עניין של ערך

מבוא

הדבר קרה בשנת 1993. הייתי אז מחנך של כיתת י"ב במוסד החינוכי "בקעת כנרות" שבעמק הירדן. יום אחד, בשעה שנפרקו תיבות בשר שישליק גדולות, המיועד לארוחת הצהריים, נעלמה אחת התיבות. הפורקים היו נערים מהכיתה שלי. לא היה ספק שמישהו מהם אחראי למעשה. אולם, שאלותיהן של עובדות המטבח על כך, וכן של הרכזת הפדגוגית, נענו בשתיקה. איש לא ראה ואיש לא שמע. כיוון שכך, החליט מזכיר המוסד, בעצה אחת עם הרכזת הפדגוגית ואתנו, המחנכים, להזמין חוקר משטרתי. החוקר הגיע, ולאחר שאיים על אחד הנערים במסירת שמו למשטרה, נשבר הנער, ומסר את שמות המעורבים במעשה.
מיד לאחר מכן, זימנה אליה הרכזת הפדגוגית לבירור את גיא, הנער שיזם את הגניבה, ואת הוריו. היא הייתה בטוחה שעתה, לאחר שהעובדות יצאו לאור, יתנצל גיא על מעשהו. אולם, גיא, במקום להתנצל, התפרץ על הרכזת הפדגוגית בצורה גסה ומחוצפת, כאילו היא זו שפגעה בו ללא הצדקה.
בנוסף לפרשת הבשר, חשף החוקר גם מקרים של גניבות בגדים וכסף, בין החניכים. החלטנו, המחנכים וועדת החברה, לכנס שיחת חברה (שיחה של כל חניכי המוסד), שתדון במקרים אלה ובמכלול של אורחות החיים במוסד. הרכזת הפדגוגית סיפרה על ממצאי החוקר, וכמה חניכים גינו את המעשים ואת עושיהם. אז נטל את רשות הדיבור עמיר, נואם מחונן וחניך י"ב גם הוא:
 
סוף־סוף מתחילים להתנהג במוסד הזה בצורה נורמאלית. סוף־סוף גונבים פה ועושים דברים לא ישרים, שותים ומעשנים. אני מברך את אלה שנוהגים כך. חבל שזה התחיל רק עכשיו. מי שחושב למסור שמות של חבר'ה שגנבו – שיחשוב פעמיים. זה מאוד לא ישתלם לו; החברים. שלו לא יסלחו לו על כך. לא מלשינים על חברים. זה כלל שאסור לשבור אותו, לא משנה מה קורה.
 
משסיים, ענה לו פרץ ספונטני של מחיאות כפיים מצד הקהל.
האירוע הכפול הזה – גניבת הבשר והשיחה – הלם בי וזיעזע אותי. כל מה שהאמנתי והשקעתי בו קרס כאן לפתע כמגדל קלפים. אבל, עם עבור זמן, הוא גם פקח את עיניי לראות דברים באור חדש. אי אפשר היה לטעון שהאירוע הוא סתם מקרה רע, סטייה שתתוקן בהמשך. מה שראיתי ושמעתי כאן היו דיבורים והתייחסות מסוג חדש, שלא היה קיים בעבר. שבר עמוק נפער בכל התפיסה החינוכית שלנו. הדרך החינוכית שלנו, שבה האמנו ושאתה הזדהינו, לא הוכיחה את עצמה ולא תפקדה עוד. אם כך מדברים החניכים שלנו, מה הטעם בהשקעה החינוכית הגדולה שלנו? מה התכלית, אם זאת התוצאה?
שני היבטים היו למה שקרה: האחד מוסרי, והשני – חברתי. שניהם בישרו את קץ המערכת והגישה החינוכית, כפי היו עד כה.
