ורשה היהודית

מבוא: ורשה היהודית — המרכז הבלתי־מעורער
נתן כהן

נוכחות יהודית בוורשה מוכרת עוד משלהי המאה החמש־עשרה. בתקופות מסוימות הייתה ישיבת יהודים מעוגנת בכתבי זכויות שקיבלו, כקבוצה או כיחידים, ובתקופות אחרות נשללו מהם זכויות אלה, אם כי לא בהכרח נעדרה נוכחותם מהעיר. על אף מעמדם החוקי הלא־יציב בבירת מלכות פולין, בשנת 1754 נמנו בה 2,519 יהודים, שהיוו 8.4 אחוזים מכלל האוכלוסייה. כעבור יובל שנים זינק מספרם לכדי 11,551, שהיוו כבר 17.3 אחוזים מכלל האוכלוסייה. לאחר הסרת ההגבלות על מגורי יהודים בעיר (1862) חל גידול משמעותי נוסף במספרם ובפונקציות הכלכליות שמילאו בעיר. בין השנים 1865 ו־1914 גדלה האוכלוסייה היהודית בוורשה פי ארבעה ויותר (מ־77,215 ל־337,074). בשנת 1911 הגיע חלקם של היהודים לכדי 42.9 אחוזים מתושבי העיר.

במאה התשע־עשרה נעשתה ורשה למוקד הגירה פנימית מן הסְפָר המזרחי, בעיקר לצעירים המחפשים אפשרויות חדשות לבניית עתידם. מהגרים אלה כונו בלעג בפי יהודי העיר "ליטוואקים" (על אף שחלקם הגיע מביילורוסיה ומאוקראינה). הליטוואקים נודעו כמתנגדים לחסידות, "נגועים" בהשכלה, יודעי ספר, מקילים בלימודי חול וסוכני הלשון הרוסית ותרבותה. הם התגוררו בריכוזים משלהם, וניהלו אורח חיים שונה מזה של שכניהם החסידים. גם הקהילה החסידית בעיר הלכה וגדלה במהלך המאה התשע־עשרה, בעיקר חסידי גור, אך גם חסידי רביים אחרים רבים, עד כי למראית עין לבשה ורשה היהודית חזות של קהילה חסידית שלא שינתה מאורחות החיים של העיירות הקטנות. לבד משני ציבורים רבי־משקל אלה, ניכר חלקם של משכילים, אינטליגנטים ובעלי הון. בראשית המאה התשע־עשרה ביקשו קבוצות אלה לאמץ את התרבות הגרמנית, אך במהלך השנים, ובעיקר לאחר הניסיונות למרוד בשלטון הרוסי בשנים 1830 ו־1863, שאפו להשתלב בתרבות הפולנית והצהירו על נאמנותם לאומה הפולנית ברוח הדגם המערב־אירופי, כ"פולנים בני דת־משה". נציגי הקבוצות הללו שימשו במשך שנים רבות בהנהגת הקהילה.

ב־1921 נמנו בעיר 310,334 יהודים, שהיוו כשליש מהאוכלוסייה, וב־1938 עלה מספרם ל־368,394, אך חלקם באוכלוסייה ירד ל־29 אחוזים. חשוב לציין כי קהילת ורשה נחשבה צעירה יחסית (44.4 אחוזים בני פחות מתשע־עשרה, על פי המפקד משנת 1921). למרות מאפייניה האנושיים המגוונים של הקהילה, היא שמרה על מאפיינים תרבותיים ייחודיים ובראשם לשון הדיבור. ממפקד אוכלוסין שערכה הממשלה הרוסית בשנת 1897 מתברר ש־83.7 אחוזים מיהודי ורשה הצהירו שיידיש היא שפתם (13.7 אחוזים הצהירו שפולנית היא שפתם, 2.2 אחוזים — רוסית ו־0.4 אחוזים — גרמנית). במפקד אוכלוסין שערכה ממשלת פולין בשנת 1931 התברר כי חלקם של המצהירים על יידיש כשפתם עלה ל־88.9 אחוזים. חלקם של דוברי עברית עמד על 5.8 אחוזים, ושל דוברי פולנית — 5.3 אחוזים בלבד. אף שנתונים אלה מבטאים הצהרה פוליטית יותר מאשר מציאות תרבותית קיימת, יש בהם ללמד לפחות על הלך הרוח בחברה שקווים לדמותה ביקש משה זונשיין להעלות בפרקי ספרו.

