הגדה השמאלית

נציב יהודה

בחמישה בדצמבר אלף תשע מאות ארבעים ושבע נכנסה אל מפרץ נַגַייֶבוֹ ספינת הקיטור "קים" עם מטען אנושי.[1] זאת היתה ההפלגה האחרונה, עונת השיט הסתיימה. מַגַדַן קידמה את פני האורחים בקור של ארבעים מעלות. אם כי לא אורחים הובאו בספינת הקיטור, אלא בעליה האמיתיים של האדמה הזאת – האסירים.

רשויות העיר, הצבאיות והאזרחיות כאחת, התכנסו בנמל בהרכב מלא. כל המשאיות שהיו בעיר המתינו לספינה "קים" העוגנת בנמל נַגַייֶבוֹ. חיילים סדירים הקיפו את הרציף, הפריקה החלה.

כל רכבי המכרות הפנויים בטווח של חמש מאות קילומטרים מן המפרץ יצאו בלא משא אל מַגַדַן, נשמעים לקריאה הבוקעת ממערכת הכריזה.

את המתים השליכו על החוף, הובילו אל בית הקברות והניחו בקברי אחים בלא תוויות;[2] נערך תזכיר בדבר הצורך לפתוח את הקברים ולהוציא את הגופות בעתיד.

את המקרים הקשים ביותר, אך החיים עדיין, פיזרו בין בתי החולים לאסירים במגדַן, באולָה, באַרְמַן, בדוּקְצָ'ה.

את הנפגעים באורח בינוני הסיעו אל בית החולים המרכזי לאסירים, על גדתו השמאלית של נהר קולימה. בית החולים עבר לשם לא מכבר מן הקילומטר העשרים ושלושה. לוּ הגיעה ה"קים" לפני שנה, איש מהם לא היה זוכהלנסוע למרחק של חמש מאות קילומטרים.

ראש מחלקת הכירורגיה קוּבַּנְצֵב, שהשתחרר זה עתה מהצבא והגיע לכאן מן החזית, הזדעזע למראה האנשים הללו, הפציעות המחרידות הללו, שכמותן לא ראה ולא דמיין מימיו. בכל רכב שהגיע ממַגַדַן היו גופות של מי שמתו בדרך. הכירורג הבין שאלה הם הנפגעים קל, הניתנים להעברה, המקרים הקלים יותר, ושהמקרים הקשים ביותר נותרו במקום.

המנתח שנה את דבריו של הגֶנֶרַל רידְגְ'וֵיי,[3] שבהם נתקל מיד בתום המלחמה: "ניסיון החזית של החייל איננו יכול להכין את האדם לחזון המוות במחנות".

קוּבַּנְצֶב החל לאבד את קור רוחו. לא ידע מה לצוות, מנין להתחיל. קולימה עמסה על הכירורג הצבאי מטען כבד מדי. אבל צריך היה לעשות משהו. החובשים הורידו את הנפגעים מן הרכבים ונשאו אותם על אלונקות אל המחלקה הכירורגית. כל מסדרונות המחלקה מלאו בצפיפות באלונקות. ריחות נחרתים בזיכרוננו כמו שירים, כמו פני אנשים. בזיכרונו החושי של קוּבַּנְצֶב נותר לעולמים הריח ההוא של מוגלת המחנות הראשונה. הוא היה נזכר בריח זה במשך כל חייו. לכאורה, ריח המוגלה זהה בכל מקום והמוות הוא אותו מוות. ולא היא. במשך כל חייו דימה קוּבַּנְצֶב שהוא מריח את פצעי מטופליו הראשונים ההם בקולימה.

קוּבַּנְצֶב עישן, עישן וחש שהוא אינו שולט עוד ברוחו, אין הוא יודע מה לצוות על החובשים, על האחים, על הרופאים.

"אלכסיי אלכסייביץ'," שמע קוּבַּנְצֶב קול על־ידו. זה היה בְּרַאוּדֶה, מנתח מקרב האסירים, מנהלה לשעבר של אותה המחלקה עצמה, שהודח זה עתה מתפקידו בפקודת ההנהלה הגבוהה רק משום שהיה בעבר אסיר, ועוד עם שם משפחה גרמני. "הרשה לי לקחת את הפיקוד. אני מכיר את כל זה. אני עשר שנים פה."

קוּבַּנְצֶב הנסער פינה את עמדת הפיקוד, והעבודה קלחה. שלושה מנתחים התחילו לנתח בו־זמנית. האחים רחצו ידיים וסייעו להם. אחים אחרים ביצעו זריקות, חילקו תרופות לחיזוק הלב.

