פרק 1
צבעו של הכפר שלי הוא לבן, לבן גיר. אבן גיר לבנה, גם בגינה שלי, בכל מקום. מאותה אבן גיר לבנה סללו את הכביש בילדותנו, ואנו פסענו יחפים, אבנים קטנות דוקרות את כפות רגלינו, ומגפי אבק לבן עד לברכינו, מקפצים ומתפלשים בטַלק הרך, סופגים נזיפות מאמהות טרודות. כל עגלה שעברה שם, כל חיה, אדם, פרד או סוס שנסעו למחלבה, הרימו ענן לבן, ואנו ששיחקנו שם בכדור נראינו כמו רוחות רפאים. במקביל לדרך הלבנה היתה הדרך השחורה, העשויה לא מהחומר שנחצב בהר, אלא מאדמת המישור, שחורה, כבדה, בוצית בחורף. והיו מי שנסעו בעגלה הרתומה לסוס בדרך השחורה, שהיתה חוזרת ומתחברת לדרך הלבנה ליד הכניסות לבתים, וכך היו דוהרים בזיגזג, שחורֿלבן שחורֿלבן.
אני מדברת בקול רם. מקווה שהוא מקשיב. "אתה לא יודע איך זה להרגיש שאני לא מחוברת אל עצמי, התחושה היא שלגוף שלי יש בעלות עלי, על הנפש שלי, והוא עושה בי כחפצו. לפתע הוא מְפתח חום גבוה, אך למחרת חום הגוף חוזר להיות נורמלי, ושבוע לאחר מכן יש לי חום נמוך, ועם כל מאמץ קטן הלב פועם בחוזקה, הגוף מזיע, ואני לא יודעת מי הוא זה בתוך גופי שמרשֶׁה לעצמו להתנהג כך."
הוא מניע בראשו כיודע דבר, "התאמצת יותר מדי לאחרונה, אל תגזימי, את וההבלים שלך." הוא עסוק בקריאת הטור הכלכלי; ואני, אינני מבינה מה מרתק אותו שם. הרי כסף להשקעה או חסכונות אין לנו, והפרנסה בטוחה. מדי פעם הוא מנסה לעניין אותי ברזי הנושא, ומלותיו טוות קורים על עיני כקורי עכביש.
"אולי אני משתגעת? אולי מתפתחת בגופי מחלה קשה? כל כך הרבה אנשים חולים לאחרונה."
אני תוהה אם יטפל בי כשאחלה. ואם אמות, האם ימהר להתחתן?
אטה, החברה של הורי, היתה נשואה שנים רבות לדוידו, גבר ששנאה ותיעבה; אדם שהיה מַרעים בקולו לפני שעות העבודה ואחריהן. אוקראיני גבהֿקומה, שיער צהוב, עיניו תכלת ומבטן אטום. חשבתי עליו כעל איכר ענק מכפר נידח בהרים רחוקים, וכששרנו 'ודוד יפה עינים', הייתי לוחשת לעצמי, 'לא, לא ייתכן שהוא הוא דוד המלך'. לעתים נדירות, כשהשתרר שקט במעונם, חשבתי שהוא איש השלג מהרי ההימלייה. "אוח, אוח," אטה היתה נאנחת כשבאתי לשָׁם לשַׂחק, "הלוואי שימות. ועכשיו תסתלקו, שלא יראה אתכם, הוא חוזר עוד מעט."
הוא היה חוזר מלוכלך ומאובק, בשערו שבבי נסורת, כפות ידיו ענקיות. "אטה!" היה שואג. "איפה את? יש אוכל?" והיה טורף כמו חיה. הייתי נצמדת לפינה מעבר לקיר, מציצה בו לראות כיצד הוא אוכל. ואטה רצה ומגישה, ומנחמת, ומרגיעה, ולא משיבה על גידופיו. ואחרֿכך המקלחת. טקס שלם. אטה רצה עם מגבות, ולבנים אפורים, ומכנסיים קצרים. מגרשת אותנו לחצר. היינו עומדים ומחכים לאדים שיצאו מהחלון הצר והגבוה ויעלו לשמים. ואז היה מופיע וצורח עלינו בפרצופו הענקי ובשׂערו הצהוב עם עיניים תכולות ותַמוֹת כשל תינוק, וריח של סבון. כשפרשׁ לגמלאות חלה, ואטה טיפלה בו שנים ארוכות. "אוח, אוח," היתה נאנחת וכבר לא היתה מוסיפה 'הלוואי שימות'. עדיין כוחו עמד לו לדרוש ולצעוק, אבל ראיתי כיצד דעך ורזה, הרֿאדם שבקושי הזיז את איבריו, ואחרֿכך נשען על מקל ועל אשתו, שכוחות לא היו לה משל עצמה. ואני חשבתי כל הזמן איך אפשר לטפל במישהו שכל כך מתעבים.