קהילת ורשה, שהייתה הקהילה העירונית היהודית הגדולה באירופה והשנייה בגודלה בעולם, כללה מטבע הדברים מנעד רחב של ציבורים בעלי השקפות עולם שונות ומנוגדות לעיתים, מלומדים ובורים, עשירים ועניים, ישרים והגונים, וגם מי שגבולות המותר והאסור השתנו בעיניהם לפי הצורך. רבים מבין הגברים והנשים זוהו כשייכים לציבור זה או אחר על פי לבושם (לרבות זקָנים, פאות לחיים, מטפחות ראש ופאות נוכריות), לשונם וגינוניהם.

רוב הציבור היהודי התרכז בשכונת מוּרַנוֹב וסביבותיה, שבה היווה רוב מוחלט של התושבים. השכונה, הממוקמת בחלקה הצפוני של העיר, הייתה לימים לאחד משני חלקי גטו ורשה, החלק ששרד עד דיכוי המרד. גם באזורים אחרים בוורשה התגוררו יהודים, ובכמה מהם הייתה להם נוכחות משמעותית, אך הם לא הגיעו לכדי רוב מוחלט. בפיהם של דרי מורנוב זכו אזורים אלה בכינוי "יענע גאַסן" (הרחובות ההם), כלומר הרחובות של הגויים, כביכול, שהיו בעיניהם מחוזות רחוקים וזרים. כך למשל, הגעתו של ר' ישעיה פריבס, אחד מגבירי ורשה, בכרכרתו ההדורה משכונה סמוכה למורנוב לביקור לצורכי שידוכין אצל ר' מאיר מֶנדֶלסון, שנודע גם הוא בעשירותו והתגורר ברחוב נלבקי השוקק במורנוב, תוארה בידי רושם הזיכרונות יחיאל ישעיה טרונק כאטרקציה שהותירה רושם רב.[1] הרחובות ה"יהודיים", אך לא רק הם, התאפיינו בבתי מגורים צפופים, שלהם חצר משותפת, "הויף", ושער כניסה ראשי שעליו היה מופקד שוער פולני, שדאג לנעול אותו בלילה, לפתוח אותו בבוקר, ובאופן תיאורטי לפחות — לדאוג גם לתחזוקת החצר. בדרך כלל שימשו השוער וזוגתו גם "גויים של שבת". הבתים עצמם היו בני ארבע וחמש קומות, ובדירות המרתף ובעליות הגג התגוררו העניים ביותר. כדי להמחיש לקורא החי במקום אחר ובזמן אחר, שלא לומר בעידן אחר, את "עולמם" החיצוני של דרי המרתפים הללו, מוביל אותו זונשיין אל החלונות הצרים הפונים אל פני הרחוב, ומהם אפשר לראות רק נעליים ורגליים; ובכל זאת יודעים הדיירים "אילו רגליים הלכו לעבודה, אילו חזרו לארוחת צוהריים או הביתה בערב, ואילו חולות היום כנראה ולא יצאו הבוקר מהבית. [....] 'הרגליים העבות' יוצאות כבר כמה ימים עם בחור; ראו אותה עם נעלי גברים" (עמ' 106). באין בידם של דיירים אלה לשלם את שכר דירותיהם העלובות, ריחפה תדיר מעל ראשם סכנת פינוי, כפי שמתאר זונשיין בעמ' 64, ובני מר בהרחבה בספרו סמוצ'ה.[2] בקומות שבתווך התגוררו האמידים יותר, מושא לקנאה, ולעיתים קרובות גם לשנאה, של רבים. חוויות של ילד שנשלח ל"מסע" בין קומות ודירות בתוך כמה בתים שכאלה כדי לגבות את שכרו הזעום של אביו, הרב, הועלו בפרקי זיכרונותיו של יצחק בשביס־זינגר, בית הדין של אבא, בפרק "נעשיתי גובֶה".[3]

