מעבר לקופה

ראש בראש

להכיר את האנשים מאחורי הספרים
צילום:שלומי מזרחי

סער ורדי

התחיל לכתוב יותר ספרים משהוא יכול לזכור, אוהב ספרי עיון עבי כרס וכותב דווקא בבתי קפה הומי אדם. סער ורדי ("פתאום נועם") עונה לשאלון האישי
  • מה הספר הכי טוב שלא אתה כתבת?
  • ברשותכם אציין שלושה. את "צ'ארלי (פרחים לעכבר לבן)" של דניאל קיז קראתי כנער במהלך טיול משפחתי, ואני זוכר שבמשך יומיים-שלושה לא הצלחתי להוריד אותו מהיד – גם בגלל הרעיון המקורי, אבל בעיקר בגלל הנרטיב פורץ הדרך. הספר כתוב כמעין יומן התקדמות של אדם מוגבל שכלית שעובר ניתוח להעלאת רמת האינטליגנציה. תוך כדי הפרקים המספר משתנה ומתפתח, אוצר המילים שלו מתעשר והפרספקטיבה שלו עוברת מטמורפוזה של 180 מעלות, והכל נעשה בקלילות ובטבעיות שרק יד אמן מסוגלת לטוות. ספר ישראלי שקורא תיגר על המבנה הסיפורי הקלאסי, וגם הוא כתוב בצורה מופתית בעיניי, הוא "קופסה שחורה" של עמוס עוז, שמתואר כולו כחלופת מכתבים ומברקים. כל דמות בספר מקבלת חיים משלה ויחד הן יוצרות מארג נדיר של ישראליות מזוקקת. לבסוף אזרוק פנימה את "אשתו של הנוסע בזמן" של אודרי ניפנגר, אולי הרומן עם השימוש הכי נכון, וטראגי במסע בזמן שקראתי. זה גם הספר שהחזיר לי את חדוות הקריאה אחרי מספר שנים של הפוגה, ושימש לי חוויה אסקפיסטית מושלמת בימים הלא פשוטים של מלחמת לבנון השנייה.
  • כמה ספרים התחלת לכתוב והפסקת באמצע?
  • יותר ממה שאני יכול לזכור. מאז שיכולתי להחזיק עיפרון או עט כתבתי סיפורים. כילד בבית הספר היסודי מילאתי מחברות שלמות בעלילות קצרות וארוכות, חלקן הגיעו לסופן ואחרות פשוט נקטעו באמצע. כמבוגר עברו לי כמה עשרות זנבות של רעיונות בראש, שמרביתם הגדול הבשיל לכדי כלום ושום דבר, עד שהגיע הרעיון המתאים ואיתו התקדמתי. למעשה, אפילו אחרי סיום תהליך הכתיבה של "פתאום נועם", רומן הביכורים שלי, התחלתי לפחות שני ספרים נוספים שנשמעו מצוין אצלי בראש – אך ברגע שהתחלתי להעלות אותם למחשב הם פשוט לא זרמו ונזנחו בצד הדרך.
  • ספר שתיקח לאי בודד?
  • משום מה יש לי פטיש מוזר לספרי עיון ארוכים, רובם בנושאי קולנוע, היסטוריה או אנתרופולוגיה. אפרופו הסוגה השנייה והשלישית שציינתי, הספרים של ג'ארד דיימונד תמיד מרתקים אותי, כי הוא מצליח להתפרס על פני הרבה מאוד תחומים מהעולמות הנ"ל ולחבר אותם לכדי נרטיב מתמשך אחד. אחרי "רובים חיידקים ופלדה" ו"התמוטטות" שלו, הייתי לוקח איתי לאי בודד את "מהפך" – ספרו החדש והמסקרן, שאפילו כולל כבר התייחסות עדכנית למגפת הקורונה.
  • האי הבודד הזה שאתה חולם עליו – איפה הוא בערך?
  • כמה שיותר רחוק מכאן, יותר טוב. אולי משהו בקאריביים, באזור איי הבהאמה, עם שמש יוקדת, מוזיקת רגאיי וכוס מאי טאי ביד. מצד שני, אני לא מגביל את עצמי למזג אוויר טרופי בלבד ומוכן גם להתענג על איזה קרחון שכוח אל בקצה הכדור הצפוני, כשהנפשות החיות היחידות שאפגוש שם יהיו אני, דובי הקוטב והגיבורים ההיסטוריים של דיימונד.
