יופי גנוב 3 - אהבה גנובה

פרק 1

קאס

הייתה תקופה שבה הייתי מתוקה ונאיבית. צייתּי לחוק, התעסקתי בעניינים שלי וחייתי על פי הכללים. ואז התאהבתי בגנב ונתתי לו את ליבי. הוא אפילו לא היה צריך לגנוב אותו. מסרתי לו אותו עטוף, עם סרט יפה על מגש של כסף. ההשלכות הן העול שאני צריכה לשאת. מה שקרה לי הוא לא אשמתו של איש מלבדי. פתחתי את ליבי ואת רגליי לרווחה, בזמן שעצמתי את עיניי.

הייתי טיפשה שהתאהבתי באיאן הארט. הוא לא היה ראוי לליבי. הוא הזמין את רובֶּן, חבר בכנופיה שלו, לכוון אל אותו איבר שהענקתי לו במתנה, אחרי שהשיט אותי אל אמצע נהר הזמבזי והחזיק אותי כמו ברווז במטווח בתוך הסירה שלו. כאשר צללתי לתוך המים בניסיון חסר תוחלת לחמוק מהכדור, רובן ירה במקום זאת בצד גופי. נפלתי לתוך נהר שורץ תנינים והיפופוטמים, קבר נוח מאוד. למעשה, אין דרך אפקטיבית יותר להיפטר מגופה. המים הסוערים סחפו אותי על פני גלים רוגשים לאורך יותר מקילומטר, ואז הטילו אותי לתוך מפל.

הייתי צריכה לטבוע. הלב הפגום שלי היה צריך להפסיק לפעום. התנינים היו צריכים לגרור אותי לקרקעית, ההיפופוטמים היו צריכים לשסע את גופי לשניים, אבל אלוהי המים, ניאמי־ניאמי, ריחם עליי. במקום לקחת חיים של שניים, הוא לקח רק את החיים שצמחו בתוכי. הוא ירק אותי החוצה אל הגדה מתחת למפלים. הייתי מעדיפה שזה היה ההפך, אבל ניאמי־ניאמי הוא אל של אהבה טרגית. לאחר שהופרד מאשתו על ידי סכר מעשה ידי אדם, הוא מעריך את הסבל של אהבה לא־הדדית.

או שאולי הוא מעניש את האנושות.

הילדים המביאים מים מצאו אותי. הגברים נשאו אותי אל הבקתות. הנשים טיפלו בי.

אף לא אחד מהם אמר מילה לאיאן, האיש שמחזיק בבעלותו את האכסניה שעל גדות הנהר הזה, משום שפעם, בזמן מאושר יותר, הייתי אחת מהם. עבדתי, חייתי וצחקתי לצידם. אולי הם שתקו רק משום שהצלתי את בנגה ושחררתי אותם מהרוח הרעה שלבשה צורה של בבון.

טוב שאני רגילה להיאבק על הישרדות. אני נאבקת מיום שנולדתי.

באופן אירוני, ליבי החלש הפך אותי לחזקה. נדרשו לי שלושה חודשים להתאושש באופן מלא. הדרך להחלמה הייתה מכאיבה, ביותר ממובן אחד. החלק הפיזי היה הקל ביותר. החלק הקשה היה להתמודד עם האמת. איאן הורה להרוג אותי. החלק הגרוע ביותר היה האבל על התינוק שלי, התינוק שלנו, ומאוחר יותר הגילוי שלעולם לא יהיו לי ילדים אחרים.

חודש אחד מאוחר יותר, ביום חג המולד, איאן פיזר פרחים על המים והכריז שאני מתה.

זה מה שסיפרו לי הכפריים.

"איזה סוג של פרחים?" שאלתי.

"זה משנה?" הנשים ענו.

"כן," אמרתי. "זה משנה."

פריחת התפוז.

היה אפילו טקס. שונה, בנגה, וואטאידה וגאראי בכו כשהארון הורד אל הקרקע.

"מה הם קברו?" שאלתי.

