אמן את החפירה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אמן את החפירה

אמן את החפירה

4 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: ליזה צ'ודנובסקי
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 475 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 55 דק'

ורלם שלמוב

וארלאם טיחונוביץ' שאלאמוב (רוסית: Варлам Тихонович Шаламов‏; 1 ביולי 1907 - 17 בינואר 1982), משורר, סופר ומסאי רוסי.

שאלאמוב נולד בוולגודה, לאביו שהיה כומר אורתודוקסי ואמו המורה. הוא למד משפטים באוניברסיטת מוסקבה והצטרף לקבוצה טרוצקיסטית שפעלה בה. ב־19 בפברואר 1929 הוא נעצר ונשלח לשלוש שנות עבודת פרך בווישרה שבצפון הרי אורל בעוון הפצת הקונטרס "מכתבים לקונגרס המפלגה" שמתח ביקורת על סטלין.
שאלאמוב פרסם מאמרים ומסות במגזינים, בעודו עובד על קובץ הסיפורים "סיפורי קולימה" (למעשה כינוי כולל לכל כתביו, מלבד שיריו המכונסים באסופה המכונה "מחברות קולימה"), שכתב היד שלו הוברח לחו"ל והופץ ב "סאמיזדאט". הגרסאות המתורגמות הופיעו במערב החל מ 1966, אך מהדורה שלמה ברוסית הוצאה רק ב 1978.

תקציר

לא הייתי רוצה לחזור עכשיו אל משפחתי, שם לעולם לא יבינו אותי"

"המחנה העמיד במבחן גדול את תעצומותיו המוסריות של האדם.. ותשעים ותשעה אחוזים מבני האדם לא עמדו בו"

אמן אֵת-החפירה הוא אינטלקטואל רוסי, ליברלי בהשקפותיו, שנכלא בגולאג – ברשת של מחנות העבודה הסובייטיים שנפרשה על פני כל ברית המועצות. במקום עט כתיבה הוא נאלץ לעבוד באת חפירה: הוא מועסק בעבודות פרך, לכאורה בשם "החינוך מחדש", אך למעשה כדי להפיק תועלת תעשייתית מרבית מכוחו הגופני ההולך ומִדלדל, תוך הוצאה מועטת ככל האפשר על מחייתו. מחבר הספר, וַרלַם שַלַמוב, שכעשרים שנים מחייו עברו עליו במחנות אלה, רובם באגן הנהר קולימה בצפון-מזרח סיביר, פורס כאן תמונה נרחבת של ניצול, אטימות ומוות – וגם של הישרדות בעולם אכזרי זה. תוך שהוא בוחן את טיבם ומאפייניהם של המחנות לעבודת כפייה הוא מגיע לתובנה – שאותה הוא חולק עם הקורא – שגם ללא תאי גזים וללא משרפות היו מחנות אלה, כדברי ק. צטניק, "פלנטה אחרת"; עולם שבו לבשו החוקים, יחסי האנוש, המאבקים והכמיהה לטוהר המידות צורה שונה וייחודית.

רוב הסיפורים אינם אוטוביוגרפיים, אך הם מבוססים על ידע מכלי ראשון של הסופר. אפשר לקרוא אותם כספרות תיעודית, אך גם לתהות על סמליותם האמנותית ועל משמעותם הפילוסופית. ספר זה, שניתן לראות בו את השני משלושת הספרים המהווים את הקובץ סיפורי קולימה, מתרכז בחוויותיו של אסיר ותיק, שהתוודע כבר ללוגיסטיקה של "הפלנטה האחרת", אך הוא מבין שעדיין יש לו הרבה מה ללמוד עליה, עד ליום שחרורו וגם אחריו.

