תאנים טובות מאוד

1

באופן בלתי רגיל לעונה זאת של השנה, ממטרים קלים ליוו אותי בדרכי לבית הוריי וצינה קלה עמדה באוויר. היו אלה שעות בין הערביים של יום שישי, תחילתו של חודש יוני, שנת אלפיים וארבע עשרה, כשעשיתי את דרכי לביתם. החניתי את רכבי ופסעתי בשביל האספלט הצר המוביל מהכביש אל הבית. דילגתי בקלילות מעל לשלוליות מי הגשמים הקטנות שעמדו בדרכי. לצדו של השביל עמדו שיחי הדס מוריקים ששימשו מעין גדר חיה שנמתחה מהכביש עד לשער הכניסה של חצר הבית. מוללתי כלאחר יד את העלים, שבהקו הודות למי הגשמים, באצבעות ידי ושאבתי בחדווה את ניחוחם החריף לאפי. בעיני רוחי עלתה דמותו של אבי בעת שערך את ברכת 'המבדיל בין קודש לחול' בשובו מבית הכנסת במוצאי השבת. דימיתי אותו מקרב את עלי ההדס לאפו, מרחרח אותם קלות ומברך ברכת 'בורא עשבי בשמים' ומגישם לאמי. כך נהג מאז ומתמיד. העפתי מבט בעץ הדקל שעליו הוא שקד שנים ארוכות, ועל עץ הלימון שניצב למרגלותיו, שענפיו מאיימים לקרוס תחת משקלו של הפרי הבשל. הדפתי את שער החצר וטיפסתי בגרם מדרגות המתכת שהוביל אל דלת הבית והקשתי עליה קלות. שמעתי טפיפות צעדים מהירים הנעים לעברי, ועוד לפני שנפתחה הדלת ידעתי שהייתה זו סַנְגִיטָה, המטפלת הסיעודית של אמי, שבאה לקבל את פניי, שכן הוריי איבדו מזמן את חדות שמיעתם ואת קלילות תנועתם. היא חייכה לקראתי במאור פנים. אחזתי בכף ידה, במעין לטיפה רכה, נסתרת מעינו של מתבונן אפשרי.

כהרגלה ישבה אמי על הספה שניצבה בחדר האורחים כשרגליה תחובות מתחת לירכיה. 'מי אלה על דלתי מַקישים, הנה באו האהובים?' קיבלה את פניי במילות שיר בשפה הערבית. אבי ישב על כורסה שניצבה סמוך לספה, מעלעל בעניין בעיתון שהיה פרוש לפניו על שולחן העץ במרכז החדר. בימים אלה הרבו אמצעי התקשורת לדווח על קרבות עזים הניטשים בין לוחמי דאעש ובין כוחות הצבא העיראקי על השליטה במשולש הסוּני ועל היישובים השוכנים לאורכו של נהר פרת, וביניהם רמאדי ועאנה, מקומות הולדתם של הוריי. לא חלפו רגעים ספורים מאז שהגעתי לבית הוריי ופתחתי אִתם בשיחה קלה וכבר הגיחה סַנְגִיטָה מהמטבח ובידה מגש שעליו מונחות כוסות תה כהה, שאותו חלטה על פיה תכתיביה של המדויקים של אמי, והניחה אותו על השולחן. היא עמדה לצאת מבית הוריי ולעשות את חופשת סוף השבוע בבית חברותיה הנפּאליות בשכונת הדר של חיפה. היא תשוב לבית הוריי לאחר צאת השבת. אמי הצביעה לעברה של סַנְגִיטָה והצהירה בהערכה, היא מכינה תה בדיוק כמו שאנחנו עושים. היא נטלה גלולה מידה של סַנְגִיטָה, תחבה אותה לפיה ולגמה לגימה ארוכה מכוס המים שהיא מיהרה להגיש לה. במענה לדרישתי לשלומה השיבה ברוח נכאה, שום דבר כבר לא יעזור לי. הגוף שלי אבוד. לא יכולה לעמוד על הרגליים שלי. לא יכולה ללכת. סוניה היא הרגליים שלי, הצביעה אמי שוב לעברה של סַנְגִיטָה, שאת שמה שיבשה בגלל הקושי שלה להגות אותו. המאמצים שנעשו בימים הראשונים להעסקתה של סַנְגִיטָה ללמד את אמי להגות את שמה, העלו חרס. וכך הפכה סַנְגִיטָה, בלשונה של אמי, לסוניה. סַנְגִיטָה עצמה לא מחתה ולא גילתה התנגדות לכינויה החדש. היא אצה לעברה של אמי, נכונה למלא את בקשותיה ואת גחמותיה, בכל עת שלאוזנה הגיעה הקריאה – סוניה! דומה שאמי שואבת הנאה מכך שלרשותה עומדת מטפלת שסרה לחלוטין למָרותהּ ולכן הרבתה להטיל על סַנְגִיטָה מטלות שונות ומשונות, שנחיצותן לא הייתה ברורה כלל. שלחתי חיוך אוהד ומתנצל לעבר סַנְגִיטָה. סַנְגִיטָה הנידה את ראשה כאומרת שהכול כשורה, שיחסה של אמי אליה לא מפריע לה, לא מטריד אותה במיוחד. בלי סוניה, חזרה והצהירה אמי, אני אבודה. כמו שאומר השיר, 'נוֹבָּה אנשבָּח ונובה אסִ'יח/מה דָ'ל בִּיָה עז'ם ס'חיח, פעם מוֹעדת ופעם זועקת/עצם לרפואה בי לא נשארת'.