מה הוא יכול היה לשים בארון המתים? האם הוא הכניס אותו ריק ובודד לתוך הקבר?

"את האקדח שאיאן נתן לך," וימבו אמר, "זה עם ידיות השנהב."

איאן עמד עם פני־אבן, הם אמרו, ולא הזיל דמעה אחת. הצלב ניצב על הגבעה המשקיפה על הנהר, המקום שאליו איאן לקח אותי לראות שקיעות, כשאמר לי שאוכל להיות מאושרת שם. תמיד חשבתי שהיה בו משהו סנטימנטלי. אחרת מדוע הוא קעקע אהבה, הישרדות וענווה על עורו? אני מניחה שנפלתי למצב הישרדות. הוא תכנן את הרצח שלי משום שהאמין שבגדתי בו. הוא לא אהב אותי מספיק כדי לתת לי להסביר. הוא אמר לי פעם שענווה פירושה לשאת את כל האשמה על הטעויות שעשינו, אך לא את כל הקרדיט על ההישגים שלנו.

הא. אני נושאת בכל האשמה על כך שאהבתי אותו.

עכשיו יש צלב באותו מקום ממש שבו הרינו את התינוק שלנו, ילד שהוא לעולם לא יֵדע שהיה קיים. זה אירוני, אך גם מתאים.

הכפריים העלו אותי אל ואן עם מספיק אוכל לשבוע, והנהג הבריח אותי מעבר לגבול אל תוך דרום אפריקה. אחרי הלילה שבו איאן גנב אותי, הוא נתן לי חמישה מיליון ראנד בחשבון זר. לא התכוונתי להשתמש בכסף, אבל הוצאתי קצת מזומנים. הדבר הראשון שקניתי היה אקדח. הדבר השני היה זהות בדויה. רשמית, אני מתה. אני כבר לא קסנדרה ז'ובר. אני יכולה להיות מי שאני רוצה להיות.

אני נשארת בתנועה בין בוצוואנה לדרום אפריקה, מתאמנת כל יום. עם כל יום שחולף, אני נעשית חזקה יותר ומהירה יותר. בעוד שפעם נשבעתי שלא אגע בכסף שאיאן נתן לי, עכשיו אני משתמשת בכספים אלה למטרה אחת בלבד — למצוא את האיש שהרג אותי. כשאמצא אותו, אהרוג אותו מייד בחזרה.

פרק 2

קאס

אינסטינקט טהור הוא זה שמביא אותי אל המוטל שמול הבר במפלי ויקטוריה. הערובה היחידה שיש לי לכך שאיאן הארט נמצא כאן היא שהיום חג המולד, יום השנה למותי הרשמי.

כן, יום השנה למותה של התינוקת שלי, אבל אני מנסה לא לחשוב עליה. אני חושבת על התינוקת שלנו כעל ילדה, כל כך הרבה בימים אלה. הכאב אכזרי מדי, והוא מסיח את דעתי מהמטרה שלי לאתר את איאן, וזו לא משימה קלה.

הכנופיה התפצלה. על פי מה שהצלחתי להבין, איאן פרש. הוא כבר לא שודד בתי קזינו, כספות ותכשיטים. כמוני, הוא מסתובב לו. ראו אותו בפרובינציה הצפון מערבית של דרום אפריקה, במוזמביק ואנגולה, אבל מעולם לא בזימבבואה. אני לא יודעת מה עלה בגורלם של ליאון ורובן, שני חברי הכנופיה האחרים, וגם לא אכפת לי. רובן לחץ על ההדק, אבל הוא פעל לפי פקודתו של איאן. בכל מקרה, לא את רובן אהבתי. העסק שלי הוא עם איאן. רובן הוא יעד למועד מאוחר יותר.