וַרְלָם שָׁלוֹמוֹב (1907-1982) נאסר, כטרוצקיסט, בשנת 1929, השתחרר שלש שנים אח"כ וחזר למוסקבה; הוא נעצר שוב, בגל 'הטרור הגדול' של שנת 1937, ונשלח למחנות כפייה בחבל קוֹלִימָה שבצפון-מזרח סיביר. הוא שוחרר מהמחנות בשנת 1951, ואחרי שנתיים, עם מותו של סטאלין, הותר לו לשוב ל"יבשת" – לארצות-החיים. נוראות המחנות ערערו את בריאותו, ואת עשר שנותיו האחרונות בילה במוסד לנכים – עיור וחרש. שלומוב כתב [והכתיב לחבריו בשנותיו האחרונות] סיפורים קצרים, שנכללו בכמה ספרים – אשר רק לאחר מותו הורשו להתפרסם ברוסיה.

פרק ראשון

ההתקף

 

הקיר התנדנד, גרוני הוצף בחילה מתקתקה מוכרת. הגפרור החרוך על הרצפה צף מול עיניי בפעם האלף. הושטתי את ידי כדי לתפוס את הגפרור המאוס, אך הוא נעלם. חדלתי לראות. אמנם, העולם עדיין לא נטש אותי לגמרי: שם, בשדרה, עדיין נישא קולה המרוחק, התקיף של האחות. אחר כך הסתחררו החלוקים, פינת הבניין, השמים המכוכבים, צף ועלה צב אפור, ענקי, עיניו נוצצות באדישות. מישהו עקר אחת מצלעותיו, ואני זחלתי לתוך איזו מחילה, נאחז בידיי ומושך את עצמי, סומך רק על ידיי.

נזכרתי באצבעותיו התקיפות של אלמוני שהצמידו במיומנות את ראשי ואת כתפיי למיטה. הכול נדם. נותרתי לבד עם מישהו ענק כמו גוליבר. שכבתי על דרגש, כמו חרק, בעוד מישהו בוחן אותי בתשומת לב מבעד לזכוכית מגדלת. התהפכתי, זכוכית המגדלת האימתנית עקבה אחר תנועותיי. התפתלתי מתחת לזכוכית המפלצתית. רק לאחר שהסניטרים העבירו אותי אל מיטת בית החולים והשתררה מנוחת הבדידות המבורכת, התבהר לי שזכוכית המגדלת של גוליבר לא היתה סיוט, אלא משקפיו של הרופא התורן. גילוי זה הסב לי שמחה בל-תשוער.

ראשי כאב והסתחרר עם כל תנועה, לא הייתי מסוגל לחשוב, יכולתי רק להיזכר, ותמונות נושנות ומפחידות החלו לצוץ כמו תמונות בראינוע– דמויות בשחור ולבן. הבחילה המתקתקה שדמתה לבחילה שחשים בעת הרדמה באֶתֶר לא חלפה. היא היתה מוכרת לי, ועתה התחושה הראשונית הזו כבר פוענחה. נזכרתי כיצד לפני שנים רבות, בצפון, אחרי עבודה בת שישה חודשים בלא מנוחה, הוכרז לראשונה יום חופשי. כל אחד רצה רק לשכב, לשכב, לא לתקן את בגדיו, לא לזוז... אולם בבוקר הקימו את כולם והריצו אותנו להביא עצים להסקה. במרחק שמונה קילומטרים מן היישוב היה מתחם של כריתת עצים – היה עלינו למצוא בול עץ כפי כוחותינו ולהביאו הביתה. החלטתי ללכת הצִדה: שם, במרחק של שני קילומטרים, היו סְוורים ישנים, בהם יכולתי למצוא בול עץ מתאים. התקשיתי ללכת במעלה הגבעה, וכאשר הגעתי אל הסוור לא מצאתי בו בולי עץ קלים. גבוה יותר השחירו ערימות בולים מפורקות, והתחלתי לטפס אליהן. כאן היו בולים דקים, אך קצותיהם היו תפוסים בתוך הערימה, כוחותיי לא הספיקו כדי לתלוש אחד מהם. ניסיתי כמה פעמים, עד שכוחי תש. אך אסור היה לנו לחזור בלא בולים. בשארית כוחי זחלתי למעלה, אל הסוור הקבור בשלג. חפרתי ארוכות בידיי וברגליי בשלג הפריך, החורקני, עד שלבסוף תלשתי בול אחד. אולם הבול היה כבד מדי. הסרתי מצווארי את המגבת המלוכלכת ששימשה לי צעיף, קשרתיה לחרטום הבול וגררתי אותו למטה. הבול קיפץ וחבט ברגליי. או שהשתחרר והידרדר במדרון הגבעה מהר יותר ממני. הבול שב והסתבך בשיחי השׂרען או שננעץ בשלג, ואני הייתי זוחל עד אליו ומאלץ אותו לנוע מחדש. כאשר החשיך עוד הייתי במעלה הגבעה. הבנתי שחלפו שעות רבות ושהדרך המובילה אל היישוב, אל מתחם המחנה, עדיין רחוקה. משיכה חדה בצעיף, והבול אץ למטה בזינוקים. סחבתי את הבול אל הדרך. היער התנדנד לנגד עיניי, גרוני הוצף בבחילה מתקתקה, התעוררתי בביתן של מתפעל העגורן – הוא שפשף את ידיי ואת פניי בשלג הדוקרני.