כך זה היה תמיד. המאגרים הבלתי־נדלים של הפתגמים ושל השירה העיראקית העממית עמדו לרשותה של אמי כל עת שביקשה להביע את רגשותיה במלואם, להסביר את תחושותיה על דיוקן ולתת גם ביטוי חד לטרוניות שלה. ככל שהלכה וזָקְנה התגברו הטרוניות עד שהנרגנוּת הפכה לטבע שני שלה. היא מעולם לא פקדה את ספסל הלימודים בארץ מולדתה, עיראק, ולא שלטה בקריאה ובכתיבה של השפה הערבית, דבר שעורר את כעסה בכל עת שהנושא עלה. רק הבנים הלכו לבית הספר ולמדו, מחתה. ולנו, לבנות, לא נתנו ללמוד! היא גם נעדרה שליטה בקריאה ובכתיבה של השפה העברית. לישראל הגיעה באמצע העשור השלישי לחייה. מתמודדת עם האתגרים התובעניים של החיים במעבּרה וטרודה בגידול ילדיה, היא לא מצאה את הפנאי הנדרש כדי לרכוש שליטה נאותה בשפתה של הארץ החדשה. ככל שחלפו השנים, גם שליטתה בשפה הערבית המדוברת הלכה וקהתה, הלכה והתרופפה, ואילו השפה העברית שאותה היא רכשה מפּה ומשם נעדרה את הדקוּת והעומק הנדרשים כדי שתוכל לתת ביטוי מלא ומדויק למחשבותיה ולרגשותיה. בזמנו היא נענתה ליזמה של ארגון נשים שפעל במתנ"ס המקומי בקרב נשים מבוגרות, שמטרתו הייתה ללמד אותן קריאה וכתיבה של השפה העברית. היא גם נעזרה בילדיה בהכנת שיעורי הבית ובקריאת 'שער למתחיל', שנכתב בעברית קלה ובניקוד מלא. שעות ארוכות הקדישה אמי מדי ערב במלאכה זו אך לא עלה בידה להבטיח לעצמה שליטה בשפה הכתובה. וככל שחלפו השנים נשכח מלִבּהּ גם המעט שלמדה. כל שנותר בידה מההשקעה הרַבּה בלימוד השפה העברית הייתה היכולת לזהות בכתובים את שמות ילדיה ולקרוא את מספרי הטלפון הרשומים מתחתם. לימוד בגיל רך, דקלמה פתגם ערבי, זה כמו חריטה באבן. נשאר. אבל לימוד בגיל מבוגר זה כמו הליכה במים. לא נשאר כלום. וכך סיפקו אוצרותיה של השירה העיראקית העממית, שנחרטו בזיכרונה מימי ילדותה ונעוריה, מעיין מפעפּע, תחליף לשליטתה החלקית בשתי השפות. כל עת כשהתקשתה להסביר את עצמה למי מילדיה נהגה לדקלם שורות מספּר משיר כזה או אחר ואז להכריז, הבנת עלי? הבנת מה אני אומרת? שאלתי אותה פעם מהיכן היא מכירה את השירים:

– הייתי שומעת את הערבים שרים, השיבה. שומעת הְלַהֶל, והולכת לשם.

– צהלולים? שמעת צהלולים?

