מייקאפ ואיפור
גבר
פורים הוא החג השנוא עליי. כששואלים אותי, אני מלהג על החג הזה שגורם לי אי נוחות עם החובה לשמוח, והאלימות הגזענית שיש במגילה, ורק על אותו הפורים שהייתי מלכת אסתר אני לא מדבר. הייתי בכיתה ב'. אולי א'. אני לא בטוח. הרעיון היה של אימא שלי, בזה אני כמעט בטוח. בתמונה אני עם אודם ופודרה ושרביט וכתר ושמלה תכלכלה, מחייך חיוך עצוב. אני לא זוכר למה שרתה עליי עגמומית כזו, יכול להיות שהתגובות דיכאו אותי (היו גיחוכים ולחשושים ואפילו צחוקים). אולי אני עצמי לא הרגשתי נוח עם זה שהייתי בת. היו כאלה שלא זיהו אותי וחשבו, הנה בת שהתחפשה למלכת אסתר. את הלקח לא לבלבל את עצמי ולא לבלבל אחרים למדתי והפנמתי. שנים אחר כך ישבתי בטיפול זוגי עם אימא שלי אצל מטפלת בקריית אונו והבאתי את מלכת אסתר כהוכחה ניצחת לבעיות שגרמה לי בגבריות ולחוסר הנפרדוּת שלה. "רצית להפוך אותי לבת כי לא היו לך בנות". אימא שלי התעקשה שזה בכלל אני זה שרציתי להתחפש למלכת אסתר. אז, כשהשלכתי עליה את כל בעיות הזוגיות שלי, דחיתי את מה שאמרה בשתי ידיים, ואילו עכשיו עולים בי שברי זיכרונות. אולי בכל זאת צדקה. היו לי אז בשנות הגן והיסודי ג'סטות נשיות, שירה בציבור מלאת רגש, עיסוק אינטנסיבי ברגשות, דברים שהעלו גיחוך ולחשושים אצל דנה ואצל רונית, ועוד בנות. דברים שידעתי והכרחתי את עצמי לשכוח. דברים שחזרו רק אחרי שניערתי את כל המשא הכבד של הציפיות החברתיות. כשדנה גיחכה בצד לא אמרתי כלום, אבל הפקפוק בגבריות שלי נצרב, כאילו סימנו את איבר המין שלי וצרבו בו סימן, ובבאר שבע של שנות ה־80 דבר כזה יכול לגמור בנאדם. בבאר שבע של שנות ה־80 בנאדם הוא בעיקר גבר. ועדיין אני זוכר את מבע פניהן של הבנות כשדיברו עליי. מאז לא שמתי מייקאפ. עם בת הזוג הנכונה כבר הרגשתי נוח להחליף בתפקידים ולדבר בלשון נקבה, ג'סטות נשיות בידיים חזרו אליי אט־אט כשחלף מספיק זמן מהצבא ומהמילואים, אבל מייקאפ לא שמתי. האיפור נראה לי כמו כיסוי, מסיכה, ולא מקור להעצמה ולמשחק בין ריבוי זהויות. עד שהייתי צריך להופיע בטלוויזיה. הובילו אותי לחדר האיפור והמאפרת טופפה קלות עם ספוגית מייקאפ על הפנים שלא יזהרו תחת עין המצלמה. אחרי כמה דקות התרגלתי לתחושה שהעור התקשה מעט, והצלחתי לחייך ולהיות כמעט עצמי. פתאום שוב הייתי מלכת אסתר, פתאום זכרתי עקבים שהלכתי עליהם בקושי אבל שמחתי ללכת עליהם, ורצון שכולם יגידו וואוו, איך הוא יודע להיות גם מישהי אחרת, הוא מעניין, לא רק כזאת אלא גם כזאת, הוא גם היא, אני גם היא.
אישה
יש משהו קשה לפענוח בעניין האיפור והטיפוח. כל כך הרבה נשים בוחרות לכסות את העור שלהן באופן קבוע בשכבה דקה או עבה של צבע שמסתירה את הנקבוביות שלהן. הן בוחרות שלא לצאת מהבית לפני שהן משרטטות קווים צבעוניים סביב העיניים. לצבוע את העפעפיים והריסים. למרוט את הגבות. מה מניע את ההירתמות הרצופה למשטר הזה, שמיוחד ברובו רק לנשים? מה גורם להן להאמין שצריך להתאפר? שכדאי להתאפר? שנעים להתאפר? תחושת החובה קשורה, כנראה, להכרה במה שהמגדר שלך גוזר עלייך. בפרפרזה על דה בובואר, אולי את לא נולדת אישה, אבל ההסללה שהופכת אותך לאישה כוללת הכפפה עצמית למשטר־תמיד של איפור וטיפוח? ואולי יש כאן אמונה בכוחם האמיתי במידה כלשהי או המדומיין לחלוטין של האיפור והטיפוח לשפר את מיקומך בדירוגים של ערך? האם איפור וטיפוח מושקעים הם כלי שבעזרתו נשים יכולות להשיג זוגיות איכותית יותר? האם אפשר למדוד את זה איכשהו? אולי הבחירה באיפור ובטיפוח מעצימה נשים באופן מסתורי, כפי שפלצבו מחזק לפעמים? אין תשובה ברורה לתהיות האלה. אבל נניח שאת משוכנעת בכך שאת בוחרת בטיפוח לא משום שהוא נטל שהפטריארכיה או החברה מטילות עלייך, אלא כי מדובר בסוג של פינוק שאת מעניקה לעצמך. ולעתים קרובות את אכן מתאפרת כי מתחשק לך. לפעמים בא לך לעטות מייקאפ מושקע כשאת הולכת לסוּפר. או להקדיש ערב שלם לניסיונות באיפור עיניים מעושן כשאת לבד בבית. לפעמים את בוחרת לרכוש במחיר מטורף קרם לילה, ולא משום שאת תמימה מספיק כדי להאמין בסגולות האנטי־אייג'ינג שמבטיח המותג, אלא משום ששווה לך לשלם תמורת הדקה המענגת של התמרחות פרימיום כל ערב לפני השינה. ולפעמים לא מתחשק לך. ואז את הולכת לעבודה בלי להתאפר בכלל. "בפנים נקיות מאיפור", כמו שמתארים לפעמים, כאילו שאיפור זה לכלוך.
