הזנה רעילה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הזנה רעילה
מכר
מאות
עותקים
הזנה רעילה
מכר
מאות
עותקים

הזנה רעילה

5 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

  • תרגום: משה ברגשטיין, דורית שיקרייסקי
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2019
  • קטגוריה: פסיכולוגיה
  • מספר עמודים: 308 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 8 דק'

מייקל אייגן

מייקל אייגן הינו אחד הפסיכואנליטיקאים הבולטים והפוריים בפסיכואנליזה בת זמננו. ניתן למקם את כתיבתו במרחב שבין הפסיכואנליזה הבריטית של ויניקוט וביון לבין הפסיכואנליזה ההתייחסותית האמריקאית, אם כי דמותו הייחודית וקולו יוצא הדופן מקשים במקצת על מיקומו. קושי זה נאמן לגרעין התפיסה והחוויה הפסיכואנליטית לפי אייגן -הפסיכואנליזה שהוא מציע ומתווה הינה רבת פנים, לעולם אינה נחה, מגדירה את עצמה ומיד משנה את הגדרתה, תמיד בתנועה, פושטת ולובשת צורה.

תקציר

הספר "הזנה רעילה" מתבסס על ההכרה המפתיעה – אף כי אינטואיטיבית – כי רעלנים נפשיים נישאים ומוחדרים לתוך המערכת הנפשית על־ידי אותו מזון המשמש אותנו בני האדם לגדילה ולהתפתחות. ההמשׂגה של מייקל אייגן מדויקת כל כך, עד שלאחר טלטלה קצרה מתעוררת בקורא השאלה “איך לא חשבתי על זה קודם?…”
 
ואולם, בעוד ההבנה כי אין רעל בלי מזון נוחה להתקבל על הדעת, הרי שההכרה הטרגית בכך שאין מזון בלי רעל מחייבת מהפך חשיבתי, התובע התבוננות בלתי שגרתית בעצם המעשה הטיפולי, כתהליך מזין, מגדל ומפתח.
 
בהמשׂגה הקולעת, המקופלת בשמו האוקסימורוני של הספר, אייגן מתמודד עם מצב נתון, שבו טיפול – ובכלל זה הטיפול הפסיכואנליטי – נושא בחובו, כמו כל קשר אנושי משמעותי, חומרי רעל שעלולים לפגוע במטופל, לחבור ל”כוחות השחור” הפועלים בתוכו, ולא רק לחזק את אזורי היכולת, התקווה והרשות; לשחזר ולטפח הפנמות טראומטיות, הרסניות ודכאניות, ולא רק אובייקטים מיטיבים ומגדלים.
 
מייקל (מייק) אייגן, פסיכואנליטיקאי יליד 1936, חי בניו יורק, ואחד הכותבים הפוריים והפופולריים ביותר בפסיכואנליזה מאלו החיים כיום. אייגן נחשב לפרשן מקורי ובולט להגותם של ויניקוט, ביון ולאקאן, וכתיבתו הפסיכואנליטית משלבת בין תורת הקבלה, לפוליטיקה וליחסים בתוך המשפחה.
 
הזנה רעילה הוא ספרו הרביעי של אייגן הרואה אור בעברית. קדמו לו: תחושת מוות נפשי (תולעת ספרים, 2010); קשרים חבולים (סדרת פגישות: כרמל, 2014); העצמי הרגיש (תולעת ספרים, 2014).

פרק ראשון

בשבחי ה"פטפוט"[1] דרך־מלכה אל הלא־מודע
סיגל השילוני־אריאלי
 
 
לחיה שטיינפלד, שהזמינה אותי להצטרף למשחק
 
"טֵרוֹר הֶחָלָב עוֹד מַרְכִּין אֶת רֹאשׁ הַגּוּרָה"
 
אפרת מישורי, שירים, 1994-1990, הוצאה עצמית, תל אביב 1994
 
 
הספר הזנה רעילה מתבסס על ההכרה המפתיעה – אף כי אינטואיטיבית – כי רעלנים נפשיים נישאים ומוחדרים לתוך המערכת הנפשית על ידי אותו מזון, המשמש אותנו בני האדם לגדילה ולהתפתחות. ההמשגה של מייקל אייגן מדויקת כל כך, עד שלאחר טלטלה קצרה מתעוררת בקורא השאלה "איך לא חשבתי על זה קודם? ..." הרי זה ברור: הרעלה והזנה (במובנן האבסטרקטי־סימבולי כמו גם קונקרטי־ליטראלי) הן אירועים השזורים זה בזה, תלויים אחד בשני, בלתי מובחנים, ושניהם מתרחשים בתוך מרחב שניתן לכנותו בפשטות בשם "יחסי אנוש".
 
ואולם, בעוד ההבנה כי אין רעל בלי מזון נוחה להתקבל על הדעת, הרי שההכרה הטרגית בכך שאין מזון בלי רעל מחייבת מהפך חשיבתי, התובע התבוננות בלתי שגרתית בעצם המעשה הטיפולי, כתהליך מזין, מגדל ומפתח.
 
בהמשׂגה הקולעת, המקופלת בשמו האוקסימורוני של הספר, אייגן מתמודד עם מצב נתון, שבו טיפול – ובכלל זה הטיפול הפסיכואנליטי – נושא בחובו, כמו כל קשר אנושי משמעותי, חומרי רעל שעלולים לפגוע במטופל: לחבור ל"כוחות השחור" הפועלים בתוכו, ולא רק לחזק את אזורי היכולת, התקווה והרשות; לשחזר ולטפח הפנמות טראומטיות, הרסניות ודכאניות, ולא רק אובייקטים מיטיבים ומגדלים.
 
חשוב לדייק: אייגן אינו מדבר בשפה קלייניאנית על נוכחות מפוצלת של מזון ורעל/אהבה ושנאה. ההיפך הוא הנכון: התופעה שאייגן עוסק בה לאורך הספר היא למעשה היפוכו של פיצול. בהשאלה מעולם הכימיה ניתן לומר כי אייגן אינו עוסק בתערובות כי אם בתרכובות. רעל בתוך מזון בתוך רעל בתוך מזון...
 
בהקדמה לספר נכתב: "ספר זה מתאר מגוון אנשים שתרים אחר הזנה מתוך רעלים, או שבמידות כאלה ואחרות, מורעלים על ידי ההזנה שאותה הם מחפשים" (עמ' 28). ואכן, עמוד השדרה של הספר מושתת כמנהגו של אייגן על תיאורי מקרים, שה"מזינים" שבהם מצליחים להפיח חיים בתיאוריה, ולהעניק לרעיונות המופשטים צורה ומלים מוכּרות, קרובות לחוויית הקורא המטפל/מטופל. כרגיל אצל אייגן, הקורא זוכה לשמוע את המוזיקה, מוזיקת הטיפול, הבוקעת מתיאורי המקרה גם כאשר הטקסט נותר סרבן ואניגמטי. אייגן נהנה עם מטופליו, סובל עִמם ובמחיצתם, ובעיקר נודד עִמם בין מחוזות רגשיים, במסע משותף שסופו אינו ידוע. בכתיבתו הוא מיטיב לזקק מתוך השעות מגוון של מצבים, דיאלוגים ואינטראקציות החושפים את דרכם הייחודית של המטופלים להביא לידי ביטוי את השילוב ההכרחי־הרסני בין מזון לרעל ואת המציאות הרעילה השוררת בעולמו החד־פעמי של כל אחד מהם.
 
נדבך נוסף ומרתק, הוא הדיון באופן שבו הטיפול הפסיכואנליטי, או ליתר דיוק "הטיפול האייגני", עשוי ולעתים אף מצליח לחולל שינוי ולאפשר טרנספורמציה ודֶטוקסיפיקציה במערכת הנפשית של המטופל.
 
רעלנים רגשיים והזנה מעורבבים אלו באלו פעמים כה רבות עד כי לא ניתן להבחין ביניהם. אף אם הם ניתנים להבחנה, ייתכן שלא ניתן יהיה לקבל את האחד ללא האחר. כדי לקבל הזנה רגשית, ייתכן שיהיה על האדם להכניס לתוכו רעלנים רגשיים.
 
לפעמים, כותב אייגן בהקשר של מטופל בשם לואיס, כדי לקבל הזנה יש לאכול "הרבה חרא" (פרק 7, עמ' 189). או בניסוח עדין יותר: "כדי לקבל הזנה רגשית, ייתכן שיהיה על האדם להכניס לתוכו רעלנים רגשיים" (פרק 1, עמ' 39). לשיטתו של אייגן כאמור הכנסת רעלים איננה בחירה של הניזון. היא הכרח הישרדותי של יצור חי הממאן לגווע ברעב (ההדגשה שלי).
 
מטופל בשם ג'ורג' (פרק 9, עמ' 222) מיטיב להמחיש את התהליך ואת האופן שבו הוא בא לידי ביטוי בחוויית המטופל: "קשה לדמיין את אמא שלי רק מציעה לי את החלב שלה, [...] החלב שלה היה משהו שהיא שמה בתוכי, [...] חנקה אותי באמצעותו. היא הייתה צריכה לשים את עצמה בתוכי, לפטם את עצמה בתוכי. היא לא יכלה להשאיר מקום בשבילי. היא לא ידעה איך זה יכול להיות להתיר לי לינוק לשובע, להתיר לי לשתות בעצמי בעזרתה" (עמ' 223).
 
אייגן מצטט את ג'ורג' ותוהה: האם זו הבניה? המצאה? פנטזיה של המטופל על אודות ילדותו ויחסיו עם אימו? ועונה: "מה שזה לא יהיה, זה ממשי. בצורה זו או אחרת, זה רודף את חייו כל יום, כל שעה" (עמ' 224). זאת האמת, או לכל הפחות – אמת.
 
שגרה מעין זו, של תזונה רעילה, מובילה במקרים רבים לפיתוח תלות ברעל. תלות שאייגן מדמה להתמכרות. הוא מביא לפני הקורא סיפורים כמו זה של אליס, המתוארת בפרקים 1, 4 ו־11 (כמו גם ג'יין בפרק 7 וקורין בפרק 8) כדי לדון באמצעותם במי ש"מכור" לרעלנים כמו לסם. בעולם המטאפורי שנטווה בספר, מערכות העיכול הנפשיות של אליס ואחרים איבדו את היכולת "לעכל" מזון נקי. לא זו בלבד – אייגן מגיע להבנה, כי עבור מי שניזונו רוב חייהם מתפריט רגשי מורעל, "לא־כלום אינו לא־כלום כי אם הכול", ואילו "הכול" – כלומר מזון מזין, או יֵש – רגשי – הם לא־כלום, נטול ערך ובלתי מזין. התמונה הקלינית חושפת בהתאמה מטופלים שחשים עצמם ריקים וחסרי חיים בהעדר "תדלוק שלילי" – זעם, בוז, שנאה וכיוצא באלה המופנים כלפיהם; רעלנים המוחדרים לתוכם ומייצרים כאב, עלבון, חרדה ודיכאון.
 
טענתו של אייגן הזכירה לי דברים של אשה צעירה שפגשתי זה מכבר, שהביעה באזניי תסכול ממצבו הירוד של בן זוגה. להרגשתה, מצבו השפוף נמצא ביחס הפוך לשיפור שחל באיכות החיים שלו ושל שניהם בתור זוג ובתור משפחה: "אמרתי לו...", סיפרה, "איך זה יכול להיות?! הרי עכשיו הכי טוב שהיה לך מאז שאני מכירה אותך. אנחנו הכי אוהבים. קנינו בית. יש לנו ילדים מהממים. מצאת עבודה שאתה אוהב ואתה מרוויח הכי הרבה שהרווחת אי פעם". האישה סיפרה כי בן הזוג אמנם לא התווכח עם העובדות, אבל משמעותן עבורו הייתה הפוכה מן המשמעות שנתנה להן היא. עבורו היו אלה "ימים קשים מאוד", ימים של ייאוש, חרדה, בדידות וזעם. בעקבות דבריו של אייגן, חשבתי שרגשות קשים אלה היו אולי מנת חלקו של האיש במשך שנים רבות ולמעשה מאז שיכול לזכור את עצמו. זה היה עבורו "הכול" – זה המזון שידע לעכל, שגידל אותו להיות מי שהוא; ואילו שגשוג, הכרה והיענות רגשית יבשו והרעיבו אותו כמו היו "לא־כלום".[2]
 
אם זו אכן תמונת עולמם הפנימי של המכורים לרעל – עולם שבו יש הוא אין ואין הוא יש – קשה לא להיטרד בשאלה מה טעם בטיפול וכיצד, אם בכלל, יכולה להתקיים בו תקווה.
 
בפרק 7, בהקשר של הטיפול בג'יין, אייגן נדרש לסוגיה ושואל מהו גורלו של מטפל שאינו מנצל (abuse) את המטופלת שלו. שאינו "שונא אותה מספיק", כך שתוכל לחוש באהבתו כלפיה. האם דינו של מטפל "טוב" להתאיין? האם נדון "להרעיל" את המטופלת או להיות בלתי קיים/בלתי מורגש עבורה?
 
על כך עונה אייגן בטקסט שלפנינו, כי אם "טוב" פירושו נקי מרעלים, הרי אין דבר כזה "מטפל טוב". שכן, בערוצים שבהם מתקיים קשר משמעותי זורם בהכרח גם רעל. כוונות טובות הן נקודת מוצא ראויה, אפילו הכרחית, אבל רעל על מופעיו המגוונים הוא חומר טיפולי בלתי נמנע, חיוני ורב ערך. לעתים, כפי שאייגן מיטיב להדגים, רעל הוא התוכן היחיד שיכול לזרום בעורקי הטיפול, לפחות בראשיתו.
 
ברוח זו אייגן דן בהזנה רעילה במושגים נורמליות ופגימות, שהעסיקו אותו רבות גם לפני ואחרי ספר זה. נורמליות/לא־נורמליות בתור חוויות סובייקטיביות קיומיות, מכוננות זהות. בדומה להערתו של ויניקוט, כי תינוקות חווים את עצמם ואת סביבתם הראשונית בתור סמן לנורמליות, וכי הדבר מהווה בסיס להבניית עולמם הפנימי, מובאים ב"הזנה רעילה" מצבים שבהם מתקיים יחס טרגי בין שלושת הצירים נורמלי/פגום, אמיתי/כוזב ומזין/רעיל. בהכללה גסה אפשר לומר, כי בתיאורי המקרה שמביא אייגן, דווקא את הרעיל–הכוזב תופש התינוק/המטופל בתור נורמלי, בעוד את המזין–אמיתי הוא תופש בתור פגום. שוב ושוב אייגן מפרק את הזהות הכמו־מובנת־מאליה בין "חף־מרעלים" לבין "טוב" "אמיתי" או "מזין". פרק 4 לדוגמה מתבונן במצבים שבהם תחושה של חיוּת רגשית היא כשלעצמה מקור לאֵימה עבור מי שמתייחסים אל רגשות כאילו היו מכשול רעיל שיש לסלקו או להימלט מפניו. המקרה של פֶני נבחן בפרק 6 בתור ביטוי לאופן שבו חיוּת מקושרת לחרדה. אביה של פני, שהיה האדם ה"חי" במשפחה, נפטר פתאום בתקופה קריטית בחייה והותיר אותה להיזוֹן מאמה המדוכאת, הכאוטית והאגרסיבית. אייגן מדגים איך כאשר ההיסטוריה האישית ממזגת מיזוג פתוגני בין חיים למוות, חוויות של חיוּת מעוררות פחד.
 
חוויות של פגימות מתקשרות תיאורטית וקלינית כאחת להתאבדות. פרק 2 מתמקד ביחסים שבין הזנה רעילה לבין התאבדות. אייגן שואל מה, אם בכלל, מבחין בין מתאבד לבין מי שבוחר בחיים, ואם אי־התאבדות היא בהכרח בחירה בחיים. אחרי כן (פרק 7) הוא מרחיב את השימוש במושג התאבדות ודן בהתאבדות נפשית: ביטול או פרימת החיים באמצעות הזנה שמהותה ביטול הזנה, או העדפת־רעלנים השקולה לביטול עצמי.
 
את שורשי הרעיונות שלו בנושא זה אייגן ממקם בהגותם של פרויד וביון: פרויד, שהכיר במיזוג בין הדחפים וטען שכל פעולה נפשית משלבת בתוכה עבודת חיים ועבודת מוות (כך למשל הסימפטום מעניק לחולה סיפוק נסתר כשהוא חובר חיבור לא מודע למקורות נסתרים של אהבה); וביון, שהעירוב של הזנה והרסנות, צעקה ושתיקה, גודש ורֵיקוּת, חוזר בעבודתו ובפרט בשימוש שלו בדימוי "המפץ הגדול", כאשר הקצוות – התפוצצות ודממה – הופכים לאחד. אייגן מסביר: "נדמה שזו סתירה לחשוב על מחיקה טוטאלית בתור צורה של הזנה, אבל אצל אנשים מסוימים היא הופכת ממלאת מקום או תחליף להזנה".[3] (עמ' 210)
 
***
כאמור, מטפל שמסכים עם תפיסתו של אייגן בנוגע להקשר שבין מזון לבין רעל נאלץ להידרש למחשבה על אודות היחס שמתקיים בין שני המרכיבים במפגש הטיפולי. בתור מטפלים עלינו להודות, כי בחלק גדול מן הזמן אנו מציעים למטופלים שלנו "תפריט רגשי" אינטואיטיבי, אותנטי במקרה הטוב, שאיננו יודעים איזה יחס מתקיים בו בין "ערכים־תזונתיים" לבין "רעל". מה שנראה במבט ראשון כמו אורניות תמימות לאחר הגשם עלול להתגלות בפועל כפטריית רעל, ולהיפך. את התשובה לשאלה מה־הוא־מה נְגלה כמעט תמיד בדיעבד, ומה שמחזיק את הטיפול עד לרגע הגילוי שלא תמיד יגיע, הוא אמונה. ואכן, גם בספר הנוכחי אייגן מתאר מקרים שבהם החזקת הטוב כהבטחה או כמשאלה יכולה לאפשר מידה של חיים גם בתנאים קשים.
 
לשם פיתוח רעיונותיהם של ביון וויניקוט – "אֵימה ללא שם" (nameless dread) של ביון, וגלגולה ב"יסורים שאי אפשר לחשוב אותם", הגלומים במושג ה"התמוטטות" או השיגעון המכונה X אצל ויניקוט – אייגן משתמש במונח "רעל" בתור מטאפורה למכלול של רגשות, חוויות ויחסים, שאֵימה ושיגעון הם חלק ממנו; בפרקים הסוגרים את הספר (9, 10) הוא שב ומנסח את הרעיון שיסודותיו בביון ובוויניקוט, שכדי להחלים מאחיזתם הלופתת של גרעיני האימה והשיגעון שנזרעו בינקות, על המטפל לאפשר למטופל לעבור דרך חווית השיגעון ולא לעקוף אותה או לברוח מפניה אל עבר שְפיוּת כוזבת. אם כך הדבר, ואם אחת ממטרות הטיפול היא לאפשר למטופל להתנסות ברגעים של התמוטטות – לחוות in vivo פיסות של רגש גולמי שלא יכלו להתארגן בשעתן ארגון המאפשר הדחקה – הרי שנוכחות רעלים בתפריט הטיפולי אינה רק בבחינת נסבלת אלא בגדר הכרחית ממש.
 
טשטוש ההבחנה בין מזון לרעל מוביל להבחנה מעורפלת גם בין דברים ומעשים שנהוג לכנותם "טיפוליים" – כלומר מזינים או מְגדלים – לבין כאלה שאינם; בין מה שנובע מ"עמדה טיפולית" של המטפל לבין מה שנעשה או נאמר ממקום "לא טיפולי" (חברי, חינוכי, מעשי וכיוצא באלה). על פי גישה זו, הרווחת בשטחים נרחבים של השדה המקצועי, מה ש"טיפולי" הוא טוב ומזין, ומה שאינו כזה (שאינו נובע לכאורה מ"עמדה טיפולית") הוא פסול: במקרה הטוב חסר ערכים תזונתיים ובמקרה הרע רעיל. תפיסתו של אייגן, הנפרשת ב"הזנה רעילה", חותרת תחת גישה זו ומערערת עליה, כמו גם על עצם ההבחנה בין טיפולי לבלתי טיפולי.
 
***
בנקודה זו אשמח לשוב אל כותרת הרשימה ולומר כמה מלים בשבחי ה"פטפוט". פטפוט בתור דיבור אסוציאטיבי, רפוי, נינוח, תועה ובלתי מכוּון. אנסה לדבר בזכות הפטפוט – לא רק זה של המטופל, המתקשר לרעיון של אסוציאציות חופשיות ומצוי בבסיס השיטה הפסיכואנליטית, אלא גם ודווקא בזכות פטפוטו של המטפל, כשם קוד לסוג של היות; לאופן הוויה (being) או מצב קיום (mode of existence) שהוא עגול יותר מאשר קווי, נשי יותר מגברי, ספונטני יותר מאשר מחושב ונשלט. דיבור סרק "לא טיפולי".
 
בעקבות דבריו של אייגן, אני מבקשת לכנות בשם זה – פטפוט – את אותו אופן של הוויה המתקיים בהכרח בחדר הטיפול, מתוך אי־היכולת שלנו בתור מטפלים להבחין, אלא בדיעבד, בין רכיבים מזינים לבין רעל, וגם בין מזון ורעל לבין מה שמשמש נשא לזה וגם לזה. כמו כן, אני מבקשת לטעון כי כל יומרה להבחין בין השניים היא בגדר יוהרה המשמשת, במקרה הטוב, הגנה של המטפל.
 
ביני לביני אני מדמָה את הפטפוט למעין נוזל הזורם בין שני "מכלים", ובתוכו נישאים בערבוביה אבות מזון, ויטמינים, סיבים שאינם ניתנים לעיכול ורעלנים. התערבויות "מזינות" (למשל פרשניות) נישאות בזרם עם כל השאר, וערכן הטיפולי יוכר ככזה רק, אם בכלל, בדיעבד.
 
עליי להודות: הרעיון לדון בפטפוט ולהעלותו על נס הוא תוצר של סכסוך פנימי, שלא לומר דמיוני, שאני מנהלת ב־25 השנים האחרונות עם הפסיכואנליזה הקלאסית, בצורה הנוקשה והרודפנית שזו לובשת לעתים בתוכי. עיקר המחלוקת סב על אודות טכניקה, קרי: הדרך אל הלא־מודע. מהותה עמדות מתנגשות בנוגע לנוכחות ולמילים, ובאשר לשאלה כיצד נסללת הדרך אל הלא־מודע – מהי (ומכאן מה איננה) נוכחות טיפולית, מהי (ומה איננה) עמדה טיפולית ואיזה סוג של דיבור (אילו מילים) מבטא אותה. ברקע בוערת שאלה קרדינאלית הנוגעת לזכות הקיום שלי בתור מטפלת נוכחת. מטפלת חיה ולא רק קיימת.
 
סלילת הדרך אל הלא־מודע מצויה במהות הטיפול הפסיכודינאמי, ראשית כול בגרסתו הקלאסית, השואפת ל"חקר" הלא־מודע ולחשיפתו, וגם בגרסאות מאוחרות יותר המעמידות במרכזן ערכים כהזנה וגידול. שכן, גם תהליך ההזנה מתרחש ברמות הלא מודעות של הנפש ומחייב מגע עם אזורי נפש קדומים המכוסים בשכבות הגנה וטשטוש.
 