כל זה הצטייר לעיניי כעת מקיר בית החולים.

אך במקום מתפעל העגורן אחז בידי רופא. גם מד לחץ הדם, המצאתו של ריבה-רוצ'י, עמד כאן. ומשהבנתי שאינני בצפון, נמלאתי שמחה.

"איפה אני?"

"במכון הנוירולוגי."

הרופא היה שואל אותי דבר-מה. התקשיתי להשיב. התחשק לי להיות לבד. לא פחדתי מן הזיכרונות.

 

1960

ורלם שלמוב

וארלאם טיחונוביץ' שאלאמוב (רוסית: Варлам Тихонович Шаламов‏; 1 ביולי 1907 - 17 בינואר 1982), משורר, סופר ומסאי רוסי.

שאלאמוב נולד בוולגודה, לאביו שהיה כומר אורתודוקסי ואמו המורה. הוא למד משפטים באוניברסיטת מוסקבה והצטרף לקבוצה טרוצקיסטית שפעלה בה. ב־19 בפברואר 1929 הוא נעצר ונשלח לשלוש שנות עבודת פרך בווישרה שבצפון הרי אורל בעוון הפצת הקונטרס "מכתבים לקונגרס המפלגה" שמתח ביקורת על סטלין.
שאלאמוב פרסם מאמרים ומסות במגזינים, בעודו עובד על קובץ הסיפורים "סיפורי קולימה" (למעשה כינוי כולל לכל כתביו, מלבד שיריו המכונסים באסופה המכונה "מחברות קולימה"), שכתב היד שלו הוברח לחו"ל והופץ ב "סאמיזדאט". הגרסאות המתורגמות הופיעו במערב החל מ 1966, אך מהדורה שלמה ברוסית הוצאה רק ב 1978.

עוד על הספר

  • תרגום: ליזה צ'ודנובסקי
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 475 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 55 דק'
אמן את החפירה ורלם שלמוב

ההתקף

 

הקיר התנדנד, גרוני הוצף בחילה מתקתקה מוכרת. הגפרור החרוך על הרצפה צף מול עיניי בפעם האלף. הושטתי את ידי כדי לתפוס את הגפרור המאוס, אך הוא נעלם. חדלתי לראות. אמנם, העולם עדיין לא נטש אותי לגמרי: שם, בשדרה, עדיין נישא קולה המרוחק, התקיף של האחות. אחר כך הסתחררו החלוקים, פינת הבניין, השמים המכוכבים, צף ועלה צב אפור, ענקי, עיניו נוצצות באדישות. מישהו עקר אחת מצלעותיו, ואני זחלתי לתוך איזו מחילה, נאחז בידיי ומושך את עצמי, סומך רק על ידיי.

