פרולוג
אורורה
קיים קשר הדוק בין שנאה ואהבה.
שתיהן עשויות להיות עוצרות נשימה, שתיהן עשויות לשתק אותנו בעוצמות שלהן. הן מייצגות את שיאי הרגש האנושי. הן אמורות להיות הפכים מוחלטים, מופרדות זו מזו בקשת עצומה של רגשות אחרים, פחות עוצמתיים, אבל לא תמיד זה כך, וכשמדובר בנביו, זה בהחלט לא היה כך עבורי. במקרה שלי, אהבה ושנאה היו מאהבות רעילות שרקדו את הטנגו ההרסני שלהן בתוך הגוף שלי.
לא האמנתי שהן יכולות להתקיים זו לצד זו. ובכל זאת, כך היה. האהבה והשנאה שיחקו משיכות חבל עם מיתרי הלב שלי, והתישו אותי עם המאבק הפנימי התמידי שחוויתי.
אהבתי את נביו פלקון כמעט מחצית מהילדות שלי ולאורך כל תקופת הנעורים, עד שהבנתי שאני חייבת ללמוד לשנוא אותו אם אני רוצה לצאת מזה ללא פגע.
אבל זאת כבר לא באמת הייתה אפשרות.
לא פיזית.
לא מנטלית.
לנביו הייתה היכולת לפגוע בי הרבה יותר מכפי שהוא כבר פגע.
ידעתי שאני חייבת לעצור אותו.
אבל לא הייתי בטוחה שאני מסוגלת.
והנורא מכול, היה בי משהו שאפילו לא רצה לנסות. משהו שרצה להסתכן בשיברון לב ובכאב רק כדי להיות איתו. משהו בתוכי היה מכור לרכבת ההרים של השנאה והאהבה שלנו, כמו שנביו היה מכור לציד הלילי שלו.
אולי זה היה כוח־העל של נביו — לגרום לך להשתוקק למשהו שיש לו הכוח להרוס אותך.
הייתי מאוהבת, אבל לא הייתי עיוורת.
נביו היה התגלמות של הרס צרוף, ומתישהו לאורך הדרך אני הפכתי לנזק משני.
נביו
לפעמים רציתי לפגוע בכולם, אבל היו אנשים מסוימים שבאופן קבוע רציתי להציל קצת יותר מכפי שרציתי לפגוע בהם. להציל אותם מעצמי. הבעיה הייתה שבכל יום שחלף הייתי קצת פחות בטוח מי מחזיק במושכות, אני או המפלצת. מפלצת שהצחינה מדם וביקשה לרצוח.
כנראה טעיתי כשחשבתי שיש הבדל ביני ובין המפלצת.
1
נביו
גיל תשע־עשרה
אני לא בטוח מי היה הראשון שכינה את מסימו, אלסיו ואותי השילוש הלא קדוש. אולי סביו.
היה לו כישרון להמציא כינויים מחוכמים. מאז שאני זוכר את עצמי, התאומה שלי גרטה הייתה פני־בובה ואני הייתי קוץ בתחת. וזה הרבה לפני שמימשתי את ההבטחה הטמונה בשם וזיינתי את הבחורה הראשונה מאחור.
אני מניח שהשילוש הלא קדוש היה שם הולם, אם כי כל השוואה למשהו שקשור לכנסייה הייתה ללא ספק חילול הקודש בהתחשב בפעילויות הליליות שלנו.
מוזיקה רעמה מהרמקולים של הדודג' ראם השחורה שלי. שחורה לגמרי, כמו הבגדים שלנו, מהנעליים הכבדות עם חרטומי הפלדה, דרך מכנסי הדגמ"ח השחורים, צמידי העור העבים, הבנדנות, כובעי הגרב, ועד לכלי הנשק, כולל הסכינים.
הכול שחור, כמו הנשמה שלנו, אפילו שלפעמים אהבתי את ההבזק של להב כסוף ואת הדרך שבה מבטי האימה של הקורבנות שלנו משתקפים ממנו.
בתוך המכונית בהק אור אדום מלוח המחוונים ומנוריות הלד הקטנות המשובצות בקונסולה המרכזית ובדלתות.
אפילו הפנסים הקדמיים האירו בגוון אדום.
האדום, בגלל הדם, שיכתים בקרוב את העור ואת הבגדים שלנו. הדופק שלי האיץ בציפייה רק מהמחשבה על הריח ועל המרקם הרך.
מסימו גלגל עיניים לא פעם על הסמליות המוגזמת, כמו שהוא קרא לזה, מאפיין שהוא ייחס לכנסייה הממסדית כדרך לסמם את ההמונים. ובכל זאת, הוא אף פעם לא לבש בפשיטות שלנו צבע אחר חוץ משחור, וזה בהחלט לא נבע מלחץ חברתי. דברים כאלה לא השפיעו עליו.
ירדתי מהכביש הסלול אל דרך עפר ארוכה. שלטים ענקיים שהכריזו אין מעבר, הסגת גבול תיענה בירי ומלכודות בשטח קידמו את פנינו. מעולה!
מסימו זרק את כובע הגרב שלו אל המושב האחורי. שערו החום כהה, בהיר משלי בכמה גוונים, נמעך על המצח שלו. הוא פרע אותו במהירות עד שהשיער נפל בחופשיות רבה יותר. החנקתי צחוק. לא גנדרן בתחת שלי. "לא נראה לי שנצטרך להסתיר כאן את הפנים שלנו," הוא אמר.
כובע הגרב שלי היה משוך למעלה על הראש, מחזיק את השיער שלא ייפול לי על הפנים. בניגוד למסימו, שנאתי שהשיער נכנס לי לעיניים, וזאת גם הסיבה שנהגתי להסתפר קצר יותר ממנו, אם כי שנינו גילחנו את השיער בצדדים ומאחורה. "זאת לא שאלה של מה שצריך, אלא של כיף. אנשים מתחרפנים מזה שהם לא רואים את הפנים שלנו."
"הם מתחרפנים דווקא כשהם כן רואים את הפנים שלך. פנים של בן זונה מטורף צמא דם. אין אחד שזה לא מבהיל אותו," אמר אלסיו שישב לידי, כשאחת הרגליים שלו מונחת על הדשבורד. השיער שלו היה ארוך כמו של מסימו, אבל בגלל התלתלים הוא תמיד הזדקר בסגנון של גולשים. כאילו ילד כמוהו היה מתקרב בכלל לגלשן — אולי רק כדי לרסק בעזרתו ראש של מישהו. "מי זה הלילה?"
לאלסיו היה תסביך רובין הוד. הוא אומנם אהב את המרדף וההרג, אבל היה צריך סיבה שתשקיט לו את המצפון. הוא תמיד היה מודאג כשהגיע התור שלי לבחור את הקורבנות שלנו, אפילו שבדרך כלל דאגתי שתהיה להם היסטוריה ראויה.
"אל תדאג, ההרג שלהם יעשה לך הרגשה חמימה ונעימה מבפנים."
"מאורת סמים," אמר אלסיו ברגע שחניתי מול הצריף, באמת כבר לא נשאר שם הרבה בשלב זה. מהחלונות הפתוחים עלתה צחנת שתן חתולים וביצים סרוחות, שהסגירה מעל לכל ספק את עיסוקם של יושבי הבית.
תריס תלוש למחצה זז בחלון השמאלי. לחצתי על הגז והמכונית זינקה קדימה. מטח יריות פגע בארגז הטנדר שלי, מהצליל זה נשמע כמו רובה ציד. יעלה הון לתקן את זה.
חרקתי שיניים ואמרתי, "בפעם הבאה שניסע לבקר נרקומנים, ניקח את הרכב שלך. הקורבנות הנחמדים לא מנסים לפרק לך את המכונית כשאתה מגיע לביקור."
אלסיו גלגל עיניים ואז כיוון החוצה את הנשק החצי אוטומטי שלו וירה כמה יריות. לא באתי לכאן כדי לירות במישהו בטעות. הכיף נגמר מהר מדי.
לרובים היה מקום וזמן, אבל לא בפשיטות הליליות שלנו. זה היה עונג צרוף. הייתי צריך להרגיש ולהריח דם, לא אבקת שריפה.
חניתי מעבר לפינה, פתחתי את הדלת ויצאתי מהמכונית. עברתי לעמידה שפופה עם כובע הגרב עדיין משוך על הראש שלי, ורצתי לאורך קיר הבניין עד שהגעתי לדלת אחורית. מבט מעבר לכתף אישר לי שאלסיו ומסימו הולכים אחריי. הנשקים של שניהם היו שלופים, אבל לי הייתה רק סכין טקטית משוננת ביד. זאת הייתה הרכישה האחרונה שלי והייתי להוט לנסות אותה. פתחתי את הדלת בבעיטה. כבר לא היה שום טעם לנסות להתגנב בשקט.