  • כשאתה תקוע בכתיבה – מה עובד בשבילך?
  • בתי קפה הומי אדם, רצוי כאלה שנמצאים תחת כיפת השמיים. לא יודע למה, אבל דווקא כשכל הסביבה לידי רועשת וגועשת אני מסוגל לנתק את עצמי ולהתחבר לשקט הנכון, שמכניס אותי לטראנס של כתיבה. אפשרות נוספת היא מוזיקה טובה ברקע, רצוי כזו שמשתלבת עם האווירה של הפרק שאני עובד עליו ברגעים אלה. לדפים של "פתאום נועם" התגנבו שירים של גרייס ג'ונס ולאונרד כהן, ולא סתם הזכרתי אותם בשם המפורש – רציתי שהקוראים יזמזמו את המנגינה שלהם לעצמם וייכנסו יחד איתם להלך הרוח התואם
  • השלם את המשפט: אם הילד שלי יוצא סופר/ משורר, אני…
  • יש לי שלוש בנות וכל אחת מהן שונה מאוד מהשנייה. עוד מוקדם לומר באיזה תחום יעסקו למחייתן, אבל אני אברך על כל כיוון קרייריסטי שהן יבחרו בו, גם אם באופן אישי הוא פחות ימצא חן בעיניי. הסיבה לכך נעוצה בעיקר מהיכרותי שלי עם עצמי. כילד, ככל שמבוגרים דאז ניסו להוריד אותי מחלומותיי להפוך את כישרון הכתיבה שלי לקריירה, כך התחדד אצלי הרצון להוכיח להם שהם טועים ולמצוא כל דרך לעסוק בכך – מה שהוביל אותי לכמעט שני עשורים של עבודה כעיתונאי ודובר, ועכשיו גם כסופר. אני מאמין שהצרת צעדיהם של ילדים רק מחזקת אצלם את העקשנות להצליח בכל מחיר, לכן לא אומר דבר על החלטה אפשרית של בנותיי להפוך לסופרות או משוררות. אפילו שבאופן אישי הייתי מעדיף שהן ילכו להייטק או לרפואה ויעשו גם קצת כסף לצד ההגשמה העצמית.
  • כתיבה או ארוחה טובה?
  • באידיאל? כתיבה תוך כדי ארוחה טובה. אבל ברצינות, לגמרי כתיבה.
  • כתיבה או סקס טוב?
  • Why not both?
  • באיזה שעות ומיקום אתה אוהב לכתוב?
  • לגבי המיקום, לגמרי בית קפה כפי שכתבתי קודם. סמוך למקום עבודתי ברמת גן יש בית קפה קטן ופסטורלי, שבתקופת העבודה על "פתאום נועם" הייתי שוקע שם בשעות של כתיבה (כמובן אחרי סיום או לפני תחילת יום העבודה שלי כדובר במערכת הבריאות). מבחינת שעות – עקרונית תמיד ראיתי בעצמי סוג של חיית לילה. בדמיוני אני רואה את עצמי יושב באיזה דיינר על כביש ראשי שפתוח 24 שעות, שותה אספרסו וכותב דפים על גבי דפים באשמורת השלישית של הלילה. לצערי מאז שאני אבא לילדות, תהום פעורה בין הרצוי למצוי, אז במקום זה אני כותב מתי שמסתדר.
  • מציעים לך להשתתף ב"הישרדות וי.איי.פי" תמורת מאות אלפי שקלים. בא בחשבון?
  • פחות הסגנון שלי. מה גם שאני בטוח שלעם ישראל יש דברים טובים יותר לעשות מאשר לראות את סער ורדי מפדח את עצמו באיזה קיבינימט כלשהו, ועוד בלי חולצה. לא חראם על המשפחות שצופות בשידור? לפחות שישמו שקופית אזהרה לפני התוכנית.
  • רוצים להפוך ספר שלך למיוזיקל. זורם?
  • לגמרי. אבל רק אם זה מיוזיקל הוליוודי, יו ג'קמן מככב בתפקיד הראשי, לין-מנואל מירנדה כותב את המילים והלחן ובאז לורמן מביים.
  • עם איזו דמות מרומן היית מנהל רומן?