ובכן, את יכולה לבחור באופן חופשי. כך לפחות נדמה לך. אבל המציאות לא תניח לך לשמר לאורך זמן את תחושת הבחירה והחופש. נניח שנמאס לך לצבוע את השיער ואת הפנים. שהגעת לנקודה שבה איפור וטיפוח הפכו בעינייך העטורות קמטים לטקסים דכאניים. לכאורה, כל מה שצריך כדי להשתחרר מהם זו החלטה עצמית, אוטונומית וחופשית. אבל זה לא פשוט כל כך. את חיה בעירך ובקהילתך, וצורכת מדיה, ופעילה ברשתות חברתיות, ושומעת מה שאומרים לך ולנשים אחרות שאת מכירה ולא מכירה, ואת מבינה שכמו כל אישה, גם את לא תוכלי לחמוק ממלכוד האיפור והטיפוח, גם אם פעם האמנת שזה אפשרי. ככל שהשנים חולפות, איפור וטיפוח יהפכו יותר ויותר לחובה מפורשת או משתמעת. מה קרה? את כל כך חיוורת? לא התאפרת היום, התאפרת כבד היום, היית צריכה להתאפר היום. במיוחד ביום שבו את אמורה, מסיבה זו או אחרת, להיראות "ייצוגית" או "מטופחת". החיים יפגישו אותך עם יותר הזדמנויות שבהן הבחירה לא לעטות על עצמך סממני איפור וטיפוח תהפוך לעמדה שגובה מחירים במטבע חברתי, מטבע של ביטחון עצמי, ולפעמים אף במטבע תעסוקתי.
והעניין מורכב אפילו יותר. כשאת צעירה ומתחילה, אפופה בסוג של נאיביות לגבי עולם הריטואלים של הנשיות, מתחוור לך שמצופה ממך לאתר את קו הגבול בין טיפוח מעודן, שמדגיש רעננות נעורים, לבין איפור שיעמיס עלייך מסַמנים של מי שקלה מדי להשגה מינית. במשך העשורים הבאים את אמורה להקפיד על משטר טיפוח שישמר את המראה הצעיר שעמו התחלת את המסע. הסאבטקסט הוא הציווי המתמיד להיראות יותר צעירה מכפי שאת באמת. לשם כך נדרש ממך להשקיע כסף, זמן וגם מאמץ מתמיד. את עושה את זה שנים. את אמורה לשמר מראה צעיר גם כשאת בת 50, נניח, אבל את צריכה לעשות את זה באלגנטיות בוטחת תוך העלמת סימני המאמץ. כי מי שהמאמצים שלה חשופים מסתכנת בהגחכה, ותזכה לתואר פתטית. אבל גם אם את רואה את הדברים באופן מפוכח ומסרבת ליטול חלק בפרויקט שבעינייך נדון מראש לכישלון, את לא יוצאת טוב. אם את מוותרת על איפור וטיפוח, את מתייגת את עצמך כשקופה. כלא רלוונטית. כמי שיצאה מהמשחק ומסמנת את עצמה כנחותת ערך, או אפילו נטולת ערך בשווקים של תעסוקה ומין.
אז בעל כורחך את חורקת שיניים מולבנות ומיושרות וממשיכה. את קונה קרמים יקרים יותר. את מתחילה לחשוב על אמצעים רדיקליים יותר ויקרים פי כמה. זריקות ומילויים וניתוחים. את צופה בקנאה בנשים שרכשו לעצמן מסכה צעירה ומוצלחת, ובאימה בנשים אחרות, שתוצאות מאמציהן הכושלים ניכרים על פניהן. את מנסה להשיג את הגביע הקדוש – להיראות צעירה יותר מכפי גילך – בלי שירגישו שעשית משהו. כי זיהוי סימני המאמץ גורר לעג אפילו אם את מדונה. את יודעת שזו המשימה הסיזיפית ביותר בעולם – הזמן משיג את כולנו – ובכל זאת את לא משליכה את המייקאפ.