בחזיתות הבתים נמצאו בתי עסק שונים ובתי מלאכה, אם כי בעלי מלאכה עבדו לרוב בתוך דירותיהם הצרות, הפונות לחצר, או בקומות העליונות. על המדרכות ובתוך החצרות התהלכו רוכלים עם מגוון סחורותיהם, לרבות נשים וילדים שנראו עם שחר נושאים בייגלך טריים מן המאפייה, בנסותם למכור את מרכולתם תוך כדי התחמקות מתמדת מעיני הפיקוח העירוני והמשטרה. גם זמרי רחוב וצועניות מגידות עתידות נכנסו ויצאו בחצרות. בצירים הראשיים, כגון רחוב זמנהוף, הצפיפות על המדרכות הייתה כה גדולה עד שהולכי הרגל נאלצו להלך על הכביש והחשמלית צריכה הייתה "לפלס דרכה בהמון האנושי" (עמ' 54). תיאורים דומים במהותם ומשלימים לתיאוריו הססגוניים של זונשיין מרחובות מורנוב אפשר למצוא גם בתיאורים מן "הרחובות ההם", המצוים בספריהם של שלום אש, ורשה, אלתר קציזנֶה, חזקים וחלשים ויצחק בשביס־זינגר, שושה.[4] ברבות מהחצרות נמצאו גם "שטיבלך" חסידיים, שבהם אפשר היה "לחטוף" תפילה במניין במהלך היום או לומר "קדיש" ביום זיכרון לאב או לאם. בחצרות נמצאו לעיתים "חדרים", בתי ספר, בתי אוכל, סניפי מפלגות, מערכות עיתונים, מרכזי איגודים מקצועיים וגם מאורות גנבים וזונות שהתפרנסו באין מפריע.

רבים מתושבי מורנוב שלחו את ילדיהם ללמוד תורה ב"חדר", כפי שהם עצמם למדו. אך היו גם כאלה שהשקיעו את אמצעיהם הדלים בחינוך ילדיהם (בנים ובנות) בבתי ספר מודרניים ביידיש או בעברית. תמורת החינוך הממלכתי היסודי, בפולנית, לא צריך היה לשלם, ועל כן במהלך שנות העשרים והשלושים הלך וגדל מספרם של הילדים היהודים הלומדים בהם, דבר שנתן משנה תוקף למסירותם של אותם הורים שאף־על־פי־כן בחרו בחינוך במסגרת יהודית.

כשיהודי מורנוב הלכו לתיאטרון הם לא ביקשו לחשוף את מסריו של שייקספיר או של מולייר, ואפילו לא את אלו של י"ל פרץ, או להתרשם מהרפרטואר העדכני של תיאטרון יידיש האומנותי. הם בסך הכול ביקשו למצוא מפלט ממצוקות הקיום היומיומי בתכנים מלודרמטיים שאינם דורשים התעמקות יתרה, וברור לגמרי עם מי הם מזדהים ואת מפלתו של מי הם מבקשים. כשדרי רחוב סמוצ'ה והרחובות הסמוכים מילאו את התיאטרון ששכן ברחובם, הסביר זונשיין כי "סמוצ'ה הלך לשם [לתיאטרון] כדי לחוות את חייו המסכנים, לבכות בטרגדיות של אחרים על הטרגדיות של עצמו ולשמוח בשמחת הזולת, אם לא הייתה לו סיבה משל עצמו" (עמ' 83).

ברחוב נובוליפקי 5 שכנה ספריית ברסלֶר, אחת הספריות הציבוריות הראשונות בוורשה שהציעו מגוון רחב ביותר של תכנים ביידיש. בזיכרונו של יצחק בשביס־זינגר מצוינת ההחלטה ללכת לספרייה כ"גדולה שבהרפתקות חיי".[5] גם המבקרים בספריית ברֶסלֶר לא תמיד חיפשו תכנים הגותיים או את הקלאסיקה היהודית או האירופית. קריאת ספרים הייתה, בדומה לתיאטרון, סוג של מפלט ממצוקות היומיום, והקוראים והקוראות בחרו בתכנים הרצויים להם בעזרתו של הספרן היודע־כול. גב' ברסלר, שרשמה את ההשאלות, נהגה להעלים עין מאלה שלא יכלו לשלם את דמי הפיקדון הזעומים, ובלבד שיקראו וייהנו מקריאתם.

כמה מערכות של עיתוני יידיש שכנו במורנוב, המרכז השוקק של קוראי העיתונים הללו. קריאת עיתון נעשתה לעיתים בחבורה, כשאחד קונה והאחרים שותפים לקריאה או מאזינים לה. לא רק חדשות היום והשיח הציבורי העדכני עניינו את הקוראים והקוראות. לעיתים עניינו אותם לא פחות, ואף יותר, מעלליהם של גיבורי הרומנים שנדפסו בעמודים הפנימיים של העיתונים היומיים בהמשכים, לאורך חודשים ארוכים. מבחינת תוכנם היו רומנים אלו מעין תחליף יומי מקוצר להצגות התיאטרון שבהן צפו לכל היותר פעם אחת בשבוע.