בהמלצות למטפל, שראו אור בעברית בקובץ הטיפול הפסיכואנליטי[4] (עמ' 95), פרויד ממליץ לשמור על נוכחות אטומה. "על הרופא להישאר אטום עבור מטופליו ובדומה למראה, לא להראות דבר זולת מה שמראים לו" (שם, עמ' 97). עוד הוא ממליץ לאנליטיקאי להימנע מחשיפת חייו האישיים בפני המטופל. מעטים המטפלים המאמצים את ההמלצות ככתבן. עבור הרוב, המלצותיו הטכניות של פרויד מהוות לכל היותר כוכב צפון, תזכורות לטעם שלשמו התכנסנו כאן, בחדר הטיפול. אטימות או קרירות בוודאי שאינן אידיאל־טיפולי והצו המחייב שמירה על אנונימיות הוא במידה רבה ברירת מחדל נוחה להתחבא מאחוריה במצבים של מבוכה וחוסר־ביטחון הכרוכים בחשיפה עצמית (ברירה תיאורטית למדי, שמנוע החיפוש google ממילא גזל מאיתנו כבר מזמן).
 
מה שבולט עבורי לענייננו הוא העובדה ששתיים מההמלצות המופיעות בקובץ מכָוונות את המטפל לשתיקה. ואני, איני שותקת. נניח לעובדה, שמטפלים אינם בוחרים באוריינטציה טיפולית אלא מתנהלים בכזו שהולמת את אופיים ואת מגבלות האישיות שלהם, ונקפוץ לשאלה התיאורטית שהתנסחה בתוכי לנוכח הפער שבין "ההמלצות למטפל" לבין סגנוני האישי. לאור קביעותיו של אייגן בדבר יחסי התלות המתקיימים בין מזון לבין רעל, אשאל: האם שתיקה, במובן של הימנעות־מכוּונת מדיבור, היא, ככלל, כלי טיפולי יעיל בסלילת ערוצים אל הלא־מודע? האם תיתכן הזנה־רגשית בתנאי הרעבה או צום?
 
אף על פי שברור לגמרי כי שתיקה איננה בהכרח היעדרות רגשית, מתעורר בי חשש שעקרונות ההימנעות והניטרליות שניסח פרויד בראשית ימי הפסיכואנליזה עלולים – תחת פרשנות מסוג מסוים – לייצר שממה של דממה. מדבר־רגשי. או בעקבות מטאפורת המזון – מקרר ריק שמתוכו לא תתאפשר הזנה כלל.
 
***
אמת שהמחצית השנייה של המאה ה־20, על ייצוגי העולם שנולדו והתבססו בה, ריככה את יחסה של הקהיליה המקצועית לעקרונות המנחים שהציב פרויד לפני המטפל הפסיכואנליטי, בהם ניטרליות והימנעות. הצפת השיח התרבותי בכלל, והפסיכואנליטי בפרט, במושגים כמו "יחסיות", "קוואנטיות", "סובייקטיביות" ו"הדדיות" הולידה הבנה מתחדשת של התיאוריה הפסיכואנליטית ואפשרה גיוון ותיקון גם של הנורמות הטכניות. גם פרשנות מרחיבה של תהליכי העברה והעברה־נגדית והכרה בחשיבותם בתהליך האנליטי, פינתה למטפל הפסיכואנליטי מקום בחדר הטיפול.
 
ואולם, נוכחות פעילה, בעיקר נוכחות מילולית, ובפרט כזו שאינה נושאת אופי פרשני גלוי או מובהק, נותרה עניין שיש להצטדק עליו.
 
בפרק 12 של הזנה רעילה אייגן מזכיר גבר, שעיקר הטיפול בו הסתכם בהקשבה לווידוייו החזרתיים בנושא מסוים. קל לחוש בתסכול של אייגן המטפל שהרגיש תועה, אבוד, מיותר וחסר תועלת. ברגע מסוים (שהובן לו רק בדיעבד) "נמלט" המטופל מהטיפול וזמן לא רב לאחר מכן, למרבה הפליאה וכנגד כל הסיכויים, החלו להתקבל אצל אייגן דרישות שלום מהגבר ההוא, שסיפרו כי חייו של האחרון עלו על נתיב חדש, ובו התאפשר לו פתרון הבעיה שהייתה במוקד המפגשים הטיפוליים והתגשמות של רבים מחלומותיו.
 
מי מאיתנו לא חווה חוויה דומה: מטופל מוסר דרישת שלום או חוזר לטיפול לאחר שנות הפסקה. כשעזב נדמה היה שנמלט, שהטיפול נכשל ברגעיו הקריטיים, שדבר לא עוכּל. והנה לאחר שנים המטופל זוכר שורות, רגעים... נוצֵר בלִבו תובנות וחוויות. חייו נרגעו, כמה תקוות התממשו, כמה אכזבות עוכלו והיום־יום היה עבורו למסגרת אפשרית, לעתים אפילו מיטיבה.
 
מפתה לייחס את הטוב לניסים ולחסדים; עבור רבים מבעלי "המקצוע הבלתי אפשרי" שלנו, תחושת ה"למרות" (למרות הטעויות, הכשלים האמפתיים וכו') היא מיידית ונגישה יותר מתחושת ה"בזכות". ואולם, בחינה לאורך זמן אפשרה גם לי להבחין בתנועה עקבית־בסך־הכול, של חלק גדול מן המטופלים, לעבר מקום שהם ואני חווים בתור אמיתי, חי, פורה ויציב יותר. בזכות מה?
 
אייגן מזכיר את הגבר ההוא שהיה בטיפולו (טיפול משעמם, חסר תוחלת). "כיצד זה קרה?" הוא שואל, ועונה: "אין לי מושג, חוץ מזה שיצירת אווירה שבה אנשים יכולים לשמוע את עצמם לפעמים עושה דברים משונים ומופלאים" (פרק 12, עמ' 297). מהי אותה אווירה שמאפשרת לאנשים לשמוע את עצמם ועשויה לחולל דברים משונים ומופלאים, זו שאייגן עונה באמצעותה על השאלה "כיצד אנליזה מרפאת?" ומה בינה לבין אטימות, אנונימיות ושתקנות?
 
***
בפתח דבר שכתבתי למהדורה העברית של קשרים חבולים (תרגום: עמית פכלר ואודי הררי, ירושלים: הוצאת כרמל, 2014) סיפרתי על ביקורי אצל מייקל אייגן בראשית אפריל 2003. הרחבתי שם על האופן שבו השפיעו עליי פגישותיי עִמו, והקריאה (שקדמה והובילה למפגשים ההם) בפרק האחרון בקשרים חבולים ובריאיון שערך עם אייגן אנתוני מולינו (באסוציאציה חופשית, תרגום: עמית פכלר, ירושלים: הוצאת כרמל, 2011).
 
בריאיון (ומאוחר יותר בספר The Psychoanalytic Mystic) סיפר אייגן על מפגשיו עם אושיות הפסיכואנליזה דונלד ויניקוט ווילפרד ביון. בזיכרוני נחרט תיאורו של אייגן כיצד ביון, שאייגן הביא לפניו להדרכה את סיפורו האישי (שלו, אייגן) במסווה של תיאור מקרה של מטופל, אמר לאייגן שהמטופל שלו (כלומר הוא עצמו) צריך למצוא אשה ולהתחתן. על פי עדותו של אייגן (שנזכרת בהזנה רעילה בפרק 12), הייתה זו התערבות לא־טיפולית לכאורה, שהסתברה ברבות הימים טיפולית ומזינה מאין כמוה. התערבות ובעקבותיה מעשה ששינו את חייו.
 
עוד סיפר אייגן על מה שהעניקו לו השניים, כל אחד בתורו, לאו דווקא במילותיהם אלא בכל הווייתם הביזארית, ששחררה אצל אייגן אנחת רווחה:
 
משהו בו שידר רשות. זה כאילו המסר שלו היה: "אם אני יכול להיות ויניקוט, אתה יכול להיות אייגן!" זה היה רגע יפהפה. [מולינו, 2011, עמ' 149]
 
אני זוכרת איך חשבתי לעצמי שהפטפוט התמוה־משהו שניהל אייגן עמי בפגישות ההן שקיימנו בניו יורק העניק לי קורטוב מאותו דבר שכנראה העניקו בשעתו ביון וויניקוט לאייגן הצעיר. הוא – אייגן – היה קצת משונה, קצת כמוני.
 
קריאה בתיאורי המקרים של אייגן בספר זה ובכלל אכן מציירת מטפל "משונֶה" גם, ואולי בעיקר, על רקע הקהיליה הפסיכואנליטית שהוא שייך אליה. כזה שמציע את עצמו למטופליו לא רק בתפקיד מראָה. גם לא רק בתפקיד שותף פאסיבי או ריאקטיבי לשחזור תסריטים פנימיים של המטופל. אייגן מציע עצמו בתור זולת בעל היסטוריה, רגשות, מחשבות, העדפות, ערכים ועמדות. אדם שרוחב היריעה האסוציאטיבי שלו־עצמו עשוי לשמש עבור המטופל מַפתֵח לעולמו הפנימי. תכנים שאייגן מעמיד לרשות המטופל כגשר, במקום שבו הרגשות שלו (של המטופל) חסומים לפניו.
 
אני חוזרת במחשבותיי לאווירה "שבה אנשים יכולים לשמוע את עצמם". אותה אווירה ש"לפעמים עושה דברים משונים ומופלאים". אווירה הכרחית וטיפולית כל כך של היות־עם (Being with) שאותו פטפוט משוחרר ומעגלי תורם לכינונה. אין מדובר על כמות הדיבור כי אם על איכותו: דיבור לא מתוכנן, לא מכוון למטרה ידועה מראש. דיבור מדיטטיבי, שיש בו משום שחרור חרצובות, מנוחה, הנאה, סקרנות, לב פתוח, והוא פותח שער גם אל חדרים כמוסים בלִבו של המטופל שהדרך אליהם מרוצפת על פי רוב מוקשים. דיבור פטפוטי שיש בכוחו לשחרר את המטופל מן החשש להישפט ומההרגשה, הקשה עבור מטופלים רבים, כי המטפל – בהיותו מוחזק, מחושב ועצור – הוא אדם טוב יותר הנישא מעליהם. דיבור סרק־לכאורה על סרט, על תוכנית טלוויזיה, על בגדים, נעליים, על שורת שיר... בדיחה טובה. ועוד בדיחה... וצחוק גדול. אדם פיליפס היה אולי משתמש במונח פלרטוט. ויניקוט קרא לזה משחק.
 
בהינתן מטפֵל שפוי־דיו, שהוא עצמו מטופל פחות־או־יותר־כהלכה, אני מרשה לעצמי להתפעל מן הפטפוט בתור כלי, בתור דרך־מלכה אל הלא־מודע; ובניגוד לצו המחייב לחשוב לפני שמדברים, אני מבקשת ללמד סנגוריה דווקא על מהלך הפוך. מחשבה־אחרֵי. לא "בלי זיכרון ובלי תשוקה" בניסוחו של ביון, אלא "זיכרון ותשוקה אחרֵי". בהתכוונות, עמדה כזו של חשיבה מושהית או חשיבה בדיעבד פותחת פתח לשיח טיפולי רענן, מפתיע ופורה של לא־מודע עם לא־מודע.
 
קריאה באייגן מעלה על הדעת כי "מטפֵל שפוי־דיו", מקצועי, הגון ואחראי, לא מחויב להציע למטופליו דיאטת־רעב (שבמקרה הטוב תלמד את שניהם דבר או שניים על תגובת המטופל למצבי חרדה). מטפֵל כזה יכול להרשות לעצמו להשהות מודעות, "לפתוח שולחן" ולהציע למטופל לטעום. בקצב שלו, בתנועת reverie פריסטלטית[5] שתזרים את אבות המזון ואת הרעלנים אל מעיו ולִבו של המטופל כשהם בני־עיכול. פירושים מהודקים והתערבויות מדודות ונדירות, המוצעים למטופל במשׂורה במדבר רגשי, עלולים לשרוט את דרכי העיכול. כמו כל תרופה, זה מחליק טוב יותר עם קצת מים...
 
 
 
תודות
 
ישנן השפעות רבות התורמות לעיצוב האדם שכתב ספר זה. רובן לא מאוזכרות בקטע מסוים כלשהו. הן תורמות לרגישות ולמודעות שברקע, ל"הרגשה" שיוצר השלם. הייתי רוצה למנות את חלקן בתקווה להעביר משהו מהגוון ומהמרקם שהזינו את העבודה.
 
פרויד ומלאני קליין חשו את המצרף המדהים של רעלנים והזנה בכל מעשה אנושי. ביון וויניקוט הרגישו בחדות כיצד לעצם תחושת החיוּת שלנו יש תכונות הרסניות, ואת ההיפך, את העובדה הזוועתית שפעילויות הרסניות מעצימות את תחושת החיוּת שלנו. אנו מוצאים עצמנו במצבים שבהם אנו מזינים את עצמנו בעצם הדברים שמרעילים אותנו, ומרעילים עצמנו במה שמזין.
 
נושאים הנוגעים לקווים העיקריים של ספר זה עוברים דרך וילהלם רייך, קוהוט, יונג, לאקאן, מאט־בלנקו, סירלס, גרוטסטיין, ס. קֶלֶמן, מקדוגל, גרין, מלצר, מילנר. חשיבה יהודית מיסטית, בפרט התנ"ך וספר התניא, מחלחלת בהתנסותי הטיפולית. אני מוצא אישוש בלתי פוסק של טרנספורמציות המתקיימות בעומקי האומללות, זהב ההארה מהכוס המרה. פסיכותרפיה ממלאת תפקיד חיוני בהבטחה שאלה הנאבקים בלילה לא עושים כך לשווא.
 
בעבודה הטיפולית בפגישות רבות מובלעים רמזים של תורות הנסתר הגדולות של מזרח ומערב. כך גם ברטוק, בטהובן, בלייק, שייקספיר, ג'קסון פולוק, מיילס דייויס, וריבויים של משוררים, ציירים ומוזיקאים רבים מכדי להזכיר. סיפרתי את סיפורם – לאמיתו של דבר, חלקי סיפורים – של אנשים רבים שפתחו את עצמם למה שמפניו חששו ביותר, ושל אלו שלא היו מסוגלים לכך. ישנם מוזיקה, צבע ומסתורין הן בפתיחה והן בסגירה. אנו מרחיבים ומעמיקים את עצמנו במאמץ לעשות את העבודה עצמה.
 
ישנם עמיתים רבים שתמכו בי, בנקודה זו או אחרת, במחשבות, התנסויות או ידידות, ואלה כוללים את מרי קולמן נלסון, מריון מילנר, אנתוני מולינו, מרק אפשטיין, אדם פילפס, כריסטופר בולאס, ג'סיקה בנג'מין, נתן שוורץ־סאלאנט, ארט רובינס, עמנואל גנט וג'רום טרברס. אני מצר על הישארותם בחוץ של רבים יותר מאשר אלה שאותם אני כולל. אני חב לאנליטיקאים העיקריים שלי, הנרי אלקין ודורותי בלוך, שתרמו תרומות משמעותיות לערנותנו על אודות השזירה של טוּב ורוע בחיי יום־יום.
 
תודותיי לגרהם סלייט, שקרא את כתב היד עבור הוצאת קרנאק וגרם לי אושר באסוציאציות מושכלות לנושאים שלי. כללתי מה שיכולתי, וזכיתי לבונוס של רשימת קריאה שלה אני מצפה. לעמוד לפני מה שאולי לעולם לא נגיע אליו עלול להיות מדכא, אך יש תגמול בהרגשה שהחוט של עצמך מתחבר עם זה של אחרים ברשתות שאפשר אך בקושי לראותן בחטף. תודותיי גם לסזאר סאקרדוטי, שתמך בהוצאה לאור של ספר זה, ושתגובתו הייתה מיידית ומאירת פנים.
 
הסמינר השבועי שלי על ביון, ויניקוט ולאקאן צמח עם השנים. אני אסיר תודה במידה רבה לעמיתיי/לסטודנטים שלי על מסע הגילוי המשותף. היה זה מקור תמידי להזנה, עם מיעוט של רעלנים. אני חושב שזה מדהים, בהתחשב בעומק הרעלנים שנחשפו.
 
מעל לכול, ספר זה עוסק בקווים של עצמי שהפסיכותרפיה הופכת לנראים לעין. העובדה שחלקם של קווים אלו מצטלבים עם חקירות של הדת, האמנויות, פילוסופיה, ספרות ומדע מעניקה תחושה שאנו עסוקים בלימוד מה שביכולתנו ללמוד על אודות מה שמעסיק אותנו ביותר. לעתים כה קרובות בטיפול אנו מנסים להתבונן ישירות אל תוך עצמנו או לעשות שימוש זה בזה כמסננים. המטופלים שלי מובילים את הדרך. אנו הולכים לאן שעלינו ללכת, לעתים לשמחתנו ההדדית, לעתים למרבה צערנו. אך אנו חוזרים ומוצאים דרכים להרחיק לכת עם עצמנו, להוקיר את מה שמרכיב אותנו ואת הפשר של כל זה. אני מקווה שמה שניגע בו יחדיו במידה כלשהי ישיב חלק מחובי לאלה שעבדו עמי.
 
חלק כה נרחב מספר זה עוסק במה שקורה במפגשים טיפוליים, עד כי עליי לציין שננקטו אמצעי זהירות כדי לשמור על זהויותיהם של אלו שעל אודותם נכתב. כך למשל שונו שמות, נסיבות ופרטים אחרים, תוך כדי נאמנות לרוח העבודה.
 
כתמיד, אשתי בטי וילדיי דייויד וג'ייקוב, מספקים לא רק איזון והזנה, אלא גם אתגרים בחיים יום־יומיים השומרים אותי ישיר ואמיתי.
 
 
 
 
מבוא
 
הזנה רגשית ורעלים עלולים להיות כה סבוכים זה בזה, עד שקשה, אם לא בלתי אפשרי, להבחין בין השניים. הבעיה לעתים כה קיצונית עד כי ההזנה הנדרשת לתמיכה בחיים היא רעילה, או גרוע מכך, האדם לומד למצות הזנה מתוך הרעלים שבסביבה, במידת יכולתו.
 
הבעיה היא חברתית בנוסף להיותה אישית. אנו מוצפים ברעלנים תרבותיים ופוליטיים. רעלים רגשיים ממלאים את הטלוויזיה, סרטים, את המילה הכתובה, תמרונים פוליטיים, תוצרת כלכלית. אנו מורגלים לאסוף פירורי הזנה בפסולת שופעת. הצד האחר של השפע הוא שאנו מוצפים גם בדברים טובים. אנו מזוהמים ומרוּממים בו בזמן בידי היבטים מזינים ורעילים בשטף האירועים.
 
אנשים מחפשים פסיכותרפיה בעת שהצטברות רעלנים מאיימת להציף את תחושת הטוּב בחייהם. בקוטב אחד, ישנם כאלה התופשים את סכנות החיים ומבקשים עזרה בהתמודדות עמן. יש להם תחושה צלולת־דעת של רעלים ושל טובין בעולם, אך הם ערים לכך שנטיות הרסניות בתוכם עלולות להוביל לשגיאות הרות אסון. בצמתים מכריעים הם עושים מעשה שפוגע בעצמם ומתחילים לתהות האם דבר מה פועל נגדם מבפנים. אנשים אלו משגשגים לעתים באסונות שאחריהם הם מחזרים.
 
בקוטב האחר, אנשים עלולים להיות כה מורעלים על ידי שנאה־עצמית עד שכל חייהם מורגשים להם כאסון מתמשך. יסודות טובים חדורים באווירה רעילה שנראית שלא ניתן להימלט ממנה. אנשים אלו עלולים לחוש מוכתמים או פגומים בבסיסם, ונוטים לאינרציה דכאונית או לתשישות מזוכיסטית. הם קבורים בחוסר־ערך וחשים שכל נקבובית של קיום מורעלת.
 
אלו הראשונים חשים שזכותם לקבל את הדברים הטובים שהחיים מציעים, אך הם רדופים בדבר מה בלתי מובן הפועל נגדם. אלו האחרונים בקושי מרגישים שיש להם הזכות לחיים. בקבוצה הראשונה, האדם הבטוח בעצמו לכאורה מתחיל להבחין, בזעזוע ובפליאה, באפשרות של כוח הרסני מבפנים. עבור זו השנייה, הכוח ההרסני הוא הבית – בית מזוויע לבטח, אך אלו "עסקים כרגיל". האדם רגיל לחיים בתָווך הנוגס בחייו ומרעיל אותם. הוא ממצה מתוך הרעלים את ההזנה ככל שהוא יכול (פרקים 1, 8, 11).
 
ישנם אנשים המרגישים שהם מורעלים על ידי אהבה, ולא רק על ידי שנאה. אלו המורעלים על ידי שנאה יודעים נגד מה הם עומדים. הם היו בלתי רצויים, לא אהובים, קיבלו יחס רע – היעדר הערך העצמי שלהם הוא מובן עבורם. ייתכן שהם אינם מרגישים טוב עם עצמם, אך קווי הקרב מסומנים. עם זאת, הם אינם יכולים להיפטר מהתחושה שלהיות שנוא זה מצב רגיל עבורם (פרק 5). הפחתה ברעלנים רגשיים גורמת להם לחוש מוזרות וחוסר־ממשות. הם יכולים לשאת רגעים מאושרים ספורים, לא חיים מאושרים.
 
אלו המורעלים על ידי אהבה סובלים מספקנות־עצמית בלתי מובנת. הם אינם מסוגלים למקם את מקור הדבר הרע. אי אפשר להאמין שאהבה יכולה להרוג. הקושי מעודן יותר מאשר "מלכוד כפול". בזה האחרון, חונקת את העצמי הצגת אהבה שממסכת שנאה. אך אלו המורעלים על ידי אהבה נאהבים באמת. הורים מרגישים שילדים הם יקרי ערך ומספקים ריגוש לקיום שלהם עצמם. בתסריט אפשרי אחד, הילד מקבל הערכת־יתר והציפייה גבוהה מדי. ילד עלול להוות את הדת של הוריו: הורות מקודשת, ילדים קדושים. כניסה לעולם הממשי עלולה להיות בעייתית לזה הנערץ בהתמדה באותה מידה כמו לזה המושמץ כרונית.
 
כאשר האהבה מרעילה, הורה שאוהב עשוי לצקת אנרגיה שלילית אין־סופית אל תוך הילד. זה לא בהכרח תוצאה של שנאה סמויה כלפי הילד. יותר מכך זהו תוצר לוואי של היות הילד האובייקט הספונטני לרגשות העמוקים ביותר של ההורים. האנרגיות הנצורות של ההורה זורמות אל עבר הילד, תערובת חסרת־הבחנה של רע עם טוב. כל מה שבתוך ההורה מציף את הילד. האהבה מעורבת אפוא במגוון נטיות, בכללן שליטה חרֵדה, דאגה, אימת מוות, שאפתנות, שנאה־עצמית. אהבה הורית אינה טהורה – היא מעורבבת עם כל היתר.
 
הורים רואים את ילדיהם לעתים קרובות בתור הרחבות של עצמם, מזון לאגו, ממריצים לעצמי. גבולות הורה־ילד הם משתנים ונזילים. על הילד לעכל ציפיות משיחיות הממוזגות בחיי יום־יום. אנו למדים, במידת מה, לעשות שימוש בחומרי ההזנה הנפשיים ככל האפשר ולהימנע ממה שרעיל. לעתים קרובות אנו מצליחים בכך פחות או יותר, אך לא בלי נפגעים. במידות אלו ואחרות, איש אינו נמלט מהיסודות הרעילים בהזנה שאספקתה מובטחת.
 
ספר זה מתאר מגוון אנשים שתרים אחר הזנה מתוך רעלים, או שבמידות כאלה ואחרות, מורעלים על ידי ההזנה שאותה הם מחפשים. בפרקים 1, 4 ו־11, אני כותב על "אליס", שהעבירה את כל חייה בהִתחיוּת, במאבק לחיים. היא גדלה באווירה של שנאה־עצמית הורית שהרעילה את קיומה. בתקופות שונות היא חוותה את החיים כבִיצה, נוטפת רגשות רקובים ומאובנים. שנאה־עצמית/ רחמים־עצמיים הוריים היו האוויר שנשמה. מה שהָלַם בה היו רגעי יופי שעלו מתוך הכאב. רגעי גאולה היו מועטים ונטו להיבלע בתחושת חוסר־תוחלת, ועם זאת היו בעלי משמעות גדולה עוד יותר באשר לייסורים היום־יומיים. מסוכנת במיוחד הייתה נטייתה של אליס לחלות או להתמוטט כל אימת שעשתה צעד רציני לשפר את מצבה. היה נדמה שהמערכת שלה הסתגלה לרעלנים שהכירה ולא הייתה מסוגלת לשרוד בלעדיהם.
 