  • אני תמיד נמשך לדמויות נשיות חזקות-אך-שרוטות קלות. נשמות חופשיות שלא מפחדות ללכת בעקבות החלומות שלהן. כנער הייתי מהופנט מהדמות של "ברבלה" (דקלה) מ"חוכמת הבייגלה" של אילן הייטנר בדיוק מהטעם הזה. כמבוגר, הייתי הולך עם מישהי פרקטית קצת יותר, אך עדיין כזו שמרשה לעצמה לחלום, למשל נינה המספרת מ"חנות ספרים על גלגלים".
  • במכונת הזמן שקיבלת לנסיעת מבחן, לאיזו שנה אתה חוזר ולמה?
  • לגמרי לניו יורק של שנות השמונים, נניח אזור 1987-1988. בתקופה הזו גרנו, הוריי, אחיי ואני, ברובע קווינס, וזכורה לי ילדות יחסית מאושרת – שהסתיימה באופן די פתאומי בדצמבר 89', זמן קצר אחרי שחזרנו ארצה ואבי נפטר בפתאומיות מדום לב. 16 שנה מאוחר יותר גם אמי הלכה לעולמה בגיל צעיר, וכך מצאתי את עצמי יתום הארד-קור בגיל 24. את מכונת הזמן הייתי מנצל כדי לפגוש את הוריי כאדם המבוגר שאני היום. הייתי לוקח אותם למסעדה טובה באחת הקומות העליונות של מגדלי התאומים זצ"ל ומתענג איתם על הווייה שברירית שלא תחזור.
  • אתה יכול לפגוש לשעה כל אדם (חי) בעולם. במי תבחר?
  • במקום לבחור את אחד החשודים המיידים מעולמות הפוליטיקה והתרבות, הייתי קובע פגישה עם ניצול או ניצולת שואה שסיפורם טרם סופר – ומנצל את השעה הזו כדי לתעד ולו חלק מהמסע האישי שלהם, רגע לפני שלא יישארו יותר ניצולים שיספרו את סיפורם.
  • מי הסופר החי הגדול בעולם?
  • וואו, שאלה מאתגרת. אני אפצל בין הרוקי מורקמי, שהריאליזם הפנטסטי שלו נתן לי שעות של השראה לכתיבה שלי, לבין סטפן קינג – שנכון לומר שהוא הולך יותר על כמות מאשר איכות, אבל פה ושם יוצאות לו עדיין יצירות מופת מפעימות, האחרונה בהן שממש תפסה אותי הייתה "22/11/63".
  • על מה אף אחד לא כותב, וחבל?
  • יש כמה ז'אנרים בסיפורת העברית שלוקים בייצוג חסר, אם בכלל. למשל, הייתי שמח לקרוא רומנים היסטוריים עם סיפורי גבורה מהמציאות הישראלית. לא חסרים מקורות מהם ניתן לשאוב השראה, מימי התנ"ך ועד ימינו אנו, אבל משום מה זו סוגה שכמעט ואינה קיימת. בנוסף הייתי שמח לראות יותר ספרות מקור סוריאליסטית שמתכתבת עם עולמות של מדע בדיוני ופנטזיה, דוגמת "האיש המת" של אוריה שביט או הספרים של יואב בלום. ניסיתי לייצר משהו כזה בספרי "פתאום נועם", וככל שהספר יצליח – אשמח לשוב ולכתוב משהו נוסף בסגנון.
  • כשיוצא לך ספר חדש, אתה באופוריה/ חרדה/ חופשה בקאריביים/ אחר (פרט).
  • אופוריה זה אנדרסטייטמנט. ספר חדש זו חגיגה שבינתיים יצא לי לחוות רק פעם אחת – עשיתי אירועי השקה ומכירה לחברים ובני משפחה, התראיינתי לכלי תקשורת כאלה ואחרים, הסתובבתי בין חנויות ספרים, כתבתי אינספור פוסטים לקידום הספר וחברים, קולגות ובני משפחה פרגנו בפוסטים שווים משלהם לגביו, אפילו זכיתי לראות עותקים של הספר שלי מטיילים עם הקוראים שלהם לשוודיה, ספרד, ארה"ב, פולין ואפילו איי סיישל. לקאריביים "פתאום נועם" עוד לא הגיע, אבל אני מניח שזה רק עניין של זמן.