הלילה, ייתכן שאיאן כאן וייתכן שלא. זה הימור. הוא בא אל הבר אחרי הלוויה, כנראה כדי לחגוג את נצחונו. הוא נפטר ממני בהצלחה. הייתי משימה שיכול היה למחוק מהרשימה שלו. אני לא מעיזה לשאול באכסניה או לתחקר את הכפריים. כשעזבתי, כרתנו ברית לא לדבר שוב. הם הצילו אותי, אבל הם נאמנים לאיאן. הם היו מוכנים לעזור לי בגלל מה שהוא עשה, אבל עכשיו השתווינו. אם אחזור, לא אוכל לסמוך עליהם שלא ילשינו עליי. השערים של הנכס שלו עדיין תחת שמירה, ויש פטרולים סביב הגדרות. אומנם יש לי תכנית גיבוי איך להיכנס פנימה, אבל יהיו לי פחות אנשים להילחם בהם אם אוכל למצוא אותו לבדו.

שירה חזקה המגיעה מבחוץ מושכת את תשומת ליבי אל החלון המטונף.

מספר גברים שיכורים עושים את דרכם לאורך מגרש החניה של הבר, בצד השני של הכביש.

כשזרועותיהם מוטלות על כתפיהם של חבריהם, הם כושלים אל פינת מגרש החניה, היכן שחונות המוניות. בעלי משפחות נמצאים הערב בבית, שותים בירות ג'ינג'ר סביב עצי חג מולד עם אורות מנצנצים ומתנות כרוכות בנייר אדום וסרטים יפים. אנשים שאין להם אף אחד, משתכרים. אנשים שאין להם אף אחד, הולכים אל הבר כדי לשכוח שאין להם אף אחד, ובתקווה למצוא זיון.

אף כלי רכב חדש לא חונה במגרש החניה. פקחתי עין על הבר מאז שירדה החשכה. אם הוא לא יופיע עד אחת־עשרה, אני אבלה את הלילה במוטל ואזמין את טייס המטוס הקל להנחית אותי מחר בנכס של איאן. אתגנב אל הבונגלו ואפתיע אותו אם הוא שם. הטייס, שמציע טיסות תיירות מעל המפלים, יחכה להטיס אותי בחזרה אל העיירה. זאת תוכנית טובה, אבל כזו שאשתמש בה רק אם כל שאר התוכניות ייכשלו. הרעיון לחזור אל האכסניה גורם לחזה שלי להתכווץ. כבר עכשיו, העובדה שאני נמצאת בעיירה, גורמת לי להיות לא־שקטה. זה לא קל.

אני הודפת הצידה את הזיכרונות ומפנה את פניי לעבר המראה הסדוקה שעל הקיר. לאישה שמביטה בי יש שיער שחור מסופר לתספורת קארה קצרה, ועיניים ירוקות, הודות לעדשות המגע. הגוף שלי רזה יותר בימים אלה, פחות רך ופחות מקומר. זוויות עצמות הירך והכתפיים שלי חדות יותר, משקפות את הקצוות הנוקשים של מה שנמצא בפנים. אני לובשת חולצה צמודה ורודה וחצאית שחורה שנצמדת אל ירכיי. שולי החולצה מסתיימים מעל הטבור, והחצאית בקושי מכסה את ישבני. זו תלבושת זנותית שנועדה להיראות זולה. זה קל. מסוג התלבושות שמושכות גברים כמו דבורים אל צנצנת דבש. אני מתיזה על עצמי בושם בעל ריח של שערות סבתא, שקניתי בסופרמרקט. האיפור שלי כהה, שפתיי נוצצות ואדומות, והריסים שלי מזויפים. אני לא נראית דומה בכלל לאני הישנה. הלילה, אני סינדי.

"היי, מותק," אני אומרת, מתרגלת את המבטא החדש שלי. "רוצה לרקוד?"

כן, זה יעשה את העבודה.

אני לוקחת נשימה עמוקה, ממלאת את ריאותיי באוויר טחוב. ידיי יציבות כשאני מכניסה את האקדח, את הכסף, את תעודת הזהות המזויפת ואת הגלולות לתוך תיק ערב מכוסה נצנצים, המעוצב כמו זוג שפתיים ורודות עם לשון אדומה שמזדקרת החוצה. זוג נעליים כסופות עם עקב גבוה משלים את ההופעה. אני נוגעת בתליון העצם על חוט העור שסביב צווארי, לוחצת אצבע אל הקצה החד של גופו המפותל של אל הנהר, לפני שאני מכניסה אותו בין שדיי, מתחת לחולצה. דקירת הכאב מקרקעת אותי.