יהודים הגיעו לוורשה ממרחקים קצרים וארוכים באמצעי תחבורה שונים — ליום, לימים, או לפרקי זמן ארוכים יותר; לצורכי מסחר, לימודים, בריאות, שידוכים, קניות ותיווך, או לצורך חניית ביניים במסע ממקום למקום, כפי שמספר י"י טרונק בזיכרונותיו, שבהם מופיע בית מלון יהודי שונה לחלוטין מהאכסניות שמזכיר זונשיין. ואין זה פלא, שכן עצם מיקומו ברחוב גז'יבוב, המרוחק גיאוגרפית אך מעט ממורנוב, ונושא אף הוא צביון יהודי ברור, כבר היה בו כדי להציבו בספֶרה שונה.[6]

משנדמו בלילה קולות המסחר של שעות היום וצלילי הבילוי של הערב, נשמעו מחלונות פתוחים קולות "נחירה של סבָּל רצוץ שישן כמת [...], חרחור או אנחה של אחד הישנים שהצער והדאגה לא נרדמו יחד אתו" (עמ' 169). על אף חיי הדחק והמצוקה הכלכלית הבלתי־מרפה עסקו יהודי מורנוב גם באיסוף ובמתן צדקה לאלו שאיתרע מזלם ולא יכלו לקיים את עצמם מבחינה כלכלית. בערבי שבת נאספו מוצרי מזון לחולים; לכלות יתומות ועניות נאספו נדוניות הגונות, וכל נצרך אחר זכה לקבל, בגלוי או בסתר, סיוע, ולו מינימלי. המדד למתן צדקה, בכסף, בחפץ או במזון, היה: "מי שאינו מקבל חייב לתת" (עמ' 80). בעת הצורך לא נמנעו גם אנשי העולם התחתון מלסייע לנזקקים, כולל השבת רכוש גנוב לכאלה שנותרו חסרי כול לאחר הגניבה.

בשבת ובמועד נהנו יהודי ורשה מן הנשמה היתרה והמנוחה הזמנית מן החול המעיק. ההמולה ברחובות שככה, ואת מקומה תפסו יהודים מהלכים להנאתם, מי לתפילה, ללימוד או לשמיעת דרשה, מי לטייל בניחותא, מי למפגש רומנטי, ומי ששׂם פעמיו לגן קרשינסקי, "הגן היהודי" של ורשה, שבו יכלו דרי המרתפים ועליות הגג לנשום אוויר צח וליהנות מאור יום. בימות החול היה הגן מקום מפגש לפועלים שובתים, למובטלים ולנערות שהגיעו לוורשה בעקבות חלומן ללמוד ולהשכיל, אך מצאו עצמן מטפלות בילדי עשירים.

לפעמים רצו יהודים יראי שמים ליהנות מפרקי חזנות שנשמעו מפי טובי החזנים ב"סינגוגה" ברחוב טלומצקה, הקרוב גם הוא למורנוב; אך כמה שונים היו באי ה"סינגוגה" מבאי בתי המדרש במורנוב ומבאי השטיבל הגדול של חסידי גור שממנו גורש בבושת פנים בנו של אחד החסידים שהעז להופיע מגולח ובצווארון ועניבה. "הרי יש לו עכשיו ממש צורה של גוי!" אמרו עליו לאחר שסולק (עמ' 137). אותם יהודים חסידים חובבי חזנות לא הורשו להיכנס ל"סינגוגה", שבה באמת נראו המתפללים, גבירי הקהילה, כ"גויים", והופעתם שם הייתה לא יותר מאשר מפגן סמלי של הקשרים שעוד נותרו בינם לבין המסורת היהודית. עם זאת, חשוב לזכור שיהודים אלה, שלעיתים צאצאיהם כבר עזבו את היהדות, נהגו לתרום ביד רחבה למוסדות קהילתיים ואף לייסד מוסדות כאלה.

פסיפס עשיר של טיפוסים כאלה ועוד רבים אחרים, על רקע רחובות ובתים, צלילים ומראות, מעלה לרגע משה זונשיין מתהום הנשייה בפרקי זיכרונותיו, שנכתבו ביד אמן מבלי להיכשל בתוויות סטריאוטיפיות או בהתרפקות נוסטלגית מתקתקה. גם "ההשלמות" פרי דמיונו של המחבר לתמונות ולמצבים שהוא מתאר נקראות כלא פחות אמינות, והן משתלבות היטב בריאליה המתוארת. התרגום העברי שואף ומצליח לתת לא רק תרגום מילולי מדויק, אלא גם להעביר בין השורות ובין המילים את רוח הדברים. אף שמדובר בזיכרונות, זונשיין אינו כותב בגוף ראשון, ואולי דווקא עובדה זו מוסיפה למשקלו הסגולי של הספר כיד ושם לעולם שחרב. זאת ועוד: חלק מפרקי הספר המנציחים רחובות מסתיימים במשפט או שניים המזכירים לקורא שלא רק אותו פסיפס אנושי ססגוני נמחה מעל פני האדמה, אלא שגם הרחובות והבתים אבדו יחד איתם.