  • אבל מה עם מקצוע? מה תבחר אם ישלחו אותך עכשיו ללימודים?
  • יש לי תואר ראשון במדעי המדינה עם חטיבה מורחבת בהיסטוריה מאוניברסיטת תל אביב, שאותו הוצאתי תוך כדי קריירה עיתונאית פעילה. אני חושב שבתחומים שמושכים אותי אין משהו פרקטי שאפשר ללמוד. זה לא שאני אלך פתאום להיות עורך דין או מתכנת, ככה שאם הייתם מחזירים אותי עכשיו לאוניברסיטה הייתי שוב הולך בעקבות הלב – אולי תואר שני בהיסטוריה או תואר ראשון בקולנוע. דברים כאלה.
  • מה השיא האישי שלך בשעות כתיבה רצופות?
  • כתיבה פרוזאית או כתיבה עיתונאית? כי בשנים שבהן שימשתי העורך הראשי של רשת "המקומון" מקבוצת ג'רוזלם פוסט-מעריב (2012-2017), הייתי יכול לסגור את עצמי במשרד גם 6-7 שעות ובמהלכן לכתוב, לשכתב, לערוך ולעשות הגהה לכתבות שלי ושל אחרים, כמעט בלי לראות אור יום. כתיבה פרוזאית זה כבר עניין אחר. אני חושב שבצבא היה לי רצף יפה של סשנים של כתיבה, בעיקר בימי שלישי בערב כשכל הבנים בבסיס נהגו לצאת לפעילות גופנית ואני הייתי בין היחידים עם פטור בגלל האסתמה שלי. זכורה לי תקופה נפלאה של כמה וכמה ימי שלישי שבהם הייתי יושב מול המחשב, בידי האחת פחית רד-בול צוננת, לצדי על השולחן עוגיות שוקולד צ'יפס של 'מרבה' וברדיו דיסק מתנגנים לסירוגין סטינג והדייר סטרייטס, וכותב סיפורים קצרים במשך שלוש, ארבע וחמש שעות. אחר כך, כשסגרתי שבתות בתורנות משמימה של 8 שעות בסמב"ציה בבסיס, נהגתי להשאיר את הסיפורים מודפסים בתוך ניילונית לחיילת ששירתה איתי ועשתה משמרת במבצעים אחריי, ובסיום המשמרת שלה היא הייתה מחזירה לי את הסיפורים עם הערות והצעות לייעול. במאי הקרוב החיילת הזו ואני נציין 17 שנות זוגיות, מתוכן 14 כזוג נשוי.
  • כושר גופני – מה אתה עושה בקשר לזה?
  • מכירים את הבדיחה על אלה שרצים כמעט כל יום בשבוע (כמעט ביום ראשון, כמעט ביום שני, כמעט ביום שלישי וכו')? אז ככה נראים היחסים שלי עם כושר גופני. תיאורטית אני צריך להזיז את עצמי יותר. מעשית אני עדיין לא שם, אבל היי – לפחות אני לא מעשן, בקושי שותה אלכוהול ומשתדל לאכול בריא ומאוזן ככל האפשר.
  • איזה ספרים מבזבזים לך את הזמן אבל אתה מאפשר להם את זה?
  • נע בין ספרי עיון היסטוריים לבין רומני מתח במשקל נוצה. אני מסוגל לטבוע שעות במותחנים כמו "ללא עקבות" של היילן בק, "הנשיא נעדר" של ג'יימס פטרסון או "המטופלת השקטה" של אלכס מיכאלידס, בידיעה ברורה שאף אחד מהם לא יזכה את הכותב שלו בפרס פוליצר, ועדיין ליהנות מהגילטי פלז'ר שמגיע באופן אינהרנטי עם הקריאה בהם. במקביל אני מתייסר כבר הרבה מאוד חודשים בקריאת "מלחמת העולם השנייה" של אנתוני ביוור, אולי הספר הכי מקיף ואינפורמטיבי על המלחמה הארורה ההיא, אבל לא מצליח לצלוח אותו מרוב פרטים קטנים ואזוטריים שהופכים את הקריאה למטלה יותר מאשר הנאה. ברור לי שבסוף אני אסיים לקרוא את הספר, אבל בקצב הזה, זה יכול לקחת עוד כמה שנים.
עוד ראיונות עם סופרים