ואז אני מחכה.

עם קצת מזל, הלילה, גורלו של איאן הארט ישתנה.

פרק 3

איאן

עברה שנה, לא חזרתי אל האכסניה בזימבבואה מאז אותו יום שבו הוצאתי לה תעודת פטירה.

קאס.

אני עדיין מתקשה לומר את שמה, אפילו אם רק בראשי. ועם זאת השם שלה — היא — תמיד שם, נוכחות יודעת־כול, יצור חי תחת עצם החזה שלי. רוב הזמן אני מסתדר, בכך שאני ממלא את ימיי בפעילות. אולם, בימים כמו היום, הזיכרונות לא מניחים לי למצוא שלווה.

אני טס לשם במסוק. מאחר שהיה לי הרבה זמן פנוי השנה, עשיתי רישיון טיס, כטייס פרטי למסוקים, והזמנתי ערכה לבניית מסוק עם ארבעה מושבים מפלורידה, ארצות הברית, והרכבתי אותו בעצמי. זה עזר לי להעסיק את עצמי.

הצוות לא נמצא כאן כדי לקדם את פניי, כשאני נוחת בקרחת היער ליד הכניסה הראשית. האנשים בחופשה לרגל החג, מבלים את חג המולד עם משפחותיהם. בסדר. אני אהיה כן. לא הודעתי להם שאני מתכוון לבוא לבקר. אחרי המוות של קאס, מערכת היחסים בינינו מעולם לא חזרה להיות מה שהייתה. כל אספקט של חיי התפרק.

הבניין הראשי חשוך ולא מסביר פנים. האווירה מדכאת למדי. היכן שפעם הייתה תחושה של שיבה הביתה, עכשיו יש רק רגשות אשמה. הרגשות הללו הם חלק ממה שהאכסניה מייצגת. הם מקועקעים בתוך ההוויה שלי.

אני לא הולך אל הבונגלו, המקום שבו הנוכחות שלה מרחפת באוויר. אני קורס על הספה במשרד. עברתי עשרים וארבע שעות בלי לעצום עין, אבל למרות עייפותי, השינה אינה מגיעה. לא שהגעתי לכאן לישון. אני כאן מסיבה שונה.

אני מוותר, אוסף את הזר שרכשתי מבחור ברסטנבורג. אני משלם לו הון תועפות כדי לגדל פריחות תפוז בחממה במשך כל ימות השנה. אני לוקח רובה ומכניס את קופסת הפרחים לג'יפ. אחרי שאני סוגר את הקופסה על מנת שעלי הכותרת העדינים לא ייפגעו מהטלטלה, אני עושה את דרכי אל נקודת התצפית שליד הנהר.

הצלב ניצב בודד על הגבעה, אבל יש לו את היתרון של הנוף. המבנה העשוי עץ הוא קו מתאר כהה של צער בתוך הגוונים הכתומים של שעת בין הערביים, תזכורת עגומה לפגמים ולחטאים שלי. אני מוציא בזהירות את הפרחים מהקופסה, מעניש את עצמי, כשאני שואף לקרבי את הניחוח המתוק של הפריחה. פאק. אני נזרק אל העבר, אל בית חווה נטוש באמצע השדה, ואל מלאך על שולחן המטבח שנמצאת מתחתיי. המילים שלחשתי לה, גזר הדין שחרצתי על חייה, חוזרים לרדוף אותי.

את שלי.

ברגע שהמחשבה הזו נשברת במוחי, זיכרונות נוספים מגיעים ומציפים אותי. תמונה של פניה כשהיא מחייכת אליי מערוגה של כרובים מבזיקה במוחי. אני רואה את הברק של עיניה הכחולות, כשאני אוחז בחגורת הג'ינס שלה ומושך אותה אליי. אני שומע אותה משתנקת ממשב הרוח שחולף על פני העמק, אבל זו רק לחישת פנטום, שגורמת לשערות שעל עורפי לסמור.