הגיע הרגע לכיף רציני.
נכנסתי למטבח מטונף שאף אחד לא בישל בו כבר הרבה זמן, אם לשפוט לפי ערמת הסירים המלוכלכים על הכיריים. לחם פרוס עבש וגבינה מעובדת היו מצרכי המזון היחידים שם, והייתה לי תחושה שהטמבלים האלה עדיין אכלו את זה. כשאתה מסומם מהתחת, עובש הוא הבעיה האחרונה שמטרידה אותך. הסירחון היה מטרד. זבל, טחב ומשהו עם ריח מתקתק של ריקבון. אני בטח אצטרך לגרור החוצה את הבני זונות כדי לענות אותם, אחרת לא אוכל אפילו להריח את הדם המטונף שלהם.
משהו חרק לימיני ודלת צרה של מחסן נפתחה. מה שנראה כמו זומבי עם שיניים חסרות ושיער מקורזל מחומצן התקדם לעברי בצעדים כושלים עם גרזן בידו. חייכתי, חמקתי מהנפת הגרזן האומללה, ונעצתי את הסכין שלי כלפי מעלה לתוך כלוב הצלעות של התוקף שלי. רק אחרי סיבוב של מפרק כף היד, כדי להסב נזק מרבי, שלפתי את הסכין החוצה. דם ניתז מהפצע ואני התרחקתי מייד כדי לחמוק ממנו — יש דם טוב ויש דם רע, וזה היה דם רע — למרות זאת, כמה טיפות עדיין השפריצו והגיעו אל הגרון והחזה שלי. הזומבי מעד לכיווני בקרב המוות שלו. קמתי על הרגליים והדפתי אותו ממני. הוא עף לאחור ונפל אל הרצפה, מלווה בצליל של עצמות מתרסקות וקומקום שורק.
עכשיו שלא הייתי בתנועה, גיליתי שהתוקף שלי היה בעצם אישה. היה קשה לנחש את גילה בגלל מצבו של הגוף שלה אחרי שנים של שימוש בסמים. חלוק האמבט שלה נפתח לרווחה והיא שכבה שם חשופה. הציצים ושפתי הכוס שלה נראו כמו אוזניים נפולות של באסט האונד. חלק גדול מהעור שלה היה מכוסה בשלפוחיות, שעל פי הניחוש שלי היו התוצאה של מחלת מין כלשהי.
"פאק," מלמלתי וניגשתי במהירות לכיור כדי לשטוף את הדם מהעור שלי. עדיין לא היו לי פצעים פתוחים ולא נגעתי בפצעים שלה, אבל לא רציתי להסתכן. אחרי שסיימתי, התקדמתי במהירות אל הדלת שהובילה אל מסדרון עם גרם מדרגות שירד לתוך מרתף חשוך.
"עגבת והרפס באיברי מין, אל תיגע בה," אמר מסימו.
"תודה על העצה," מלמלתי והצבעתי על הדם שהכתים את בגדיי. דוד נינו יצטרך לעשות לי בדיקות דם אחר כך. שוב.
יצטרך להישפך עוד הרבה מאוד דם כדי להכניס אותי למצב רוח של סקס־אחרי־עינויים, שהיה מסורת מבוססת שלא הייתי רוצה לוותר עליה בגלל ציצים נפולים של זונה נרקומנית.
"התכוונתי לאלסיו."
אלסיו זקר אצבע משולשת לכיוון שלנו ועטף את הגופה בשטיח. נדתי בראשי אבל לא אמרתי כלום. כבר הייתי רגיל לזה. אם יום אחד הוא יתחיל להתפלל על הקורבנות שלנו, הוא יצטרך לצאת למסעות הרג לבדו.
"לא היית צריך להרוג אותה. סביר להניח שהיא רק קורבן של נסיבות."
פלטתי נחרה. "היא ניסתה לפצח לי את הגולגולת בגרזן. לכל עבריין יש בעבר שלו איזה סיפור קורע לב. פאק, ממש בא לי לבכות. אפילו עליי אפשר להגיד שאני קורבן של נסיבות. תבטיח לי שלא תעטוף אותי בשטיח מלוכלך אם איהרג." אלסיו השפיל מבט אל הגופה. "חוץ מזה, היא צעירה מכדי להיות הזונה הנרקומנית שאתה רוצה למצוא."
מסימו הסתכל עליי בחשש. מאז שאלסיו גילה שקיארה ונינו הם לא הוריו הביולוגיים, הוא לטש מבטים אל כל נרקומנית כאילו היא עשויה להיות אימא שלו. הניחוש שלי היה שהיא נרקבת איפשהו במדבר.
ירייה של רובה ציד ממש לידי ניקבה את משקוף העץ ברעש מחריש אוזניים. מסימו ואני ירדנו אל הברכיים, ואלסיו קפץ לתוך המחסן. לפחות היה לו מספיק שכל לא לשכב על הגופה. קיארה לא תגיב טוב אם הוא יידבק בעגבת.
"עכשיו, תפסיק להתאבל על הזונה ותעזור לנו לתפוס את הבני זונות כדי שנוכל להתחיל בַּכיף," נהמתי והתחלתי לאבד סבלנות. תמיד הייתה לו יותר חמלה מאשר למסימו ולי, אבל החדשות על הזונה שהוציאה אותו מהחור שלה באמת השפיעו עליו.
זחלתי לכיוון המשקוף והצצתי אל המסדרון. הירייה לא הייתה יכולה להגיע מהמרתף, אם כי קולות התזוזה למטה רמזו שיש שם אנשים. מהדלת מולנו הציץ ראש — ג'ינג'י מכוער, שכל הפרצוף שלו היה מלא בשלפוחיות דומות לאלה של הזונה הנרקומנית המתה. באמת קיוויתי שהסתומים האלה לא התרבו ביניהם כמו שפנים. אם לכולם כאן יש עגבת, אצטרך ללבוש קונדום על כל הגוף כדי לענות אותם. איזה בזבוז של הזדמנות.
זאת הבעיה כשאתה בוחר את הקורבנות שלך מהמיץ של הזבל של החברה. זין על המצפון של אלסיו. בפעם הבאה נצוד מישהו ששומר על כללים בסיסיים של היגיינה.
רציתי להרגיש דם על העור שלי, לא להריח כמו ברווז גומי במשך שעות. אלסיו חלף על פנינו במהירות. ניסיתי לתפוס לו את הרגל כדי לעצור את המהלך המוטרף שלו — מהלכים מוטרפים היו בדרך כלל המומחיות שלי — אבל פספסתי אותו. הג'ינג'י יצא וכיוון אליו רובה ציד. אלסיו השליך את סכין הציקלון הספירלית שלו לעבר הבחור וניקב לו את גלגל העין. הבחור נפל אחורה ופלט ירייה שניקבה חור בתקרה. עוד פיסות עץ נפלו עלינו.
"זין על זה, אלסיו. זה אחד פחות לענות. אני לא מתכוון לחלוק קורבן עם אף אחד. אתה ומסימו יכולים לחלוק אם בא לכם," נהמתי.
"ממש בא לי לבכות," אמר אלסיו בצחוק. "זה אתה אמרת, לא?"
אפילו שהיה ברור שהוא לגמרי מת, קמתי וניגשתי לבדוק את הבחור. אלסיו שלף את הסכין שלו ודם ניתז מחלל העין. נקישות שנשמעו למטה הסיחו את דעתי מהאכזבה. מסימו, אלסיו ואני התגודדנו מסביב לגרם המדרגות התלול שהוביל אל המרתף. אם לשפוט מהקירות הגסים, מי שחפר את המרתף הזה לא היה מקצוען.
"נראה כמו קבר," אמר אלסיו.
מסימו עטה את ההבעה המהורהרת שלו. "זאת עלולה להיות מלכודת. ואם נרד בסולם נהיה חשופים לגמרי."
"אנחנו יכולים לנסות להבריח אותם החוצה בעזרת גז מדמיע," הציע אלסיו. "יש עוד קצת בתא המטען."
"אנחנו לא יודעים אם יש עוד יציאה," אמרתי. "אולי יש שם פתח חירום שהם יוכלו לברוח דרכו."
"אז מה אתה מציע?" שאל מסימו בחשש.
הצצתי אל המרתף. המדרגות היו תלולות כל כך שזה באמת היה יותר כמו סולם, והרצפה לא הייתה ממש רחוקה.