ההיבט המוסרי התבטא בשבירת הקודים הערכיים הקיימים. גיא ועמיר ראו בגניבת הבשר מעשה לגיטימי. לא היו להם ספקות ולא רגשות אשם על האנוכיות והפגיעה באחרים. גם השיחות לא שינו את דעתם. הבעיה, מבחינתם, הייתה רק בגילוי הגניבה. עמיר, בדרכו הקיצונית, אף הציג אותה כדרך הנכונה והראויה. התפיסה הישנה, של מה שנכון וראוי, התחלפה בתפיסה של מה כדאי, מה טוב בשבילי. לא עוד קבלה של ערכים, שאליהם יש לשאוף, אלא ראייה צרה ואנוכית – מה אני ארוויח, מה זה ייתן לי. מכך משתמעת, כמובן, אדישות כלפי האחר. פעם, היינו חברים באותה חברה, ולכל אחד הייתה אחריות, הייתה אכפתיות כלפי החברים. עתה, אין עוד אחריות ואין אכפתיות. וזו איננה בושה: מותר לגנוב, כל זמן שלא תופסים אותך, ומותר גם לשקר. אבל, כשאתה משקר, אינך עושה זאת רק כלפי חוץ; אתה משקר גם לעצמך. ערכים ונורמות שניטעו באדם בגיל צעיר, זקוקים לחיזוק ולטיפוח. אם הנער חי בהכחשה ובאי אמירת האמת לעצמו, הערכים שספג מתרופפים ומתפוררים.
מעשה גניבת הבשר לא היה מקרה נקודתי. הוא מסמן את עלייתה של מערכת ערכים חדשה, שבבסיסה השקפה אנוכית ביחס לחברה ולעולם. לא כולם, אולי גם לא הרוב, ינהגו באלימות ובדורסנות כאלה, אבל הגישה הרווחת הבסיסית היא של אדישות לרצונות ולצרכים של האחר ושל הכלל.
 
ההיבט החברתי ביטא את עליית האני אל מרכז הבמה. גיא, עמיר וחבריהם העבירו לחבר העובדים ולמחנכים מסר ברור: "אנחנו חזקים ואנחנו ניתן את הטון. אנחנו נקבע את כללי המשחק כאן, לא אתם." הוויכוח היה נקודתי, אבל הוא ביטא מרד נגד הסמכות החינוכית שלנו בכלל. מעתה, הפרט לא יהיה עוד חבר ממושמע בחברה, שאת חוקיה ואת סמכותה הוא מקבל כנתונים מראש. יותר ויותר, הוא יהפוך לישות עצמאית, נפרדת מהחברה, ותכופות – מנוגדת לה. הוא יודע מה הוא רוצה מעצמו והוא מודע לכוחו הגדל. הוא ילבש את הבגדים שבהם יבחר, יאזין למוזיקה שהוא אוהב, יעריץ את אלילי הזמר שלו ויקבע לו את צורת הבילויים שלו. הוא המחליט והקובע, ואין מעליו מי שיאמר לו מה ואיך לעשות. להפך, החברה נותנת לו גיבוי מסיווי. מה מקודש היום יותר מחופש הפרט? ומה, בתוך החופש הזה, מועלה על נס יותר מעקרון ההנאה? בעבר, החברה, תנועת הנוער ובית הספר קבעו את אורח החיים והשפיעו עליו; הם נתנו כיוון. כדברי השיר, "המורה היה אומר מה שנכון." היום כבר אין זה כך.
בין שני התהליכים – התערערות הערכים הקיימים ועליית כוחו של הפרט – קיים קשר הדוק. התערערות הערכים הביאה להתרופפות הסמכות, הן של ההורים והן של המחנכים. בעבר, הסמכות קבעה מה נכון. אבל, כאשר כבר לא ברור מה נכון, אובד קנה המידה של הדברים, וכל אחד קובע מה נכון ומה טוב – בשבילו.
עם הקריסה הערכית ועליית כוחו של הפרט, החלה גם קריסת המערכת החינוכית הישנה. כוחה של המערכת ההיא היה בהעברת מסרים ערכיים ורעיוניים וביצירת הזדהות אתם. השאיפה לאדם טוב יותר, לחברה צודקת והוגנת יותר, למלחמה במדכאים – הייתה נשמת אפה של התפיסה החינוכית ההיא. הייתה הסכמה רחבה שכך נכון ושכך צריך לחנך. אבל, משהתערפלו הערכים המוחלטים והפכו לסמני שאלה, והחברה החלה להתפורר תחת לחצו של הפרט – החלו התפיסות החינוכיות הישנות להישמע חלולות. אנחנו דיברנו אל עמיר בשם החברה והמוסר; הוא ענה לנו בשם האנוכיות והכוחנות של הפרט.