"לא הייתי רוצה לעת זקנתי לטפל במישהו שאיני אוהבת. המחלה מביאה עמה דברים קשים כל כך. אדם מפריש הפרשות מגופו ודברים קשים מפיו. קשה לטפל במי שלא סובלים. אתה היית מטפל בי?"
הוא: מניח לרגע את העיתון. "מה קורה לך היום? תשעה באב?"
'לא', אני חושבת לעצמי, 'הוא לא היה מטפל בי. אולי היה שׂוכר אחות קשוחה ומרשעת ומשאיר אותי כל היום בהשגחתה. לבד אתה. ואילו הייתי רוצה להתאבד היא לא היתה מניחה לי'.
אני חושבת על כל מי שאני מכירה. איש אינו מאושר באופן שמתארים הספרים, אושר שניבט מעיניים קורנות, המאיר את הפנים. אולי יוסף. יוסף השכן שלי הוא אדם דתי, מקפיד על לבושו ולשונו, וכשאני רואה אותו, אני תוהה איפה יחליק, מתי תצא מלה רעה מפיו, אולי יתגלה צווארון מלוכלך. אבל הוא כל כך מָדוּד ולא ספונטני, שמור ומשומר. הצד הרשע שלי לוחש לי שעלי לפתותו, לראותו מזיע, עירום, מלא תאווה. והצד הטוב שלי יודע שאיֿאפשר. הוא נמצא במדרגה גבוהה יותר, מוקף בשומרים לא נראים, ולא יחרוג מבית כלאו. ואסיר או לא, אור קורן בעיניו, חום זורם ממנו לכל בני אנוש.
יוסף אומר לי שאני אדם טוב. אני מוחה: "יש בי תכונות כל כך רעות, ששמחתי לשמוע שאין ביהדות גיהינום." יוסף מחייך. אני חושבת שאילו היה נוצרי, אולי היה הולך להתוודות אצל הכומר ומספר לו שחייך אלי, ולא בתום לב. כך אני רוצה להאמין.
השיחה נערכת ליד הצרכנייה, הצרכנייה של ילדותי. שם אנו עומדים, יוסף ואני. אני אוהבת לבוא לשם, חשה שייכת למקום. אני נושמת עמוק. נעלמו ריחות העבר של המִימוֹזָה. נעלם ריח השמן של הקומביין שעמד שם, שהיה בעיני כחייתֿטרף קדמונית הזוחלת לאיטה, ובהגיעה לשדה נוגסת בשיניה החותכות, גורסת ובולעת כל מה שבדרכה. בקרבֶיהָ מעכלת, דשה וכובשת. דורסת ומותירה מאחוריה שממה. שממה עם חבילות חציר מפוזרות.
זו הצרכנייה שנכנסתי אליה ילדה חיוורת ובידי בּוֹנִים, ניירות עבים בצבעים שונים גזורים לפיסות, העוברים לסוחר, מקומטים ממגע ידיים רבות. אחזתי בידי בחוזקה בּוֹן כתום ובון ירוק. עתיד המשפחה באותו השבוע היה בידי. מסרתי אותם ל'צרכן' (קיצור מקובל בכפרנו לבעל צרכנייה) ולחשתי, "סבון וקילו סוכר וקילו קמח." והוא צרח, "לא אכלת היום? לא נותנים לך אוכל בבית? תראי איך שאת רזה!" הוא השליך על הדלפק גוש סבון 'מרסיי' ומילא שקית נייר חומה בכף מתכת גדולה שהיתה בשַׂק הסוכר, ולא העזתי לבקש שֶׁיָשׂים על המשקל, לבדוק שאינו מרמה. ידעתי שרימה אותי. הבאתי את המצרכים לאמא, והצטנפתי בפינת המטבח ובעמל רב כתבתי ביומני בכתבֿדפוס סיפור על ה'צרחן'. את היומן עשתה אמא מניירות גסים שתפרה והדביקה להם כריכה מקרטון, וצָבעה. היה קשה לכתוב על הדפים המחוספסים והאותיות שלי יצאו עקומות ועבות. בשנים יותר מאוחרות נוספו תיקונים לסיפור, את ה'צרחן' שיניתי באדום לצרכן. אבל העוול נותר. הצרכנייה אף היא נותרה בעתיקותה ובעמידתה האיתנה מימי הילדות.