נזכרתי באצבעותיו התקיפות של אלמוני שהצמידו במיומנות את ראשי ואת כתפיי למיטה. הכול נדם. נותרתי לבד עם מישהו ענק כמו גוליבר. שכבתי על דרגש, כמו חרק, בעוד מישהו בוחן אותי בתשומת לב מבעד לזכוכית מגדלת. התהפכתי, זכוכית המגדלת האימתנית עקבה אחר תנועותיי. התפתלתי מתחת לזכוכית המפלצתית. רק לאחר שהסניטרים העבירו אותי אל מיטת בית החולים והשתררה מנוחת הבדידות המבורכת, התבהר לי שזכוכית המגדלת של גוליבר לא היתה סיוט, אלא משקפיו של הרופא התורן. גילוי זה הסב לי שמחה בל-תשוער.

ראשי כאב והסתחרר עם כל תנועה, לא הייתי מסוגל לחשוב, יכולתי רק להיזכר, ותמונות נושנות ומפחידות החלו לצוץ כמו תמונות בראינוע– דמויות בשחור ולבן. הבחילה המתקתקה שדמתה לבחילה שחשים בעת הרדמה באֶתֶר לא חלפה. היא היתה מוכרת לי, ועתה התחושה הראשונית הזו כבר פוענחה. נזכרתי כיצד לפני שנים רבות, בצפון, אחרי עבודה בת שישה חודשים בלא מנוחה, הוכרז לראשונה יום חופשי. כל אחד רצה רק לשכב, לשכב, לא לתקן את בגדיו, לא לזוז... אולם בבוקר הקימו את כולם והריצו אותנו להביא עצים להסקה. במרחק שמונה קילומטרים מן היישוב היה מתחם של כריתת עצים – היה עלינו למצוא בול עץ כפי כוחותינו ולהביאו הביתה. החלטתי ללכת הצִדה: שם, במרחק של שני קילומטרים, היו סְוורים ישנים, בהם יכולתי למצוא בול עץ מתאים. התקשיתי ללכת במעלה הגבעה, וכאשר הגעתי אל הסוור לא מצאתי בו בולי עץ קלים. גבוה יותר השחירו ערימות בולים מפורקות, והתחלתי לטפס אליהן. כאן היו בולים דקים, אך קצותיהם היו תפוסים בתוך הערימה, כוחותיי לא הספיקו כדי לתלוש אחד מהם. ניסיתי כמה פעמים, עד שכוחי תש. אך אסור היה לנו לחזור בלא בולים. בשארית כוחי זחלתי למעלה, אל הסוור הקבור בשלג. חפרתי ארוכות בידיי וברגליי בשלג הפריך, החורקני, עד שלבסוף תלשתי בול אחד. אולם הבול היה כבד מדי. הסרתי מצווארי את המגבת המלוכלכת ששימשה לי צעיף, קשרתיה לחרטום הבול וגררתי אותו למטה. הבול קיפץ וחבט ברגליי. או שהשתחרר והידרדר במדרון הגבעה מהר יותר ממני. הבול שב והסתבך בשיחי השׂרען או שננעץ בשלג, ואני הייתי זוחל עד אליו ומאלץ אותו לנוע מחדש. כאשר החשיך עוד הייתי במעלה הגבעה. הבנתי שחלפו שעות רבות ושהדרך המובילה אל היישוב, אל מתחם המחנה, עדיין רחוקה. משיכה חדה בצעיף, והבול אץ למטה בזינוקים. סחבתי את הבול אל הדרך. היער התנדנד לנגד עיניי, גרוני הוצף בבחילה מתקתקה, התעוררתי בביתן של מתפעל העגורן – הוא שפשף את ידיי ואת פניי בשלג הדוקרני.

כל זה הצטייר לעיניי כעת מקיר בית החולים.

אך במקום מתפעל העגורן אחז בידי רופא. גם מד לחץ הדם, המצאתו של ריבה-רוצ'י, עמד כאן. ומשהבנתי שאינני בצפון, נמלאתי שמחה.

"איפה אני?"

"במכון הנוירולוגי."

הרופא היה שואל אותי דבר-מה. התקשיתי להשיב. התחשק לי להיות לבד. לא פחדתי מן הזיכרונות.

 

1960