המשפחתיות, אשר מופעלות במישור הלאומי והבינלאומי.

יחד עם זאת, אפשר לטעון כי וולף עצמה חוטאת בחדר משלך בעיוורון פוליטי־חברתי מסוים. על אף תודעתה האנטי־פשיסטית והאנטי־לאומנית, ולצד רגישותה לסוגיית הדיכוי הנשי, נעדרת מכתיבתה של וולף תשומת לב דומה לשאלות של מעמד חברתי. המאבק שהיא מנהלת כאן בשמן של הנשים הוא למעשה מאבקן של הנשים הבורגניות, בנות המעמד הבינוני המבוסס (כמוה), נגד המוסד המשפחתי הגברי המנצל אותן והחומס את עצמאותן ואת כוחן היצירתי. כיצד אמורה אשה ענייה באמת, בת למעמד הפועלים, להשיג לעצמה חדר משלה וחמש־מאות ליש"ט בשנה? על כך וולף אינה מהרהרת. האם היריב של אשה כזאת הוא אביה או בעלה, המונע ממנה זכויות וחירויות בסיסיות, או אולי היא קורבן של קיטוב מעמדי שאינו מאפשר גם לגברים עניים להשיג לעצמם מקום, פנאי, פרטיות וחופש כדי לממש את יכולתם האמנותית?

מבחינת הביוגרפיה שלה היתה וירג'יניה וולף תוצר מובהק של משפחה ויקטוריאנית טיפוסית מן המעמד הבינוני־הגבוה. עובדה זו ניכרת בחוסר תשומת הלב המאפיין אותה לסוגיות הנוגעות למעמד הפועלים. ואולם, גם תפישתה את ההבדלים בין המינים עוצבה במידה רבה על־ידי הבית שבו גדלה. תפקידי המינים בבית הוריה היו כמעט סטריאוטיפיים. האב, סיר לזלי סטיבן, היה פילוסוף, עורך, מבקר ואחד האינטלקטואלים רבי ההשפעה של דורו. בין השאר ערך את מילון הביוגרפיות הלאומי וחיבר חלק ניכר מערכיו. האם, ג'וליה דאקווֹרת', לא היתה אינטלקטואלית; כפי שהיא מתוארת בביוגרפיה שחיבר קוונטין בֵּל (אחיינה של וולף) על דודתו, היתה ג'וליה אשה יפה, רגשית, אינטואיטיבית וחמה יותר מבעלה. את הייצוג הספרותי הקרוב ביותר להוריה יצרה וולף - על־פי הודאתה המפורשת - ברומן הגדול שלה אל המגדלור (1927). דמויותיהם של מר ומרת רמזי העומדות במרכז הרומן הן פרי ההשראה שהעניקו מר ומרת סטיבן לבתם. מר רמזי, המעוצב כדגם של האב, הוא פילוסוף רציונלי מרוחק ומופנם, רודן חסר רגישות אך נוגע ללב, השקוע בעצמו וברחמיו העצמיים ומצטט דברי שירה ללא הרף. מרת רמזי היא דמות אמהית מסורה, חמה ודאגנית, אשה יפה ללא חיים פנימיים משלה, האורגת ומחברת את בני המשפחה ואת אורחיהם זה לזה ומנהלת את חייהם. הגבר מייצג אובייקטיביות, רציונליות, אגוצנטריות וניתוק רגשי; האשה - סובייקטיביות, רגש, משפחתיות ויצירתיות. וולף עצמה האמינה כי בדמה זורמים שני היסודות המנוגדים הללו. גם בחדר משלך היא מבטאת את ההשקפה, שכל אמן גדול - גבר או אשה - הוא למעשה אנדרוגינוס, המאחד בתוכו את היסוד הנשי ואת היסוד הגברי.

ללזלי סטיבן היתה השפעה אינטלקטואלית ורגשית עצומה על בתו; בגיל שש, מספר קוונטין בל, הודיעה וירג'יניה לאחותה ונסה כי היא אוהבת את אביה יותר מאשר את אמה. מותו ב-1904 גרם לה להתמוטטות נפשית. ובכל זאת, לאחר מכן אמרה כי אלמלא מת, לא היתה נעשית סופרת; וכי כל עוד חי, לא היתה מסוגלת לכתוב. בעקבות הסתלקותו של לזלי סטיבן יכולה היתה וירג'יניה וולף לסלק מעל עצמה גם את דמות המלאך הביתי, שרדפה אותה מבפנים ומנעה ממנה לכתוב. מחסומים נפשיים, אפוא, הם נוקשים לא פחות ממחסור בחדרים ובכסף.

גליה בנזימן

ינואר 2004