"אל —" מסימו התחיל להגיד משהו, אבל לא אפשרתי לו לסיים. השתופפתי וקפצתי לתוך המרתף.
נָחַתִּי בגניחה על הרגליים, ענן של אבק נישא באוויר. שני בחורים בהו בי המומים, אותם פרצופים מכוערים כמו זה של הבחור למעלה. הם היו עסוקים באריזה של הסמים שלהם. זרקתי את הסכין הקטנה ביותר שלי מול הבחור שעמד הכי קרוב אליי, ושיפדתי לו את יד ימין שנשלחה לעבר הנשק שהיה מונח על השולחן מולו. ואז נעמדתי, הסתערתי במהירות לעברם, והתנגשתי בבחור השני. שמעתי עוד חבטה שרמזה לי שמסימו או אלסיו קפצו פנימה בעקבותיי. עילפתי את הבחור ושמעתי עוד גניחה מאחוריי.
מסימו עילף את הבחור השני.
המולה באזור האחורי של המרתף עוררה אותי לפעולה. קורבן שלישי. זה ליל המזל של אלסיו. הוא לא יצטרך לחלוק.
בקצה המרתף ראיתי רגליים ארוכות נעלמות דרך פתח חירום, ואחריהן נעלם גם סולם החבלים. קפצתי במהירות ונאחזתי במסגרת העץ של פתח החירום.
עוד ג'ינג'י מכוער בהה בי בעיניים המומות. היה ברור לגמרי שכל האחים הסתומים האלה זיינו את הזומבית עם הכוּס המתנפנף. הוא לפת את סולם החבלים בידיים מכוסות בשלפוחיות והביט אל רובה הציד שהיה לרגליו.
"שיפדתי את הזונה המכוערת למעלה. אני מקווה שהיא לא הייתה בת זוג שלך." הוא הרים ראש בתנועה חדה, וחייכתי לעברו את החיוך הכי מופרע שלי.
הוא הושיט יד אל הרובה כשהתרוממתי דרך יציאת החירום. ברגע שהגעתי אל פני הקרקע, בעטתי מעלה, והרובה עף לטמבל מהיד ופלט כדור שפספס את הראש שלו במילימטרים.
איזה מזל.
הוא הסתכל עליי בפה פעור בבהלה.
"תברח."
הוא זז אחורה, כמעט מעד על הסולם, ואז עזב אותו וברח. נדתי בראשי. בפעם הבאה אבחר קורבנות ראויים. הדפוקים האלה עלובים כל כך, איפה האתגר?
"מה אתה עושה?" קרא מסימו מלמטה, הגבות הכהות שלו התכווצו בשיפוטיות.
"מנסה ליהנות קצת."
"אל תיתן לו לברוח. יש כאן מלכודות. יש מצב שהוא יכול להפעיל אותן מרחוק."
נאנחתי, אבל רצתי אחרי הבחור. כעבור רגע כבר הגעתי אליו. שום אתגר. בעטתי בו והפלתי אותו לקרקע, ואז גררתי את התחת העלוב שלו בחזרה למאורת הסמים. אלסיו ומסימו כבר חיכו לי בחזית הבית עם שני הסתומים האחרים לרגליהם.
"נענה אותם כאן," אמרתי. "אני לא רוצה את הגופות הנגועות במחלות שלהם במכונית שלי."
שעתיים לאחר מכן קיבלתי את התוצאה שצפיתי. לא ממש נהניתי לבתר אותם, ומאחר שמסימו התעקש, התעטפנו בחליפות מגן.
כשסיימנו, התיישבתי על ארגז הטנדר ועישנתי את סיגריית־אחרי־העינויים הקבועה שלי. לא זכיתי להשפעה המיוחלת. עדיין הייתי חסר שקט.
"תפסיק כבר להתבכיין," אמר מסימו.
הסתכלתי עליו בזעם. "זה היה גרוע. אני לא מנקה זירות פשע." הצבעתי על חליפת המגן המגואלת בדם שזרקתי על הקרקע.
"בואו נלך לאכול טאקו, אני גווע ברעב," אמר אלסיו.
זרקתי את בדל הסיגריה אל האדמה ודרכתי עליו. "אני לא יודע מה איתכם, אבל הדבר היחיד שאני רעב אליו זה רצח מוצלח. אתם יכולים לדחוף את הפרצופים שלכם לגוואקמולֶה אם זה מה שבא לכם, אבל אני הולך למצוא עוד איזה בן זונה לרצוח."
אלסיו ומסימו החליפו ביניהם מבטים מיואשים.
"אתה צריך ללמוד מתי להפסיק," אמר מסימו ונשמע כמו האבות שלנו.
"לא בגלגול הזה. אני רוצה דם ואני אקבל את מה שאני רוצה. אתם יכולים לבוא איתי או שאני אוריד אתכם בטאקו בל. לא אכפת לי."
נכנסתי למכונית. ידעתי לאן אני הולך. מאחר שצפיתי את פסטיבל ההרג האומלל הזה, היה לי קורבן לגיבוי ברשימה של הלילה.
הזנתי את הכתובת לג'י־פי־אס, בזמן שמסימו ואלסיו התווכחו ביניהם. כשהם נכנסו למכונית, ידעתי שהם באים איתי.
"נצטרף אליך," אמר מסימו בתמציתיות.
אלסיו נראה עצבני.
"יהיה כיף. הוא מתאגרף מקצועי שהפך לעורך דין ומאז הוא עושה בעיות לקאמורה."
"אנחנו לא באים בשביל הכיף, פשוט מסימו רוצה להשגיח עליך. אנחנו באים בתפקיד הבייביסיטר."
חייכתי. "בהצלחה עם זה."
פשוט וואו. קורה ריילי באמת אף פעם לא מאכזבת אותי וגודל הציפייה (וכמה ציפיתי!!!!) כך גודל האהבה שהרגשתי לספר הזה, בדיוק כמו שציפיתי ואפילו יותר טוב! נביו ואורורה הם הלב❤️
אהבתיי רצחח בין הספרים הכי טובים של הסופרתתת היה לי כיףף לקרוא שובב במיוחד שזה חיבורים של כל העולמות שוב באופןן כללי אין הרבה ספרים לדעתי שככה מדברים בהתחלה על ההורים ואז על הילדים וממש נותנים הרחבה אני חושבת שהספרים של קורה שכל הסדרות ביחד נותנות משהו שאין במקומות אחרים זה פשוט לחיות בעולם נפרד וקסום שלא בא לך לעזור כאילו אתה מרגיש זבוב על הקיר ופשוט לחוות שוב את הכל אחרי הרבה זמן מהספר האחרון היה לי נדירר היא פשוט מדהימה והלוואי ותוציא עוד ספרים על הילדים ככה נמשיך לחוות עוד ספרים שלה ולהיות בעולם הזה עודד
אני חולה על משפחת פלקון ועל הקאמורה בפרט ונהנת כל פעם מחדש לקרוא עליהם וקורה לא מאכזבת כלל בטח לא עם הספר הנהדר הזה, מצפה לספרים הבאים...
הביקורת מכילה ספוילר לספר בחיי שאני בלי מילים. אני לא מבינה למה אנשים לא אהבו את נביו בספר הזה או חשבו שאורורה חלשה לידו . שום דבר בספר לא גרם לי לחשוב את הדברים האלה אחרי הספר של גרטה ואמו ששבר לי את הנשמה הספר הזה הצליח לעמוד ברף. נכון אצל גרטה ואמו נביו היה בלתי אבל כל כך אהבתי את האהבה שלו לגרטה שסבלתי אותו ואהבתי אותו . בספר הזה התאהבתי בו אפילו יותר הוא היה כל כך שונה מבספר של גרטה ואמו הוא היה מאוהב והיה נדיר לראות את זה אבל ראו בכל שניה בספר בחיי שנהנתי וסיימתי את הספר ביום אחד בלי הפסקות כי לא יכולתי לעצור לא הייתי מסוגלת . אני שמחה שגרטה ונביו מצאו את האהבות חייהם והספרים של שתיהם היו מדהימים נהנתי ברמות קשות ואני ממש ממליצה לכם לקרוא לכל מי שמפחדת לשנוא את נביו או להתאכזב מהדמות שגמרו לנו להבין שהוא בשאר הספרים אז אל אהבתי אותו אפילו יותר בכל רגע ורגע בספר וכן גם כשהוא נסע לאיטליה הוא לא היה צריך אבל בשביל אדם כמוהו זה מה שהוא חשב שיעזור הוא חזר בו וזכה בה וזה מה שחשוב בבקשה תקראו נביו אייקוני כמו אבא שלו הצעיר ועוד משהו בלתי נסבל שהיה גם בספר הזה וגם בשל גרטה ואמו!!!!!! ל מ ה ל א מ ר א י ם א ת ס ב י ו !!! דיי הרגו אותי איפה הדוד האהוב עלי האייקוני והמצחיק נו באמת בכל אחד מהספרים לא ראו אותו בכלללל והכי ציפיתי שיראו אותו רצח בקיצור בבקשה ממכן תקראו בבקשה זה וואווווווווווווווווווו ושהוא הציע לה נישואים אני בכיתי מהתרגשות הוא באמת הרג לי את הנשמה ברצינות
אמאמאמאמ אני אפילו לא יכולה להסביר במילים את הטירוף ואת רכבת הרגשות שהספר הזה עורר בי. משפחת פלקון היא המשפחה שלי בכל מובן המילה. לא משנה מה אני אקרא עליהם, אתאהב בהם כל פעם מחדש!!! היה כל כך כיף לקרוא על המשפחה הזו, יש בה משהו כל כך מיוחד. והעליות והמורדות שבין אורורה לנביו פשוט העתיקו את נשמתי!! לכל אלו שכבר קראו את כללי הספרים של קורה ריילי ומבינות על מה אני מדברת- אל תלכו, רוצו! לקרוא את הספר של נביו ואורורה!!!!!