– כן, כן, השיבה סתמית, הולכת לראות אולי נולד ילד... אולי יש חינה... אולי חתונה... הולכת ומתערבבת בהם. שומעת מה הם שרים וזוכרת הכול. גם כשהיו בוכים על המת הייתי הולכת. שומעת אותם צועקים והייתי הולכת לשם. רואה איך הם צועקים, מרביצים על החזה שלהם וויְעדְדוּן על (א)ל־מיית.

– מקוננים על המת?

– מרביצים על החזה שלהם, על הפנים, בוכים ואומרים על המת דברים – איך הוא היה; מה היה; מה עשה...

– לא פחדת ללכת לשם לבד?

– למה לפחד, אֽבּֽנִי? אין מה לפחד. פעם לא היה ככה, שנאה בין ערבים ויהודים. הייתי הולכת לג'דה, לקטאנה, לטוובאצ'יה, לתל. זה שכונות ברמאדי. בחלק מהם אין בכלל יהודים. במיוחד בטוובאצ'יה. שם אין יהודים. רק ערבים גרים שם.

– ידעו שאת יהודייה?

בטח ידעו. אנחנו, כשהיינו ילדות, הסבירה בנימה דידקטית משהו, לא שׂמנו מטפחות על הראש, כמו המוסלמיות. וגם השמלה שהיינו לובשים לא יורדת עד לאדמה, כמו שהם עשו. השמלה שלנו קצת יותר גבוה, אמרה, והצביעה על נקודה מעל לקרסוֹל רגלה. ככה ידעו אנחנו יהודיות. לא עשו לנו כלום. באנו, הלכנו, שלום, שלום. אתה יודע, המשיכה מיד, האחות של אבא שלי, פאווזיה, האימא של סלים, הייתה אומרת עליי, זאת תופרת כל מה ששומעת בחוט ומחט; זוכרת הכול. לא שוכחת כלום. באמת לא שכחתי כלום, הוסיפה בסיפוק עצמי. היא ביקשה להדגים בפניי את אחד השירים שנחרת בזיכרונה עוד מימי ילדותה. זה שיר, הסבירה לפני שהחלה לדקלמו בשפה הערבית, שמדבר על עוּד אל־קְבְּר/צָלָף קוצני. זה צמח יפה, היה אצלנו הרבה ממנו. הוא חי במדבר, בלי מים, כמו הגמל. וככה אומר השיר, החלה אמי לדקלם את מילות השיר בשפה הערבית, 'עם בוא הטללים אנום, וכשאקיץ כבר יבשו מימיהם/ אך בדומה לחודשי תמוז, שלצחיחוּת יכולים/ ובדומה לגמלים, שעושים מסעם ללא מים רבים/ כך גם אני, כמו הצלף הקוצני, עליי מבהיקים.'

לפתע נתנה אמי מבטה בשקית הניילון שעמדה על שולחן הפלסטיק הלבן ושבּהּ נאגרו תרופותיה, שלפה חפיסת כדורים מתוכה והגישה אותה לעברי. על החפיסה צוין באותיות גדולות, בשפת העברית, הערבית והלועזית, שמה של התרופה, 'קומודין'. התרופה מיועדת, קראתי בקול, להפחית את הסיכון למניעת שבץ... להפחית את הסיכון של היווצרות קרישים בלב אצל אנשים עם פרפור פרוזדורים. אימא, זה בשביל הלב, אמרתי.

לא על זה אני מדברת, רטנה. אני יודעת זה בשביל הלב. אני עושה בדיקות דם כל הזמן, לראות, אם־עוזר־לא־עוזר, מה שאני לוקחת. נראה, נשאה עיניה מעְלה כנושאת תפילה, אולי עוזר. אבל אני מדברת על משהו אחר, הוסיפה ושלפה חפיסה אחרת מהשקית. על החפיסה צוין שמה – 'דולוקסטין'. הנה זה, הושיטה לעברי את החפיסה. שבוע כבר שאני לוקחת כדור אחד ביום, דיווחה, בשביל הכאבים שיש לי ברגליים. תקרא מה כתוב, הצביעה על החפיסה. תגיד לי אם זה טוב בשבילי?