פרק 2 מתמקד ביחסים בין הזנה רעילה לבין התאבדות, עם דגש מיוחד על הבלבול שבין הזנה לבין הישג. אהבה הורית המעורבת בלחץ להצליח עלולה לחזור כבומרנג, לקרוע את האדם לגזרים ולהותיר חשוף את הצורך במגע אנושי פשוט. אחרי דיון קצר בסוגי התאבדות שונים, כולל התאבדות בקרב מתבגרים, נבחן בפרוטרוט ניסיון אובדני של אישה צעירה. "דוריס" נהנתה מילדות מיוחסת, אידילית, שנכשלה, כך היא גילתה לזוועתה, בתמיכה בצמיחה אמיתית של העצמי. דגש הושם על ביצועים והיא פיתחה מומחיות בפעילויות רבות. דוריס הייתה כה טובה בדברים כה רבים עד שהתאהבה בְהיותה מוצלחת ואיבדה מגע עם מה שאהבה.
 
בבוא הזמן, הצורך שלה להצליח התגלגל לכדי קיפוח עצמי מתמשך שהיה כרוך בדחיסת עצמה אל תוך דרישות ותבניות צרות. האכזריות של מקום עבודתה החריפה את ההיבטים הרדומים של התפתחותה המעוכבת והובילה לניסיון רציני להרוג את עצמה. דוריס לא הבינה מה קרה. היא לא הייתה מוכנה לרגשות איומים כל כך, להתמוטטות כזו של העצמי. היא תמיד הייתה בשליטה ולא יכלה להבין את הייסורים החולניים שהציפו אותה. לא היה אפשר לשאת את הפער בין המלאוּת שהיא דמיינה לבין האומללות שהשתלטה עליה. הצורך לכונן מחדש את חייה על בסיס יציב יותר נאבק להיות נשמע. שאלות בנוגע למהותם של חיים מזינים־באמת נעשו חשובות.
 
לעתים האיזון בין הזנה לבין רעלנים רגשיים עשוי למלא תפקיד באשר לשאלה אם חיים הם אפשריים – לא רק האם האדם חי או מת, אלא גם האם האדם יכול להצליח להוליד ולהיות הורה. "לוצ'יה" (פרק 3), שכמעט ללא ספק הייתה עוברת הפלה נוספת ללא טיפול, נעזרה כדי להשלים היריון בהצלחה וכדי ליהנות מקשיי האמהות. יסודות רעילים שאפיינו את ילדותה ונישואיה של לוצ'יה נעשו חלק מיחסים טיפוליים, שקיימו אותה אל מול יסודות אלה. טיפול העניק ללוצ'יה מקום שבו יכלה לבסס חופש רב יותר בנוגע לתערובות מכאיבות של רעלנים והזנה, שהיו מעכבים להתפתחותה. פרק 3 בוחן גורמים שאפשרו את הדבר.
 
אליס, דוריס ולוצ'יה (פרקים 3-1) מדגימות דרכים שבהן עומס־יתר של רעלנים רגשיים הממוזגים עם הזנה עלול להיות בעל השלכות גופניות חמורות, יכול להעכיר רגשי־חיוניות של אדם ומשפיע על שאיפתו של האדם לחיות או למות. חוויית האדם את ההזנה הרעילה אף עלולה, במקרים מסוימים, לקבוע אם האדם יוכל להוליד את הדור הבא. פרק 4 עוקב אחר השלכותיה של הזנה רעילה מעבר לחולי גופני, התאבדות והפלה, אל עבר ייסורים דמוּמים המפושטים בחיי אנשים.
 
אצל אנשים מסוימים, מלחמת הרוח תלויה באיזון רגעי. חיים בתחושה שהזנה אינה אפשרית באמת, שכל הזנה שמופיעה היא שדופה בהכרח, הם דבר נורא. ישנם אנשים ששרדו את נטיותיהם האובדניות ואז גילו כי אין להם לאן ללכת בתוך עצמם. כל רגע הוא משבר אמונה, מאבק למען האפשרות שטוּב קיים למרות הגלים הרעילים מבפנים. באדם אחד, "לארי" (פרק 4), העצימה את העינוי ודאות שישנם דברים טובים בחייו (אשתו, ילדיו, היבטים של עבודה), אולם הוא לא היה מסוגל לקיים תחושה משכנעת של טוּב אל מול האופן שבו הרעילה אותו הזנה בעבר והמשיכה לעשות זאת עמוק בתוכו. חוסר־אמון חריף שלא היה מסוגל לשלוט בו, צמצם כמעט מיידית כל הזנה פוטנציאלית לכדי שיירים רעילים.
 
בניגוד ללארי, ישנם אנשים שמרגישים שעל החיים להיות חופשיים לגמרי מרעלנים, ושצריכה להתקיים האפשרות לחיות ללא הפרעות. אנשים אלה מתנהגים כאילו לא אמורים להיות "באגים" בעולם. עבור רבים, ילדים מתגלים בתור הבאגים הגדולים ביותר. הורים רבים מתמרמרים על ההפרעה הנגרמת על ידי ילדים. הם מנסים ליצור חיים חופשיים יחסית מהפרעות. הבעיות שילדים מביאים עמם מועטות בתחילה ואז תופחות למול עיניים משתאות. לעתים מתייחסים אל רגשות כאילו היו רעילים, ואז הם נעשים רעילים.
 
בפרק 4, נבחנות ההתייחסויות של בני זוג עסוקים מאוד ונעשה קישור בין הסגנונות המבטלים, הלא מבינים שלהם, לבין הקשיים (כגון בעיות קשב והתנהגות) שמבטאים ילדיהם. הורים אלה מחפשים חיים טובים ורוצים דברים טובים, אך אינם מוכנים להאט את מרוץ החיים כדי להתמודד עם בעיות אישיות. הם מדמים שהשליטה בקשיים רגשיים צריכה להתאים לאותו המודל של הצלחה כלכלית. פרק 4 בוחן וריאציות של דרכים שבהן לא רק ילדים, אלא תחושת החיוניות של האדם עצמו – החיים הרגשיים עצמם – יכולים להיות ה"באג" שהוא מנסה להרוג או להימלט מפניו.
 
פרק 5 מתמקד בנושאים העולים מהערתו של ד"ו ויניקוט, "תינוק נוטה להניח שמה שישנו הוא נורמלי". יכול לעבור זמן מה קודם שילד עם פגם גופני מבין שהוא פגום גופנית. התינוק עשוי "להרגיש נורמלי" בטרם יוכל לראות את עצמו מן החוץ. מה גורלה של תחושת הנורמליות? האם יכולות להיות צורות סותרות של תחושת נורמליות? מה קורה אם תחושת הנורמליות מורעלת?
 
המאבקים של ילד פגום גופנית שהוריו תומכים בתשוקת החיים שלו נבחנים בהשוואה לאלה של אישה בעלת כשרון פוטנציאלי שתחושת העצמי שלה הורעלה, ככל הנראה למן ההתחלה. עבור זו האחרונה היה זה "נורמלי" להרגיש מורעלת–מרעילה, בעוד עבור הקודם היה זה נורמלי להיאבק ולהבריק. מחד גיסא, הרגש הגרעיני ה"מרגיש נורמלי" של הילד הנכה מסייע לו לעשות בעצמו שימוש מיטבי. מאידך גיסא, גרעין מורעל גרם לאישה שנתברכה בגופה להרגיש מעוותת והרס את האפשרויות שהחיים סיפקו.
 
יש לתהות באיזו מידה עצמי מורעל הנתפס כנורמלי משפיע על חיים חברתיים ופוליטיים. למשל, קבוצה חדורה ברעלים עלולה לדמות עצמה כבריאה ולעשות שמות בחברים בה ובקבוצות אחרות שאינן חולקות או מסכינות עם אותו גרעין רעיל.
 
ויניקוט כותב על תחושת־עצמי מסתורית שיכולה להיות מגולמת בגוף יותר או פחות, ויכולה לחמם או להקפיא את הקיום. ישנן וריאציות כה רבות של מה שיכול לגרום לאדם לחוש את עצמו נכון או לא נכון. רגש החיוּת עצמו של האדם יכול להרגיש "נורמלי" או "לא־נורמלי". אפשר אף לתהות, מה נורמלי בלהיות בחיים? הדיון המפורט בפרק 5 בהרגשת הנורמליות–אי־נורמליות מנסה להעשיר את ההערכה עד כמה תחושת העצמי יכולה להיות יקרה, שבירה ועם זאת עיקשת.
 
בעיות בקישור שבין חיוּת לבין הזנה רעילה וחרדה מאובדן נבחנות בפרק 6. מקרה יחיד – "פֶּני" – הנבחן בפרוטרוט, חושף עד כמה חיוּת יכולה להיות מפחידה. גורמים ברקע של פֶני העצימו פחד מכך שחיוּת רבה מדי עלולה להרוג אותה. אביה, האדם החי ממש במשפחתה, נפטר פתאום ובטרם עת. הוא היה מקור אמיתי להזנה ולתמיכה, שאבד לה בתקופה קריטית. עבור פֶני הזנה, חיוּת ומוות היו שזורים אלו באלו.
 
פֶּני נאלצה להשיג את ההזנה האפשרית מאמה המדוכאת, כאוטית, תוקפת. היא הרגישה שאמה הייתה רעילה עמוקות, ועם זאת הייתה זקוקה להזנה שהרעלים הציעו. היא הזינה את עצמה בתהומות מחלת הנפש של אמה. אם מאביה למדה פֶּני שהזנה היא מסוכנת, הרי שמאמה למדה שרעלים הם בהכרח מזינים. אם למדה מאביה שחיות הורגת, היא למדה מאמה שמוות יכול לשמר חיים.
 
תהליכים קטלניים, מבטלי־עצמי, נידונים בפרק 7. אנשים מבטלים את חייהם, לעתים חלקית, לעתים מסיבית, מבלי להתאבד ממש. חלקם של הרעלנים ביחס להזנה עלול להיות בלתי מאוזן, עם נטייה לטובת הרעלנים. אף על פי כן, גם בנסיבות קשות, עולה לעתים קרובות דבר מה חיובי, אף אם רק בתור הבטחה או משאלה.
 
במקרה אחד, אישה רצתה אהבה מושלמת וטובה באותה מידת השלֵמות של רשעות החילול שעברה. היא לא הייתה מוכנה, לא יכלה, לחיות אם החיים לא יתקנו את הפגיעה. במקרה אחר, קישור של הזנה עם התפנות מרגשות היה כה עוצמתי עד שהאדם חלם על אוכל מזין היוצא מפי הטבעת שלו, בדומה לחלב מהשד. הוא ציפה שאחרים יוזנו מהרעלנים שהוא פלט, כפי שהוא בלע חלקית את תפיסתם המעוּותת של הוריו את החיים ואת הטיפול באחרים. חלק מהאנשים בפרק זה חשו שלא יכלו לתת לעצמם להמשיך בחיים שהיו כה ממאירים ולא הוגנים. במקום להתאבד, הם מצאו דרכים לפרום את החיים כפי שהם חיו אותם. בהדרגה, הטיפול עבד עם התחושות הרעות שהרעילו את החיים, אך עם זאת סיפקו הזנה – אף אם ההזנה הייתה מבטלת־עצמי ביטול עמוק.
 
מה שמוצע בתור הזנה יכול להיות הן ריק והן אלים. אנשים הנאלצים להסתפק בהזנה ריקה ואלימה לכודים בתוך ומחוץ לעצמם. בפרק 8, מיזוגים של טראומה והזנה – הזנה הגורמת לטראומה – נידונים בנוגע לשני אנשים בסכנת היעלמות לתוך ריק שבמרכזם, בעוד הם מסלקים עצמם, בו בזמן, אל מעבר לכל גבול חיצוני. באותו הזמן שבו הם נעלמים, הם מנסים להיאחז בחיים. אדם אחד אוחז בתחושה מדוללת של שפיות ונעשה נוקשה יותר ויותר, האחר מתמוטט ונעשה נוזלי יותר. היבטים של קשיי גורלם מעוררים כבוד למקצבים המתפשטים־מתכווצים ונוקשים־נוזליים שבחיים.
 
פרקים 9 ו־10 בוחנים את ניסוחו של ויניקוט על אודות שיגעון בתור קוטב לא מודע בחיים האנושיים המפעיל משיכה לכיוון מסוים. ויניקוט מקשר בין יגון שאינו ניתן לידיעה לבין שיגעון גרעיני במוצא האדם, שיגעון שהוא מנסה להגיע אליו ועם זאת להימנע ממנו. טיפול מספק מסגרת שבה אפשר לבוא במגע עם שיגעון לא ניתן לידיעה, במנות הניתנות חלקית לשימוש. ויניקוט מתאר משיכה כפולה אל עבר נורמליות ואל עבר שיגעון. חלוקה זו היא מעורפלת, מאחר שוויניקוט מקשר שיגעון עם האישי ביותר באדם – חלק חשוב ממה שנותן טעם לחיים ושגורם לאנשים להרגיש חיוּת. באותו הזמן, את השיגעון מטפחת טראומה כאשר האישיות מתהווה, והוא נותר כפצע במִצרף האדם. האדם נתון לגורלו כניזון על ידי מה שמעוות אותו וכמעוּות בידי מה שמזין אותו. פרקים 9 ו־10 מתמקדים באנשים שנזקקים לבוא במגע עם מקורות לשיגעון סמוי. מאבקם לטעום את עצמם בדרכים עמוקות יותר, לעתים מעוררות דאגה, היה מנוגד לצורך שלהם לנוס. הקשיים שלהם חושפים את האתגר שיכול להיות, ברמות רבות, לאדם שמאפשר לעצמו לחיות חיים מלאים יותר.
 
פרק 11 פותח בהבחנה של ו"ר ביון שישנם מקרים שבהם תחושת האדם של "רווחה וחיוניות עולה מאותם המאפיינים הגורמים לו צרות" (Bion, 1965, עמ' 144). הערה זו לוקחת אותנו לעומקם של נושאים הנוגעים לקושי בהבחנה שבין הזנה לבין רעלנים (ראו גם פרק 8 לניסוחים ביוניאניים של בעיה זו). מה יכול לעשות מטפל כאשר התחברות להזנה רעילה מסכנת חיים, ובו בזמן תנועה אל עבר הזנה רעילה פחות מסכנת חיים אף היא?
 
ישנם אנשים שלהם לא נוכל לסייע. אולם אף במקרים הקשים ביותר משהו לעתים קרובות עובר, משהו משתנה. איזה שילוב של אמונה, כנות, ריאליזם, תבונה וערמומיות מאפשר את הדבר? למטפל עשוי להיות צד מפותח באישיותו שהוא ציני, אירוני, פסימי – שהוא חלק מלהיות חי, להיות ישות שהיא גם מתוחכמת, פצועה. ללא פצעים מרים, עד כמה יכול המטפל להיות אמפתי, כמה עמוק הוא יכול להגיע? אף על פי כן, ייתכן גם שהמחלה העמוקה ביותר לא ניתנת לריפוי ללא טעימה שמיימית. ישנם נסים המתרחשים במקומות סמויים הרחק מהחיים הרגילים. טיפול מסייע לאנשים למצוא מקומות כאלה ולהאמין בהם, כך שבבוא הזמן עצמי ארצי, עצמי שמיימי, עצמי שטני – כל אלה נעשים בני לווייה.
 
פרק 12, הפרק האחרון, הוא אוטוביוגרפי חלקית. אני חולק היבטים מזינים מחיי וקשיים שהזנה מביאה עמה. אדם לעולם אינו פורם את הסבכים שבחיים ממשיים. אינני בטוח שפרימת קשרים היא דגם מתאים לבעיות רבות שאנו נושאים. חשובה מכך היא נגישות בעלת יכולת להעריך דחיסות, טבורים של חוויה. גל אחר גל של חוויה עובר, אם אדם נותן על כך דעתו, ולא ניתן למצות בבטחה את ההזנה מתוך הרעלנים. לאדם יש תחושות מוצלחות או גרועות יותר בזמנים כאלה ואחרים. עבודתי עם מטופלים הייתה עבורי מקור עצום של הזנה. כתמיד, אני עובד עם עצמי בעודי עובד עמם. אני כותב על עצמי בעודי כותב עליהם. הספר מסתיים במחווה לקשיים הכרוכים ביחסים – תערובת של נזק ותשוקה הממתינים הן לרכי־הלבב והן לאמיצים.
 
 
 
 
פרק 1
הזנה רעילה
 
רעלנים רגשיים והזנה מעורבבים אלו באלו פעמים כה רבות עד כי לא ניתן להבחין ביניהם. אף אם הם ניתנים להבחנה, ייתכן שלא ניתן יהיה לקבל את האחד ללא האחר. כדי לקבל הזנה רגשית, ייתכן שיהיה על האדם להכניס לתוכו רעלנים רגשיים.
 
חיים יכולים להפוך כה מרירים, ואדם יכול להסתגל כל כך לרמות גבוהות של רעלנים, עד כי הוא או היא עלולים לפתח סלידה מפני הזדמנויות מזוהמות פחות להזנה. החיים עלולים להיות מורגשים לא ממשיים ללא מנות גבוהות של רעלנים רגשיים. ישנם אנשים שאינם יכולים לקחת הזנה שאינה מוטמעת בתוך רעלים נפשיים.
 
אליס
 
אליס גדלה באווירה של שנאה־עצמית חמימה. הוריה שנאו את עצמם, זה את זה, ואת אליס. עם זאת, השנאה לא הייתה קרה או קפואה. היא הייתה מעורבת באהבה. אליס ניסתה להיות ילדה טובה כדי לקבל את האהבה. ככל שגדלה, החלה לקלוט שהייתה השעיר לעזאזל המשפחתי. כפי שהיא ראתה זאת, אחיה הבוגר קיבל את כל התמיכה, היתרונות והאידיאליזציה. הוא לא היה יכול לעשות כל רע. הוא היה הגיבור המשפחתי, המוּעד לגדולות, המשיח. הוא עוד יצדיק את קיומם שלהם עצמם.
 
היא הייתה גרועה מלכלוכית, כיוון שלא הייתה נסיכה סמויה, ושום נסיך לא חיפש אחריה. ככל שהתבגרה, הגברים שחיזרו אחריה נראו כה מתוסבכים עד שמימוש אמיתי היה נראה בלתי אפשרי. היא פירשה את הכשלונות שלה עם גברים בתור אישורים לחוסר־ערך, כזה שהחל מוקדם משיכלה לזכור, חוסר־ערך חסר תחתית, חסר זמן. היא קישרה זאת בבירור לחוסר־הערך חסר התחתית של הוריה עצמם, שאותו לא היו מסוגלים לעבד, ולפיכך הפילו עליה.
 
היא אכן חשה כמו המזבלה של משפחתה. אמה ירדה עליה בגחמנות. שום דבר שעשתה אליס לא פגש שמחה אמהית. כשזכתה אליס להישג בבית הספר, ומאוחר יותר בעבודתה, אמה הגיבה בהפתעה משתאה. כאילו הצלחתה של אליס הייתה ודאי תאונה חריגה, מקריות בת מזל. אמה חזתה כישלון בכול, אף במטלות הביתיות הפשוטות ביותר. אליס הייתה מורגלת באורגיות של זעם אמהי, מהולות בבוז ובהערות מלעיגות. על פי אמה, אליס לא יכלה לעשות דבר כמו שצריך.
 
אליס חשה שאביה אוהב אותה, אך הוא היה חלש מכדי לתמוך בה. הוא היה מתמוטט לאחר יום עבודה, ומחפש אצלה נחמה. הייתה בו חמימות עמוקה שהייתה קבורה בחוסר־האונים שלו, ואליס חשה מוזנת ממנה. אך היא גם חשה אשמה על כך שלא יכלה לגרום לו להיות מאושר. כאשר היה מביט בה היא יכלה לחוש באושרו העמוק, המעומעם, מקיומה, אך זה היה איכשהו חסר השפעה, מת באיבו. הוא היה מדוכא בבסיסו, כעוס על החיים ומלא רחמים עצמיים, והיא לא יכלה להצילו. היא חשה נשאבת אל תוך הדיכאון שלו ופחדה מטביעה בתוכו. ההזנה שקיבלה מהחום המוחנק שלו התקלקלה מהכעס הדיכאוני והרחמים העצמיים ששתתה יחד אִתה.
 
עם זאת, אליס לא ויתרה על עצמה. היא החזיקה מעמד, הלכה לבית הספר, נעשתה פסיכותרפיסטית מוכשרת, אף על פי שחוותה כשלונות רבים. במשך שנים רבות היא לא יכלה לקיים דירה משל עצמה. היא הייתה חייבת לשוב ולהתגורר עם אמה. היא חשה אשמה מדי מכדי להיפרד ולחיות חיים משל עצמה. אמה הפעילה משיכה שלא היה אפשר להתנגד לה.
 
אך האם אמה באמת רצתה שתשוב הביתה, או שהמשיכה הייתה בתוכה של אליס? אמה המשיכה להיות שקועה בעצמה ולעשות שימוש באליס בתור פח זבל נפשי. היא קברה את אליס בשיירי השנאה־העצמית שלה עצמה, ירדה עליה על כל דבר שעשתה או שלא עשתה, ערה בקושי לקיומה הממשי של בתה. אליס הייתה נשארת אִתה עד שזה חרג אף מלהיות בלתי נסבל, ואז הייתה מנסה שוב לחיות הרחק ממנה. בדיוק כשהייתה אליס רחוקה די זמן כדי להתחיל להרגיש קצת כבת אנוש, המשיכה הייתה מתחילה מחדש; היא הייתה נאבקת בדחף לשוב לאם השונאת עד שהמשיכה פשוט הציפה אותה.
 
זה היה כמו תדלוק שלילי. היא הייתה מכורה להזנה רעילה. היא הייתה מוכרחה לשוב עד שקיבלה מנת יתר של אדישות וזלזול. לכך הייתה מורגלת – האווירה הרגשית שבתוכה גדלה (או שבתוכה לא הצליחה לגדול). הדבר היה דומה להתקף עוויתות. יכולנו לראות שזה מגיע, אך לא יכולנו לעשות דבר כדי לעצור את זה.
 
האם אליס הרגישה בלתי ממשית וריקה מדי ללא התדלוק השלילי? כן, במידת מה, אך ההיפך היה נראה נכון יותר. בדיוק כשהחלה להרגיש יותר אמיתית, יותר חיה, יותר היא עצמה, היא נכנעה לצורך לפרום את התנועה שלה אל תוך החיים. היה נראה כאילו לא הייתה לה היכולת לתמוך בתנועה לתוך החיים, אף לא בעזרת סיוע. היא חסרה את הציוד הנדרש לקיום של חיים רעילים פחות.
 
אני חושב על מורה נפלא לפילוסופיה שהייתה לו נפחת.[6] בסמסטר הראשון לפרישתו החליט ללמד בשווייץ, לאחר שנים בניו יורק. הוא נפטר מעט לאחר שהגיע לשם. דמיינתי שריאותיו לא היו מסוגלות לנשום אוויר צח, לאחר שנות הסתגלות לרעלנים.
 