לא יודעת למה הרבה אנשים לא אהבו את הספר. בעיני הוא מעולה אחרי כל הספרים המאכזבים שהיא הוציאה לאחרונה. מרגיש שהיא מתחילה לחזור לעצמה!
קורה ריילי היא בין הסופרות הבודדות שבאמת יודעות לכתוב סדרה. הרבה פעמים אחרי ספר, שניים, שלושה טובים, מגיע ספר שאו כתוב ברשלנות ( כדי להוציא כבר את הסיפור) או ארוך ומסורבל כי לא יכלו לוותר על שום מחשבה או רעיון אבל קורה מצליחה בכל פעם מחדש, כל ספר מחדש להיות מדויקת ומרתקת. אף פעם לא התאכזבתי ממנה וגם הסיפור הזה של נביו ואורורה הוא מדהים ואולי הטוב ביותר עד כה
ואוווו מאיפה מתחילים…. הספר מדהים לא יכולתי להפסיק לקראו אותו כל כך חיכיתי לספר הזה והוא עמד בציפיות שלי לא יכולה לחכות לקראו עוד עליהם
ספר מושלם!!! כרגיל קורה מתעלה על עצמה. אני מקנאה במי שלא קראה את הספר הזה כבר... הלוואי שהיתיי יכולה לקרוא אותו שוב בפעם הראשונה ובכללי את כל הספרים שלה
נהניתי באופן מפתיע. מעניין מאוד, הסוף קצת חלש אבל כיפי לקריאה
4.5 ☆ אוקיי אני כותבת את זה אחרי תקופת מבחנים שסיימתי את הספר של אמו וגרטה לפני חודש(!!!) כמובן שמתי שהתפנה לי זמן חזרתי לקרוא את הספר האחרון לסדרה לבינתיים ומה יש לי להגיד. קורה עשתה זו שוב. איזה ספר וואו!!! אני חייבת להגיד שנבין עצבן אותי ממש בחלק מהספר אבל הוא עבר שינוי ואת זה אני כן אתן לו נשארתי ערה כדי לסיים את הספר על 3 לפנות בוקר ורק זה מעיד על הספר וכמה שהוא טוב. לא תתחרטו רוצו לקרוא. נביו ואורורה באמת גורל. כמה דברים שהתבאסתי לגביהם בספר שהקשר של נביו וגרטה ממש דעך ולא הייתה בינהם כ"כ הרבה אינטראקציה במהלך הספר כמו שהיה בספר של אמו וגרטה ממש אהבתי בספר שהיה את נקודות המבט של ההורים וגם את זה שאנחנו רואים את הדמויות מהספרים הקודמים שזה ממש שימח והצחיק אותי בכל פעם. לא מאמינה שאני אומרת את זה אבל סיימתי את כל ספריי קורה ריילי בסדרה הזאת עד שהיא תוציא ספרים חדשים שאני מאוד מחכה להם!!! בקיצור ממליצה מאוד ומחכה לספר הבא!!
הספר הכי יפה בסדרה מרתק מותח לא הפסקתי לשניה חבל שניגמר בא לי עוד מהקמורה
ספר מהמם קורה ריילי מטורפת כמו תמיד לא יכולה לחכות לספרים הבאים שלה😍😍😍
ספר מושלם!!!!!!! לא ציפיתי למשהו אחר מקורה ריילי. תקראו לפי הסדר מחכה לעוד ספרים
תמיד כיף לקרוא את הסדרה הזאת וקורה ריילי בפרט. כל ספר שיוצא במיוחד של משפחת פלקון מושלם לבנתיים מקום ראשון הספר של נינו וקיארה אבל זה היה מושלם 🔥🔥🔥🌌🌌
וואוו איזה סיפור מעלף של נביו פלקון המפלצת לבין אורורה המדהימה והטובה. איך שאהבתי את זה שקורה כתבה עליהם ספר עבה במיוחד , ואיזה שינוי שניהם עברו לאורך כל הספר. תודה חיכינו הרבה זמן לספר עליהם אבל היה שווה לחכות לו. 💜💜💜💜💜💜💜💜💜💜
נהניתי מאוד! שווה קריאה! קצת הזכיר לי קטעים מסדרת המאפיה של ליליאן סלמה נחום.
החלק מדבר על נהיו התאום של גרטה האמת שלא ציפיתי שהוא יכול להיות בעל רגש כל שהו בכלל אחרי ההכרות עם הדמות שלו בספר הקודם הספר רק מראה את העניין שגברים אוהבים ביצ׳יות ברגע שרורי לא מסת. להיות יותר הילדה הטובה והחמודה הוא התחיל להתעניין בה ולהתמכר מתפללת שיצא המשך על מסימו והחברה של רורי
האמת שקראתי הרבה ביקורות שליליות על הספר לפני שהתחלתי לקרוא, אבל הספר היה מהמם, לא יכולתי להפסיק לקרוא כי רציתי לראות את ההתפתחות. אהבתי מאוד
ואיי ספר מהמם !! הקשר של אורורה והילד של נביו מרגש ברמות ספר מומלץ ⭐️⭐️⭐️🥰🥰
לא הצלחתי להפסיק לקרוא. קראתי הרבה ביקורות וחששתי מאוד, אבל הוא היה וואוו. אין על הקאמורה (רמו וסרפינה, נינו וקיארה, פביאנו וליאונה) נביו מטורף בדיוק כמו שתואר בספרים הקודמים. והוא נשאר נביו ולא הפך לסמרטוט רצפה כמו שקורה הרבה בספרי מאפיה. אהבתי מאוד. הסוף היה מהמם !
ציפתי למשהו קצת אחר, היה לי לפרקים קצת משעמם יחסית לקורה ריילי. היה חסר לי משהו. מה שכן ההתחלה הייתה טובה וגם הסוף באמצע קצת שעמום.. היה יכול ללכת לכיוונים יותר מעניינים
⭐️🔥⭐️🔥⭐️🔥⭐️🔥⭐️🔥⭐️🔥⭐️🔥⭐️🔥⭐️🔥⭐️🔥⭐️🔥⭐️ כל ספר שקורה כותבת זה וואו בעיניי הסיפור של אורווארה ונביו מהמם ומתפתח לאט כמו שצריך. כל הדמויות מהספרים הקודמים שם וזה מושלם.
קורה ריילי תמיד יודעת לספק את הסחורה עם משפחת פלקון השרוטה שכל אחד צריך. תמיד המופרעים שבהם אוהבים הכי חזק והכי בתשוקה. ספר שלא מבייש את שאר הסדרה ומקווה שמהווה הקדמה לסיפורים על שאר הצאצאים
אמלההההה הספר הכי מטורף שלה היא פשוט עולה רמה כל פעם מחדש!! השיחות הדינמיקה ההומור המשובח הסקס המטורף והמפורט! מעולה ספר מאפיה מעולה
וואו, מה זה היה? מדהים, סוחף, מושלם, אין לי מילים! כמו כל ספריה של קורה.
