1
התקדמתי בצעדים שבקושי ניתן להבחין בהם, כאילו אינני בטוח מה אני בעצם מחפש. ביקרתי במקום כבר פעם קודם לכן, אלא שאז לא הרהבתי עוז אף להמשיך מן המבואה הלאה. ואולם שם הם היו, אם אכן חשקה בהם נפשי. היה אפשר לקנות אותם, בלי בעיות. אף אחד לא נדרש לספר מדוע הוא רוכש אחד כזה ולשם מה, אם הרכישה נובעת מגחמה רגעית, או שמא כבר הגה בעניין הזה זמן רב.
לפני הדלפק היה כל אחד עשוי לשקר: בהחלט, רכשתי את כל מה שנחוץ לו, הוא יבוא לבית טוב ואוהב, לטרריום שמידותיו הן מטר על מטר על שני מטרים. כבר יש לי כל מה שהוא צריך. עץ לטפס עליו, כלי למים, מקומות מסתור ושבבי עץ, יש הכול, אפילו עכברים. חשבתי על העניין מאז שאני זוכר שחשבתי.
חשתי את נוכחותם בכפות רגליי שנדרכו ונתמתחו. אי־אפשר לטעות בדבר כזה. בצמרמורת החולפת בגֵו ומגיעה עד הרגליים, עוברת בעורף ומדגדגת במוח, משתקת את השרירים החדלים לציית, בשערות המתעבות וסומרות כאילו תכף ומייד יֵצאו להתקפה.
האישה שעמדה מאחורי הדלפק מיהרה לגשת אליי. עמדתי ליד הגרבילים והתפעלתי – לא, התמוגגתי – למראה הצדודית המורכבת של גופם, לנוכח האופן שבו הם מחזיקים מעמד בחיים עם רגליהם הקצרות וזנבותיהם הארוכים.
"חשבת אולי על גרביל?" שאלה. "זו חיית מחמד טובה וקלה, לא דורשת יותר מדי טיפול. הכול איתה בקלי קלות."
"לא, חשבתי על נחש," עניתי, הבטתי בפניה וציפיתי להבעה שונה, לארשת של הפתעה או תמיהה, אבל היא ביקשה ממני להתלוות אליה ותו לא. "נחש גדול."
ירדנו לקומת המרתף, חלפנו בדרכנו על פני מקפיאים ומדפי מזון יבש, על פני כלובי סוללה וצעצועים מחויטים, על פני משושֵׁי זכוכית המיועדים לחיות טרריום ובתוכם תיקנים, חגבים, זבובי פירות וצרצרים. הכול הדיף ריח מוות שריססו מעליו ניחוחות מלאכותיים, צוננים וחמימים בעת ובעונה אחת, ניחוחות עץ ומספוא ומתכת.
החזיקו אותם בקומת המרתף החשוכה, מפני ששם היה לח יותר, והתנאים שימשו מעין חיקוי לסביבת חייהם הטבעית. הדלת לא נפתחה ונסגרה לעיתים קרובות כל כך, וכך הם גם לא נחשפו לעין כול. רבים היו עלולים בכלל לא להיכנס לחנות מחשש שמא ייתקלו בהם. בעצם מראם החיצוני היה כדי להטיל אימה על אנשים רבים.
אגף הנחשים היה מחולק לשתי קטגוריות: נחשי הארס ונחשי החנק. הם היו שם בעשרותיהם, כוננית מלאה, והעמידו אותם מדף על מדף, מיקמו את הגדולים והחזקים ביותר על המדפים התחתונים, ואילו הקטנים ביותר נמצאו על המדפים העליונים. רבגוניים היו: פיתוני עצים ירוקים כמו ליים זהרו שם כאורות ניאון מבריקים, נחשי בואה ג'מייקניים, עבים וצהובי פסים, נגלו לעיניי כמו עוגות מפוארות בסעודת מלכים, כרכני תירס כתומים קטנים ופיתונים מרושתים מפוספסים בחום נערמו שם בצרורות עגלגלים.
הם נראו בטרריומים מזכוכית כמו שליטים שהודחו מכס מלכותם, משורגים סביב עצי הטיפוס שהוכנסו לתאיהם. אחדים מהם רבצו שרועים על קרקעית הטרריום, לחלחו את עורם בכלי המים ועיכלו את מזונם. דומה כי תוגה אינסופית הייתה הסממן המשותף לכולם. ראשיהם העצלים נפנו באיטיות כמו נפלה עליהם התשישות, וליתר דיוק כאילו עברו השפלה. זה עורר בי עצב. לחשוב שעולמם צר כעולם נמלה.
"אלה מיובאים מהמגַדל שלהם בחוץ לארץ, הרי אסור לצוד אותם בטבע," פתחה האישה ואמרה. "זאת אומרת שאפשר לגעת בהם חופשי, אבל כדאי בכל זאת לזכור שהנחשים מעדיפים שיניחו להם לנפשם."
בדעתי הצטיירה מייד תמונת המקום שבו נמכרו הנחשים, מכיוון שראיתי מבעוד מועד באינטרנט סרטונים על מקומות הגידול שלהם. אותם מקומות נראו כמו חדרים אחוריים במסעדות מזון מהיר: החדרים היו מלאים מדפים גבוהים, גדושים בערימות של תיבות שחורות מכוסות, והנחשים חיו בתוכן עד שגדלו מספיק כדי שיתאפשר למכור אותם. בתחתית כל תיבה הייתה שכבה דקה של שבבי עץ נטולי נסורת וכן ענף אחד. הם מעולם לא ראו אור יום, ומימיהם לא חשו במגע אדמה של ממש, ועכשיו שימשו אביזרי תצוגה בחללים שביקשו לחקות את סביבת חייהם הטבעית. האם יזכו ללמוד אי־פעם שלא כל החיים שווים?