מול החניכים החדשים, המודעים לכוחם העולה, ומדברים בשם העיקרון האוניברסאלי של חופש הפרט, ניצבו המחנכים בהרגשת חולשה גדולה: אמונות העבר, שמהן שאבו את כוחם, לא עניינו עוד את הנוער החדש; בנוסף, אידיאולוגיה הומאנית חדשה לא הייתה עוד בנמצא. המצב החדש תבע התמודדות רבתי, אבל למחנכים לא היו הכלים המתאימים לכך. כל שהיה להם היו כלים מן העבר, ואלה כבר החלו מעלים חלודה, ולא היו שמישים עוד. מכיוון שהתהליך הזה קרה לא רק בבית הספר, אלא בחברה כולה, וההתמודדות הפנימית עם רוחות השינוי החדשות הפכה, למעשה, למלחמה בשתי חזיתות – הבינו המחנכים שמה שהם נלחמים עליו אינו ניתן עוד להגנה. התוצאה הייתה נסיגה חינוכית רבתי. הכול ננטש מאחור: האמונה באדם ובחברה טובים יותר, השאיפה לדו־שיח משמעותי עם החניכים, תפיסת החניך כאדם שלם והאמונה ביכולת החינוך לשנות ולהצעיד קדימה.
משמיצתה סוף־סוף הנסיגה הגדולה את עצמה, החלו להתברר ממדי ההרס. המקלט החדש, שבו התכנסו עתה כולם, היה מבנה אפור ותכליתי. למעשה, זה היה רק קניון: מקום שבו המוכרים – המורים – מנפקים את סחורתם לתלמידים. הסחורה היא הידע וההבנה של החומר. תפקיד הקונים – התלמידים – הוא לקלוט את החומר הזה.
כידוע, אין חלל ריק, לא בטבע ולא בחברה. אל תוך הטריטוריה, שנעזבה על ידי בתי הספר בתהליך הצמצום הגדול, נכנסו התלמידים, נושאי דגל חופש הפרט. אבל, מכיוון שהערכים ננטשו, ושיח חינוכי כבר איננו קיים, היה עתה הפרט משוחרר ממגבלות ומהקשרים חברתיים. הוא היה עתה חופשי מ־ ולא חופשי אל. במילים אחרות, הוא הפך ליצור פרא. כל אחד יכול היה לנהוג כרצונו. הפירוש המעשי של הדבר היה זכותו של הבריון להשתלט על החלש ממנו, להשפיל אותו ולהכאיב לו. החלש, במקרים רבים, היו גם המורים.
זהו, אם כן, מצב החינוך היום: מצד אחד, החניך הפרט, שכוחו התעצם, אבל אין לו גבולות ואין לו מה שימשוך אותו כלפי מעלה, אל הראוי; ומצד שני, בית הספר, שהצטמצם לתחום המובנה והבטוח יחסית של הלימודים התכליתיים, שפסגתם – בחינות הבגרות. החופש, שהיה תמיד ערך חברתי, הפך לערך־על מבודד וחסר כל הקשר. כביכול, הוא לבדו קיים בעולם. מצב זה אופפת, כענן, פסימיות עמוקה: אין עוד אמונה ביכולתו של האדם – החניך – להשתנות, ואין אמונה ביכולתו של בית הספר להביא לשינויו. היעלמותו של הדו־שיח מביאה לסגירות. הדבר יוצר כר נרחב לחששות, לחשדות ולאלימות.
במהלך עבודתי כמחנך, היו לי הזדמנויות רבות לבחון את תמונת המצב הזאת ולהרגיש את השלכותיה. בכל פעם נוכחתי מחדש שאכן אלה הם פני הדברים. מכיוון שכך, עלתה מעצמה השאלה מה אני עושה בקשר לכך. יכולתי, כמובן, לומר לעצמי – וזוהי תמיד מחשבה מנחמת – שזאת צרת רבים, ושהאחריות למצב מוטלת על חברת המבוגרים. אבל, מה התועלת באמירות כאלה, כאשר מה שקורה – קורה לי, כאן ועכשיו, כאשר מה שאני עושה כמחנך, נראה יותר ויותר כחלול וחסר כיוון?
הרגשתי, אפוא, הכרח להתמודד, גם אם תהיה התמודדותי זו רק טיפה בים. עליי להתעמת עם דברים שקורים, ובעיקר לנסות לפתח מהלכים חיוביים. פחות להגיב על דברים שליליים, ויותר ליזום ולחפש דרכים להתקדמות.