וואוו נהנתי מאד מאד לא סתם מכנים את קורה כמלכת המאפיה אין על הספרים שלה שווה את הציפיה עבורו נכון שנביו קצת פסיכופט אבל לא הייתי מצפה לפחות מהדמות היא קלעה בול בדמויות בקיצור ⭐️⭐️⭐️⭐️⭐️המשך נדיר לסדרה נהדרת תודה קורה
אי אפשר להתאכזב מסדרת המאפיה הזאת, אני מכורה, פשוט!! אין על קורה ריילי, ספרי המאפיה שלה פשוט מושלמים
קורה מדהימה כל פעם מחדש בסדרה שלא נגמרת. הדמות של נביו מורכבת ואוררה היא באמת האור שלו כמו שמה. ממליצה למי אהבה את הספרים הקודמים
מדהים אהבתי כל רגע כל אות כל מילה כל שורה קורה ללא ספק עשתה את זה שוב לא לנסות להשוות את נביו לרמו אי אפשר להשוות כמה שהם דומים ככה הם שונים גם אי אפשר לכתוב רמו 2 כי רמו יש רק אחד ואי אפשר לשחזר אותו
וואו אני לא חושבת שיש מספיק מילים לתאר את הספר הזה חיכיתי לו כל כך הרבה זמן וכשהוא נגמר כמעט ירדו לי דמעות והיה לי צמרמורת אני לא מאמינה שהוא נגמר פשוט מושלם!!
וואו אחד גדול!! אמאל'ה איזה ספר מושלם בספר של גרטה לא אהבתי את הדמות נביו.אבל הכל השתנה שקראתי את הספר דמות מעניינת שעברה שינוי ואורורה מדהימה זוג מהממם כל כל אהבתי את הספר ממליצה מאוד !!
קורה ריילי כרגיל מפתיעה והיה כייף שוב לקרוא את הצד של פביאנו רמו ספינה וליאונה😍 ממליצה בחום !!!
אוקייייי וואו!! איזה מספר מטורף! כול כך התגעגעתי לכתיבה של קורה! ללא ספק היה שווה לחכות לספר הזה! סיימתי אותו תוך יום ואני רוצה לקורא אותו שוב. הרבה זמן שלא נהנתי ככה מספר!
כמה חיכיתי לספר הזה!!!! ספרתי ימים עד שיצא. במילה אחת אוווו. לא האמנתי שאני אקרא ספר עם אלף עמודים אבל קשה שלו, הרכושניות כלפייה והמפלצתיות של נביו שארורה מצליחה לתפוס אותו ולראות בו צד אחד. שימנתי את הסיפור שלהם אחרת לגמריי, ספר לא צפוי ומהמם!!!!
לא משהו, אפילו הטירוף של נביו משעמם לא באמת הצלחתי להבין מה ככ משוגע או מיוחד בטירוף שלו אבא שלו האליל הרבה יותר מסקרן ואורורה שתהיה בריאה מעניינת כמו קינוח פרווה
קורה היא המלכה שלי. אבל הספר לא משך אותי, מתגעגעת לכתיבה שלה כמו סדרת הקאמורה קרטל כמו לוקה ומתיאו
אני חייבת לציין שהייתי עם כל כך הרבה ציפיות מהספר, כל כך רציתי לקרוא על נביו! עשיתי קריאה חוזרת, כי בפעם הראשונה ממש לא התחברתי לספר. ובקריאה חוזרת כן התחברתי יותר אבל עדיין היה לי מאוד קשה להצליח לאהוב כמו שמצופה ממני את הדמות של רורי, סמרטוט באמת. גם כשהיא ״הצליחה״ להיות קשוחה איתו, מאוד מהר נפלה אליו. אהבתי שקורה הדגישה את הטירוף וההרס של נביו, ככל שהיה יותר מוגזם ככה היה יותר טוב. אבל פחות נתנה דגש לשינוי אצל רורי כלפי נביו כי לא הייתה שום סיבה מוצדקת שהיא ככה תשמור על הבן שלו והוא פשוט יעלם. שורה תחתונה, אהבתי כי אהבתי לראות את נביו מוצא את אהבתו אבל הספרים על ההורים (רמו, סרפינה ונינו) כל כך הרבה יותר מוצלחים
וואוו איזה ספר , נביו בהחלט מופרע כמו אבא שלו רמו וזה כל היופי הסיפור קורה ריילי מוכשרת ברמות,. מלכת המאפיה ❤️
אני אוהבת את כל הסדרה, והייתי חייבת לקרוא את הסיפור של נביו. בסיכומו של דבר- סיפור טוב, והסופרת היא באמת מצוינת. אני אתחסד לרגע.. אבל הנירמול של רצח ואלימות קשה לי, ונביו הוא הקיצוני עד כה.. אז אם יש נשמות צעירות בקהל - אל תיקחו דוגמא!
ההתחלה מבולגנת. עמוסה בפרטים . אורורה מוצגת כחלשה מאוהבת וכו'...ואז רוב הספר מצדיק למה הם לא צריכים להיות יחד ופתאום מהפך. בלי פירוט הסבר. חצי שנה שמוסבר בפיסקה לאחר חזרה של נביו כי כמעט מת. כאילו ..מה? כל החלק הזה חסר ומליון פרטים אחרים מיותרים. העריכה היתה צריכה להיות אחרת.
יחסית לספרי קורה הוא הכי מאכזב הדומות של רורי מאוד חלשה אין לה אופי ועמוד שדרה וניבוי היה אדם רעיל והדמות שלו לא התפתחה 😔
ספר נחמד לא יותר מזה, האחרונים שהיא כתבה על הקמורה לא מוצלחים כל כך כמו הראשונים על נינו רמו ופביאנו
כשהתחלתי לקרוא את הספר הרגשתי, שהספר לא מחדש כלום, ואז בהמשך הייתה התרוממות, אבל שוב לקראת הסוף הספר הרגיש לעוס כמו מסטיק, בקיצור ספר של קורה ריילי מפתיע שלא עמד בסטנדרטים של קורה ריילי.
הספר נחמד אבל ממש לא יותר מזה הסיפור פשוט מאכזב לא התחברתי לדמויות הרבה סיפורים לא קשורים ובלי שום עניין הייתי מוותרת על הרכישה....
חמוד מאוד, היו לה הרבה יותר טובים אבל עדיין נהנתי מהקריאה ומלפגוש שוב את משפחת פלקון כמובן 😉 בסך הכל, נהנתי!
האמת שקצת הוגזמה לי הדמות של נביו מדי. שאר הספרים היו כתובים טוב יותר הסיפור והעלילה מעניינים אבל היא חד משמעית יכלה יותר בספר הזה
סהכ חמוד ממש. קשה לעקוב אחרי כל הדמות והקשרים המשפחתיים. העלילה בהתחלה סבוכה
ספר חמוד לא יותר, ציפיתי להרבה יותר, בדרך כלל קורה מפציצה בספרים שלה, אבל הפעם זאת הייתה קצת אכזבה.
נחמד, פחות טוב משאר הספרים של הסופרת, היו קטעים שהרגשתי שאני מכריחה את עצמי להמשיך. קצת מעייף ולא זורם
ואו אולי התבגרתי אבל זה היה משמים. נביו הזוי,שניהם ילדים, קו העלילה הזוי, אפילו הסקס לא סקסי
נביו, הוא הגבר הכי טוקסיק שיש, לא מבינה מה אורורה, מצאה בו בכלל??? לא אהבתי בכלל את הדמות שלו עוד מהספר של גרטה ואמו, ופה זה הסלים. אורורה, היא דמות שכביכול הייתי אמורה לאהוב, אבל בגלל נביו, לא הייתי מסוגלת להתחבר לדמות שלה. היא חסרת עמוד שדרה ונאמנה לו מסיבה לא ברורה, לוקחת אחריות על הבן שלו. לא התחברתי לדמיות, הם יצרו אצלי אנטגוניזם. לעומתם את ההורים שלהם מאוד אהבתי. לקראת הסוף זה מעט השתפר אבל ממש מעט. בכל אופן הייתה יכולה לקצר את הספר בחצי. אחד הגרועים של קורה.
משעמם במיוחד ביחס לכל הסדרה. חבל שלא יודעים מתי לעצור. סיפור של 200 עמודים גג שנמרחו על 900 עמודים בלי עניין. סיפור משעמם עם דמויות משעממות
אני כן מבינה את הטירוף של נביו ואת קושי שלו בלהיות נורמלי אבל הספר פשוט איכזב אותי, ציפיתי ליותר למרות שאהבתי את הצדדים המטורפים שלו
הספר היה טוב אבל נמרח מדי , קיבלנו בקושי כמה עמודים של נביו ואורורה ביחד , לא קיבלנו אפילוג של מה מצבם עכשיו , כל הספר התבזבז על תיאורים יותר מדי מפורטים שהם לא רלוונטים על סיטואציות של הדמויות בנפרד מבאס.. אם זאת התחברתי לדמויות ולתוכן הספר.