אני בולע את הכאב שהולך ומתהווה בחזי. הפגיעות ממלאת את הריקנות שבתוכי, עד שזה הדבר היחיד שאני נושם וטועם. אני שואף את זה לתוך ריאותיי ומרגיש את המרירות על לשוני. אני מעביר את אצבעותיי על הפרחים, נותן לקוצים שעל הגבעולים לדקור את עורי. טיפת דם מופיעה על אגודלי.

אם כאב פיזי היה יכול להחליש את היגון שאני חש בקרבי, כבר הייתי הופך למזוכיסט. תוך הקפדה מרבית, אני תולה את הזר על החלק העליון של הצלב ותוחב את ידיי לכיסיי כשאני פוסע אחורה להתרשם מהמראה.

רעש של אופנוע עוקר אותי מהרגע. הישרדות היא הערך שהופך אותי לערני. זו הבטחה לעצמי, החרותה על עורי, אחרת, יכולתי להשליך את המגבת כבר לפני זמן רב. אני עומד על המשמר, מוכן לאחוז ברובה, אבל ההארלי הישן שאני מחזיק במתחם הוא זה שמתגלה לעיניי בתוך ענן אבק על דרך העפר.

אני מזהה את הרוכב זמן רב לפני שהוא מגיע אליי. יש רק אדם אחד שלובש מעיל עור כמו עור שני.

אחי הצעיר חונה על הדרך. הוא מסיר את הקסדה ומנער את שערו. השיער שלו צמח. הוא נעשה גדול יותר. הוא כנראה מרים משקולות. הוא משאיר את הקסדה על המושב האחורי ועושה את דרכו אליי.

במשך זמן מה אנחנו עומדים בדממה מול הצלב. הוא תולש אחד מהעשבים הגבוהים ומכניס אותו לפיו. הוא לועס אותו ומביט בפרחים הטריים. פניו אינן מסגירות דבר, אבל חרטה חרותה בתוך הקמטים העמוקים של פיו.

ליאון הוא זה ששובר לבסוף את השתיקה. "עברה שנה."

וחודש. היא מתה בנובמבר.

הוא יורק את העשב הלעוס על הקרקע. "אתה צריך לשחרר את זה, אחרת זה יאכל אותך חי."

זה אוכל גם אותו, אחרת הוא לא היה נמנע מלהגיע לאכסניה, כמוני. "איך ידעת שאני אהיה כאן?"

הוא מושך בכתפו, מבטו ממוקד במרחק שמעבר לצלב. "הגיוני."

מאז שזה קרה, הכנופיה כבר לא קיימת. הכול התפרק. כל אחד הלך לדרכו. אני הלכתי לחפש פעילות כדי לגרש את רוחות הרפאים שלי, וליאון הלך לפתח אפליקציות לראש משפחת פשע ביוהנסבורג.

"איך העבודה החדשה?" אני שואל, בועט בגוש אדמה.

"נהדרת. אני נהנה מהאתגר."

אני מעביר את מבטי אליו. "העמסת שרירים. אתה מתאמן?"

"רק שומר על כושר."

שומר על עצמו, הוא מתכוון. בעולם שלנו, רק החזקים ביותר שורדים. "כל הכבוד."

"ברצינות, איאן." הוא פונה אליי. "תחזור איתי ליוהנסבורג. יש לי שם איזו עבודה לגמור. נוכל לשתות כמה בירות ולחגוג את חג המולד, לקנות כמה מתנות להחליף וכל זה."

אני כמעט מחייך כשאני שומע את זה. "אתה תקנה לי מתנה ותעטוף אותה?"

הא מחייך. "לא. מה דעתך על בקבוק רום? אני אביא כמה נשים קלילות."

מהמילה 'נשים' הבטן שלי מתכווצת. הכול בתוכי קופא. לא עמד לי בגלל אישה מאז קאס. הדרך היחידה שבה אני מסוגל לגמור היא בתוך כף היד שלי, כשבראש שלי תמונה של שיער פלטינה ועיניים כחולות.