היה זה, לא פעם, תהליך מתסכל ואף מייאש. הלכתי בשטח לא ממופה, מלא בורות ומהמורות. ידעתי את הכיוון – את המטרה שאליה אני שואף – אך לא את הדרך. למעשה, הייתה זו התמודדות כמעט חסרת סיכוי. אבל, בצד הכישלונות, שלפעמים היו מהממים, היו גם הצלחות, ואתן – תחושות של התעלות ומלאות. האם הייתי עושה זאת אילו ידעתי מראש את מידת הקושי? אינני בטוח בכך. אני ער מאוד לכך שיכול היה להיות גם אחרת, שהחוט הדקיק שבו היה הכול תלוי, יכול היה בקלות להינתק. אבל, אני שמח עם התוצאה: היא נותנת צידוק למאמץ העצום שהושקע ולכאב הרב.
המטרה שהצבתי לעצמי הייתה ליצור מחדש חינוך לערכים ולהשקפת עולם, ולהופכו, תוך כדי כך, לחלק חשוב של בית הספר. אני אומר זאת היום במילים ברורות, אבל אז, בנקודת הפתיחה, וגם זמן רב לאחר מכן, אפילו המילים לא היו. לא ידעתי לנסח זאת במדויק ואף נרתעתי מן המילים הגבוהות האלה. כדי להשתמש בהן, צריך היה לפנות מחסום תודעתי – כל כך הן נשמעו זרות ורחוקות. מי שסייע לי, בלי להיות מודע לכך, היה הבן שלי, אילון. תודתי העמוקה לו על כך.
 
חינוך לערכים ולהשקפת עולם תפס בעבר מקום חשוב בבית הספר והיווה מרכיב מרכזי למסרים הערכיים שהועברו מכל חלקי החברה. אולם, עם בוא המסחור והתחרותיות, הוא נדחק לקרן זווית והפך כמעט למילת גנאי. החלָטתי להחזיר אותו לבית הספר, פירושה היה ליצור אותו מחדש. זו הייתה שפה שאבדה מן העולם. כדי להתחיל להשתמש בה, היה צורך ליצור את הכללים שלה ולעשותה מתאימה לשפה המדוברת היום.
צעד ראשון והכרחי היה לתת לכך מסגרת. כלומר, להקצות לעניין שיעור במסגרת המערכת. זו הייתה החלטה של בית הספר (המוסד), ועצם העובדה שכך נעשה מראה על ייחודו של המוסד החינוכי "בקעת כנרות". היה זה גם מעשה של נתינת אמון בי, שאעמוד מאחורי המילים ואמלא את השיעורים בתוכן ערכי.
התוכן היה שאלת המפתח. נטעתי כאן שתיל רך בסביבה עוינת וקשה. המוסד כבר היה בתהליך של אימוץ בחינות הבגרות, עם תרבות הציונים והספק החומר שהן הביאו אתן. אני התיימרתי להעמיד מול זה השקפה אחרת ותרבות אחרת – של הקשבה, כבוד לזולת ואמון בין בני אדם. אפילו מושג הזמן אמור היה להשתנות בשיעורים האלה: מזמן שנדחס – כדי להספיק חומר – לזמן שנפרש בהרחבה, שבו יש אפשרות להתלבט, להטיל ספק ולשמוע כל אחד. חייב הייתי, מהרגע הראשון, לחפש את אותם מרכיבים באישיות החניך שהלכו ונעלמו בלחץ המכבש של הספק החומר: הרגש, הפתיחות והאופטימיות. חייב הייתי לתת להם מוצא, והיה עליי לעשות זאת כך שזה ימשוך ויעורר ויגרום לחניכים לחשוב. רבים מהערכים שעליהם התחנכתי אני, ושנתפסו עוד לפני שנים ספורות כאקסיומות – הולכים ומתערערים היום ומוטלים בספק. כיצד מחנכים לערך שאיננו מוחלט? האם זה אפשרי? האם נכון לנהוג כך?
אלה היו הבעיות שליוו אותי למן נקודת הפתיחה.
מתוך אלה, עלתה שאלת הכלים: כיצד אני מיישם את הרעיונות האלה בכיתה? כיצד אני מביא אותם לחניכים? באיזה אמצעים אשתמש? האם, למשל, מותר לי לשאול כלים מן הבגרות עצמה? האם נכון יהיה לסכם את הלימוד הערכי בבחינת בגרות, ששאלותיה יהיו מכוונות לנושאים שלמדנו? בשאלת הכלים התלבטתי רבות, בעיקר בתקופות של שפל ואכזבות. רק אחרי שנים גיבשתי עמדה מוצקה. גם כלים שיצרתי, ושהוכיחו את עצמם בשעתם, נשברו עם הזמן, והכרח היה ליצור אחרים, מתאימים יותר, במקומם.