ריאותיה הנפשיות של אליס לא יכלו לשאת יותר מדי אוויר צח. היא התמוטטה תחת המשא של חיים רבים משהייתה רגילה. בתחילה עודדתי בתמימות את מאמציה להיפרד ולבנות חיים. ניסיתי לתמוך בה נגד הסחף. זה הצליח לתקופת מה, אך נועד לכישלון. באחת הדירות הראשונות שלה, היא החלה ממש להריח את אמה – ריח שלא יכלה לשאת. בדיוק כשעמדה לעשות את הפריצה ולהימלט מזוועת חייה המוקדמים, הציוד החושי שלה היתל בה. היא "הזתה" את הריח של אמה במקום שהחלה להרגיש חופשייה בו. המערך הנשימתי שלה ייצר את מה שהיה רגיל לו, אוויר רדוף רוחות.
 
אליס נראתה רדופה כאשר פגשתי אותה לראשונה. היא הייתה בשנות ה־20 המאוחרות שלה, רזה ומפוחדת, עם נטיות אנורקטיות. הייתה כאילו משתוחחת תמיד, כאילו משהו או מישהו הפחיד אותה. חששתי מכך שמשב רוח חזק (כגון סדרת אכזבות, כישלונות, דחיות) עלול להעיף אותה ממקומה. עם זאת, היו לה עמידות שקטה וכוח מפתיע. חייה צומצמו לכדי חוט דק של כוח רצון שסירב לוותר, התמדה קשוחת־גו אל מול התמוטטות. עבדנו פעם או פעמיים בשבוע.
 
לאליס היו חברים. היא רבה אִתם בשנים הראשונות של יחסינו. היא והם תמיד היו מאכזבים ותוקפים זה את זה. מרירות רבה איפיינה את יחסיה. אף על פי שאליס בילתה חלק ניכר מזמנה בגפה (וחשה בודדה מאוד), היא גם בילתה זמן רב עם חברים.
 
חברה אחת העסיקה אותה במיוחד והרגיזה אותה. "חברה" זו לפתה את אליס באחיזה רודנית. היא התלוננה שאליס לא עשתה די עבורה. ככל שאליס שהתה במחיצתה, חברה זו רצתה עוד. כל מפגן של רצון מצידה של אליס נתקל במרירות נשכנית. היא האשימה את אליס בכל סוגי הכישלונות ביחסיהן. אך אליס לא הפסיקה לפגוש אותה – ובמשך זמן די רב אף לא שקלה לחדול מכך.
 
אליס התכווצה לכדי חוט־שערה של עצמי, לכאורה בלתי פגיע ובלתי ניתן להרס, נקודה דחוסה שלא עשתה כמעט דבר חוץ מאשר לנשוך בחזרה. אליס וחברתה העבירו את מרבית זמנן בנשיכות מילוליות זו את זו. דמיינתי כל אחת מהן כתפוח מורעל המושך מגנטית את האחרת. הן נשכו זו לתוך זו, הרעילו זו את זו, והרעל החזיק אותן יחד, כאילו היה מזין. ככל שחלף הזמן כך החמיר המצב. המתקפות נעשו ארסיות יותר. היה נראה כאילו חברתה התכוונה לשבור את עמדתה המבוצרת של אליס.
 
זה היה מכאיב עבורי להקשיב לאליס, שבוע אחר שבוע, מתארת את מה שהיה נראה לי סיפור של פגיעה וחוסר־אונים. היא הצליחה, בבירור, לשחזר עם חברתה משהו מיחסיה עם אמה, שבהם היסוד הקושר היה היותה של האחת מושא לביקורתיות של האחרת.
 
בינתיים, ברקע, החזקתי חלק מהכאב. אפשר לחשוב שאליס, במידת מה, הייתה כעת האם שהחזיקה עצמה על ידי הכנסת כאב לתוך אליס־אני. אך באופן עמוק יותר, אני חושב שהיא מצאה, סוף־סוף, מישהו שהיה יכול לחוש עד כמה החיים יכולים להיות כואבים ולחלוק כאב זה עמה. אמה הייתה אדישה לכאבה של אליס, אף הוזנה ממנו. בשלב מוקדם זה של העבודה, הרגשתי את כאבה של אליס מבלי להתמוטט או לגרום לה נזק. בבוא הזמן, נעשינו חדירים הרבה יותר זה עם זה.
 
עם חברתה (ועם הזמן גם אִתי), אליס הייתה מסוגלת לנשוך חזרה יותר מאשר עם אמה. עם אמה הייתה אליס יחסית חסרת שיניים. כאשר ניסתה לנשוך חזרה את אמה דבר לא קרה. לאליס לא היו כוח, עוצמה או השפעה בנוגע לאמה. אמה המשיכה באדישות, כאילו אליס הייתה בלתי נראית או קיימת רק בתור מטרה לעוינות ולפסולת רגשית. עם חברתה זה היה כמו להילחם באמא ממרחק. היא השפיעה בבירור על חברתה, כיוון שחמתה של חברתה גברה נואשות בתגובה למאמצים של אליס להגן על עצמה. לעתים קרובות אדם מָתיק על חברים מה שאי אפשר לעבד בתוך המשפחה.
 
בסופו של דבר חברתה הצליחה לשבור את אליס – כמו אמה של אליס, במידה. לאחר חודשים של חבטות נמרצות הסכר נפרץ, ואליס החלה לחוש את הכאב שהחזקתי אני במשמורת עבורה. בעוד יחסיהן נעשו בלתי נסבלים, אליס פגשה בחברתה פחות, ולאחר מכן כלל לא. זו הייתה חברתה שניתקה כל מגע, ברגע שאליס נסוגה מעט. זמן לא רב אחר כך אליס שמעה שחברתה אושפזה. אליס הסתחררה בהאשמות עצמיות: האם הנסיגה שלה שיגעה את חברתה? היה נראה שחברתה הייתה זקוקה לאליס יותר מאשר ההיפך. כפי שקורה לעתים קרובות, השונא הפעיל יותר ביחסים מתגלה כחולה יותר מכפי שדמיין השנוא.
 
העובדה שחברתה התמוטטה בעת שניסתה לשבור את אליס יצרה רושם די דרמטי על אליס. מה אִפשר לאליס לשרוד בעוד חברתה התפרקה? אליס הייתה רגילה לשרוד הפצצות. זה היה מזוויע לראות את חברתה נופלת מעבר לקצה. חברתה החלה בצלילה מסחררת, מתרופה לתרופה, מרופא לרופא. היא לא הייתה עוד לעולם כפי שהייתה קודם לכן.
 
לחברתה היו שאיפות גבוהות בהרבה מאשר לאליס, והיא דרשה מושלמות. הוריה היו אמידים וציפו לגדולות ממנה. הם דחפו אותה אל מעבר למה שמשאביה הפנימיים יכלו לשאת. לבסוף, חברתה של אליס התמוטטה לתוך העמדה שמפניה אליס חששה ביותר: היא נפלה לחלוטין לזרועותיהם של הוריה. הוריה הכתיבו את תנאי חייה, ובכללם השגת הרופאים והטיפולים שהם רצו עבורה, במקום לאפשר לה למצוא מישהו שהיא עצמה עשויה לרצות.
 
אמנם לקח זמן, אך לראשונה בחייה של אליס מחשבה מדהימה החלה להתהוות. האם יכול להיות שבהיבט כלשהו הייתה אליס בת מזל מחברתה? איך זה ייתכן? אם הוריה של חברתה רצו עבורה יותר מדי, אלו של אליס רצו עבורה מעט מדי. הציפיות שלהם עבור אליס היו אפס. הם לא ציפו לדבר מהטיפול שלה, ואף לא הייתה להם כל תחושה למשמעות האפשרית של קבלת עזרה. הייתכן שההיעדר המוחלט של עניין מצדם בחייה של אליס התגלה בתור ברכה? לפחות הם לא התערבו בבחירתה במטפל. הם הניחו לאליס ללכת לדרכה, מאחר שהייתה עבורם משמעות כה מועטה למה שעשתה.
 
אליס הרגישה בת מזל על כך שמצאה אותי. היא עברה דרך כמה מטפלים, עם תוצאות מועטות. המטפל האחרון שלה סייע לה במידת מה, אך אליס חשה שאיבד בה עניין. הוא החל לשוחח בטלפון בעת שהייתה שם, והפגין סימנים אחרים של חוסר־אכפתיות. היא התביישה לפגוש אותו אל מול חוסר העניין שגילה. עם כל נותן עזרה, היא הייתה עלולה לחוש את הרגשות הרעים שאפיינו את יחסיה עם הוריה. אף על פי כן, היא סירבה לשאת את חוסר הסבלנות של הרופא שלה כלפיה, ולבסוף עזבה אותו.
 
פעמים רבות אליס כמעט עזבה אותי. משבר חשוב במיוחד התרחש בעת טיפול קבוצתי. בתקופה ההיא, כשנתיים בתוך הטיפול, פגשה אותי אליס אחת לשבוע בטיפול פרטני, ופעם בשבוע בקבוצה.[7] אליס החלה לזעום עליי בשל חוסר הרגישות שלי, והחלה לצאת. חברי הקבוצה עצרו אותה ויצרו כרית נפשית עבורה. הם ניחמו אותה, אך התעקשו שלא הייתי חסר אכפתיות כלפיה כפי שחשבה. הקבוצה לא הכחישה את הכשלים שלי, אך סירבה לאפשר לה להרוס את חייה בגללם, או יותר מכך, סירבה לאפשר לה לתת לכשלים שלי לקלקל מה שיכלה לקבל מעבודה יחדיו.
 
הזעם שלה, הניסיון לעזוב וההישארות היו נקודת מפנה. היא סימנה את האפשרות לעבור דרך הקשיים הבלתי נמנעים ביחסים, שלא היו במהותם מאיינים הדדית. אליס הייתה בקושי מסוגלת להאמין שיחסינו לא היו חייבים להדרדר ולהוותר מזוויעים. האם ייתכן שהכשלים שלנו הם לאמיתו של דבר חלק מיחסי עבודה רחבים יותר?
 
לבסוף הקבוצה שלנו התפרקה, ואליס ואני נותרנו לבדנו זה עם זה. תהיתי האם נוכל לשרוד עוצמה של אחד־על־אחד ללא הריכוך של הקבוצה. לא עבר זמן רב עד שאליס זעמה עליי, איימה לשבור חפצים במשרדי ורצה אל עבר הדלת. אינני זוכר מה עשיתי בדיוק, אך אני זוכר את עצמי עומד וצועק ומחזיק בזרועותיה. מה שאני זוכר בבהירות הרבה ביותר הוא עוצמת רגשותיי. הופתעתי מכוחה ומרגש מיני בעורה. היא נראתה שברירית, אך לא כך במגע. נדהמתי, כאילו זרם חשמלי עבר בי. אליס הייתה מתח גבוה. חששתי והייתי מאושר. היא הייתה חיה.
 
עברנו סערות רגשיות רבות. ההערכה שלי כלפי אליס גברה עם השנים. התפעלתי מעמידתה אל מול זוועות והתמוטטויות דיכאוניות תקופתיות. הוקרתי את חיוניותה הדחוקה שעלתה מתוך קשיים אל פני השטח. ככל שחלף הזמן, יחסינו לא היו נתונים עוד בסכנה. אליס הבינה שהיה לנו זה את זה כל עוד רצתה בכך.
 
כאשר החלה למצוא את מקומה בתוך יחסינו ולעשות בהם שימוש, היה לה החלום הבא:
 
רופא הסיר מתוך פיה של אליס מה שהיה נראה כאין־סוף של שְפָּדלים[8] קטנטנים. בדומה לשוליית הקוסם, ככל שהוציא אותם, כך גדל מספרם. הוא התמיד בכך, ולבסוף הם החלו לִפחות במספרם.
 
הבנו זאת בתור דימוי של דיכאון מגיל צעיר. הפטמה הייתה מדכאת במקום להיות מזינה: אולי הדיכאון היה ההזנה. דימיתי את פיה של אליס מלא בשברי זכוכית, לא סתם שפדלים קטנטנים. באילו עכבות נוראות היה עליה להילחם כדי לתפקד! אונס אורָאלי. אֵם שבורה לרסיסים הדוחפת את שבריה הפסיכוטיים אל תוך בתה. איזו האכלה! כדי לעשות שימוש כלשהו בעצמה (להזיז את לשונה, לטעום את החיים, לדבר, לבטא רגשות, לחשוב ולהיות), היה על אליס להתנגד לסחף הרסני, עצום מימדים.
 
תוך כדי שהמשכנו יחד, יחסיה של אליס עם חברים השתנו. חבריה החדשים היו יותר בתוך החיים, לא מתקיפים ורעילים בעיקרם. תהיינה בעיותיהם אשר תהיינה, הם בעיקר סייעו אלו לאלו ובילו היטב יחדיו. לאליס הייתה עדיין הנטייה להאשים את חבריה בהזנחתה ובאכפתיות לא מספקת. התחושה של היותה מוזנת־בחסר מבחינה רגשית ומואכלת דברים רעים הייתה עמוקה. היא וחבריה צלחו מים סוערים יחדיו מבלי לגרום זה לזה הרס מיותר. הם חיבבו וכיבדו אלו את אלו ולמדו לספוג או לעבוד עם זרמים־צולבים הרסניים.
 
העניינים זרמו כהלכה עבור אליס עם חברים בכלליות, אך לא עם בני זוג. הגברים שעמם יצאה התגלו בהיותם שקועים בעצמם, לא נדיבים, לא מסוגלים ליצור עם אליס יחסים שהרגישה בהם טוב. באופן בלתי נמנע הרגישה שיורדים עליה, משתמשים בה, מעמיסים עליה ומונעים ממנה התחשבות בסיסית. התרעומת שלה הייתה נערמת עד שהייתה חשה כורח לחתוך.
 
אדם אחד בפרט סירב לעזוב. הייתה לו חמימות ארצית וקבלה שגרמה לאליס להישאר אִתו זמן רב משהייתה רגילה. היא תהתה אם יוכלו לפתור את העניינים ביניהם. היא ניסתה להישאר בפנים ולשוחח עמו על אודות מה שהציק לה ביחסיהם. אולי אם הם יתַקשרו התרעומת לא תיערם. אך דיבור לא עבד. הוא היה זקוק לכך שיתנהלו בתנאים שלו, התעלם בעקביות מרצונותיה ונהג כפי שרצה. לא משנה כמה ניסתה, הרגישה אליס שאינה יכולה לגרום לו להבין שיכולים להיות לה רצונות שונים משלו, או שלרצונותיה יש חשיבות. עם הזמן, הגיעה אליס למסקנה שאמנם היו לו חמימות, סובלנות, קבלה מסוימים – אך שהוא התייחס אליה כאל פיסת ריהוט, חפץ נוח שהיה יכול לעשות בו שימוש לפי הצורך.
 
עם זאת, ניסתה אליס להישאר ביחסים במחשבה שאלו לא היו כל כך נוראים. המצפון הורה לה לעבוד על היחסים אם היא רוצה להיות עם גבר. אליס הייתה ערה מאוד לכך שהיו לה בעיות, שרגשותיה הרעים בנוגע לעצמה יכולים להרעיל יחסים. אם תעבוד קשה מספיק בצד שלה, אולי היחסים ישתפרו, ייעשו נסבלים יותר. אולי היה עליה לבנות את היכולת לשאת יחסים עם גבר.
 
בסופו של דבר, אליס נעשתה חולה מאוד. הרופא שלה האמין שחומר כימי שאליו נחשפה לאורך תקופה ארוכה החליש את המערכת החיסונית שלה. לא יכולתי להימנע מהמחשבה שאני הייתי החומר הזר הדולף לתוך המערכת שלה, מחריף את קשייה. חיים יכולים להיות אכזריים בהגיונם השחור, לעתים יוצרים מיזוגים נוראים. מצד אחד, הרעלתה של המערכת החיסונית של אליס הפכה תהליכי הרעלה שהתרחשו בממד הנפשי לממשיים. מצד שני, תהליכי הרעלה בממד אחד עלולים להתפתח או להתגבר, בעוד בריאות משתפרת בממד אחר. ככל שחייה של אליס השתפרו, מצב גופה החמיר, לפחות לזמן מה. עם זאת, פעלו תהליכים כימיים, והיה יכול להיות מסוכן לעשות להם פסיכולוגיזציית־יתר.
 
אליס עזבה את העבודה ואת הלימודים, ועברה את מרבית השנה בטיפול בעצמה ובחיפוש עזרה. לאליס הייתה אנרגיה מועטה, אך היא שימרה יחסים עם בן הזוג שלה בניגוד לנטייתה. הוא הביא אותה לרופאים ולעתים סייע לה בדרכים אחרות. אך גם הוא היה נראה אדיש או כעוס או חסר סבלנות כלפי מצבה החלוש. הוא היה חמוץ ודורשני והיה זקוק למישהו שיטפל בעצמי הפגוע שלו עצמו. הוא ציפה ממנה שתהיה שם עבורו כאשר לא יכלה להיות שם עבור עצמה.
 
התערובת שהייתה בו של אדישות, כעס ותועלת מלכדה אותה. אליס לא חשה באמת שהוא דואג לה או רואה אותה. הוא רצה שמצבה ישתפר כדי שיוכל להשתמש בה שוב. בסופו של דבר היא הגיעה לנקודה שלא הייתה יכולה עוד להמשיך אִתו. אך כל פעם שנפרדה ממנו מצפונה הורה לה שהייתה לא הוגנת, שהיה לו אכפת, שהיא הייתה פגועה מדי כדי לקיים יחסים עם גבר אמיתי. היא פחדה שלעולם לא יהיו לה יחסים אם היא תשליך את אלה, כך שהייתה חוזרת אליו, ואז חשה אומללה. מרגע שהיו יחד היא חשה שוב שהוא היה מרוכז בעצמו באופן בלתי נסבל, שהחמימות שלו הייתה דרכו לגרום לה לטפל בו.
 
המצפון ניקר בה. הישארי ביחסים, תני להם סיכוי רב יותר, אולי הם יעבדו. הוא לא היה אשם בכך שהיא הייתה חולה. עליה להתאמץ יותר. האם נגזר עליה להיות כזו שאינה מסוגלת לקיים יחסים עם גבר? היא לא יכלה לשאת הרבה חיים. היא לא יכלה לשאת גבר. אולי גם לא יכלה לשאת הצלחה בעבודה או בלימודים או עם חברים. האם לחיות חיים טובים יותר הורג אותה? עדיף להיות לא־כלום.
 
אך לא, היא אהבה להיות עם חבריה. היא קיבלה דבר מה מלימודים ומעבודה, אף אם היא שנאה את ההיבטים המבזים של מקום העבודה ושל בית הספר. לא כל חייה היו מייאשים. היו אלה בעיקר הציפיות המתנשאות של בן זוגה, חוסר ההתייחסות שלו ודרישותיו הקטנוניות ששחקו את רוחה. הוא היה עבורה בלתי מעורר השראה, בלשון המעטה. בין שהלכה אִתו ובין שלחמה בו, היא הרגישה שהוא הביא את החיים לרמה שלא הצדיקה את הטרחה.
 
קיום יחסים אחד־לאחד עם גבר עורר פחדים רבים מדי, סכנות רבות מדי. זה גייס את כל האֵימות הישנות מפני חיי משפחה: חנק, אובדן רצון ואוטונומיה, תערובת מזוויעה של איון, כמיהה, חסך וההזנה המחליאה שהאדם לוקח לתוכו מהאהבה האגוצנטרית של האחר. היא הייתה פגועה מדי לאהבה. אהבה רעילה קלקלה אותה.
 
כעת יחסיה עם בן זוגה הרעילו אותה. היא הייתה משותקת בידי ההזנה הרעילה שאלו הציעו. הוא לא היה יכול לשאת הקשבה לה. לא היה לו מקום לאדם נוסף חוץ מאשר למישהו שישמש אותו בתור משענת או בתור שלוחה של עצמו. להיות אִתו היה עבודה במשרה מלאה. אליס לא יכלה להיות עצמה כשהייתה אִתו – גרוע מכך, היא אף לא יכלה להיות. היא המשיכה באחיזתה, מאחר שוויתור על היחסים היה סימן לכישלון.
 
כשהייתה רחוקה ממנו הרגישה טוב יותר – אך אז הייתה מרגישה אשמה על ההרגשה הטובה. להיות אִתו רוקן אותה. לבסוף היא הגיעה לנקודה שבה היא סירבה להתנצל על מה שהיא. אמת או טעות, כישלון או לא, היא הרגישה טוב יותר בלעדיו. היא יכלה לנשום בלעדיו. אם להיות ביחסים יהרוג אותה, לעזאזל עם היחסים ולעזאזל עם "המצפון" שאילץ אותה להישאר במצבים שבהם הייתה מעדיפה לא להיות. היא בחרה להרגיש טוב יותר.
 
הוויתור עליו הרגיש כמו ויתור על תקווה למשפחה. תוך כדי השנים שלנו יחד הוריה נפטרו. אליס הייתה יתומה מבוגרת. לא היה מישהו לחזור אליו הביתה. הבית היה צריך להיות כעת היכן שהיא הייתה או בשום מקום. המפגשים שלנו היו בתים זמניים, מקומות למצוא ולהיות עצמה. כך גם היחסים עם חברים. היא הפכה את דירתה לקן יותר ויותר. היא נעשתה יותר ויותר מרכז חיים, החיים שלה עצמה.
 
עם זאת, להיפרד ממנו היה כמו להיפרד שוב ממשפחתה. הוא גילם, במתינות יותר, תערובת של תכונות שעמן היא גדלה בתוך חיי משפחה. הנטייה המרירה שלו ביטאה תחושה תמידית של חסך וכעס על החיים. הוא התנשא עליה, ועם זאת היה זקוק לה. הוא הציע לה את נכונותו להיות אִתה בתמורה לנכונותה להיות מכל לרעלנים הרגשיים שלו. כאילו היה עליה להיות מסופקת מעצם נוכחותו שם, בעוד היא הקלה עליו את קשיי הקיום שלו, את קשיי האישיות שלו עצמו. כמו עם משפחתה, היא נעשתה מזבלה או בית שימוש רגשי. ישנם יצורים המשגשגים בסביבה כזו, אך אותה זה מוטט.
 
אולי היה צירוף מקרים בזה שבריאותה שבה אליה בהדרגה לאחר שנפרדה ממנו. האם כבר החלה להרגיש טוב, וזה נתן לה די כוח לסיים זאת? או האם היא הרגישה טוב יותר לאחר מכן? או שניהם גם יחד? נראה סביר פחות שהוא היה הגורם למצבה, מאשר שהיווה קריאה ברומטרית למצבה זה, סימן לרוח או אנרגיה או זרימה. ההתמקמות הטפילית בתוך הקיום שלה הייתה סימן להתמוטטות, כפי שהעזיבה שלו הייתה סימן להתאוששות. דרכו היא קיוותה להשיב את משפחתה לחיים, להתאחד אִתה מחדש. עם היעלמותו (והיעלמות משפחתה) לא הייתה לה ברירה אלא להמשיך בקיום, בחייה החדשים, החיים שעסקה בבנייתם.
 
אליס הרגישה שחייה החדשים היו קרובים יותר לאלה שהיו יכולים להיות לה אילו משפחתה הייתה בריאה יותר. היא נעשתה עצמה יותר, אכולה פחות בידי גרסאות מֽאכּלות של עצמה. היא הייתה אומללה פחות, לעתים אף מאושרת עם עצמה. כאשר סקרה את חייה, הרגישה באופן נוקב כיצד הכנסת ההזנה הרעילה של משפחתה פנימה ערערה את מערכת החיסון שלה. כדי לשרוד נאלצה לספוג זבל כה רב, עד שזבל זה זרע הרס בתשתית הפסיכו־ביולוגית שלה.
 
היכולת שלה לקיים חיים עורערה למן ההתחלה. עצם מערכת החיסון שלה הועמדה בסכנה בידי מה שהזין אותה. היה זה מעֶבר להתמכרות ל"חרא" רגשי בתור תזונה מחָלֵלת־עצמי. עצם האווירה שקיימה אותה בחיים בילדותה והתבגרותה הייתה רעילה. היא שנאה את האווירה שבתוכה גדלה, אך היא הזינה את הציוד הפסיכו־ביולוגי שלה ואת עצם תחושת העצמי שלה. היא חדרה לתוך תאי גופה.
 