קניתי מייד כי זאת קורה אבל ספר כל כך חסר תוכן ומשעמם באמת שאני ממש לא ממליצה מבאס שהיא הרסה את הדמות של נביו ואורורה כי אי אפשר להתחבר אליהם
ממממ מה קראתי עכשיו? קורה ריילי ממש ממש אכזבה פה. לא היה פה כלום חוץ מהטירוף של נביו. היא עשתה את אורורה פח אשפה עם פתח גריסה. ממש ממש לא קורה. דווקא את הילד של הזוג עם הספר הכי טוב והתאום של הבחורה עם הספר הכי טוב (מהחדשים)???? זה כאילו לא היה לה רעיון מה לכתוב אז היא פשוט אמרה יאללה מה אכפת לי גם ככה יקראו ויקנו את זה. ספר זוועה. ממש לא תואם את הכתיבה שלה. יואו איזה עצבים.
בספרים הראשונים של קאמורה ונולדו לדם, קורה קיילי בנתה עולם די מורכב ומעניין, ואת מוצאת עצמך נקשרת לדמויות... הכתיבה בהתחלה היתה סבירה, בשפה רגשית טובה למדי... ואז הספרים הלכו והתדרדרו, כאילו הוכנסו לנוסחה טכנית ומבאסת.. כנראה זה מה שקורה כשכותבים 4 ספרים בשנה, אמרתי שלא אקנה יותר ספרים שלה. אבל בגלל שכל כך אהבתי את הספר של רמו וסרפינה, ציפיתי לקרוא על נביו.....כגודל הציפיה.. מיותר וממש לא מספק.
נוראי... מרגישה שהדירוגים פה הפילו אותי בפח. קראתי את כל הספרים של קורה ריילי, אבל אני עוצרת כאן. הדמויות גרועות ברמת גלגול עיניים בכל פסקה שנייה. העלילה הזויה בעיניי. הסמאט - מביך במקום להדליק. בקיצור, לא ממליצה, לא אקרא את הספר שוב
לצערי ספר מאכזב ממש ... לא דומה לספרים אחרים של הסופרת ולא לשלושת הספרים שלפניו...
ספר רע. פשוט ספר גרוע. כתיבה גרועה, בלי שום עלילה, דמויות לא ברורות וסיפור לא אמין ולא נוגע. הפסקתי באמצע באכזבה גדולה. חבל לבזבז זמן או כסף על ספר כזה. מעולם לא נתתי כוכב אחד אבל פה באמת אין סיבה לתת יותר.
כמה חיכיתי לנביו ובסוף אכזבה. לא נוצרה כימיה. הרקע של שניהם משעמם והם משעממים. אבל ממש.
פרולוג
אורורה
קיים קשר הדוק בין שנאה ואהבה.
שתיהן עשויות להיות עוצרות נשימה, שתיהן עשויות לשתק אותנו בעוצמות שלהן. הן מייצגות את שיאי הרגש האנושי. הן אמורות להיות הפכים מוחלטים, מופרדות זו מזו בקשת עצומה של רגשות אחרים, פחות עוצמתיים, אבל לא תמיד זה כך, וכשמדובר בנביו, זה בהחלט לא היה כך עבורי. במקרה שלי, אהבה ושנאה היו מאהבות רעילות שרקדו את הטנגו ההרסני שלהן בתוך הגוף שלי.
לא האמנתי שהן יכולות להתקיים זו לצד זו. ובכל זאת, כך היה. האהבה והשנאה שיחקו משיכות חבל עם מיתרי הלב שלי, והתישו אותי עם המאבק הפנימי התמידי שחוויתי.
אהבתי את נביו פלקון כמעט מחצית מהילדות שלי ולאורך כל תקופת הנעורים, עד שהבנתי שאני חייבת ללמוד לשנוא אותו אם אני רוצה לצאת מזה ללא פגע.
אבל זאת כבר לא באמת הייתה אפשרות.
לא פיזית.
לא מנטלית.
לנביו הייתה היכולת לפגוע בי הרבה יותר מכפי שהוא כבר פגע.
ידעתי שאני חייבת לעצור אותו.
אבל לא הייתי בטוחה שאני מסוגלת.
והנורא מכול, היה בי משהו שאפילו לא רצה לנסות. משהו שרצה להסתכן בשיברון לב ובכאב רק כדי להיות איתו. משהו בתוכי היה מכור לרכבת ההרים של השנאה והאהבה שלנו, כמו שנביו היה מכור לציד הלילי שלו.
אולי זה היה כוח־העל של נביו — לגרום לך להשתוקק למשהו שיש לו הכוח להרוס אותך.
הייתי מאוהבת, אבל לא הייתי עיוורת.
נביו היה התגלמות של הרס צרוף, ומתישהו לאורך הדרך אני הפכתי לנזק משני.
נביו
לפעמים רציתי לפגוע בכולם, אבל היו אנשים מסוימים שבאופן קבוע רציתי להציל קצת יותר מכפי שרציתי לפגוע בהם. להציל אותם מעצמי. הבעיה הייתה שבכל יום שחלף הייתי קצת פחות בטוח מי מחזיק במושכות, אני או המפלצת. מפלצת שהצחינה מדם וביקשה לרצוח.
כנראה טעיתי כשחשבתי שיש הבדל ביני ובין המפלצת.
1
נביו
גיל תשע־עשרה
אני לא בטוח מי היה הראשון שכינה את מסימו, אלסיו ואותי השילוש הלא קדוש. אולי סביו.
היה לו כישרון להמציא כינויים מחוכמים. מאז שאני זוכר את עצמי, התאומה שלי גרטה הייתה פני־בובה ואני הייתי קוץ בתחת. וזה הרבה לפני שמימשתי את ההבטחה הטמונה בשם וזיינתי את הבחורה הראשונה מאחור.
אני מניח שהשילוש הלא קדוש היה שם הולם, אם כי כל השוואה למשהו שקשור לכנסייה הייתה ללא ספק חילול הקודש בהתחשב בפעילויות הליליות שלנו.
מוזיקה רעמה מהרמקולים של הדודג' ראם השחורה שלי. שחורה לגמרי, כמו הבגדים שלנו, מהנעליים הכבדות עם חרטומי הפלדה, דרך מכנסי הדגמ"ח השחורים, צמידי העור העבים, הבנדנות, כובעי הגרב, ועד לכלי הנשק, כולל הסכינים.
הכול שחור, כמו הנשמה שלנו, אפילו שלפעמים אהבתי את ההבזק של להב כסוף ואת הדרך שבה מבטי האימה של הקורבנות שלנו משתקפים ממנו.
בתוך המכונית בהק אור אדום מלוח המחוונים ומנוריות הלד הקטנות המשובצות בקונסולה המרכזית ובדלתות.
אפילו הפנסים הקדמיים האירו בגוון אדום.
האדום, בגלל הדם, שיכתים בקרוב את העור ואת הבגדים שלנו. הדופק שלי האיץ בציפייה רק מהמחשבה על הריח ועל המרקם הרך.
מסימו גלגל עיניים לא פעם על הסמליות המוגזמת, כמו שהוא קרא לזה, מאפיין שהוא ייחס לכנסייה הממסדית כדרך לסמם את ההמונים. ובכל זאת, הוא אף פעם לא לבש בפשיטות שלנו צבע אחר חוץ משחור, וזה בהחלט לא נבע מלחץ חברתי. דברים כאלה לא השפיעו עליו.
ירדתי מהכביש הסלול אל דרך עפר ארוכה. שלטים ענקיים שהכריזו אין מעבר, הסגת גבול תיענה בירי ומלכודות בשטח קידמו את פנינו. מעולה!
מסימו זרק את כובע הגרב שלו אל המושב האחורי. שערו החום כהה, בהיר משלי בכמה גוונים, נמעך על המצח שלו. הוא פרע אותו במהירות עד שהשיער נפל בחופשיות רבה יותר. החנקתי צחוק. לא גנדרן בתחת שלי. "לא נראה לי שנצטרך להסתיר כאן את הפנים שלנו," הוא אמר.
כובע הגרב שלי היה משוך למעלה על הראש, מחזיק את השיער שלא ייפול לי על הפנים. בניגוד למסימו, שנאתי שהשיער נכנס לי לעיניים, וזאת גם הסיבה שנהגתי להסתפר קצר יותר ממנו, אם כי שנינו גילחנו את השיער בצדדים ומאחורה. "זאת לא שאלה של מה שצריך, אלא של כיף. אנשים מתחרפנים מזה שהם לא רואים את הפנים שלנו."