***

ספרות היידיש הקדישה לוורשה לא מעט תשומת לב. בשנת 1966 הוציא לאור איגוד יוצאי ורשה במונטריאול אנתולוגיה של כ־900 עמודים, דאָס אַמאָליקע ייִדישע וואַרשע, בעריכתו של הסופר והמשורר מלך ראוויטש. באנתולוגיה כלולים יצירות וקטעי יצירות של 139 מחברים שהתייחסו לוורשה בכתביהם, ובהם גם משה זונשיין. אף שרק בודדים מסופרי יידיש המוכרים נולדו בה, כמו זונשיין עצמו, הרי שלמן סוף המאה התשע־עשרה ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה הייתה ורשה אבן שואבת לצעירים (וצעירות) שחשקו בעשייה ספרותית, באמנות ובתיאטרון. עד מותו, בפסח 1915, היה ביתו של יצחק לייבוש פרץ, ברחוב צֶגַלנָה (Cegalna) 1, מוקד עלייה לרגל לצעירים שביקשו להתנסות בכתיבה ולקבל את "הסכמתו" לכשרונם. צעירים אחרים פקדו את ביתו של הלל צייטלין, והחושקים בעברית נהגו לעלות לרגל לסופר דוד פרישמן. בין שתי מלחמות העולם הייתה ורשה למרכז הבלתי־מעורער של היצירה התרבותית ביידיש. נוצרו בה חבורות ספרותיות וכתבי עת ספרותיים, להקות תיאטרון הופיעו מעל מגוון במות, התקיימו בה הרצאות וערבי קריאה, הוצאות לאור הדפיסו מאות ספרים ששווקו בכל התפוצות הדוברות יידיש, ועיתונות יידיש לגווניה ורמותיה פרחה בה ונפוצה גם היא על פני ארצות ויבשות.

במהלך השנים, לפני מלחמת העולם השנייה ואחריה, חוברו עשרות יצירות ספרותיות המוקדשות לוורשה. אחדות מהן צוינו לעיל, ומקצתן אף הוקדשו לאזורים, לרחובות ואף לבתים ספציפיים.[7] מעטות (מדי) מהיצירות הללו תורגמו לעברית, ואין ספק שהתרגום שלפנינו הוא תרומה חשובה ועדכנית לאוסף הקטן עדיין של תרגומי ספרי זיכרונות מוורשה שהייתה.

[1] י"י טרונק, פּוילן, באַנד 4, ניו יורק, 1949, עמ' 209–213.
[2] בני מר, סמוצֶ'ה, ירושלים, תשע"ח, עמ' 68–72.
[3] יצחק בשביס־זינגר, בית הדין של אבא, תל אביב, תשע"א, עמ' 145–149.
[4] למשל, הפרק "שכנים", שלום אש, ורשה, תל אביב, תרצ"ד, עמ' 19–27; הפרק "מסחר — מסחר!" אלתר קציזנֶה, חזקים וחלשים, תל אביב, 2012, עמ' 73–78; יצחק בשביס זינגר, שושה, תל אביב, 1978, עמ' 65–71.
[5] יצחק בשביס־זינגר, מוארשה עד ניו־יורק: פרקי אוטוביוגרפיה, תל אביב, תשמ"ד, עמ' 28–30.
[6] י"י טרונק, פּוילן, באַנד 3, ניו יורק, 1946, עמ' 115–122.
[7] רק לשם הדגמה, קאַדיע מאָלאָדאָווסקי, דזשיקע גאַס, ורשה, 1933; ז' סעגאַלאָוויטש, טלאָמאַצקע 13, בואנוס איירס, 1946; דוד פֿלינקער, אַ הויז אויף גזשיבאָוו, בואנוס איירס, 1947; יוסף רובינשטיין, אַ נאַכט אויף נאַלעווקעס, ניו יורק, 1949; בער י' ראָזען, טלאָמאַצקע 13, ניו יורק, 1950; ברוך שעפֿנער, נאָוואָליפּיע 7, בואנוס איירס, 1956; יחיאל האָפֿער, אַ הויף אויף פּאָקאָרנע, תל אביב, 1959; הנ"ל, אַ הויף אויף מוראַנאָוו, תל אביב, 1962.