ככל שרצתה לשחרר את עצמה, תרו חיישנים לא מודעים אחר מצבים רעילים מחוץ למשפחה (וכפי שהתברר, אף רעלנים כימיים), כך שהאווירה שגדלה בה עטפה את חייה. אליס הייתה לכודה בין האי־נסבלות של המשך החיים על רעלים לבין האי־נסבלות של חיים על מרכיבי תזונה בריאים יותר, מאחר שהייתה חסרה לה היכולת להמשיך ולהשתמש באלו האחרונים. עם זאת, היא חשה דחף לשפר את עצמה, אף אם הציוד שברשותה לא היה יכול לתמוך בה. היא יכלה אפוא לחלות מרעלים, או מחוסר היכולת לתמוך בעצמה בחיפוש אחר אווירה פסיכו־סוציאלית בריאה יותר.
 
הטיפול היווה מעין תא אטמוספירי מעורב, ובו היה אפשר לספק אווירה מעט בריאה יותר במינונים כמעט נסבלים, כך שאליס יכלה להסתגל אליה ולעשות בה שימוש מדורג. היא יכלה להתרגל בהדרגה לשימוש ברֵיאות נפשיות בתנאים אטמוספיריים מתחלפים, כך שהניגודים בין מה שהייתה רגילה אליו, מה שרצתה ומה שקיבלה לא ימוטטו אותה. עם חלוף השנים, היא בנתה יותר את סוג החיים שהייתה יכולה להיענות להם.
 
דמיינו ישות שמקבלת חמצן ממים, ואז מפתחת את היכולת לקבל חמצן מאוויר, או להיפך. אני מרגיש שזהו תיאור של מצבה של אליס, אלא שבמקרה שלה זה היה קשור בפיתוח יכולת להתקיים תוך כדי שימוש בפחות מרכיבי מזון רגשי רעילים לאורך זמן, או לנשום אוויר רגשי טוב יותר. התרגשתי עמוקות בפגישה שהתקיימה לאחרונה, כאשר אליס המחישה שינוי מרחיק לכת במצבה. היא הזכירה לי שכשנפגשנו לראשונה היא יכלה להביט אל תוך מראה ולראות שטן (כמעט במפורש), או דבר מה מכוער, מושחת, מעוות עיוות מזוויע. כעת היא יכולה להביט במראה ולחבב את מי שהיא רואה. היה לה מראה נחמד, מבדר, משחקי, אירוני, אכפתי, לעתים מושך – מישהי שעמה יכולים לרצות להיות אנשים מעניינים, סקרנים וטובי לב. אנשים כמוה.

מייקל אייגן

מייקל אייגן הינו אחד הפסיכואנליטיקאים הבולטים והפוריים בפסיכואנליזה בת זמננו. ניתן למקם את כתיבתו במרחב שבין הפסיכואנליזה הבריטית של ויניקוט וביון לבין הפסיכואנליזה ההתייחסותית האמריקאית, אם כי דמותו הייחודית וקולו יוצא הדופן מקשים במקצת על מיקומו. קושי זה נאמן לגרעין התפיסה והחוויה הפסיכואנליטית לפי אייגן -הפסיכואנליזה שהוא מציע ומתווה הינה רבת פנים, לעולם אינה נחה, מגדירה את עצמה ומיד משנה את הגדרתה, תמיד בתנועה, פושטת ולובשת צורה.

עוד על הספר

  • תרגום: משה ברגשטיין, דורית שיקרייסקי
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2019
  • קטגוריה: פסיכולוגיה
  • מספר עמודים: 308 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 8 דק'
הזנה רעילה מייקל אייגן
בשבחי ה"פטפוט"[1] דרך־מלכה אל הלא־מודע
סיגל השילוני־אריאלי
 
 
לחיה שטיינפלד, שהזמינה אותי להצטרף למשחק
 
"טֵרוֹר הֶחָלָב עוֹד מַרְכִּין אֶת רֹאשׁ הַגּוּרָה"
 
אפרת מישורי, שירים, 1994-1990, הוצאה עצמית, תל אביב 1994
 
 
הספר הזנה רעילה מתבסס על ההכרה המפתיעה – אף כי אינטואיטיבית – כי רעלנים נפשיים נישאים ומוחדרים לתוך המערכת הנפשית על ידי אותו מזון, המשמש אותנו בני האדם לגדילה ולהתפתחות. ההמשגה של מייקל אייגן מדויקת כל כך, עד שלאחר טלטלה קצרה מתעוררת בקורא השאלה "איך לא חשבתי על זה קודם? ..." הרי זה ברור: הרעלה והזנה (במובנן האבסטרקטי־סימבולי כמו גם קונקרטי־ליטראלי) הן אירועים השזורים זה בזה, תלויים אחד בשני, בלתי מובחנים, ושניהם מתרחשים בתוך מרחב שניתן לכנותו בפשטות בשם "יחסי אנוש".
 
ואולם, בעוד ההבנה כי אין רעל בלי מזון נוחה להתקבל על הדעת, הרי שההכרה הטרגית בכך שאין מזון בלי רעל מחייבת מהפך חשיבתי, התובע התבוננות בלתי שגרתית בעצם המעשה הטיפולי, כתהליך מזין, מגדל ומפתח.
 
בהמשׂגה הקולעת, המקופלת בשמו האוקסימורוני של הספר, אייגן מתמודד עם מצב נתון, שבו טיפול – ובכלל זה הטיפול הפסיכואנליטי – נושא בחובו, כמו כל קשר אנושי משמעותי, חומרי רעל שעלולים לפגוע במטופל: לחבור ל"כוחות השחור" הפועלים בתוכו, ולא רק לחזק את אזורי היכולת, התקווה והרשות; לשחזר ולטפח הפנמות טראומטיות, הרסניות ודכאניות, ולא רק אובייקטים מיטיבים ומגדלים.
 
חשוב לדייק: אייגן אינו מדבר בשפה קלייניאנית על נוכחות מפוצלת של מזון ורעל/אהבה ושנאה. ההיפך הוא הנכון: התופעה שאייגן עוסק בה לאורך הספר היא למעשה היפוכו של פיצול. בהשאלה מעולם הכימיה ניתן לומר כי אייגן אינו עוסק בתערובות כי אם בתרכובות. רעל בתוך מזון בתוך רעל בתוך מזון...
 
בהקדמה לספר נכתב: "ספר זה מתאר מגוון אנשים שתרים אחר הזנה מתוך רעלים, או שבמידות כאלה ואחרות, מורעלים על ידי ההזנה שאותה הם מחפשים" (עמ' 28). ואכן, עמוד השדרה של הספר מושתת כמנהגו של אייגן על תיאורי מקרים, שה"מזינים" שבהם מצליחים להפיח חיים בתיאוריה, ולהעניק לרעיונות המופשטים צורה ומלים מוכּרות, קרובות לחוויית הקורא המטפל/מטופל. כרגיל אצל אייגן, הקורא זוכה לשמוע את המוזיקה, מוזיקת הטיפול, הבוקעת מתיאורי המקרה גם כאשר הטקסט נותר סרבן ואניגמטי. אייגן נהנה עם מטופליו, סובל עִמם ובמחיצתם, ובעיקר נודד עִמם בין מחוזות רגשיים, במסע משותף שסופו אינו ידוע. בכתיבתו הוא מיטיב לזקק מתוך השעות מגוון של מצבים, דיאלוגים ואינטראקציות החושפים את דרכם הייחודית של המטופלים להביא לידי ביטוי את השילוב ההכרחי־הרסני בין מזון לרעל ואת המציאות הרעילה השוררת בעולמו החד־פעמי של כל אחד מהם.
 
נדבך נוסף ומרתק, הוא הדיון באופן שבו הטיפול הפסיכואנליטי, או ליתר דיוק "הטיפול האייגני", עשוי ולעתים אף מצליח לחולל שינוי ולאפשר טרנספורמציה ודֶטוקסיפיקציה במערכת הנפשית של המטופל.
 
רעלנים רגשיים והזנה מעורבבים אלו באלו פעמים כה רבות עד כי לא ניתן להבחין ביניהם. אף אם הם ניתנים להבחנה, ייתכן שלא ניתן יהיה לקבל את האחד ללא האחר. כדי לקבל הזנה רגשית, ייתכן שיהיה על האדם להכניס לתוכו רעלנים רגשיים.
 
לפעמים, כותב אייגן בהקשר של מטופל בשם לואיס, כדי לקבל הזנה יש לאכול "הרבה חרא" (פרק 7, עמ' 189). או בניסוח עדין יותר: "כדי לקבל הזנה רגשית, ייתכן שיהיה על האדם להכניס לתוכו רעלנים רגשיים" (פרק 1, עמ' 39). לשיטתו של אייגן כאמור הכנסת רעלים איננה בחירה של הניזון. היא הכרח הישרדותי של יצור חי הממאן לגווע ברעב (ההדגשה שלי).
 
מטופל בשם ג'ורג' (פרק 9, עמ' 222) מיטיב להמחיש את התהליך ואת האופן שבו הוא בא לידי ביטוי בחוויית המטופל: "קשה לדמיין את אמא שלי רק מציעה לי את החלב שלה, [...] החלב שלה היה משהו שהיא שמה בתוכי, [...] חנקה אותי באמצעותו. היא הייתה צריכה לשים את עצמה בתוכי, לפטם את עצמה בתוכי. היא לא יכלה להשאיר מקום בשבילי. היא לא ידעה איך זה יכול להיות להתיר לי לינוק לשובע, להתיר לי לשתות בעצמי בעזרתה" (עמ' 223).
 
אייגן מצטט את ג'ורג' ותוהה: האם זו הבניה? המצאה? פנטזיה של המטופל על אודות ילדותו ויחסיו עם אימו? ועונה: "מה שזה לא יהיה, זה ממשי. בצורה זו או אחרת, זה רודף את חייו כל יום, כל שעה" (עמ' 224). זאת האמת, או לכל הפחות – אמת.
 
שגרה מעין זו, של תזונה רעילה, מובילה במקרים רבים לפיתוח תלות ברעל. תלות שאייגן מדמה להתמכרות. הוא מביא לפני הקורא סיפורים כמו זה של אליס, המתוארת בפרקים 1, 4 ו־11 (כמו גם ג'יין בפרק 7 וקורין בפרק 8) כדי לדון באמצעותם במי ש"מכור" לרעלנים כמו לסם. בעולם המטאפורי שנטווה בספר, מערכות העיכול הנפשיות של אליס ואחרים איבדו את היכולת "לעכל" מזון נקי. לא זו בלבד – אייגן מגיע להבנה, כי עבור מי שניזונו רוב חייהם מתפריט רגשי מורעל, "לא־כלום אינו לא־כלום כי אם הכול", ואילו "הכול" – כלומר מזון מזין, או יֵש – רגשי – הם לא־כלום, נטול ערך ובלתי מזין. התמונה הקלינית חושפת בהתאמה מטופלים שחשים עצמם ריקים וחסרי חיים בהעדר "תדלוק שלילי" – זעם, בוז, שנאה וכיוצא באלה המופנים כלפיהם; רעלנים המוחדרים לתוכם ומייצרים כאב, עלבון, חרדה ודיכאון.
 
טענתו של אייגן הזכירה לי דברים של אשה צעירה שפגשתי זה מכבר, שהביעה באזניי תסכול ממצבו הירוד של בן זוגה. להרגשתה, מצבו השפוף נמצא ביחס הפוך לשיפור שחל באיכות החיים שלו ושל שניהם בתור זוג ובתור משפחה: "אמרתי לו...", סיפרה, "איך זה יכול להיות?! הרי עכשיו הכי טוב שהיה לך מאז שאני מכירה אותך. אנחנו הכי אוהבים. קנינו בית. יש לנו ילדים מהממים. מצאת עבודה שאתה אוהב ואתה מרוויח הכי הרבה שהרווחת אי פעם". האישה סיפרה כי בן הזוג אמנם לא התווכח עם העובדות, אבל משמעותן עבורו הייתה הפוכה מן המשמעות שנתנה להן היא. עבורו היו אלה "ימים קשים מאוד", ימים של ייאוש, חרדה, בדידות וזעם. בעקבות דבריו של אייגן, חשבתי שרגשות קשים אלה היו אולי מנת חלקו של האיש במשך שנים רבות ולמעשה מאז שיכול לזכור את עצמו. זה היה עבורו "הכול" – זה המזון שידע לעכל, שגידל אותו להיות מי שהוא; ואילו שגשוג, הכרה והיענות רגשית יבשו והרעיבו אותו כמו היו "לא־כלום".[2]
 
אם זו אכן תמונת עולמם הפנימי של המכורים לרעל – עולם שבו יש הוא אין ואין הוא יש – קשה לא להיטרד בשאלה מה טעם בטיפול וכיצד, אם בכלל, יכולה להתקיים בו תקווה.
 
בפרק 7, בהקשר של הטיפול בג'יין, אייגן נדרש לסוגיה ושואל מהו גורלו של מטפל שאינו מנצל (abuse) את המטופלת שלו. שאינו "שונא אותה מספיק", כך שתוכל לחוש באהבתו כלפיה. האם דינו של מטפל "טוב" להתאיין? האם נדון "להרעיל" את המטופלת או להיות בלתי קיים/בלתי מורגש עבורה?
 
על כך עונה אייגן בטקסט שלפנינו, כי אם "טוב" פירושו נקי מרעלים, הרי אין דבר כזה "מטפל טוב". שכן, בערוצים שבהם מתקיים קשר משמעותי זורם בהכרח גם רעל. כוונות טובות הן נקודת מוצא ראויה, אפילו הכרחית, אבל רעל על מופעיו המגוונים הוא חומר טיפולי בלתי נמנע, חיוני ורב ערך. לעתים, כפי שאייגן מיטיב להדגים, רעל הוא התוכן היחיד שיכול לזרום בעורקי הטיפול, לפחות בראשיתו.
 
ברוח זו אייגן דן בהזנה רעילה במושגים נורמליות ופגימות, שהעסיקו אותו רבות גם לפני ואחרי ספר זה. נורמליות/לא־נורמליות בתור חוויות סובייקטיביות קיומיות, מכוננות זהות. בדומה להערתו של ויניקוט, כי תינוקות חווים את עצמם ואת סביבתם הראשונית בתור סמן לנורמליות, וכי הדבר מהווה בסיס להבניית עולמם הפנימי, מובאים ב"הזנה רעילה" מצבים שבהם מתקיים יחס טרגי בין שלושת הצירים נורמלי/פגום, אמיתי/כוזב ומזין/רעיל. בהכללה גסה אפשר לומר, כי בתיאורי המקרה שמביא אייגן, דווקא את הרעיל–הכוזב תופש התינוק/המטופל בתור נורמלי, בעוד את המזין–אמיתי הוא תופש בתור פגום. שוב ושוב אייגן מפרק את הזהות הכמו־מובנת־מאליה בין "חף־מרעלים" לבין "טוב" "אמיתי" או "מזין". פרק 4 לדוגמה מתבונן במצבים שבהם תחושה של חיוּת רגשית היא כשלעצמה מקור לאֵימה עבור מי שמתייחסים אל רגשות כאילו היו מכשול רעיל שיש לסלקו או להימלט מפניו. המקרה של פֶני נבחן בפרק 6 בתור ביטוי לאופן שבו חיוּת מקושרת לחרדה. אביה של פני, שהיה האדם ה"חי" במשפחה, נפטר פתאום בתקופה קריטית בחייה והותיר אותה להיזוֹן מאמה המדוכאת, הכאוטית והאגרסיבית. אייגן מדגים איך כאשר ההיסטוריה האישית ממזגת מיזוג פתוגני בין חיים למוות, חוויות של חיוּת מעוררות פחד.
 
חוויות של פגימות מתקשרות תיאורטית וקלינית כאחת להתאבדות. פרק 2 מתמקד ביחסים שבין הזנה רעילה לבין התאבדות. אייגן שואל מה, אם בכלל, מבחין בין מתאבד לבין מי שבוחר בחיים, ואם אי־התאבדות היא בהכרח בחירה בחיים. אחרי כן (פרק 7) הוא מרחיב את השימוש במושג התאבדות ודן בהתאבדות נפשית: ביטול או פרימת החיים באמצעות הזנה שמהותה ביטול הזנה, או העדפת־רעלנים השקולה לביטול עצמי.
 
את שורשי הרעיונות שלו בנושא זה אייגן ממקם בהגותם של פרויד וביון: פרויד, שהכיר במיזוג בין הדחפים וטען שכל פעולה נפשית משלבת בתוכה עבודת חיים ועבודת מוות (כך למשל הסימפטום מעניק לחולה סיפוק נסתר כשהוא חובר חיבור לא מודע למקורות נסתרים של אהבה); וביון, שהעירוב של הזנה והרסנות, צעקה ושתיקה, גודש ורֵיקוּת, חוזר בעבודתו ובפרט בשימוש שלו בדימוי "המפץ הגדול", כאשר הקצוות – התפוצצות ודממה – הופכים לאחד. אייגן מסביר: "נדמה שזו סתירה לחשוב על מחיקה טוטאלית בתור צורה של הזנה, אבל אצל אנשים מסוימים היא הופכת ממלאת מקום או תחליף להזנה".[3] (עמ' 210)
 
***
כאמור, מטפל שמסכים עם תפיסתו של אייגן בנוגע להקשר שבין מזון לבין רעל נאלץ להידרש למחשבה על אודות היחס שמתקיים בין שני המרכיבים במפגש הטיפולי. בתור מטפלים עלינו להודות, כי בחלק גדול מן הזמן אנו מציעים למטופלים שלנו "תפריט רגשי" אינטואיטיבי, אותנטי במקרה הטוב, שאיננו יודעים איזה יחס מתקיים בו בין "ערכים־תזונתיים" לבין "רעל". מה שנראה במבט ראשון כמו אורניות תמימות לאחר הגשם עלול להתגלות בפועל כפטריית רעל, ולהיפך. את התשובה לשאלה מה־הוא־מה נְגלה כמעט תמיד בדיעבד, ומה שמחזיק את הטיפול עד לרגע הגילוי שלא תמיד יגיע, הוא אמונה. ואכן, גם בספר הנוכחי אייגן מתאר מקרים שבהם החזקת הטוב כהבטחה או כמשאלה יכולה לאפשר מידה של חיים גם בתנאים קשים.
 
לשם פיתוח רעיונותיהם של ביון וויניקוט – "אֵימה ללא שם" (nameless dread) של ביון, וגלגולה ב"יסורים שאי אפשר לחשוב אותם", הגלומים במושג ה"התמוטטות" או השיגעון המכונה X אצל ויניקוט – אייגן משתמש במונח "רעל" בתור מטאפורה למכלול של רגשות, חוויות ויחסים, שאֵימה ושיגעון הם חלק ממנו; בפרקים הסוגרים את הספר (9, 10) הוא שב ומנסח את הרעיון שיסודותיו בביון ובוויניקוט, שכדי להחלים מאחיזתם הלופתת של גרעיני האימה והשיגעון שנזרעו בינקות, על המטפל לאפשר למטופל לעבור דרך חווית השיגעון ולא לעקוף אותה או לברוח מפניה אל עבר שְפיוּת כוזבת. אם כך הדבר, ואם אחת ממטרות הטיפול היא לאפשר למטופל להתנסות ברגעים של התמוטטות – לחוות in vivo פיסות של רגש גולמי שלא יכלו להתארגן בשעתן ארגון המאפשר הדחקה – הרי שנוכחות רעלים בתפריט הטיפולי אינה רק בבחינת נסבלת אלא בגדר הכרחית ממש.
 
טשטוש ההבחנה בין מזון לרעל מוביל להבחנה מעורפלת גם בין דברים ומעשים שנהוג לכנותם "טיפוליים" – כלומר מזינים או מְגדלים – לבין כאלה שאינם; בין מה שנובע מ"עמדה טיפולית" של המטפל לבין מה שנעשה או נאמר ממקום "לא טיפולי" (חברי, חינוכי, מעשי וכיוצא באלה). על פי גישה זו, הרווחת בשטחים נרחבים של השדה המקצועי, מה ש"טיפולי" הוא טוב ומזין, ומה שאינו כזה (שאינו נובע לכאורה מ"עמדה טיפולית") הוא פסול: במקרה הטוב חסר ערכים תזונתיים ובמקרה הרע רעיל. תפיסתו של אייגן, הנפרשת ב"הזנה רעילה", חותרת תחת גישה זו ומערערת עליה, כמו גם על עצם ההבחנה בין טיפולי לבלתי טיפולי.
 
***
בנקודה זו אשמח לשוב אל כותרת הרשימה ולומר כמה מלים בשבחי ה"פטפוט". פטפוט בתור דיבור אסוציאטיבי, רפוי, נינוח, תועה ובלתי מכוּון. אנסה לדבר בזכות הפטפוט – לא רק זה של המטופל, המתקשר לרעיון של אסוציאציות חופשיות ומצוי בבסיס השיטה הפסיכואנליטית, אלא גם ודווקא בזכות פטפוטו של המטפל, כשם קוד לסוג של היות; לאופן הוויה (being) או מצב קיום (mode of existence) שהוא עגול יותר מאשר קווי, נשי יותר מגברי, ספונטני יותר מאשר מחושב ונשלט. דיבור סרק "לא טיפולי".
 
בעקבות דבריו של אייגן, אני מבקשת לכנות בשם זה – פטפוט – את אותו אופן של הוויה המתקיים בהכרח בחדר הטיפול, מתוך אי־היכולת שלנו בתור מטפלים להבחין, אלא בדיעבד, בין רכיבים מזינים לבין רעל, וגם בין מזון ורעל לבין מה שמשמש נשא לזה וגם לזה. כמו כן, אני מבקשת לטעון כי כל יומרה להבחין בין השניים היא בגדר יוהרה המשמשת, במקרה הטוב, הגנה של המטפל.
 
ביני לביני אני מדמָה את הפטפוט למעין נוזל הזורם בין שני "מכלים", ובתוכו נישאים בערבוביה אבות מזון, ויטמינים, סיבים שאינם ניתנים לעיכול ורעלנים. התערבויות "מזינות" (למשל פרשניות) נישאות בזרם עם כל השאר, וערכן הטיפולי יוכר ככזה רק, אם בכלל, בדיעבד.
 
עליי להודות: הרעיון לדון בפטפוט ולהעלותו על נס הוא תוצר של סכסוך פנימי, שלא לומר דמיוני, שאני מנהלת ב־25 השנים האחרונות עם הפסיכואנליזה הקלאסית, בצורה הנוקשה והרודפנית שזו לובשת לעתים בתוכי. עיקר המחלוקת סב על אודות טכניקה, קרי: הדרך אל הלא־מודע. מהותה עמדות מתנגשות בנוגע לנוכחות ולמילים, ובאשר לשאלה כיצד נסללת הדרך אל הלא־מודע – מהי (ומכאן מה איננה) נוכחות טיפולית, מהי (ומה איננה) עמדה טיפולית ואיזה סוג של דיבור (אילו מילים) מבטא אותה. ברקע בוערת שאלה קרדינאלית הנוגעת לזכות הקיום שלי בתור מטפלת נוכחת. מטפלת חיה ולא רק קיימת.
 
סלילת הדרך אל הלא־מודע מצויה במהות הטיפול הפסיכודינאמי, ראשית כול בגרסתו הקלאסית, השואפת ל"חקר" הלא־מודע ולחשיפתו, וגם בגרסאות מאוחרות יותר המעמידות במרכזן ערכים כהזנה וגידול. שכן, גם תהליך ההזנה מתרחש ברמות הלא מודעות של הנפש ומחייב מגע עם אזורי נפש קדומים המכוסים בשכבות הגנה וטשטוש.
 