"הם מתחרפנים דווקא כשהם כן רואים את הפנים שלך. פנים של בן זונה מטורף צמא דם. אין אחד שזה לא מבהיל אותו," אמר אלסיו שישב לידי, כשאחת הרגליים שלו מונחת על הדשבורד. השיער שלו היה ארוך כמו של מסימו, אבל בגלל התלתלים הוא תמיד הזדקר בסגנון של גולשים. כאילו ילד כמוהו היה מתקרב בכלל לגלשן — אולי רק כדי לרסק בעזרתו ראש של מישהו. "מי זה הלילה?"
לאלסיו היה תסביך רובין הוד. הוא אומנם אהב את המרדף וההרג, אבל היה צריך סיבה שתשקיט לו את המצפון. הוא תמיד היה מודאג כשהגיע התור שלי לבחור את הקורבנות שלנו, אפילו שבדרך כלל דאגתי שתהיה להם היסטוריה ראויה.
"אל תדאג, ההרג שלהם יעשה לך הרגשה חמימה ונעימה מבפנים."
"מאורת סמים," אמר אלסיו ברגע שחניתי מול הצריף, באמת כבר לא נשאר שם הרבה בשלב זה. מהחלונות הפתוחים עלתה צחנת שתן חתולים וביצים סרוחות, שהסגירה מעל לכל ספק את עיסוקם של יושבי הבית.
תריס תלוש למחצה זז בחלון השמאלי. לחצתי על הגז והמכונית זינקה קדימה. מטח יריות פגע בארגז הטנדר שלי, מהצליל זה נשמע כמו רובה ציד. יעלה הון לתקן את זה.
חרקתי שיניים ואמרתי, "בפעם הבאה שניסע לבקר נרקומנים, ניקח את הרכב שלך. הקורבנות הנחמדים לא מנסים לפרק לך את המכונית כשאתה מגיע לביקור."
אלסיו גלגל עיניים ואז כיוון החוצה את הנשק החצי אוטומטי שלו וירה כמה יריות. לא באתי לכאן כדי לירות במישהו בטעות. הכיף נגמר מהר מדי.
לרובים היה מקום וזמן, אבל לא בפשיטות הליליות שלנו. זה היה עונג צרוף. הייתי צריך להרגיש ולהריח דם, לא אבקת שריפה.
חניתי מעבר לפינה, פתחתי את הדלת ויצאתי מהמכונית. עברתי לעמידה שפופה עם כובע הגרב עדיין משוך על הראש שלי, ורצתי לאורך קיר הבניין עד שהגעתי לדלת אחורית. מבט מעבר לכתף אישר לי שאלסיו ומסימו הולכים אחריי. הנשקים של שניהם היו שלופים, אבל לי הייתה רק סכין טקטית משוננת ביד. זאת הייתה הרכישה האחרונה שלי והייתי להוט לנסות אותה. פתחתי את הדלת בבעיטה. כבר לא היה שום טעם לנסות להתגנב בשקט.
הגיע הרגע לכיף רציני.
נכנסתי למטבח מטונף שאף אחד לא בישל בו כבר הרבה זמן, אם לשפוט לפי ערמת הסירים המלוכלכים על הכיריים. לחם פרוס עבש וגבינה מעובדת היו מצרכי המזון היחידים שם, והייתה לי תחושה שהטמבלים האלה עדיין אכלו את זה. כשאתה מסומם מהתחת, עובש הוא הבעיה האחרונה שמטרידה אותך. הסירחון היה מטרד. זבל, טחב ומשהו עם ריח מתקתק של ריקבון. אני בטח אצטרך לגרור החוצה את הבני זונות כדי לענות אותם, אחרת לא אוכל אפילו להריח את הדם המטונף שלהם.
משהו חרק לימיני ודלת צרה של מחסן נפתחה. מה שנראה כמו זומבי עם שיניים חסרות ושיער מקורזל מחומצן התקדם לעברי בצעדים כושלים עם גרזן בידו. חייכתי, חמקתי מהנפת הגרזן האומללה, ונעצתי את הסכין שלי כלפי מעלה לתוך כלוב הצלעות של התוקף שלי. רק אחרי סיבוב של מפרק כף היד, כדי להסב נזק מרבי, שלפתי את הסכין החוצה. דם ניתז מהפצע ואני התרחקתי מייד כדי לחמוק ממנו — יש דם טוב ויש דם רע, וזה היה דם רע — למרות זאת, כמה טיפות עדיין השפריצו והגיעו אל הגרון והחזה שלי. הזומבי מעד לכיווני בקרב המוות שלו. קמתי על הרגליים והדפתי אותו ממני. הוא עף לאחור ונפל אל הרצפה, מלווה בצליל של עצמות מתרסקות וקומקום שורק.
עכשיו שלא הייתי בתנועה, גיליתי שהתוקף שלי היה בעצם אישה. היה קשה לנחש את גילה בגלל מצבו של הגוף שלה אחרי שנים של שימוש בסמים. חלוק האמבט שלה נפתח לרווחה והיא שכבה שם חשופה. הציצים ושפתי הכוס שלה נראו כמו אוזניים נפולות של באסט האונד. חלק גדול מהעור שלה היה מכוסה בשלפוחיות, שעל פי הניחוש שלי היו התוצאה של מחלת מין כלשהי.
"פאק," מלמלתי וניגשתי במהירות לכיור כדי לשטוף את הדם מהעור שלי. עדיין לא היו לי פצעים פתוחים ולא נגעתי בפצעים שלה, אבל לא רציתי להסתכן. אחרי שסיימתי, התקדמתי במהירות אל הדלת שהובילה אל מסדרון עם גרם מדרגות שירד לתוך מרתף חשוך.
"עגבת והרפס באיברי מין, אל תיגע בה," אמר מסימו.
"תודה על העצה," מלמלתי והצבעתי על הדם שהכתים את בגדיי. דוד נינו יצטרך לעשות לי בדיקות דם אחר כך. שוב.
יצטרך להישפך עוד הרבה מאוד דם כדי להכניס אותי למצב רוח של סקס־אחרי־עינויים, שהיה מסורת מבוססת שלא הייתי רוצה לוותר עליה בגלל ציצים נפולים של זונה נרקומנית.
"התכוונתי לאלסיו."
אלסיו זקר אצבע משולשת לכיוון שלנו ועטף את הגופה בשטיח. נדתי בראשי אבל לא אמרתי כלום. כבר הייתי רגיל לזה. אם יום אחד הוא יתחיל להתפלל על הקורבנות שלנו, הוא יצטרך לצאת למסעות הרג לבדו.
"לא היית צריך להרוג אותה. סביר להניח שהיא רק קורבן של נסיבות."
פלטתי נחרה. "היא ניסתה לפצח לי את הגולגולת בגרזן. לכל עבריין יש בעבר שלו איזה סיפור קורע לב. פאק, ממש בא לי לבכות. אפילו עליי אפשר להגיד שאני קורבן של נסיבות. תבטיח לי שלא תעטוף אותי בשטיח מלוכלך אם איהרג." אלסיו השפיל מבט אל הגופה. "חוץ מזה, היא צעירה מכדי להיות הזונה הנרקומנית שאתה רוצה למצוא."
מסימו הסתכל עליי בחשש. מאז שאלסיו גילה שקיארה ונינו הם לא הוריו הביולוגיים, הוא לטש מבטים אל כל נרקומנית כאילו היא עשויה להיות אימא שלו. הניחוש שלי היה שהיא נרקבת איפשהו במדבר.
ירייה של רובה ציד ממש לידי ניקבה את משקוף העץ ברעש מחריש אוזניים. מסימו ואני ירדנו אל הברכיים, ואלסיו קפץ לתוך המחסן. לפחות היה לו מספיק שכל לא לשכב על הגופה. קיארה לא תגיב טוב אם הוא יידבק בעגבת.
"עכשיו, תפסיק להתאבל על הזונה ותעזור לנו לתפוס את הבני זונות כדי שנוכל להתחיל בַּכיף," נהמתי והתחלתי לאבד סבלנות. תמיד הייתה לו יותר חמלה מאשר למסימו ולי, אבל החדשות על הזונה שהוציאה אותו מהחור שלה באמת השפיעו עליו.