הוצאתי את עלון הצרכן המצורף לחפיסת הכדורים וקראתי בעיון את הכתוב. התרופה, צוין בעלון, 'נועדה לחולים הסובלים מחרדה ומדיכאון קליני, כרוני, שמלוּוֶה בכאבים פסיכוסומטיים שונים, כגון כאבי שרירים.' בעוד אני מעיין ממושכות בכתוב, ביקשה אמי למצוא תנוחה נכונה. היא הניחה את רגליה על הספה מתחת לירכיה, נעה לכאן ולכאן, תוחבת מתחתן כרית על מנת לייצב את ישיבתה. סַנְגִיטָה, שעמדה לצאת לדרכה, הניחה את תיקהּ על רצפת המרפסת ומיהרה לסייע לה, מבקשת להבטיח שהכּרית אכן ניצבת במקומה הנכון.

– ככה טוב, אימא?

– כן, כן, תודה בּנתי.

זמזום צורמני עלה מהאוזניות שהיו תחובות באוזניה. רגע, אני יסדר את האוזניות, אמרה. כל הזמן עוֹשׂה לי רעש באוזניים. תיקנו ותיקנו ולא עוזר. היא שלפה אותן מאוזניה, לחצה פה, דחקה שם, וזמזום האוזניות פסק. אך היא התקשה להשיבן לאוזניה. סַנְגִיטָה נחלצה שוב לעזרתה, מסייעת לה להציבן כיאות בארובות האוזניים. אמי מיששה את האוזניות קלות, מבקשת להבטיח שהן אכן ניצבות במקומן.

– סומעת? שאלה סַנְגִיטָה תוך שהיא מרכינה את ראשה לעברה של אמי. אמי הנהֲנה בראשה. ארשׁת של שביעות רצון הציפה את פניה של סַנְגִיטָה. היא הניפה את תיקה ויצאה לדרכה.

– אני אבוא לקחת אותך מחר, הספקתי ללחוש לעברה לפני שיצאה את בית הוריי.

– נו, מה אתה אומר אֽבּֽנִי, זה טוב בשבילי? ביקשה אמי לדעת, מיד כשהנחתי על השולחן את העלון לצרכן שצורף לחפיסת הכדורים, אם הם יביאו מזור לתחלואיה.

– אני באמת לא יודע, השבתי, מבקש להשהות את המענה לשאלתה. תגידי לי את, אמרתי, את מרגישה יותר טוב מאז שהתחלת לקחת את הכדורים האלה?

– הם עוזרים. אין מה להגיד. אבל אני כל הזמן רוצה לישון. הנה, תשאל את אבא שלך. הוא יושב פה. תשאל אותו. כל הזמן אני במיטה, עייפה.

אני לא מבין בזה, אימא, השבתי, מסתיר מפניה, בדומה לאחי ולאחיותיי, את טיבם של הכדורים. חששנו מתגובתה אם היא תדע במה מדובר. בעבר, כשרופא המשפחה הציע, ברמיזה ובחשש, שתפנה לקבלת טיפול פסיכולוגי, משום שהבדיקות שערך לה לא העלו כל ממצא המעיד שהיא סובלת מבעיה פיזית של ממש, היא הגיבה בכעס רב. גם כשחלפו ימים רבים מאז שרופא המשפחה העלה את האפשרות שהיא סובלת מבעיות נפשיות, דבריו לא חדלו לקומם אותה. למה, אני משוגעת?! זעמה. הוא משוגע וגם מי שהביא אותו לעולם משוגע. לא אני! להכרתה של אמי, לתחלואיה מקורות אחרים, לא נפשיים. היא גם מעולם לא הכירה בכך שהסיבה לאשפוזה למשך מספר שבועות בבית הבראה, לפני עשורים רבים, הייתה המפגע הנפשי שׁבּוֹ לקתה אז, מפגע שמלווה אותה במשך כל ימי חייה.

אני חושב, המשכתי במענה על שאלתה על אודות טיבם של הכדורים, שאת צריכה לקחת אותם למשך שלושה־ארבעה שבועות ואז לראות איך את מרגישה. אם זה עוזר, אז יופי, תמשיכי לקחת אותם; אם לא, אז צריכים לחשוב על משהו אחר. אימא, ניסיתי להסיח את דעתה, פעם סיפרת על סלימאן, הסבא־רבא שלך, ועל האהבה שלו לבדרה. מה בדיוק היה הסיפור שלהם?

– אוו, זה סיפור ישן. היה לפני שנולדתי. אימא שלי סיפרה לי. אבל אני עייפה. בזמן שאני מדברת הרבה, כואב לי הראש.

– בכל זאת, אימא, הפצרתי בה, מה היה הסיפור?

– תעזוב אותה, קרא אבי בתרעומת. מאיפה הבאת את הסיפור הזה, על סלימאן ובדרה? מה שהיה היה. מת.