בלי להשתהות כהוא זה הזמנתי אחד הביתה. רב חנק מצוי.
תחילה הגיע הטרריום שהייתי צריך להרכיב בעצמי. הדייר הגיע אליי הביתה באריזה זמנית. איפה לשים לך את זה? כך בדיוק שאל הנהג שהביא אותו. שאלה טובה איפה לשים. כאילו אין לָעניין שום משמעות, כאילו בתוך האריזה עשויה להיות כוננית להרכבה ולא נחש חנק שכמעט כבר הגיע לפרקו. ביקשתי מהאיש להניח את הקופסה באמצע הסלון.
שעה ארוכה שכב הנחש דומם ולא זז. הוא נשף חלושות והתנועע בחיישנות רק כאשר הסרתי חלקית את המִכסה, כלומר הנחתי לאור לחדור, ואז גם יכולתי להבחין בגופו העצל, הצמיגי, בדפוסים המשולשים השחורים לאורך עורו החום, בהתנהלותו האצילית. בשעה שהתחכך בעצמו השמיע עורו היבש רשרושים כמו רמקול שבור.
תיארתי אותו לעצמי אחרת. חזק יותר, רועש יותר וגדול יותר. ואולם, נראה שהוא פוחד ממני יותר מכפי שאני פחדתי ממנו.
עכשיו אתה בבעלותי, אמרתי. אזרתי אומץ כדי לפתוח את המכסה לגמרי. וכאשר לבסוף פתחתיו כליל, התחיל הנחש להתפתל בכזאת תזזיתיות, שנבצר ממני לדעת איפה התנועה מתחילה והיכן היא מסתיימת. לשונו החצויה לשניים נשלפה והוטחה הנה ושמה משני צידי הראש המשולש הצר, והוא החל לרעוד כאילו נשאר לקפוא בַּקָּרָה שבחוץ. חיש מהר נדחף ראשו אל מחוץ לקופסה, ועיניו השחורות הקטנות הבהבו, נפקחות ונעצמות כסובלות מקפיצות שרירים.
לאחר שהניח אט אט את ראשו על הרצפה, הרמתי את הקופסה והטיתי אותה כדי שיֵצא ממנה מהר יותר. אז צנח על הרצפה כמו גוש פלסטלינה והתאבן במקומו.
רק כעבור רגע התחיל להתנועע, מחליק קדימה ברצף אחיד ונינוח כמתאדווה בין גלים. תנועתו הייתה חסרת ממשות, חיישנית ואיטית, אבל יחד עם זאת החלטית ועתירת חיוניוּת. הוא בחן את רגלי השולחן והספה, נשא את ראשו והביט בצמחים אשר על אדן החלון, בנוף החורפי הנגלה מבעד לחלון, בעצים המושלגים, בסדין השמיים שנוצר מהעננים האפורים שהצטופפו, ובבתים שצבעיהם רועשים.
ברוך הבא, אמרתי לו בחיוך, כן, ברוך הבא לביתך החדש. כאשר כעבור רגע נסוג והתפתל מתחת לשולחן כירא מפני קולי, נתקפתי כלימה מעצם המחשבה על המקום שאליו הבאתי אותו. ומה אם לא ירגיש כאן בבית? מה אם יחוש כבול, מאוים, עצוב, בודד? הייאות להסתפק במה שאוכל לתת לו – בדירה הקטנה הזאת, ברצפתה הקרה וברהיטיה המועטים? הוא יצור חי שעכשיו אני אחראי עליו, והוא אינו מתַקשר איתי בשפה שאני מסוגל להבין.
התחלתי אפוא להתקרב אליו. על סמך השתקפותי בעיניו השחורות הקטנות וידאתי פעמים רבות שאני אכן בשדה הראייה שלו, לפני שהתיישבתי לאט לאט על הספה שלפניו וחיכיתי שיבוא אליי.
ובסופו של דבר, הוא ניאות לפרום את פקעת גופו ולזחול עד לרגליי, ולאחר שרחרח את בהונותיי, כרך את עצמו סביב רגליי. לאחר מכן הניח את ראשו בחיקי, תחב אותו לבסוף בין ירכיי, השתרג מתחת לבית שחיי ומאחורי גבי, נתחב לכל מקום.
אחזתי אותו בשתי ידיי וכרכתי אותו סביב צווארי, וכאשר נגעו קשקשי עורו בעורי החשוף, וקצה לשונו בחן את עורפי, עברה בכל גווי צמרמורת. התקדמותו האיטית על עורי החשוף הייתה כמו ליקוק ארוך וחם.
זמן־מה נשארנו שנינו כך, ישבנו על הספה, ראשו תחת סנטרי, גופו סביב גופי כשריון מתכת, זרועותיי מושטות לצדדים, פעימות לשונו החצויה לשניים, פעימות קצביות, נסערות, מחושבות על עורי הרוטט.
חשבתי שנהיה ביחד לנצח, אני והוא. לעולם לא נפסיק לאהוב זה את זה. איש לא יֵדע על כך לעולם – אשמור על זה כמו על חיי, חשבתי. אתן לו בית ואת כל מה שיזדקק לו, והוא יהיה מאושר איתי, כי אני יודע מה הוא רוצה. אלמַד להכירו עד כדי כך, שהוא לא יצטרך לומר לי אף מילה, ואני אאכיל אותו ואֶראה אותו מעכל את מזונו, ואביט בו כל העת כשיגדַל ויגדַל ויגדַל.