"כריתות, רק כריתות," מלמל בְּראוּדֶה. הוא אהב את הכירורגיה, סבל, כך לדבריו, כאשר הזדמן בחייו יום ללא ניתוח, ללא חיתוך. "משעמם לא יהיה עכשיו," עלץ בְּראוּדֶה. "קוּבַּנְצֶב בחור לעניין אמנם, אבל הוא איבד את העשתונות. מנתח צבאי! אצלם הכול לפי הנחיות, תכניות, פקודות, ואילו פה, הרי לכם החיים האמיתיים, קולימה!"

אבל בְּראוּדֶה לא היה אדם רשע. לאחר שהודח מתפקידו בלא כל סיבה, לא נמלא שנאה כלפי יורשו, לא התנכל לו. להיפך, בְּראוּדֶה הבחין במבוכתו של קוּבַּנְצֶב וחש בהכרת התודה העמוקה מצִדו. בכל זאת יש לבן־אדם משפחה, אישה, בן תלמיד. אספקת מזון מיוחדת לקצינים בחוג הקוטב, משכורת גבוהה, רווחים קלים. ומה יש לו, לבְּראוּדֶה? עשר שנות מאסר מאחוריו, עתיד לוט בערפל. בְּראוּדֶה היה מסַרַטוֹב, תלמידו של קְראוּזֶה[4] המפורסם, פעם גם הוא נחשב להבטחה גדולה. אבל שנת שלושים ושבע ניפצה לרסיסים את כל עתידו של בְּראוּדֶה. האם בקוּבַּנְצֶב עליו להתנקם על מזלו הרע?...

ובְּראוּדֶה פיקד, חתך, קילל. בְּראוּדֶה חי בניתוק מעצמו, ואף כי ברגעי מחשבה גידף את עצמו תכופות על מסירות הנפש הבזויה הזאת, מאוחר היה להשתנות.

ביום זה החליט: "אעזוב את בית החולים. אסע ליַבֶּשֶת."[5]

... בחמישה בדצמבר אלף תשע מאות ארבעים ושבע נכנסה אל מפרץ נַגַייֶבוֹ ספינת הקיטור "קים" עם מטען אנושי – שלושת אלפים אסירים. בדרך התקוממו האסירים, והפיקוד קיבל החלטה להציף את בטן הספינה במים. הדבר בוצע בקור של ארבעים מעלות. מהי כוויית קור מדרגה וארבע שלישית ורביעית, כפי שנהג לומר בְּראוּדֶה, או "כוויית כפור", כפי שהתבטא קוּבַּנְצֶב ניתן לקוּבַּנְצֶב לגלות כבר ביום הראשון לשירותו בקולימה למען צבירת שנות ותק.

את כל זה היה עליו לשכוח, וקוּבַּנְצֶב, איש ממושמע ונחוש, עשה כן. הוא כפה על עצמו לשכוח.

כעבור שבע־עשרה שנים נזכר קוּבַּנְצֶב בשמותיהם הפרטיים ובשמות האב של כל אחד מן האחים מקרב האסירים, בכל אחות, נזכר מי מהאסירים שכב עם מי, ברומנים שהיו במחנות. הוא העלה בזיכרונו את הדרגה המדויקת של כל אחד ממפקדיו, של המנוולים מביניהם. רק דבר אחד לא נשמר בזיכרונו של קוּבַּנְצֶב – ספינת הקיטור "קים" ועליה שלושת אלפים אסירים עם כוויות כפור.

לאַנַטוֹל פְראנְס יש סיפור בשם "נציב יהודה". שם, פונטיוס פילַטוס, כעבור שבע־עשרה שנה, לא מצליח להיזכר בישוע הנוצרי.

1965

[1] אזור הנמל בעיר מַגַדַן שבמזרח הרחוק הרוסי. ממַגַדַן מוביל כביש אל אזור נהר קולימה שבו היו פזורים מחנות כפייה רבים. 
[2] בדרך כלל נקברו האסירים כשלוחית דיקט עם מספר התיק האישי מהודקת לרגלם. 
[3] מתיוּ רידג'ויי (1895-1993) – גנרל בצבא ארצות הברית בזמן מלחמת העולם השנייה. 
[4] נ"י קְראוּזֶה (1887-1950) – מנתח סובייטי בולט. 
[5] מכיוון שהגישה לקולימה היתה אפשרית רק דרך הים או האוויר, היא נתפשה על ידי שוכניה כ"כוכב לכת", ועל כן יתר שטחה של ברית המועצות כונה "היַבֶּשֶת".