בהמלצות למטפל, שראו אור בעברית בקובץ הטיפול הפסיכואנליטי[4] (עמ' 95), פרויד ממליץ לשמור על נוכחות אטומה. "על הרופא להישאר אטום עבור מטופליו ובדומה למראה, לא להראות דבר זולת מה שמראים לו" (שם, עמ' 97). עוד הוא ממליץ לאנליטיקאי להימנע מחשיפת חייו האישיים בפני המטופל. מעטים המטפלים המאמצים את ההמלצות ככתבן. עבור הרוב, המלצותיו הטכניות של פרויד מהוות לכל היותר כוכב צפון, תזכורות לטעם שלשמו התכנסנו כאן, בחדר הטיפול. אטימות או קרירות בוודאי שאינן אידיאל־טיפולי והצו המחייב שמירה על אנונימיות הוא במידה רבה ברירת מחדל נוחה להתחבא מאחוריה במצבים של מבוכה וחוסר־ביטחון הכרוכים בחשיפה עצמית (ברירה תיאורטית למדי, שמנוע החיפוש google ממילא גזל מאיתנו כבר מזמן).
 
מה שבולט עבורי לענייננו הוא העובדה ששתיים מההמלצות המופיעות בקובץ מכָוונות את המטפל לשתיקה. ואני, איני שותקת. נניח לעובדה, שמטפלים אינם בוחרים באוריינטציה טיפולית אלא מתנהלים בכזו שהולמת את אופיים ואת מגבלות האישיות שלהם, ונקפוץ לשאלה התיאורטית שהתנסחה בתוכי לנוכח הפער שבין "ההמלצות למטפל" לבין סגנוני האישי. לאור קביעותיו של אייגן בדבר יחסי התלות המתקיימים בין מזון לבין רעל, אשאל: האם שתיקה, במובן של הימנעות־מכוּונת מדיבור, היא, ככלל, כלי טיפולי יעיל בסלילת ערוצים אל הלא־מודע? האם תיתכן הזנה־רגשית בתנאי הרעבה או צום?
 
אף על פי שברור לגמרי כי שתיקה איננה בהכרח היעדרות רגשית, מתעורר בי חשש שעקרונות ההימנעות והניטרליות שניסח פרויד בראשית ימי הפסיכואנליזה עלולים – תחת פרשנות מסוג מסוים – לייצר שממה של דממה. מדבר־רגשי. או בעקבות מטאפורת המזון – מקרר ריק שמתוכו לא תתאפשר הזנה כלל.
 
***
אמת שהמחצית השנייה של המאה ה־20, על ייצוגי העולם שנולדו והתבססו בה, ריככה את יחסה של הקהיליה המקצועית לעקרונות המנחים שהציב פרויד לפני המטפל הפסיכואנליטי, בהם ניטרליות והימנעות. הצפת השיח התרבותי בכלל, והפסיכואנליטי בפרט, במושגים כמו "יחסיות", "קוואנטיות", "סובייקטיביות" ו"הדדיות" הולידה הבנה מתחדשת של התיאוריה הפסיכואנליטית ואפשרה גיוון ותיקון גם של הנורמות הטכניות. גם פרשנות מרחיבה של תהליכי העברה והעברה־נגדית והכרה בחשיבותם בתהליך האנליטי, פינתה למטפל הפסיכואנליטי מקום בחדר הטיפול.
 
ואולם, נוכחות פעילה, בעיקר נוכחות מילולית, ובפרט כזו שאינה נושאת אופי פרשני גלוי או מובהק, נותרה עניין שיש להצטדק עליו.
 
בפרק 12 של הזנה רעילה אייגן מזכיר גבר, שעיקר הטיפול בו הסתכם בהקשבה לווידוייו החזרתיים בנושא מסוים. קל לחוש בתסכול של אייגן המטפל שהרגיש תועה, אבוד, מיותר וחסר תועלת. ברגע מסוים (שהובן לו רק בדיעבד) "נמלט" המטופל מהטיפול וזמן לא רב לאחר מכן, למרבה הפליאה וכנגד כל הסיכויים, החלו להתקבל אצל אייגן דרישות שלום מהגבר ההוא, שסיפרו כי חייו של האחרון עלו על נתיב חדש, ובו התאפשר לו פתרון הבעיה שהייתה במוקד המפגשים הטיפוליים והתגשמות של רבים מחלומותיו.
 
מי מאיתנו לא חווה חוויה דומה: מטופל מוסר דרישת שלום או חוזר לטיפול לאחר שנות הפסקה. כשעזב נדמה היה שנמלט, שהטיפול נכשל ברגעיו הקריטיים, שדבר לא עוכּל. והנה לאחר שנים המטופל זוכר שורות, רגעים... נוצֵר בלִבו תובנות וחוויות. חייו נרגעו, כמה תקוות התממשו, כמה אכזבות עוכלו והיום־יום היה עבורו למסגרת אפשרית, לעתים אפילו מיטיבה.
 
מפתה לייחס את הטוב לניסים ולחסדים; עבור רבים מבעלי "המקצוע הבלתי אפשרי" שלנו, תחושת ה"למרות" (למרות הטעויות, הכשלים האמפתיים וכו') היא מיידית ונגישה יותר מתחושת ה"בזכות". ואולם, בחינה לאורך זמן אפשרה גם לי להבחין בתנועה עקבית־בסך־הכול, של חלק גדול מן המטופלים, לעבר מקום שהם ואני חווים בתור אמיתי, חי, פורה ויציב יותר. בזכות מה?
 
אייגן מזכיר את הגבר ההוא שהיה בטיפולו (טיפול משעמם, חסר תוחלת). "כיצד זה קרה?" הוא שואל, ועונה: "אין לי מושג, חוץ מזה שיצירת אווירה שבה אנשים יכולים לשמוע את עצמם לפעמים עושה דברים משונים ומופלאים" (פרק 12, עמ' 297). מהי אותה אווירה שמאפשרת לאנשים לשמוע את עצמם ועשויה לחולל דברים משונים ומופלאים, זו שאייגן עונה באמצעותה על השאלה "כיצד אנליזה מרפאת?" ומה בינה לבין אטימות, אנונימיות ושתקנות?
 
***
בפתח דבר שכתבתי למהדורה העברית של קשרים חבולים (תרגום: עמית פכלר ואודי הררי, ירושלים: הוצאת כרמל, 2014) סיפרתי על ביקורי אצל מייקל אייגן בראשית אפריל 2003. הרחבתי שם על האופן שבו השפיעו עליי פגישותיי עִמו, והקריאה (שקדמה והובילה למפגשים ההם) בפרק האחרון בקשרים חבולים ובריאיון שערך עם אייגן אנתוני מולינו (באסוציאציה חופשית, תרגום: עמית פכלר, ירושלים: הוצאת כרמל, 2011).
 
בריאיון (ומאוחר יותר בספר The Psychoanalytic Mystic) סיפר אייגן על מפגשיו עם אושיות הפסיכואנליזה דונלד ויניקוט ווילפרד ביון. בזיכרוני נחרט תיאורו של אייגן כיצד ביון, שאייגן הביא לפניו להדרכה את סיפורו האישי (שלו, אייגן) במסווה של תיאור מקרה של מטופל, אמר לאייגן שהמטופל שלו (כלומר הוא עצמו) צריך למצוא אשה ולהתחתן. על פי עדותו של אייגן (שנזכרת בהזנה רעילה בפרק 12), הייתה זו התערבות לא־טיפולית לכאורה, שהסתברה ברבות הימים טיפולית ומזינה מאין כמוה. התערבות ובעקבותיה מעשה ששינו את חייו.
 
עוד סיפר אייגן על מה שהעניקו לו השניים, כל אחד בתורו, לאו דווקא במילותיהם אלא בכל הווייתם הביזארית, ששחררה אצל אייגן אנחת רווחה:
 
משהו בו שידר רשות. זה כאילו המסר שלו היה: "אם אני יכול להיות ויניקוט, אתה יכול להיות אייגן!" זה היה רגע יפהפה. [מולינו, 2011, עמ' 149]
 
אני זוכרת איך חשבתי לעצמי שהפטפוט התמוה־משהו שניהל אייגן עמי בפגישות ההן שקיימנו בניו יורק העניק לי קורטוב מאותו דבר שכנראה העניקו בשעתו ביון וויניקוט לאייגן הצעיר. הוא – אייגן – היה קצת משונה, קצת כמוני.
 
קריאה בתיאורי המקרים של אייגן בספר זה ובכלל אכן מציירת מטפל "משונֶה" גם, ואולי בעיקר, על רקע הקהיליה הפסיכואנליטית שהוא שייך אליה. כזה שמציע את עצמו למטופליו לא רק בתפקיד מראָה. גם לא רק בתפקיד שותף פאסיבי או ריאקטיבי לשחזור תסריטים פנימיים של המטופל. אייגן מציע עצמו בתור זולת בעל היסטוריה, רגשות, מחשבות, העדפות, ערכים ועמדות. אדם שרוחב היריעה האסוציאטיבי שלו־עצמו עשוי לשמש עבור המטופל מַפתֵח לעולמו הפנימי. תכנים שאייגן מעמיד לרשות המטופל כגשר, במקום שבו הרגשות שלו (של המטופל) חסומים לפניו.
 
אני חוזרת במחשבותיי לאווירה "שבה אנשים יכולים לשמוע את עצמם". אותה אווירה ש"לפעמים עושה דברים משונים ומופלאים". אווירה הכרחית וטיפולית כל כך של היות־עם (Being with) שאותו פטפוט משוחרר ומעגלי תורם לכינונה. אין מדובר על כמות הדיבור כי אם על איכותו: דיבור לא מתוכנן, לא מכוון למטרה ידועה מראש. דיבור מדיטטיבי, שיש בו משום שחרור חרצובות, מנוחה, הנאה, סקרנות, לב פתוח, והוא פותח שער גם אל חדרים כמוסים בלִבו של המטופל שהדרך אליהם מרוצפת על פי רוב מוקשים. דיבור פטפוטי שיש בכוחו לשחרר את המטופל מן החשש להישפט ומההרגשה, הקשה עבור מטופלים רבים, כי המטפל – בהיותו מוחזק, מחושב ועצור – הוא אדם טוב יותר הנישא מעליהם. דיבור סרק־לכאורה על סרט, על תוכנית טלוויזיה, על בגדים, נעליים, על שורת שיר... בדיחה טובה. ועוד בדיחה... וצחוק גדול. אדם פיליפס היה אולי משתמש במונח פלרטוט. ויניקוט קרא לזה משחק.
 
בהינתן מטפֵל שפוי־דיו, שהוא עצמו מטופל פחות־או־יותר־כהלכה, אני מרשה לעצמי להתפעל מן הפטפוט בתור כלי, בתור דרך־מלכה אל הלא־מודע; ובניגוד לצו המחייב לחשוב לפני שמדברים, אני מבקשת ללמד סנגוריה דווקא על מהלך הפוך. מחשבה־אחרֵי. לא "בלי זיכרון ובלי תשוקה" בניסוחו של ביון, אלא "זיכרון ותשוקה אחרֵי". בהתכוונות, עמדה כזו של חשיבה מושהית או חשיבה בדיעבד פותחת פתח לשיח טיפולי רענן, מפתיע ופורה של לא־מודע עם לא־מודע.
 
קריאה באייגן מעלה על הדעת כי "מטפֵל שפוי־דיו", מקצועי, הגון ואחראי, לא מחויב להציע למטופליו דיאטת־רעב (שבמקרה הטוב תלמד את שניהם דבר או שניים על תגובת המטופל למצבי חרדה). מטפֵל כזה יכול להרשות לעצמו להשהות מודעות, "לפתוח שולחן" ולהציע למטופל לטעום. בקצב שלו, בתנועת reverie פריסטלטית[5] שתזרים את אבות המזון ואת הרעלנים אל מעיו ולִבו של המטופל כשהם בני־עיכול. פירושים מהודקים והתערבויות מדודות ונדירות, המוצעים למטופל במשׂורה במדבר רגשי, עלולים לשרוט את דרכי העיכול. כמו כל תרופה, זה מחליק טוב יותר עם קצת מים...
 
 
 
תודות
 
ישנן השפעות רבות התורמות לעיצוב האדם שכתב ספר זה. רובן לא מאוזכרות בקטע מסוים כלשהו. הן תורמות לרגישות ולמודעות שברקע, ל"הרגשה" שיוצר השלם. הייתי רוצה למנות את חלקן בתקווה להעביר משהו מהגוון ומהמרקם שהזינו את העבודה.
 
פרויד ומלאני קליין חשו את המצרף המדהים של רעלנים והזנה בכל מעשה אנושי. ביון וויניקוט הרגישו בחדות כיצד לעצם תחושת החיוּת שלנו יש תכונות הרסניות, ואת ההיפך, את העובדה הזוועתית שפעילויות הרסניות מעצימות את תחושת החיוּת שלנו. אנו מוצאים עצמנו במצבים שבהם אנו מזינים את עצמנו בעצם הדברים שמרעילים אותנו, ומרעילים עצמנו במה שמזין.
 
נושאים הנוגעים לקווים העיקריים של ספר זה עוברים דרך וילהלם רייך, קוהוט, יונג, לאקאן, מאט־בלנקו, סירלס, גרוטסטיין, ס. קֶלֶמן, מקדוגל, גרין, מלצר, מילנר. חשיבה יהודית מיסטית, בפרט התנ"ך וספר התניא, מחלחלת בהתנסותי הטיפולית. אני מוצא אישוש בלתי פוסק של טרנספורמציות המתקיימות בעומקי האומללות, זהב ההארה מהכוס המרה. פסיכותרפיה ממלאת תפקיד חיוני בהבטחה שאלה הנאבקים בלילה לא עושים כך לשווא.
 
בעבודה הטיפולית בפגישות רבות מובלעים רמזים של תורות הנסתר הגדולות של מזרח ומערב. כך גם ברטוק, בטהובן, בלייק, שייקספיר, ג'קסון פולוק, מיילס דייויס, וריבויים של משוררים, ציירים ומוזיקאים רבים מכדי להזכיר. סיפרתי את סיפורם – לאמיתו של דבר, חלקי סיפורים – של אנשים רבים שפתחו את עצמם למה שמפניו חששו ביותר, ושל אלו שלא היו מסוגלים לכך. ישנם מוזיקה, צבע ומסתורין הן בפתיחה והן בסגירה. אנו מרחיבים ומעמיקים את עצמנו במאמץ לעשות את העבודה עצמה.
 
ישנם עמיתים רבים שתמכו בי, בנקודה זו או אחרת, במחשבות, התנסויות או ידידות, ואלה כוללים את מרי קולמן נלסון, מריון מילנר, אנתוני מולינו, מרק אפשטיין, אדם פילפס, כריסטופר בולאס, ג'סיקה בנג'מין, נתן שוורץ־סאלאנט, ארט רובינס, עמנואל גנט וג'רום טרברס. אני מצר על הישארותם בחוץ של רבים יותר מאשר אלה שאותם אני כולל. אני חב לאנליטיקאים העיקריים שלי, הנרי אלקין ודורותי בלוך, שתרמו תרומות משמעותיות לערנותנו על אודות השזירה של טוּב ורוע בחיי יום־יום.
 
תודותיי לגרהם סלייט, שקרא את כתב היד עבור הוצאת קרנאק וגרם לי אושר באסוציאציות מושכלות לנושאים שלי. כללתי מה שיכולתי, וזכיתי לבונוס של רשימת קריאה שלה אני מצפה. לעמוד לפני מה שאולי לעולם לא נגיע אליו עלול להיות מדכא, אך יש תגמול בהרגשה שהחוט של עצמך מתחבר עם זה של אחרים ברשתות שאפשר אך בקושי לראותן בחטף. תודותיי גם לסזאר סאקרדוטי, שתמך בהוצאה לאור של ספר זה, ושתגובתו הייתה מיידית ומאירת פנים.
 
הסמינר השבועי שלי על ביון, ויניקוט ולאקאן צמח עם השנים. אני אסיר תודה במידה רבה לעמיתיי/לסטודנטים שלי על מסע הגילוי המשותף. היה זה מקור תמידי להזנה, עם מיעוט של רעלנים. אני חושב שזה מדהים, בהתחשב בעומק הרעלנים שנחשפו.
 
מעל לכול, ספר זה עוסק בקווים של עצמי שהפסיכותרפיה הופכת לנראים לעין. העובדה שחלקם של קווים אלו מצטלבים עם חקירות של הדת, האמנויות, פילוסופיה, ספרות ומדע מעניקה תחושה שאנו עסוקים בלימוד מה שביכולתנו ללמוד על אודות מה שמעסיק אותנו ביותר. לעתים כה קרובות בטיפול אנו מנסים להתבונן ישירות אל תוך עצמנו או לעשות שימוש זה בזה כמסננים. המטופלים שלי מובילים את הדרך. אנו הולכים לאן שעלינו ללכת, לעתים לשמחתנו ההדדית, לעתים למרבה צערנו. אך אנו חוזרים ומוצאים דרכים להרחיק לכת עם עצמנו, להוקיר את מה שמרכיב אותנו ואת הפשר של כל זה. אני מקווה שמה שניגע בו יחדיו במידה כלשהי ישיב חלק מחובי לאלה שעבדו עמי.
 
חלק כה נרחב מספר זה עוסק במה שקורה במפגשים טיפוליים, עד כי עליי לציין שננקטו אמצעי זהירות כדי לשמור על זהויותיהם של אלו שעל אודותם נכתב. כך למשל שונו שמות, נסיבות ופרטים אחרים, תוך כדי נאמנות לרוח העבודה.
 
כתמיד, אשתי בטי וילדיי דייויד וג'ייקוב, מספקים לא רק איזון והזנה, אלא גם אתגרים בחיים יום־יומיים השומרים אותי ישיר ואמיתי.
 
 
 
 
מבוא
 
הזנה רגשית ורעלים עלולים להיות כה סבוכים זה בזה, עד שקשה, אם לא בלתי אפשרי, להבחין בין השניים. הבעיה לעתים כה קיצונית עד כי ההזנה הנדרשת לתמיכה בחיים היא רעילה, או גרוע מכך, האדם לומד למצות הזנה מתוך הרעלים שבסביבה, במידת יכולתו.
 
הבעיה היא חברתית בנוסף להיותה אישית. אנו מוצפים ברעלנים תרבותיים ופוליטיים. רעלים רגשיים ממלאים את הטלוויזיה, סרטים, את המילה הכתובה, תמרונים פוליטיים, תוצרת כלכלית. אנו מורגלים לאסוף פירורי הזנה בפסולת שופעת. הצד האחר של השפע הוא שאנו מוצפים גם בדברים טובים. אנו מזוהמים ומרוּממים בו בזמן בידי היבטים מזינים ורעילים בשטף האירועים.
 
אנשים מחפשים פסיכותרפיה בעת שהצטברות רעלנים מאיימת להציף את תחושת הטוּב בחייהם. בקוטב אחד, ישנם כאלה התופשים את סכנות החיים ומבקשים עזרה בהתמודדות עמן. יש להם תחושה צלולת־דעת של רעלים ושל טובין בעולם, אך הם ערים לכך שנטיות הרסניות בתוכם עלולות להוביל לשגיאות הרות אסון. בצמתים מכריעים הם עושים מעשה שפוגע בעצמם ומתחילים לתהות האם דבר מה פועל נגדם מבפנים. אנשים אלו משגשגים לעתים באסונות שאחריהם הם מחזרים.
 
בקוטב האחר, אנשים עלולים להיות כה מורעלים על ידי שנאה־עצמית עד שכל חייהם מורגשים להם כאסון מתמשך. יסודות טובים חדורים באווירה רעילה שנראית שלא ניתן להימלט ממנה. אנשים אלו עלולים לחוש מוכתמים או פגומים בבסיסם, ונוטים לאינרציה דכאונית או לתשישות מזוכיסטית. הם קבורים בחוסר־ערך וחשים שכל נקבובית של קיום מורעלת.
 
אלו הראשונים חשים שזכותם לקבל את הדברים הטובים שהחיים מציעים, אך הם רדופים בדבר מה בלתי מובן הפועל נגדם. אלו האחרונים בקושי מרגישים שיש להם הזכות לחיים. בקבוצה הראשונה, האדם הבטוח בעצמו לכאורה מתחיל להבחין, בזעזוע ובפליאה, באפשרות של כוח הרסני מבפנים. עבור זו השנייה, הכוח ההרסני הוא הבית – בית מזוויע לבטח, אך אלו "עסקים כרגיל". האדם רגיל לחיים בתָווך הנוגס בחייו ומרעיל אותם. הוא ממצה מתוך הרעלים את ההזנה ככל שהוא יכול (פרקים 1, 8, 11).
 
ישנם אנשים המרגישים שהם מורעלים על ידי אהבה, ולא רק על ידי שנאה. אלו המורעלים על ידי שנאה יודעים נגד מה הם עומדים. הם היו בלתי רצויים, לא אהובים, קיבלו יחס רע – היעדר הערך העצמי שלהם הוא מובן עבורם. ייתכן שהם אינם מרגישים טוב עם עצמם, אך קווי הקרב מסומנים. עם זאת, הם אינם יכולים להיפטר מהתחושה שלהיות שנוא זה מצב רגיל עבורם (פרק 5). הפחתה ברעלנים רגשיים גורמת להם לחוש מוזרות וחוסר־ממשות. הם יכולים לשאת רגעים מאושרים ספורים, לא חיים מאושרים.
 
אלו המורעלים על ידי אהבה סובלים מספקנות־עצמית בלתי מובנת. הם אינם מסוגלים למקם את מקור הדבר הרע. אי אפשר להאמין שאהבה יכולה להרוג. הקושי מעודן יותר מאשר "מלכוד כפול". בזה האחרון, חונקת את העצמי הצגת אהבה שממסכת שנאה. אך אלו המורעלים על ידי אהבה נאהבים באמת. הורים מרגישים שילדים הם יקרי ערך ומספקים ריגוש לקיום שלהם עצמם. בתסריט אפשרי אחד, הילד מקבל הערכת־יתר והציפייה גבוהה מדי. ילד עלול להוות את הדת של הוריו: הורות מקודשת, ילדים קדושים. כניסה לעולם הממשי עלולה להיות בעייתית לזה הנערץ בהתמדה באותה מידה כמו לזה המושמץ כרונית.
 
כאשר האהבה מרעילה, הורה שאוהב עשוי לצקת אנרגיה שלילית אין־סופית אל תוך הילד. זה לא בהכרח תוצאה של שנאה סמויה כלפי הילד. יותר מכך זהו תוצר לוואי של היות הילד האובייקט הספונטני לרגשות העמוקים ביותר של ההורים. האנרגיות הנצורות של ההורה זורמות אל עבר הילד, תערובת חסרת־הבחנה של רע עם טוב. כל מה שבתוך ההורה מציף את הילד. האהבה מעורבת אפוא במגוון נטיות, בכללן שליטה חרֵדה, דאגה, אימת מוות, שאפתנות, שנאה־עצמית. אהבה הורית אינה טהורה – היא מעורבבת עם כל היתר.
 
הורים רואים את ילדיהם לעתים קרובות בתור הרחבות של עצמם, מזון לאגו, ממריצים לעצמי. גבולות הורה־ילד הם משתנים ונזילים. על הילד לעכל ציפיות משיחיות הממוזגות בחיי יום־יום. אנו למדים, במידת מה, לעשות שימוש בחומרי ההזנה הנפשיים ככל האפשר ולהימנע ממה שרעיל. לעתים קרובות אנו מצליחים בכך פחות או יותר, אך לא בלי נפגעים. במידות אלו ואחרות, איש אינו נמלט מהיסודות הרעילים בהזנה שאספקתה מובטחת.
 