כאילו קולט את הטעות שלו, פניו מרצינות. "בוא איתי. אני אסיים את העבודה, ואז נוכל לבלות במוזמביק כמה ימים. שמש, דיג, ואלכוהול. מה אתה אומר?"

"יש לי עבודה," אני משקר.

"אתה לא צריך את הכסף."

"זה מחזיק אותי עסוק."

הוא מזיז את לסתו מצד לצד. "יש לי טיסה בעוד שעה."

אני שולח מבט אל הנהר. "אני לא אהיה עליה."

הוא מהרהר בשקט בסירוב. אחרי זמן מה, הוא אומר, "אם אתה צריך חבר, אתה יודע איפה למצוא אותי."

"תודה." אני שולף את הדבר הקרוב ביותר לחיוך מתוך שרידי נשמתי ומציע לו פירור. "אני מעריך את זה."

הוא מהנהן. "חג מולד שמח."

"חג מולד שמח."

הוא לא מביט אחורה כשהוא פוסע אל האופנוע שלו, עולה עליו וחובש את הקסדה. שאגת המנוע חותכת את הדממה, מפרה את השלווה, וזמן קצר לאחר מכן, היא לא יותר מאשר המהום במרחק.

אני נשאר שם עד שהחשכה בולעת את קווי המתאר המגדירים את הצלב, עד שהלא־נכון מחלחל החוצה, והנכון אינו דורש כל פעולה מלבד לשרוד.

הישרדות.

אם נדרשות תריסר בירות כדי לשכוח, שיהיה כך. אני לא בררן בכל הנוגע לשיטות שלי.

אני מתניע את המכונית, נוסע אל האכסניה ומתקלח בחדר האמבטיה של האורחים. אחרי שאני מחליף לטישרט וג'ינס נקיים, אני נוסע ומתרחק מרוחות הרפאים שרודפות אותי, בדיוק כפי שעשיתי לפני שנה. לפחות בבר שבעיירה יהיו עוד אנשים כמוני, אנשים שבורחים מעצמם. אפילו אם אשב לבד, אני לא ארגיש כאילו אני הלוזר היחיד.

הבר נמצא בשולי העיירה, קרוב לגבול עם זמביה. זה מקום עלוב עם חזית צהובה, דהויה, ושלט ניאון מת שעליו כתוב בירה. שומרים על הזכות להכניס לקוחות — כתוב באותיות שחורות מעל הדלת. ריבועי הזכוכית של הדלת מלוכלכים, אבל האור העמום שבפנים נראה מזמין. קל יותר ללכת לאיבוד בתוך אור עמום של מנורות מאשר לעמוד לבדיקה תחת אור בוהק של נורת להט.

הדלת חורקת כשאני פותח אותה. עשן סיגריות ממלא את האוויר. שיר של להקה מקומית מתנגן מרמקולים המורכבים על הקירות. אני מסוגל להתמודד עם כל דבר, כל עוד זה לא מזמור חג מולד. כמה גברים קשישים יושבים סביב השולחנות המפוזרים, אוחזים במשקאות ומשחקים בקלפים. שני בחורים צעירים יותר יושבים ליד הבר, מעשנים ומפטפטים עם הברמנית, שנשענת על מרפקיה על הדלפק ומפוצצת מסטיק. כל אחד מהם מחזיק כוס שוט ובקבוק סמבוקה בצד.

אני לוקח את הפינה הרחוקה, מזמין בירה ומתרווח לי בצללים.

"תמשיכי להזרים אותן," אני אומר לברמנית.

אומנם באתי עם הג'יפ, אבל לקחתי בחשבון שיש מוטל מעבר לכביש. אני אהיה מחוק לגמרי, כמו שאני מתכנן, ואוכל להישאר לישון שם בלילה. המזרנים המעופשים והגבשושיים של החדרים העלובים טובים יותר מהספה במשרד. חדר מלוכלך כאן עדיף על הזיכרונות שממתינים לי שם, מדי לילה.