לנושא הכולל נתתי שם: "אני ואתה בחברה משתנה", ובקיצור: "חברה משתנה". בשם זה הוא ידוע גם היום בבית הספר.
הייתה זו עבודת בנייה מתמדת, רצופה משברים וכישלונות. לא פעם נראה היה שהדרך אובדת, שהגלים גבוהים מדי ושהספינה הזאת צפויה להתנפץ.
בכל זאת, לא הייתי לגמרי חסר ישע.
שני גורמים מסייעים חשובים עמדו לצדי:
 
ידעתי לאן אני רוצה להגיע וידעתי את הכיוון הכללי. לא ממש ידעתי איך, אבל ידעתי לאן. הדבר עזר לי גם בבניית הכלים. 
בית הספר שלי, "בקעת כנרות", לא היה בית ספר רגיל; היה זה בית ספר שנתן עדיפות ברורה לחינוך, ובהתאם, הוא נקרא "מוסד חינוכי", וכך היה מוכר על ידי כולם. הכיתות נקראו "קבוצות", כדי לבטא את תפקידן החברתי החשוב, ולכל קבוצה היה שם. הנערים לא נקראו "תלמידים", אלא "חניכים". זה לא היה עניין של סמנטיקה. הדבר נבע מהשקפת עולם מוצקה, שהייתה נחלת כולם: המחנכים, התלמידים וההורים. התנועה המתמדת בכיוון של השגיות ותכליתיות לא פסחה על המוסד. אבל, התפיסה החינוכית־הערכית המשיכה להנחות אותו, במידה רבה, גם כאשר בארץ כבר שלטה רוח אחרת. כך, היוזמה שלי לייסד את "חברה משתנה" נענתה ברצון ונתמכה לכל אורך הדרך. 
 
במשך הזמן הבינותי שיש כאן תהליך שחשוב להעלות על הכתב. הדבר קרה בשנה השישית או השביעית של שיעורי "חברה משתנה". עד אז היו כל האנרגיות שלי מופנות לתהליך של יצירת הנושא החדש והוראתו, והמחשבה על כתיבה רצופה כלל לא עלתה בדעתי. עתה, משהחלטתי על כתיבה, ניצבתי בפני בעיה: כיצד לשחזר את הדברים שקרו, שזיכרונם כבר כהה או אבד?
למזלי, וגם ביוזמתי, נכתבו על "חברה משתנה" כמה מאמרים בעיתונות הקיבוצית והארצית. בשחזור השנים האבודות הסתמכתי במידה רבה על המאמרים האלה, וכן על קטעים חד־פעמיים שכתבתי אני. מכאן ואילך, נכנסה הכתיבה למסלול רצוף, יחסית. בכל זאת, כאשר עברתי על הדפים הכתובים, נוכחתי שחסרות שתי שנים שבהן לא כתבתי כלל – כנראה בגלל העומס הנפשי הגדול. הספר הזה איננו, אפוא, היסטוריה שלמה של "חברה משתנה". ובכל זאת, נראה לי שהוא נותן תמונה טובה למדי של מה שקרה ושל התהליך החינוכי שגיבשתי.
הספר מספר את סיפור של תהליך שנמשך (עד כה) 15 שנה. עיקרו – אמונה והתמודדות. אמונה – ביכולתנו לקיים דו־שיח אמתי עם חניכינו, ביכולת החניך להשתנות וביכולתנו, כמחנכים, להשפיע ולהיות שותפים לשינוי הזה. זו אמונה באפשרות שלנו להצמיח מחדש ערכים והשקפת עולם, שישמשו לנו מצפן. התמודדות – עם ניכור, פחד ואטימות – תוצרי החברה המשפילה את החלש וסוגדת לחזק ולמצליח. וגם, לא פחות מכך, התמודדות עם עצמי – עם ייאוש, תחושות חוסר אונים וספקות; עם הקושי להתנתק ממוסכמות שעבר זמנן ולהסתכל על דברים מזווית אחרת; עם כעסים שמצטברים ומחפשים מוצא.
אני מקווה שהקורא ימצא כאן גם חלקים מעצמו – ממה שהוא מרגיש וחושב, משאֵלות שהוא שואל את עצמו ומתשובות שהוא מנסה לתת.