ספר זה מתאר מגוון אנשים שתרים אחר הזנה מתוך רעלים, או שבמידות כאלה ואחרות, מורעלים על ידי ההזנה שאותה הם מחפשים. בפרקים 1, 4 ו־11, אני כותב על "אליס", שהעבירה את כל חייה בהִתחיוּת, במאבק לחיים. היא גדלה באווירה של שנאה־עצמית הורית שהרעילה את קיומה. בתקופות שונות היא חוותה את החיים כבִיצה, נוטפת רגשות רקובים ומאובנים. שנאה־עצמית/ רחמים־עצמיים הוריים היו האוויר שנשמה. מה שהָלַם בה היו רגעי יופי שעלו מתוך הכאב. רגעי גאולה היו מועטים ונטו להיבלע בתחושת חוסר־תוחלת, ועם זאת היו בעלי משמעות גדולה עוד יותר באשר לייסורים היום־יומיים. מסוכנת במיוחד הייתה נטייתה של אליס לחלות או להתמוטט כל אימת שעשתה צעד רציני לשפר את מצבה. היה נדמה שהמערכת שלה הסתגלה לרעלנים שהכירה ולא הייתה מסוגלת לשרוד בלעדיהם.
 
פרק 2 מתמקד ביחסים בין הזנה רעילה לבין התאבדות, עם דגש מיוחד על הבלבול שבין הזנה לבין הישג. אהבה הורית המעורבת בלחץ להצליח עלולה לחזור כבומרנג, לקרוע את האדם לגזרים ולהותיר חשוף את הצורך במגע אנושי פשוט. אחרי דיון קצר בסוגי התאבדות שונים, כולל התאבדות בקרב מתבגרים, נבחן בפרוטרוט ניסיון אובדני של אישה צעירה. "דוריס" נהנתה מילדות מיוחסת, אידילית, שנכשלה, כך היא גילתה לזוועתה, בתמיכה בצמיחה אמיתית של העצמי. דגש הושם על ביצועים והיא פיתחה מומחיות בפעילויות רבות. דוריס הייתה כה טובה בדברים כה רבים עד שהתאהבה בְהיותה מוצלחת ואיבדה מגע עם מה שאהבה.
 
בבוא הזמן, הצורך שלה להצליח התגלגל לכדי קיפוח עצמי מתמשך שהיה כרוך בדחיסת עצמה אל תוך דרישות ותבניות צרות. האכזריות של מקום עבודתה החריפה את ההיבטים הרדומים של התפתחותה המעוכבת והובילה לניסיון רציני להרוג את עצמה. דוריס לא הבינה מה קרה. היא לא הייתה מוכנה לרגשות איומים כל כך, להתמוטטות כזו של העצמי. היא תמיד הייתה בשליטה ולא יכלה להבין את הייסורים החולניים שהציפו אותה. לא היה אפשר לשאת את הפער בין המלאוּת שהיא דמיינה לבין האומללות שהשתלטה עליה. הצורך לכונן מחדש את חייה על בסיס יציב יותר נאבק להיות נשמע. שאלות בנוגע למהותם של חיים מזינים־באמת נעשו חשובות.
 
לעתים האיזון בין הזנה לבין רעלנים רגשיים עשוי למלא תפקיד באשר לשאלה אם חיים הם אפשריים – לא רק האם האדם חי או מת, אלא גם האם האדם יכול להצליח להוליד ולהיות הורה. "לוצ'יה" (פרק 3), שכמעט ללא ספק הייתה עוברת הפלה נוספת ללא טיפול, נעזרה כדי להשלים היריון בהצלחה וכדי ליהנות מקשיי האמהות. יסודות רעילים שאפיינו את ילדותה ונישואיה של לוצ'יה נעשו חלק מיחסים טיפוליים, שקיימו אותה אל מול יסודות אלה. טיפול העניק ללוצ'יה מקום שבו יכלה לבסס חופש רב יותר בנוגע לתערובות מכאיבות של רעלנים והזנה, שהיו מעכבים להתפתחותה. פרק 3 בוחן גורמים שאפשרו את הדבר.
 
אליס, דוריס ולוצ'יה (פרקים 3-1) מדגימות דרכים שבהן עומס־יתר של רעלנים רגשיים הממוזגים עם הזנה עלול להיות בעל השלכות גופניות חמורות, יכול להעכיר רגשי־חיוניות של אדם ומשפיע על שאיפתו של האדם לחיות או למות. חוויית האדם את ההזנה הרעילה אף עלולה, במקרים מסוימים, לקבוע אם האדם יוכל להוליד את הדור הבא. פרק 4 עוקב אחר השלכותיה של הזנה רעילה מעבר לחולי גופני, התאבדות והפלה, אל עבר ייסורים דמוּמים המפושטים בחיי אנשים.
 
אצל אנשים מסוימים, מלחמת הרוח תלויה באיזון רגעי. חיים בתחושה שהזנה אינה אפשרית באמת, שכל הזנה שמופיעה היא שדופה בהכרח, הם דבר נורא. ישנם אנשים ששרדו את נטיותיהם האובדניות ואז גילו כי אין להם לאן ללכת בתוך עצמם. כל רגע הוא משבר אמונה, מאבק למען האפשרות שטוּב קיים למרות הגלים הרעילים מבפנים. באדם אחד, "לארי" (פרק 4), העצימה את העינוי ודאות שישנם דברים טובים בחייו (אשתו, ילדיו, היבטים של עבודה), אולם הוא לא היה מסוגל לקיים תחושה משכנעת של טוּב אל מול האופן שבו הרעילה אותו הזנה בעבר והמשיכה לעשות זאת עמוק בתוכו. חוסר־אמון חריף שלא היה מסוגל לשלוט בו, צמצם כמעט מיידית כל הזנה פוטנציאלית לכדי שיירים רעילים.
 
בניגוד ללארי, ישנם אנשים שמרגישים שעל החיים להיות חופשיים לגמרי מרעלנים, ושצריכה להתקיים האפשרות לחיות ללא הפרעות. אנשים אלה מתנהגים כאילו לא אמורים להיות "באגים" בעולם. עבור רבים, ילדים מתגלים בתור הבאגים הגדולים ביותר. הורים רבים מתמרמרים על ההפרעה הנגרמת על ידי ילדים. הם מנסים ליצור חיים חופשיים יחסית מהפרעות. הבעיות שילדים מביאים עמם מועטות בתחילה ואז תופחות למול עיניים משתאות. לעתים מתייחסים אל רגשות כאילו היו רעילים, ואז הם נעשים רעילים.
 
בפרק 4, נבחנות ההתייחסויות של בני זוג עסוקים מאוד ונעשה קישור בין הסגנונות המבטלים, הלא מבינים שלהם, לבין הקשיים (כגון בעיות קשב והתנהגות) שמבטאים ילדיהם. הורים אלה מחפשים חיים טובים ורוצים דברים טובים, אך אינם מוכנים להאט את מרוץ החיים כדי להתמודד עם בעיות אישיות. הם מדמים שהשליטה בקשיים רגשיים צריכה להתאים לאותו המודל של הצלחה כלכלית. פרק 4 בוחן וריאציות של דרכים שבהן לא רק ילדים, אלא תחושת החיוניות של האדם עצמו – החיים הרגשיים עצמם – יכולים להיות ה"באג" שהוא מנסה להרוג או להימלט מפניו.
 
פרק 5 מתמקד בנושאים העולים מהערתו של ד"ו ויניקוט, "תינוק נוטה להניח שמה שישנו הוא נורמלי". יכול לעבור זמן מה קודם שילד עם פגם גופני מבין שהוא פגום גופנית. התינוק עשוי "להרגיש נורמלי" בטרם יוכל לראות את עצמו מן החוץ. מה גורלה של תחושת הנורמליות? האם יכולות להיות צורות סותרות של תחושת נורמליות? מה קורה אם תחושת הנורמליות מורעלת?
 
המאבקים של ילד פגום גופנית שהוריו תומכים בתשוקת החיים שלו נבחנים בהשוואה לאלה של אישה בעלת כשרון פוטנציאלי שתחושת העצמי שלה הורעלה, ככל הנראה למן ההתחלה. עבור זו האחרונה היה זה "נורמלי" להרגיש מורעלת–מרעילה, בעוד עבור הקודם היה זה נורמלי להיאבק ולהבריק. מחד גיסא, הרגש הגרעיני ה"מרגיש נורמלי" של הילד הנכה מסייע לו לעשות בעצמו שימוש מיטבי. מאידך גיסא, גרעין מורעל גרם לאישה שנתברכה בגופה להרגיש מעוותת והרס את האפשרויות שהחיים סיפקו.
 
יש לתהות באיזו מידה עצמי מורעל הנתפס כנורמלי משפיע על חיים חברתיים ופוליטיים. למשל, קבוצה חדורה ברעלים עלולה לדמות עצמה כבריאה ולעשות שמות בחברים בה ובקבוצות אחרות שאינן חולקות או מסכינות עם אותו גרעין רעיל.
 
ויניקוט כותב על תחושת־עצמי מסתורית שיכולה להיות מגולמת בגוף יותר או פחות, ויכולה לחמם או להקפיא את הקיום. ישנן וריאציות כה רבות של מה שיכול לגרום לאדם לחוש את עצמו נכון או לא נכון. רגש החיוּת עצמו של האדם יכול להרגיש "נורמלי" או "לא־נורמלי". אפשר אף לתהות, מה נורמלי בלהיות בחיים? הדיון המפורט בפרק 5 בהרגשת הנורמליות–אי־נורמליות מנסה להעשיר את ההערכה עד כמה תחושת העצמי יכולה להיות יקרה, שבירה ועם זאת עיקשת.
 
בעיות בקישור שבין חיוּת לבין הזנה רעילה וחרדה מאובדן נבחנות בפרק 6. מקרה יחיד – "פֶּני" – הנבחן בפרוטרוט, חושף עד כמה חיוּת יכולה להיות מפחידה. גורמים ברקע של פֶני העצימו פחד מכך שחיוּת רבה מדי עלולה להרוג אותה. אביה, האדם החי ממש במשפחתה, נפטר פתאום ובטרם עת. הוא היה מקור אמיתי להזנה ולתמיכה, שאבד לה בתקופה קריטית. עבור פֶני הזנה, חיוּת ומוות היו שזורים אלו באלו.
 
פֶּני נאלצה להשיג את ההזנה האפשרית מאמה המדוכאת, כאוטית, תוקפת. היא הרגישה שאמה הייתה רעילה עמוקות, ועם זאת הייתה זקוקה להזנה שהרעלים הציעו. היא הזינה את עצמה בתהומות מחלת הנפש של אמה. אם מאביה למדה פֶּני שהזנה היא מסוכנת, הרי שמאמה למדה שרעלים הם בהכרח מזינים. אם למדה מאביה שחיות הורגת, היא למדה מאמה שמוות יכול לשמר חיים.
 
תהליכים קטלניים, מבטלי־עצמי, נידונים בפרק 7. אנשים מבטלים את חייהם, לעתים חלקית, לעתים מסיבית, מבלי להתאבד ממש. חלקם של הרעלנים ביחס להזנה עלול להיות בלתי מאוזן, עם נטייה לטובת הרעלנים. אף על פי כן, גם בנסיבות קשות, עולה לעתים קרובות דבר מה חיובי, אף אם רק בתור הבטחה או משאלה.
 
במקרה אחד, אישה רצתה אהבה מושלמת וטובה באותה מידת השלֵמות של רשעות החילול שעברה. היא לא הייתה מוכנה, לא יכלה, לחיות אם החיים לא יתקנו את הפגיעה. במקרה אחר, קישור של הזנה עם התפנות מרגשות היה כה עוצמתי עד שהאדם חלם על אוכל מזין היוצא מפי הטבעת שלו, בדומה לחלב מהשד. הוא ציפה שאחרים יוזנו מהרעלנים שהוא פלט, כפי שהוא בלע חלקית את תפיסתם המעוּותת של הוריו את החיים ואת הטיפול באחרים. חלק מהאנשים בפרק זה חשו שלא יכלו לתת לעצמם להמשיך בחיים שהיו כה ממאירים ולא הוגנים. במקום להתאבד, הם מצאו דרכים לפרום את החיים כפי שהם חיו אותם. בהדרגה, הטיפול עבד עם התחושות הרעות שהרעילו את החיים, אך עם זאת סיפקו הזנה – אף אם ההזנה הייתה מבטלת־עצמי ביטול עמוק.
 
מה שמוצע בתור הזנה יכול להיות הן ריק והן אלים. אנשים הנאלצים להסתפק בהזנה ריקה ואלימה לכודים בתוך ומחוץ לעצמם. בפרק 8, מיזוגים של טראומה והזנה – הזנה הגורמת לטראומה – נידונים בנוגע לשני אנשים בסכנת היעלמות לתוך ריק שבמרכזם, בעוד הם מסלקים עצמם, בו בזמן, אל מעבר לכל גבול חיצוני. באותו הזמן שבו הם נעלמים, הם מנסים להיאחז בחיים. אדם אחד אוחז בתחושה מדוללת של שפיות ונעשה נוקשה יותר ויותר, האחר מתמוטט ונעשה נוזלי יותר. היבטים של קשיי גורלם מעוררים כבוד למקצבים המתפשטים־מתכווצים ונוקשים־נוזליים שבחיים.
 
פרקים 9 ו־10 בוחנים את ניסוחו של ויניקוט על אודות שיגעון בתור קוטב לא מודע בחיים האנושיים המפעיל משיכה לכיוון מסוים. ויניקוט מקשר בין יגון שאינו ניתן לידיעה לבין שיגעון גרעיני במוצא האדם, שיגעון שהוא מנסה להגיע אליו ועם זאת להימנע ממנו. טיפול מספק מסגרת שבה אפשר לבוא במגע עם שיגעון לא ניתן לידיעה, במנות הניתנות חלקית לשימוש. ויניקוט מתאר משיכה כפולה אל עבר נורמליות ואל עבר שיגעון. חלוקה זו היא מעורפלת, מאחר שוויניקוט מקשר שיגעון עם האישי ביותר באדם – חלק חשוב ממה שנותן טעם לחיים ושגורם לאנשים להרגיש חיוּת. באותו הזמן, את השיגעון מטפחת טראומה כאשר האישיות מתהווה, והוא נותר כפצע במִצרף האדם. האדם נתון לגורלו כניזון על ידי מה שמעוות אותו וכמעוּות בידי מה שמזין אותו. פרקים 9 ו־10 מתמקדים באנשים שנזקקים לבוא במגע עם מקורות לשיגעון סמוי. מאבקם לטעום את עצמם בדרכים עמוקות יותר, לעתים מעוררות דאגה, היה מנוגד לצורך שלהם לנוס. הקשיים שלהם חושפים את האתגר שיכול להיות, ברמות רבות, לאדם שמאפשר לעצמו לחיות חיים מלאים יותר.
 
פרק 11 פותח בהבחנה של ו"ר ביון שישנם מקרים שבהם תחושת האדם של "רווחה וחיוניות עולה מאותם המאפיינים הגורמים לו צרות" (Bion, 1965, עמ' 144). הערה זו לוקחת אותנו לעומקם של נושאים הנוגעים לקושי בהבחנה שבין הזנה לבין רעלנים (ראו גם פרק 8 לניסוחים ביוניאניים של בעיה זו). מה יכול לעשות מטפל כאשר התחברות להזנה רעילה מסכנת חיים, ובו בזמן תנועה אל עבר הזנה רעילה פחות מסכנת חיים אף היא?
 
ישנם אנשים שלהם לא נוכל לסייע. אולם אף במקרים הקשים ביותר משהו לעתים קרובות עובר, משהו משתנה. איזה שילוב של אמונה, כנות, ריאליזם, תבונה וערמומיות מאפשר את הדבר? למטפל עשוי להיות צד מפותח באישיותו שהוא ציני, אירוני, פסימי – שהוא חלק מלהיות חי, להיות ישות שהיא גם מתוחכמת, פצועה. ללא פצעים מרים, עד כמה יכול המטפל להיות אמפתי, כמה עמוק הוא יכול להגיע? אף על פי כן, ייתכן גם שהמחלה העמוקה ביותר לא ניתנת לריפוי ללא טעימה שמיימית. ישנם נסים המתרחשים במקומות סמויים הרחק מהחיים הרגילים. טיפול מסייע לאנשים למצוא מקומות כאלה ולהאמין בהם, כך שבבוא הזמן עצמי ארצי, עצמי שמיימי, עצמי שטני – כל אלה נעשים בני לווייה.
 
פרק 12, הפרק האחרון, הוא אוטוביוגרפי חלקית. אני חולק היבטים מזינים מחיי וקשיים שהזנה מביאה עמה. אדם לעולם אינו פורם את הסבכים שבחיים ממשיים. אינני בטוח שפרימת קשרים היא דגם מתאים לבעיות רבות שאנו נושאים. חשובה מכך היא נגישות בעלת יכולת להעריך דחיסות, טבורים של חוויה. גל אחר גל של חוויה עובר, אם אדם נותן על כך דעתו, ולא ניתן למצות בבטחה את ההזנה מתוך הרעלנים. לאדם יש תחושות מוצלחות או גרועות יותר בזמנים כאלה ואחרים. עבודתי עם מטופלים הייתה עבורי מקור עצום של הזנה. כתמיד, אני עובד עם עצמי בעודי עובד עמם. אני כותב על עצמי בעודי כותב עליהם. הספר מסתיים במחווה לקשיים הכרוכים ביחסים – תערובת של נזק ותשוקה הממתינים הן לרכי־הלבב והן לאמיצים.
 
 
 
 
פרק 1
הזנה רעילה
 
רעלנים רגשיים והזנה מעורבבים אלו באלו פעמים כה רבות עד כי לא ניתן להבחין ביניהם. אף אם הם ניתנים להבחנה, ייתכן שלא ניתן יהיה לקבל את האחד ללא האחר. כדי לקבל הזנה רגשית, ייתכן שיהיה על האדם להכניס לתוכו רעלנים רגשיים.
 
חיים יכולים להפוך כה מרירים, ואדם יכול להסתגל כל כך לרמות גבוהות של רעלנים, עד כי הוא או היא עלולים לפתח סלידה מפני הזדמנויות מזוהמות פחות להזנה. החיים עלולים להיות מורגשים לא ממשיים ללא מנות גבוהות של רעלנים רגשיים. ישנם אנשים שאינם יכולים לקחת הזנה שאינה מוטמעת בתוך רעלים נפשיים.
 
אליס
 
אליס גדלה באווירה של שנאה־עצמית חמימה. הוריה שנאו את עצמם, זה את זה, ואת אליס. עם זאת, השנאה לא הייתה קרה או קפואה. היא הייתה מעורבת באהבה. אליס ניסתה להיות ילדה טובה כדי לקבל את האהבה. ככל שגדלה, החלה לקלוט שהייתה השעיר לעזאזל המשפחתי. כפי שהיא ראתה זאת, אחיה הבוגר קיבל את כל התמיכה, היתרונות והאידיאליזציה. הוא לא היה יכול לעשות כל רע. הוא היה הגיבור המשפחתי, המוּעד לגדולות, המשיח. הוא עוד יצדיק את קיומם שלהם עצמם.
 
היא הייתה גרועה מלכלוכית, כיוון שלא הייתה נסיכה סמויה, ושום נסיך לא חיפש אחריה. ככל שהתבגרה, הגברים שחיזרו אחריה נראו כה מתוסבכים עד שמימוש אמיתי היה נראה בלתי אפשרי. היא פירשה את הכשלונות שלה עם גברים בתור אישורים לחוסר־ערך, כזה שהחל מוקדם משיכלה לזכור, חוסר־ערך חסר תחתית, חסר זמן. היא קישרה זאת בבירור לחוסר־הערך חסר התחתית של הוריה עצמם, שאותו לא היו מסוגלים לעבד, ולפיכך הפילו עליה.
 
היא אכן חשה כמו המזבלה של משפחתה. אמה ירדה עליה בגחמנות. שום דבר שעשתה אליס לא פגש שמחה אמהית. כשזכתה אליס להישג בבית הספר, ומאוחר יותר בעבודתה, אמה הגיבה בהפתעה משתאה. כאילו הצלחתה של אליס הייתה ודאי תאונה חריגה, מקריות בת מזל. אמה חזתה כישלון בכול, אף במטלות הביתיות הפשוטות ביותר. אליס הייתה מורגלת באורגיות של זעם אמהי, מהולות בבוז ובהערות מלעיגות. על פי אמה, אליס לא יכלה לעשות דבר כמו שצריך.
 
אליס חשה שאביה אוהב אותה, אך הוא היה חלש מכדי לתמוך בה. הוא היה מתמוטט לאחר יום עבודה, ומחפש אצלה נחמה. הייתה בו חמימות עמוקה שהייתה קבורה בחוסר־האונים שלו, ואליס חשה מוזנת ממנה. אך היא גם חשה אשמה על כך שלא יכלה לגרום לו להיות מאושר. כאשר היה מביט בה היא יכלה לחוש באושרו העמוק, המעומעם, מקיומה, אך זה היה איכשהו חסר השפעה, מת באיבו. הוא היה מדוכא בבסיסו, כעוס על החיים ומלא רחמים עצמיים, והיא לא יכלה להצילו. היא חשה נשאבת אל תוך הדיכאון שלו ופחדה מטביעה בתוכו. ההזנה שקיבלה מהחום המוחנק שלו התקלקלה מהכעס הדיכאוני והרחמים העצמיים ששתתה יחד אִתה.
 
עם זאת, אליס לא ויתרה על עצמה. היא החזיקה מעמד, הלכה לבית הספר, נעשתה פסיכותרפיסטית מוכשרת, אף על פי שחוותה כשלונות רבים. במשך שנים רבות היא לא יכלה לקיים דירה משל עצמה. היא הייתה חייבת לשוב ולהתגורר עם אמה. היא חשה אשמה מדי מכדי להיפרד ולחיות חיים משל עצמה. אמה הפעילה משיכה שלא היה אפשר להתנגד לה.
 
אך האם אמה באמת רצתה שתשוב הביתה, או שהמשיכה הייתה בתוכה של אליס? אמה המשיכה להיות שקועה בעצמה ולעשות שימוש באליס בתור פח זבל נפשי. היא קברה את אליס בשיירי השנאה־העצמית שלה עצמה, ירדה עליה על כל דבר שעשתה או שלא עשתה, ערה בקושי לקיומה הממשי של בתה. אליס הייתה נשארת אִתה עד שזה חרג אף מלהיות בלתי נסבל, ואז הייתה מנסה שוב לחיות הרחק ממנה. בדיוק כשהייתה אליס רחוקה די זמן כדי להתחיל להרגיש קצת כבת אנוש, המשיכה הייתה מתחילה מחדש; היא הייתה נאבקת בדחף לשוב לאם השונאת עד שהמשיכה פשוט הציפה אותה.
 
זה היה כמו תדלוק שלילי. היא הייתה מכורה להזנה רעילה. היא הייתה מוכרחה לשוב עד שקיבלה מנת יתר של אדישות וזלזול. לכך הייתה מורגלת – האווירה הרגשית שבתוכה גדלה (או שבתוכה לא הצליחה לגדול). הדבר היה דומה להתקף עוויתות. יכולנו לראות שזה מגיע, אך לא יכולנו לעשות דבר כדי לעצור את זה.
 
האם אליס הרגישה בלתי ממשית וריקה מדי ללא התדלוק השלילי? כן, במידת מה, אך ההיפך היה נראה נכון יותר. בדיוק כשהחלה להרגיש יותר אמיתית, יותר חיה, יותר היא עצמה, היא נכנעה לצורך לפרום את התנועה שלה אל תוך החיים. היה נראה כאילו לא הייתה לה היכולת לתמוך בתנועה לתוך החיים, אף לא בעזרת סיוע. היא חסרה את הציוד הנדרש לקיום של חיים רעילים פחות.
 
אני חושב על מורה נפלא לפילוסופיה שהייתה לו נפחת.[6] בסמסטר הראשון לפרישתו החליט ללמד בשווייץ, לאחר שנים בניו יורק. הוא נפטר מעט לאחר שהגיע לשם. דמיינתי שריאותיו לא היו מסוגלות לנשום אוויר צח, לאחר שנות הסתגלות לרעלנים.
 