כך נהג מאז ומתמיד. אבי תמיד נדרך כשאמי הפליגה למחוזות העבר, חושש שמא תחשוף פרקים מביכים מעבָרם המשותף, במיוחד כאלה שיציגו אותו באור לא מחמיא. הנחתי לעניין. ישבנו רגע ארוך בדומייה ואז לפתע הפנתה אליי אמי את ראשה ושאלה, מה שלום הבנות שלך, תמר וענת? לא ראינו אותם המון זמן. שכחו יש להם סבתא וסבא? התגעגענו אליהם.

תמר וענת גרות בתל אביב, לומדות באוניברסיטה, השבתי במורת רוח, משער שהיא תוביל את השיחה, כפי שנהגה לעשות בעבר, למקומות שאיני רוצה בהם. הן הבטיחו לבקר אתכם בקרוב, המשכתי, אחרי המבחנים. תאמיני לי אימא, אמרתי בניסיון לגונן עליהן, גם אני לא רואה את הבנות שלי הרבה.

– אמרת לתמר יש חבר. כמה זמן חבר? תהתה במורת רוח. לא רוצה להתחתן?

– כן, היא רוצה. עוד שנתיים, שלוש. יש לה חבר. הם הרבה זמן יחד. ראית אותו פעם. רועי. הם רוצים קודם לסיים את הלימודים, למצוא עבודה ורק אחר כך להתחתן.

– וענת?

– מה איתה? היא עוד ילדה. רק התחילה את הלימודים באוניברסיטה.

– מה אני יגיד לך אֽבּֽנִי, שיהיה להם מזל ויצליחו, אמרה בנימה המלמדת על השלמה עם מציאות שאינה לרוחה. לא יודעת אם אני עוד יזכה להיות בחתונה שלהם. כל הזמן חולה. הגוף שלי מת. היא דָממה לרגע ארוך ואז המשיכה בהיסוס, בחשש, ותגיד לי, מה שלום אסנת. מזמן לא שמענו ממנה. פעם הייתה מתקשרת בחגים, אומרת חג שמח... שואלת, 'מה שלומך שרה'... 'איך אבא?' זהו, הפסיקה.

– היא בסדר, אנחנו מדברים לפעמים בטלפון, כשצריך, בקשר לבנות.

– אח מן אסנת, נאנחה אמי, מזמן שאתם לא ביחד...

– אימא, תעשי טובה, הִסיתי אותה בזעף. אל תתחילי עם זה עוד פעם.

– אֽבּֽנִי, מה אמרתי? לא טוב שאתה לבד. למה לא תמצא אישה טובה ותחיה אִתָּהּ. יצאה לנו הנשמה עד שהִתחתנת. חשבנו תתחתן עם מיכל. הרבה שנים הייתם יחד. הייתה כמו הבת שלנו, ועזבת אותה. ועד שמצאת את אסנת, לקח הרבה־הרבה זמן. 'יש זמן, יש זמן,' אמרת לנו. באמת פחדנו אולי לא תתחתן, תישאר לבד. וברוך השם התחתנת עם אסנת. היית כבר מבוגר. שלושים חמש, שלושים ושש. עד היום לא מבינה למה התגרשת ממנה. באמת בחורה טובה. היא נאנחה ואז המשיכה, יאללה, עבר. תמצא בחורה טובה ותחיה אִתָּהּ. מספיק. פעם עם זאת ופעם עם זאת. הזמן רץ. צריך לתפוס אותו בידיים. תמצא בחורה שתאהב אותך ותדאג לך... תחיו ביחד, אפילו בלי חתונה, הוסיפה בחטף, כמי שנאלצת לעשות ויתור כבד. חיוך מאולץ עלה על פניי ואִפשרתי לאמי, מתגבר על הרצון להסות אותה, לשאת את המונולוג הקצר שׁבּוֹ תיארה את טבעם הסבוך של יחסיי עם נשים מאז הפרידה מאסנת ועד לימים אלה. חזרתי חרש, בהשתאות, על הדברים שאמרה, 'לא מבינה למה התגרשת מאסנת.' היא עדיין לא מוכנה להכיר בעובדה, חשבתי לעצמי, שהייתה זאת דווקא אסנת שיזמה את הפרידה בינינו. לא אני.

כשהחרישה, חזרתי על דבריה, אפילו בלי חתונה? אימא, מי היה מאמין שאת תגידי דבר כזה, בלי חתונה?

– יעני, השיבה כלאחר יד, העולם משתנה.