זחלתי לכיוון המשקוף והצצתי אל המסדרון. הירייה לא הייתה יכולה להגיע מהמרתף, אם כי קולות התזוזה למטה רמזו שיש שם אנשים. מהדלת מולנו הציץ ראש — ג'ינג'י מכוער, שכל הפרצוף שלו היה מלא בשלפוחיות דומות לאלה של הזונה הנרקומנית המתה. באמת קיוויתי שהסתומים האלה לא התרבו ביניהם כמו שפנים. אם לכולם כאן יש עגבת, אצטרך ללבוש קונדום על כל הגוף כדי לענות אותם. איזה בזבוז של הזדמנות.
זאת הבעיה כשאתה בוחר את הקורבנות שלך מהמיץ של הזבל של החברה. זין על המצפון של אלסיו. בפעם הבאה נצוד מישהו ששומר על כללים בסיסיים של היגיינה.
רציתי להרגיש דם על העור שלי, לא להריח כמו ברווז גומי במשך שעות. אלסיו חלף על פנינו במהירות. ניסיתי לתפוס לו את הרגל כדי לעצור את המהלך המוטרף שלו — מהלכים מוטרפים היו בדרך כלל המומחיות שלי — אבל פספסתי אותו. הג'ינג'י יצא וכיוון אליו רובה ציד. אלסיו השליך את סכין הציקלון הספירלית שלו לעבר הבחור וניקב לו את גלגל העין. הבחור נפל אחורה ופלט ירייה שניקבה חור בתקרה. עוד פיסות עץ נפלו עלינו.
"זין על זה, אלסיו. זה אחד פחות לענות. אני לא מתכוון לחלוק קורבן עם אף אחד. אתה ומסימו יכולים לחלוק אם בא לכם," נהמתי.
"ממש בא לי לבכות," אמר אלסיו בצחוק. "זה אתה אמרת, לא?"
אפילו שהיה ברור שהוא לגמרי מת, קמתי וניגשתי לבדוק את הבחור. אלסיו שלף את הסכין שלו ודם ניתז מחלל העין. נקישות שנשמעו למטה הסיחו את דעתי מהאכזבה. מסימו, אלסיו ואני התגודדנו מסביב לגרם המדרגות התלול שהוביל אל המרתף. אם לשפוט מהקירות הגסים, מי שחפר את המרתף הזה לא היה מקצוען.
"נראה כמו קבר," אמר אלסיו.
מסימו עטה את ההבעה המהורהרת שלו. "זאת עלולה להיות מלכודת. ואם נרד בסולם נהיה חשופים לגמרי."
"אנחנו יכולים לנסות להבריח אותם החוצה בעזרת גז מדמיע," הציע אלסיו. "יש עוד קצת בתא המטען."
"אנחנו לא יודעים אם יש עוד יציאה," אמרתי. "אולי יש שם פתח חירום שהם יוכלו לברוח דרכו."
"אז מה אתה מציע?" שאל מסימו בחשש.
הצצתי אל המרתף. המדרגות היו תלולות כל כך שזה באמת היה יותר כמו סולם, והרצפה לא הייתה ממש רחוקה.
"אל —" מסימו התחיל להגיד משהו, אבל לא אפשרתי לו לסיים. השתופפתי וקפצתי לתוך המרתף.
נָחַתִּי בגניחה על הרגליים, ענן של אבק נישא באוויר. שני בחורים בהו בי המומים, אותם פרצופים מכוערים כמו זה של הבחור למעלה. הם היו עסוקים באריזה של הסמים שלהם. זרקתי את הסכין הקטנה ביותר שלי מול הבחור שעמד הכי קרוב אליי, ושיפדתי לו את יד ימין שנשלחה לעבר הנשק שהיה מונח על השולחן מולו. ואז נעמדתי, הסתערתי במהירות לעברם, והתנגשתי בבחור השני. שמעתי עוד חבטה שרמזה לי שמסימו או אלסיו קפצו פנימה בעקבותיי. עילפתי את הבחור ושמעתי עוד גניחה מאחוריי.
מסימו עילף את הבחור השני.
המולה באזור האחורי של המרתף עוררה אותי לפעולה. קורבן שלישי. זה ליל המזל של אלסיו. הוא לא יצטרך לחלוק.
בקצה המרתף ראיתי רגליים ארוכות נעלמות דרך פתח חירום, ואחריהן נעלם גם סולם החבלים. קפצתי במהירות ונאחזתי במסגרת העץ של פתח החירום.
עוד ג'ינג'י מכוער בהה בי בעיניים המומות. היה ברור לגמרי שכל האחים הסתומים האלה זיינו את הזומבית עם הכוּס המתנפנף. הוא לפת את סולם החבלים בידיים מכוסות בשלפוחיות והביט אל רובה הציד שהיה לרגליו.
"שיפדתי את הזונה המכוערת למעלה. אני מקווה שהיא לא הייתה בת זוג שלך." הוא הרים ראש בתנועה חדה, וחייכתי לעברו את החיוך הכי מופרע שלי.
הוא הושיט יד אל הרובה כשהתרוממתי דרך יציאת החירום. ברגע שהגעתי אל פני הקרקע, בעטתי מעלה, והרובה עף לטמבל מהיד ופלט כדור שפספס את הראש שלו במילימטרים.
איזה מזל.
הוא הסתכל עליי בפה פעור בבהלה.
"תברח."
הוא זז אחורה, כמעט מעד על הסולם, ואז עזב אותו וברח. נדתי בראשי. בפעם הבאה אבחר קורבנות ראויים. הדפוקים האלה עלובים כל כך, איפה האתגר?
"מה אתה עושה?" קרא מסימו מלמטה, הגבות הכהות שלו התכווצו בשיפוטיות.
"מנסה ליהנות קצת."
"אל תיתן לו לברוח. יש כאן מלכודות. יש מצב שהוא יכול להפעיל אותן מרחוק."
נאנחתי, אבל רצתי אחרי הבחור. כעבור רגע כבר הגעתי אליו. שום אתגר. בעטתי בו והפלתי אותו לקרקע, ואז גררתי את התחת העלוב שלו בחזרה למאורת הסמים. אלסיו ומסימו כבר חיכו לי בחזית הבית עם שני הסתומים האחרים לרגליהם.
"נענה אותם כאן," אמרתי. "אני לא רוצה את הגופות הנגועות במחלות שלהם במכונית שלי."
שעתיים לאחר מכן קיבלתי את התוצאה שצפיתי. לא ממש נהניתי לבתר אותם, ומאחר שמסימו התעקש, התעטפנו בחליפות מגן.
כשסיימנו, התיישבתי על ארגז הטנדר ועישנתי את סיגריית־אחרי־העינויים הקבועה שלי. לא זכיתי להשפעה המיוחלת. עדיין הייתי חסר שקט.
"תפסיק כבר להתבכיין," אמר מסימו.
הסתכלתי עליו בזעם. "זה היה גרוע. אני לא מנקה זירות פשע." הצבעתי על חליפת המגן המגואלת בדם שזרקתי על הקרקע.
"בואו נלך לאכול טאקו, אני גווע ברעב," אמר אלסיו.
זרקתי את בדל הסיגריה אל האדמה ודרכתי עליו. "אני לא יודע מה איתכם, אבל הדבר היחיד שאני רעב אליו זה רצח מוצלח. אתם יכולים לדחוף את הפרצופים שלכם לגוואקמולֶה אם זה מה שבא לכם, אבל אני הולך למצוא עוד איזה בן זונה לרצוח."
אלסיו ומסימו החליפו ביניהם מבטים מיואשים.
"אתה צריך ללמוד מתי להפסיק," אמר מסימו ונשמע כמו האבות שלנו.
"לא בגלגול הזה. אני רוצה דם ואני אקבל את מה שאני רוצה. אתם יכולים לבוא איתי או שאני אוריד אתכם בטאקו בל. לא אכפת לי."
נכנסתי למכונית. ידעתי לאן אני הולך. מאחר שצפיתי את פסטיבל ההרג האומלל הזה, היה לי קורבן לגיבוי ברשימה של הלילה.
הזנתי את הכתובת לג'י־פי־אס, בזמן שמסימו ואלסיו התווכחו ביניהם. כשהם נכנסו למכונית, ידעתי שהם באים איתי.
"נצטרף אליך," אמר מסימו בתמציתיות.
אלסיו נראה עצבני.
"יהיה כיף. הוא מתאגרף מקצועי שהפך לעורך דין ומאז הוא עושה בעיות לקאמורה."
"אנחנו לא באים בשביל הכיף, פשוט מסימו רוצה להשגיח עליך. אנחנו באים בתפקיד הבייביסיטר."
חייכתי. "בהצלחה עם זה."
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
.jpg)
.jpg)