כשהברמנית מניחה מולי זמבזי, אני פותח את הפקק ומטה אחורה את הבקבוק. אני לוגם מחצית מהבירה בארבע לגימות ארוכות, ובו־זמנית פוקח עין על הדלת. מסדרון קצר מוביל אל חדר השירותים, אבל אין דלת אחורית. יש רק כניסה אחת שצריך לתצפת עליה.

האקדח שבחגורתי הוא משקל מרגיע. הקפדתי שאף אחד לא יעקוב אחריי מהאכסניה, ושאף שוטר לא יסתובב בחוץ ליד הכניסה. עם המשאבים המוגבלים של המשטרה, אני בספק אם הם פוקחים עין על האכסניה עשרים וארבע שעות ביממה. אחרי שנה בלי שום סימן ממני, הם היו אמורים לוותר, אבל לעולם אין לדעת. אולי מישהו חכם שם לב לתאריך ולמשמעות של חג המולד.

כשאני שומט את ראשי לאחור כדי לסיים את מה שנשאר מהבירה, הדלת נפתחת. אני נדרך, אבל זאת רק אישה — זונה, על פי המראה שלה. חולצה הדוקה, חצאית קשירה ועקבי זיין־אותי. שדיים קטנים וישבן עגול. באופן רגיל, לא הייתי מזכה אותה במבט נוסף, אבל האופן שבו הזין שלי מגיב, הוא זה שגורם לי לזוז. שדיים קטנים וישבן עגול הם ההעדפות שלי, אבל השיער השחור והתספורת הקצרה לא מתאימים.

כך גם הניחוח של הבושם הזול והעיניים הירוקות שהיא נועצת בי, כשהיא מתיישבת ליד שרפרף הבר הסמוך לשלי.

תוך שנייה, עומד לי. דווקא הלילה, מכל הלילות, הזין שלי החליט ששנת השבתון נגמרה. זה גורם לי להסתקרן לגביה. אני לא מתכנן לתת לה עבודה, אבל היא מעוררת בי עניין.

היא פותחת שפתיים עסיסיות, מבריקות, ושואלת במבטא, שאני לא מצליח לזהות, "אתה לא מתכוון לקנות לי משקה?" ומניחה תיק נוצץ על הדלפק.

מבטי נשלח אל תיק הערב המכוער, המנצנץ, לפני שהוא נשלח אל ירכיה החיוורות. כשאני מחזיר את מבטי אל פניה, אני קולט את הגיחוך היודע שלה. היא יודעת שלגברים עומד בגללה.

"מה היית רוצה?" אני שואל.

"מה שאתה שותה."

אני מסמן לברמנית. "בירה לשכנה שלי."

החיוך שלה מפתה. "אני שמחה שלא אמרת בשביל הגברת."

הביצים שלי מתכווצות כל כך עד שהן פשוט מתאבנות. בשביל זונה שאני לא מכיר. בשביל שחור וירוק, לא בלונדיני וכחול. "את לא? גברת?"

"לא," היא אומרת באיטיות, מביטה בי במבט לוהט.

זה הרגע שבו ליאון היה אומר לי ללכת על זה. אם הוא היה בנעליי, הוא היה קופץ עליה תוך שנייה. הוא היה אומר לי לשבור את היובש ולגמור עם זה, אבל כל עוד המילה אהבה חרותה על עורי, אני לא מסוגל. המילה הזאת הייתה יכולה באותה מידה להיחרת על ליבי, והלב שלי שייך למישהי אחרת.

בטוב או ברע. בחיים ובמוות.

כשהיא כנראה חשה שההתעניינות שלי גוועת, למרות שהזין שלי הולך ומתעבה, היא מוסיפה במהירות, "אבל אני יכולה להיות כל דבר שתרצה שאהיה."

"ממש צריכה כסף?" אני לוקח עוד לגימה מהבירה שלי. היא לא נגעה עדיין בשלה.

"אולי אני ממש צריכה משהו אחר," היא אומרת.