יוסף ואני נפגשים שוב כמה ימים לאחר מכן, והשיחה – כמה משונה – מתרחשת בביתֿהקברות, באזכרה לדוידו, שנפטר לפני שנתיים. יוסף זז מעט הצדה כדי לפַנות לי מקום בסמוך אליו. ואני אומרת לו: "יש אנשים שמגיע להם לחיות כדי שיסבלו, הם כל כך רעים." עיניו של יוסף רכות, יפות, כהות, והוא לא כועס על דברי, עומק מחשבתו וטובֿלבו אמיתיים, שרויים בבועה וצפים בנהר השחור של המציאות סביב לו. ברקע אטה בוכה בכי תמרורים, ואף אחד מבניה לא ניגש אליה. שתכאב לבדה. הורי וחבריה עומדים מנגד, משפילים מבטם. בזכות קרבתו של יוסף אני מנסה לא להיות ביקורתית ואומרת לעצמי שהם מניחים לה לפרוק את כאבה. אך איני עומדת בצערי שלי, ואני ניגשת אליה, מחבקת אותה, והיא שוב פורצת בבכי, מרטיבה אותי בדמעותיה. אני כועסת על עצמי על כי חלק ממני נשאר מרוחק ובוחן את הדברים כאילו כדי לשמר את הרגע ולזכור את הסיפור, והדמעות מתאדות בחום. "אני מתגעגעת אליו," היא אומרת לי, "כמה שאני מתגעגעת אליו." יוסף מביט מעודד מרחוק. ברגע הזה אני חשה טובתֿלב. "בשנה הראשונה למותו שמחתי שכבר אינו סובל, אבל עכשיו אני רק מתגעגעת. אני מתעוררת בלילה ואני לבד, לגמרי לבד בדממת הבית. אני רוצה לשמוע את קולו." על קצה לשוני עומדת שאלה: ואל צעקותיו את גם כן מתגעגעת? ואל הקללות? ואל השנאה? אבל אני יודעת שלעולם לא אוכל להבין מה באמת מתרחש אצלה. אולי אותו משהו שהיה ביניהם גם הוא ייקרא אהבה.
אנשים סביבי חושבים שאני מאושרת, שאישי נפלא וכי עולם ומלואו פָּרושׂ לפנַי. לא אספר והם לעולם לא ידעו על המצוקות, על הבדידות, על הפחדים. אני מַשילה את עצמי מעלי, כמו שמשילים כפפה מן היד (יד לא ענוגה, לא רכה כשל נסיכה), בוחנת את חיי בקפדנות, כועסת על שאיני מוצאת סיפוק במה שיש לי. אני מחפשת צרות במחוזות מסוכנים של נבירה בעבר, של קשיים בהווה שאולי אינם קיימים, ואני משוםֿמה מוצאת אותם. אני בוחנת את אישי: פנים שלווים, צל של חיוך משוך עליהם, ואף לא קמט של דאגה חורש את מצחו. אני מקנאת בשלוות רוחו, יודעת שתמיד מספר בשבחי לפני חבריו; לפי דרכו חיי הנישואים שלנו מאושרים. הוא אינו חורג משלוותו, ואינו מתעמת עם הזעזועים בגןֿהעדן שלו, גם לא עם אלו שלי. אני: הייתי מוכנה להקריב הרבה כדי להיות שם עמו בגןֿהעדן שלו, אך בי מתרוצצים שדים לצד המלאכים, אני חסרת מנוח, והדברים לא ברורים מאליהם.
אני נוטשת את פינת האלוהים הקטנה שהוא יוצר סביבו ויוצאת לגינה.