אני לא רוצה להעליב אותה בכך שאזרוק לה שטרות בפרצוף, אז אני אומר, "אני יכול לתת לך קצת. כסף, כלומר. את לא צריכה למכור שום דבר בשביל זה."

כעס מבזיק על פניה. "אני לא צריכה את הכסף שלך."

בטח. זה לא מה שהבגדים שלה אומרים. "אל תיקחי את זה אישית."

"לקחת את מה אישית?" היא שואלת, עם עוד ניצוצות של כעס.

הזין שלי מתנועע. פאק. הגישה החוצפנית שלה רק גורמת לזין שלי לעמוד עוד יותר, מקשה עליי עוד יותר לסרב לה. "את הדחייה."

היא מחייכת, למרות שאני מתרשם שהיא הייתה מעדיפה לגחך בבוז. היא מביטה במבט חד על הבליטה שבתוך מכנסי הג'ינס שלי. "אני יודעת שאתה רוצה אותי."

"כן, טוב." אני מצמיד את צוואר הבקבוק אל שפתיי."לרצות ולקחת אלה שני דברים שונים."

הלחיים שלה מסמיקות קצת. אני לא יודע לומר אם זה בגלל כעס או בשל התעוררות, אבל אני כן יודע שזה לא ממבוכה. הבחורה הזאת לא מרגישה רע לגבי עצמה. זה לא הווייב שאני קולט. יש לה ביטחון עצמי. היא תהיה בטוחה בעצמה בקשר לסקס. פאק. אני צריך להפסיק לחשוב על סקס. לגמרי אסור לי לדמיין איזה טעם יהיה לכוס שלה, ואיך הוא ייראה.

אני זוקף את כתפיי, מנער מעליי את הגירוי הלא־מתאים שנוכחותה מעוררת בי. יש הרבה זונות בסביבה, אבל רובן נמצאות בצד הזוהר יותר של הגבול, בזמביה. יש להם בצד ההוא שוק פורח של תיירים. הייתה תקופה שבה ליאון, רובן ואני ניצלנו את הזמינות הזאת, אבל זה היה לפני שגנבתי לעצמי חברה.

כמו תמיד, החזה שלי מתכווץ מהמחשבה. אני הודף אותה ממני כמעט בגסות, לא מוכן לטבוע עדיין בכאב הזה. אותו אשמור לאחר כך, כשאהיה שיכור מסריח. כרגע, אני מתמקד ביצור האנושי המפתיע שלידי, שיהיה לה הרבה יותר בטוח ועדיף לשרת את הלקוחות הנמצאים בברים היוקרתיים יותר שבקזינו. מה לעזאזל היא עושה במאורה הזאת?

אני לא מצליח להתאפק, ושואל, "את צריכה הסעה לאיזה מקום?"

חוכמת רחוב או לא, זה לא בטוח לתת לה להסתובב כאן לבד. כבר עכשיו, הבחורים בבר תוקעים בה עיניים. אפילו אצל כמה מהגברים הקשישים יותר רואים זקפה.

היא מניחה את סנטרה בתוך כף ידהּ. "על איזה מקום חשבת?"

"איפה את לנה?"

"מוטל," היא מסיטה את ראשה לכיוון ההוא. "יש לי חדר. הוא ממש מעבר לכביש."

אני מסתובב בכיסאי, עם הפנים אליה. "אני אלווה אותך, אראה שאת מגיעה בשלום, אבל שום דבר לא יקרה. את מבינה?"

היא מעפעפת בריסים המלאכותיים שלה. "אוקיי. אם אתה אומר."

אני מטה את ראשי לעבר הבירה הלא־נגועה שלה. "את מתכוונת לשתות את זה?"

"כן." היא קופצת מכיסא הבר שלה ומיישרת את חצאיתה כדי לכסות את התחתונים שלה, אבל לא לפני שהצלחתי להציץ בתחרה בצבע ורוד־סוכרייה שלה. "אני רק צריכה ללכת לשירותים קודם."

המשך הפרק בספר המלא