ריאותיה הנפשיות של אליס לא יכלו לשאת יותר מדי אוויר צח. היא התמוטטה תחת המשא של חיים רבים משהייתה רגילה. בתחילה עודדתי בתמימות את מאמציה להיפרד ולבנות חיים. ניסיתי לתמוך בה נגד הסחף. זה הצליח לתקופת מה, אך נועד לכישלון. באחת הדירות הראשונות שלה, היא החלה ממש להריח את אמה – ריח שלא יכלה לשאת. בדיוק כשעמדה לעשות את הפריצה ולהימלט מזוועת חייה המוקדמים, הציוד החושי שלה היתל בה. היא "הזתה" את הריח של אמה במקום שהחלה להרגיש חופשייה בו. המערך הנשימתי שלה ייצר את מה שהיה רגיל לו, אוויר רדוף רוחות.
 
אליס נראתה רדופה כאשר פגשתי אותה לראשונה. היא הייתה בשנות ה־20 המאוחרות שלה, רזה ומפוחדת, עם נטיות אנורקטיות. הייתה כאילו משתוחחת תמיד, כאילו משהו או מישהו הפחיד אותה. חששתי מכך שמשב רוח חזק (כגון סדרת אכזבות, כישלונות, דחיות) עלול להעיף אותה ממקומה. עם זאת, היו לה עמידות שקטה וכוח מפתיע. חייה צומצמו לכדי חוט דק של כוח רצון שסירב לוותר, התמדה קשוחת־גו אל מול התמוטטות. עבדנו פעם או פעמיים בשבוע.
 
לאליס היו חברים. היא רבה אִתם בשנים הראשונות של יחסינו. היא והם תמיד היו מאכזבים ותוקפים זה את זה. מרירות רבה איפיינה את יחסיה. אף על פי שאליס בילתה חלק ניכר מזמנה בגפה (וחשה בודדה מאוד), היא גם בילתה זמן רב עם חברים.
 
חברה אחת העסיקה אותה במיוחד והרגיזה אותה. "חברה" זו לפתה את אליס באחיזה רודנית. היא התלוננה שאליס לא עשתה די עבורה. ככל שאליס שהתה במחיצתה, חברה זו רצתה עוד. כל מפגן של רצון מצידה של אליס נתקל במרירות נשכנית. היא האשימה את אליס בכל סוגי הכישלונות ביחסיהן. אך אליס לא הפסיקה לפגוש אותה – ובמשך זמן די רב אף לא שקלה לחדול מכך.
 
אליס התכווצה לכדי חוט־שערה של עצמי, לכאורה בלתי פגיע ובלתי ניתן להרס, נקודה דחוסה שלא עשתה כמעט דבר חוץ מאשר לנשוך בחזרה. אליס וחברתה העבירו את מרבית זמנן בנשיכות מילוליות זו את זו. דמיינתי כל אחת מהן כתפוח מורעל המושך מגנטית את האחרת. הן נשכו זו לתוך זו, הרעילו זו את זו, והרעל החזיק אותן יחד, כאילו היה מזין. ככל שחלף הזמן כך החמיר המצב. המתקפות נעשו ארסיות יותר. היה נראה כאילו חברתה התכוונה לשבור את עמדתה המבוצרת של אליס.
 
זה היה מכאיב עבורי להקשיב לאליס, שבוע אחר שבוע, מתארת את מה שהיה נראה לי סיפור של פגיעה וחוסר־אונים. היא הצליחה, בבירור, לשחזר עם חברתה משהו מיחסיה עם אמה, שבהם היסוד הקושר היה היותה של האחת מושא לביקורתיות של האחרת.
 
בינתיים, ברקע, החזקתי חלק מהכאב. אפשר לחשוב שאליס, במידת מה, הייתה כעת האם שהחזיקה עצמה על ידי הכנסת כאב לתוך אליס־אני. אך באופן עמוק יותר, אני חושב שהיא מצאה, סוף־סוף, מישהו שהיה יכול לחוש עד כמה החיים יכולים להיות כואבים ולחלוק כאב זה עמה. אמה הייתה אדישה לכאבה של אליס, אף הוזנה ממנו. בשלב מוקדם זה של העבודה, הרגשתי את כאבה של אליס מבלי להתמוטט או לגרום לה נזק. בבוא הזמן, נעשינו חדירים הרבה יותר זה עם זה.
 
עם חברתה (ועם הזמן גם אִתי), אליס הייתה מסוגלת לנשוך חזרה יותר מאשר עם אמה. עם אמה הייתה אליס יחסית חסרת שיניים. כאשר ניסתה לנשוך חזרה את אמה דבר לא קרה. לאליס לא היו כוח, עוצמה או השפעה בנוגע לאמה. אמה המשיכה באדישות, כאילו אליס הייתה בלתי נראית או קיימת רק בתור מטרה לעוינות ולפסולת רגשית. עם חברתה זה היה כמו להילחם באמא ממרחק. היא השפיעה בבירור על חברתה, כיוון שחמתה של חברתה גברה נואשות בתגובה למאמצים של אליס להגן על עצמה. לעתים קרובות אדם מָתיק על חברים מה שאי אפשר לעבד בתוך המשפחה.
 
בסופו של דבר חברתה הצליחה לשבור את אליס – כמו אמה של אליס, במידה. לאחר חודשים של חבטות נמרצות הסכר נפרץ, ואליס החלה לחוש את הכאב שהחזקתי אני במשמורת עבורה. בעוד יחסיהן נעשו בלתי נסבלים, אליס פגשה בחברתה פחות, ולאחר מכן כלל לא. זו הייתה חברתה שניתקה כל מגע, ברגע שאליס נסוגה מעט. זמן לא רב אחר כך אליס שמעה שחברתה אושפזה. אליס הסתחררה בהאשמות עצמיות: האם הנסיגה שלה שיגעה את חברתה? היה נראה שחברתה הייתה זקוקה לאליס יותר מאשר ההיפך. כפי שקורה לעתים קרובות, השונא הפעיל יותר ביחסים מתגלה כחולה יותר מכפי שדמיין השנוא.
 
העובדה שחברתה התמוטטה בעת שניסתה לשבור את אליס יצרה רושם די דרמטי על אליס. מה אִפשר לאליס לשרוד בעוד חברתה התפרקה? אליס הייתה רגילה לשרוד הפצצות. זה היה מזוויע לראות את חברתה נופלת מעבר לקצה. חברתה החלה בצלילה מסחררת, מתרופה לתרופה, מרופא לרופא. היא לא הייתה עוד לעולם כפי שהייתה קודם לכן.
 
לחברתה היו שאיפות גבוהות בהרבה מאשר לאליס, והיא דרשה מושלמות. הוריה היו אמידים וציפו לגדולות ממנה. הם דחפו אותה אל מעבר למה שמשאביה הפנימיים יכלו לשאת. לבסוף, חברתה של אליס התמוטטה לתוך העמדה שמפניה אליס חששה ביותר: היא נפלה לחלוטין לזרועותיהם של הוריה. הוריה הכתיבו את תנאי חייה, ובכללם השגת הרופאים והטיפולים שהם רצו עבורה, במקום לאפשר לה למצוא מישהו שהיא עצמה עשויה לרצות.
 
אמנם לקח זמן, אך לראשונה בחייה של אליס מחשבה מדהימה החלה להתהוות. האם יכול להיות שבהיבט כלשהו הייתה אליס בת מזל מחברתה? איך זה ייתכן? אם הוריה של חברתה רצו עבורה יותר מדי, אלו של אליס רצו עבורה מעט מדי. הציפיות שלהם עבור אליס היו אפס. הם לא ציפו לדבר מהטיפול שלה, ואף לא הייתה להם כל תחושה למשמעות האפשרית של קבלת עזרה. הייתכן שההיעדר המוחלט של עניין מצדם בחייה של אליס התגלה בתור ברכה? לפחות הם לא התערבו בבחירתה במטפל. הם הניחו לאליס ללכת לדרכה, מאחר שהייתה עבורם משמעות כה מועטה למה שעשתה.
 
אליס הרגישה בת מזל על כך שמצאה אותי. היא עברה דרך כמה מטפלים, עם תוצאות מועטות. המטפל האחרון שלה סייע לה במידת מה, אך אליס חשה שאיבד בה עניין. הוא החל לשוחח בטלפון בעת שהייתה שם, והפגין סימנים אחרים של חוסר־אכפתיות. היא התביישה לפגוש אותו אל מול חוסר העניין שגילה. עם כל נותן עזרה, היא הייתה עלולה לחוש את הרגשות הרעים שאפיינו את יחסיה עם הוריה. אף על פי כן, היא סירבה לשאת את חוסר הסבלנות של הרופא שלה כלפיה, ולבסוף עזבה אותו.
 
פעמים רבות אליס כמעט עזבה אותי. משבר חשוב במיוחד התרחש בעת טיפול קבוצתי. בתקופה ההיא, כשנתיים בתוך הטיפול, פגשה אותי אליס אחת לשבוע בטיפול פרטני, ופעם בשבוע בקבוצה.[7] אליס החלה לזעום עליי בשל חוסר הרגישות שלי, והחלה לצאת. חברי הקבוצה עצרו אותה ויצרו כרית נפשית עבורה. הם ניחמו אותה, אך התעקשו שלא הייתי חסר אכפתיות כלפיה כפי שחשבה. הקבוצה לא הכחישה את הכשלים שלי, אך סירבה לאפשר לה להרוס את חייה בגללם, או יותר מכך, סירבה לאפשר לה לתת לכשלים שלי לקלקל מה שיכלה לקבל מעבודה יחדיו.
 
הזעם שלה, הניסיון לעזוב וההישארות היו נקודת מפנה. היא סימנה את האפשרות לעבור דרך הקשיים הבלתי נמנעים ביחסים, שלא היו במהותם מאיינים הדדית. אליס הייתה בקושי מסוגלת להאמין שיחסינו לא היו חייבים להדרדר ולהוותר מזוויעים. האם ייתכן שהכשלים שלנו הם לאמיתו של דבר חלק מיחסי עבודה רחבים יותר?
 
לבסוף הקבוצה שלנו התפרקה, ואליס ואני נותרנו לבדנו זה עם זה. תהיתי האם נוכל לשרוד עוצמה של אחד־על־אחד ללא הריכוך של הקבוצה. לא עבר זמן רב עד שאליס זעמה עליי, איימה לשבור חפצים במשרדי ורצה אל עבר הדלת. אינני זוכר מה עשיתי בדיוק, אך אני זוכר את עצמי עומד וצועק ומחזיק בזרועותיה. מה שאני זוכר בבהירות הרבה ביותר הוא עוצמת רגשותיי. הופתעתי מכוחה ומרגש מיני בעורה. היא נראתה שברירית, אך לא כך במגע. נדהמתי, כאילו זרם חשמלי עבר בי. אליס הייתה מתח גבוה. חששתי והייתי מאושר. היא הייתה חיה.
 
עברנו סערות רגשיות רבות. ההערכה שלי כלפי אליס גברה עם השנים. התפעלתי מעמידתה אל מול זוועות והתמוטטויות דיכאוניות תקופתיות. הוקרתי את חיוניותה הדחוקה שעלתה מתוך קשיים אל פני השטח. ככל שחלף הזמן, יחסינו לא היו נתונים עוד בסכנה. אליס הבינה שהיה לנו זה את זה כל עוד רצתה בכך.
 
כאשר החלה למצוא את מקומה בתוך יחסינו ולעשות בהם שימוש, היה לה החלום הבא:
 
רופא הסיר מתוך פיה של אליס מה שהיה נראה כאין־סוף של שְפָּדלים[8] קטנטנים. בדומה לשוליית הקוסם, ככל שהוציא אותם, כך גדל מספרם. הוא התמיד בכך, ולבסוף הם החלו לִפחות במספרם.
 
הבנו זאת בתור דימוי של דיכאון מגיל צעיר. הפטמה הייתה מדכאת במקום להיות מזינה: אולי הדיכאון היה ההזנה. דימיתי את פיה של אליס מלא בשברי זכוכית, לא סתם שפדלים קטנטנים. באילו עכבות נוראות היה עליה להילחם כדי לתפקד! אונס אורָאלי. אֵם שבורה לרסיסים הדוחפת את שבריה הפסיכוטיים אל תוך בתה. איזו האכלה! כדי לעשות שימוש כלשהו בעצמה (להזיז את לשונה, לטעום את החיים, לדבר, לבטא רגשות, לחשוב ולהיות), היה על אליס להתנגד לסחף הרסני, עצום מימדים.
 
תוך כדי שהמשכנו יחד, יחסיה של אליס עם חברים השתנו. חבריה החדשים היו יותר בתוך החיים, לא מתקיפים ורעילים בעיקרם. תהיינה בעיותיהם אשר תהיינה, הם בעיקר סייעו אלו לאלו ובילו היטב יחדיו. לאליס הייתה עדיין הנטייה להאשים את חבריה בהזנחתה ובאכפתיות לא מספקת. התחושה של היותה מוזנת־בחסר מבחינה רגשית ומואכלת דברים רעים הייתה עמוקה. היא וחבריה צלחו מים סוערים יחדיו מבלי לגרום זה לזה הרס מיותר. הם חיבבו וכיבדו אלו את אלו ולמדו לספוג או לעבוד עם זרמים־צולבים הרסניים.
 
העניינים זרמו כהלכה עבור אליס עם חברים בכלליות, אך לא עם בני זוג. הגברים שעמם יצאה התגלו בהיותם שקועים בעצמם, לא נדיבים, לא מסוגלים ליצור עם אליס יחסים שהרגישה בהם טוב. באופן בלתי נמנע הרגישה שיורדים עליה, משתמשים בה, מעמיסים עליה ומונעים ממנה התחשבות בסיסית. התרעומת שלה הייתה נערמת עד שהייתה חשה כורח לחתוך.
 
אדם אחד בפרט סירב לעזוב. הייתה לו חמימות ארצית וקבלה שגרמה לאליס להישאר אִתו זמן רב משהייתה רגילה. היא תהתה אם יוכלו לפתור את העניינים ביניהם. היא ניסתה להישאר בפנים ולשוחח עמו על אודות מה שהציק לה ביחסיהם. אולי אם הם יתַקשרו התרעומת לא תיערם. אך דיבור לא עבד. הוא היה זקוק לכך שיתנהלו בתנאים שלו, התעלם בעקביות מרצונותיה ונהג כפי שרצה. לא משנה כמה ניסתה, הרגישה אליס שאינה יכולה לגרום לו להבין שיכולים להיות לה רצונות שונים משלו, או שלרצונותיה יש חשיבות. עם הזמן, הגיעה אליס למסקנה שאמנם היו לו חמימות, סובלנות, קבלה מסוימים – אך שהוא התייחס אליה כאל פיסת ריהוט, חפץ נוח שהיה יכול לעשות בו שימוש לפי הצורך.
 
עם זאת, ניסתה אליס להישאר ביחסים במחשבה שאלו לא היו כל כך נוראים. המצפון הורה לה לעבוד על היחסים אם היא רוצה להיות עם גבר. אליס הייתה ערה מאוד לכך שהיו לה בעיות, שרגשותיה הרעים בנוגע לעצמה יכולים להרעיל יחסים. אם תעבוד קשה מספיק בצד שלה, אולי היחסים ישתפרו, ייעשו נסבלים יותר. אולי היה עליה לבנות את היכולת לשאת יחסים עם גבר.
 
בסופו של דבר, אליס נעשתה חולה מאוד. הרופא שלה האמין שחומר כימי שאליו נחשפה לאורך תקופה ארוכה החליש את המערכת החיסונית שלה. לא יכולתי להימנע מהמחשבה שאני הייתי החומר הזר הדולף לתוך המערכת שלה, מחריף את קשייה. חיים יכולים להיות אכזריים בהגיונם השחור, לעתים יוצרים מיזוגים נוראים. מצד אחד, הרעלתה של המערכת החיסונית של אליס הפכה תהליכי הרעלה שהתרחשו בממד הנפשי לממשיים. מצד שני, תהליכי הרעלה בממד אחד עלולים להתפתח או להתגבר, בעוד בריאות משתפרת בממד אחר. ככל שחייה של אליס השתפרו, מצב גופה החמיר, לפחות לזמן מה. עם זאת, פעלו תהליכים כימיים, והיה יכול להיות מסוכן לעשות להם פסיכולוגיזציית־יתר.
 
אליס עזבה את העבודה ואת הלימודים, ועברה את מרבית השנה בטיפול בעצמה ובחיפוש עזרה. לאליס הייתה אנרגיה מועטה, אך היא שימרה יחסים עם בן הזוג שלה בניגוד לנטייתה. הוא הביא אותה לרופאים ולעתים סייע לה בדרכים אחרות. אך גם הוא היה נראה אדיש או כעוס או חסר סבלנות כלפי מצבה החלוש. הוא היה חמוץ ודורשני והיה זקוק למישהו שיטפל בעצמי הפגוע שלו עצמו. הוא ציפה ממנה שתהיה שם עבורו כאשר לא יכלה להיות שם עבור עצמה.
 
התערובת שהייתה בו של אדישות, כעס ותועלת מלכדה אותה. אליס לא חשה באמת שהוא דואג לה או רואה אותה. הוא רצה שמצבה ישתפר כדי שיוכל להשתמש בה שוב. בסופו של דבר היא הגיעה לנקודה שלא הייתה יכולה עוד להמשיך אִתו. אך כל פעם שנפרדה ממנו מצפונה הורה לה שהייתה לא הוגנת, שהיה לו אכפת, שהיא הייתה פגועה מדי כדי לקיים יחסים עם גבר אמיתי. היא פחדה שלעולם לא יהיו לה יחסים אם היא תשליך את אלה, כך שהייתה חוזרת אליו, ואז חשה אומללה. מרגע שהיו יחד היא חשה שוב שהוא היה מרוכז בעצמו באופן בלתי נסבל, שהחמימות שלו הייתה דרכו לגרום לה לטפל בו.
 
המצפון ניקר בה. הישארי ביחסים, תני להם סיכוי רב יותר, אולי הם יעבדו. הוא לא היה אשם בכך שהיא הייתה חולה. עליה להתאמץ יותר. האם נגזר עליה להיות כזו שאינה מסוגלת לקיים יחסים עם גבר? היא לא יכלה לשאת הרבה חיים. היא לא יכלה לשאת גבר. אולי גם לא יכלה לשאת הצלחה בעבודה או בלימודים או עם חברים. האם לחיות חיים טובים יותר הורג אותה? עדיף להיות לא־כלום.
 
אך לא, היא אהבה להיות עם חבריה. היא קיבלה דבר מה מלימודים ומעבודה, אף אם היא שנאה את ההיבטים המבזים של מקום העבודה ושל בית הספר. לא כל חייה היו מייאשים. היו אלה בעיקר הציפיות המתנשאות של בן זוגה, חוסר ההתייחסות שלו ודרישותיו הקטנוניות ששחקו את רוחה. הוא היה עבורה בלתי מעורר השראה, בלשון המעטה. בין שהלכה אִתו ובין שלחמה בו, היא הרגישה שהוא הביא את החיים לרמה שלא הצדיקה את הטרחה.
 
קיום יחסים אחד־לאחד עם גבר עורר פחדים רבים מדי, סכנות רבות מדי. זה גייס את כל האֵימות הישנות מפני חיי משפחה: חנק, אובדן רצון ואוטונומיה, תערובת מזוויעה של איון, כמיהה, חסך וההזנה המחליאה שהאדם לוקח לתוכו מהאהבה האגוצנטרית של האחר. היא הייתה פגועה מדי לאהבה. אהבה רעילה קלקלה אותה.
 
כעת יחסיה עם בן זוגה הרעילו אותה. היא הייתה משותקת בידי ההזנה הרעילה שאלו הציעו. הוא לא היה יכול לשאת הקשבה לה. לא היה לו מקום לאדם נוסף חוץ מאשר למישהו שישמש אותו בתור משענת או בתור שלוחה של עצמו. להיות אִתו היה עבודה במשרה מלאה. אליס לא יכלה להיות עצמה כשהייתה אִתו – גרוע מכך, היא אף לא יכלה להיות. היא המשיכה באחיזתה, מאחר שוויתור על היחסים היה סימן לכישלון.
 
כשהייתה רחוקה ממנו הרגישה טוב יותר – אך אז הייתה מרגישה אשמה על ההרגשה הטובה. להיות אִתו רוקן אותה. לבסוף היא הגיעה לנקודה שבה היא סירבה להתנצל על מה שהיא. אמת או טעות, כישלון או לא, היא הרגישה טוב יותר בלעדיו. היא יכלה לנשום בלעדיו. אם להיות ביחסים יהרוג אותה, לעזאזל עם היחסים ולעזאזל עם "המצפון" שאילץ אותה להישאר במצבים שבהם הייתה מעדיפה לא להיות. היא בחרה להרגיש טוב יותר.
 
הוויתור עליו הרגיש כמו ויתור על תקווה למשפחה. תוך כדי השנים שלנו יחד הוריה נפטרו. אליס הייתה יתומה מבוגרת. לא היה מישהו לחזור אליו הביתה. הבית היה צריך להיות כעת היכן שהיא הייתה או בשום מקום. המפגשים שלנו היו בתים זמניים, מקומות למצוא ולהיות עצמה. כך גם היחסים עם חברים. היא הפכה את דירתה לקן יותר ויותר. היא נעשתה יותר ויותר מרכז חיים, החיים שלה עצמה.
 
עם זאת, להיפרד ממנו היה כמו להיפרד שוב ממשפחתה. הוא גילם, במתינות יותר, תערובת של תכונות שעמן היא גדלה בתוך חיי משפחה. הנטייה המרירה שלו ביטאה תחושה תמידית של חסך וכעס על החיים. הוא התנשא עליה, ועם זאת היה זקוק לה. הוא הציע לה את נכונותו להיות אִתה בתמורה לנכונותה להיות מכל לרעלנים הרגשיים שלו. כאילו היה עליה להיות מסופקת מעצם נוכחותו שם, בעוד היא הקלה עליו את קשיי הקיום שלו, את קשיי האישיות שלו עצמו. כמו עם משפחתה, היא נעשתה מזבלה או בית שימוש רגשי. ישנם יצורים המשגשגים בסביבה כזו, אך אותה זה מוטט.
 
אולי היה צירוף מקרים בזה שבריאותה שבה אליה בהדרגה לאחר שנפרדה ממנו. האם כבר החלה להרגיש טוב, וזה נתן לה די כוח לסיים זאת? או האם היא הרגישה טוב יותר לאחר מכן? או שניהם גם יחד? נראה סביר פחות שהוא היה הגורם למצבה, מאשר שהיווה קריאה ברומטרית למצבה זה, סימן לרוח או אנרגיה או זרימה. ההתמקמות הטפילית בתוך הקיום שלה הייתה סימן להתמוטטות, כפי שהעזיבה שלו הייתה סימן להתאוששות. דרכו היא קיוותה להשיב את משפחתה לחיים, להתאחד אִתה מחדש. עם היעלמותו (והיעלמות משפחתה) לא הייתה לה ברירה אלא להמשיך בקיום, בחייה החדשים, החיים שעסקה בבנייתם.
 
אליס הרגישה שחייה החדשים היו קרובים יותר לאלה שהיו יכולים להיות לה אילו משפחתה הייתה בריאה יותר. היא נעשתה עצמה יותר, אכולה פחות בידי גרסאות מֽאכּלות של עצמה. היא הייתה אומללה פחות, לעתים אף מאושרת עם עצמה. כאשר סקרה את חייה, הרגישה באופן נוקב כיצד הכנסת ההזנה הרעילה של משפחתה פנימה ערערה את מערכת החיסון שלה. כדי לשרוד נאלצה לספוג זבל כה רב, עד שזבל זה זרע הרס בתשתית הפסיכו־ביולוגית שלה.
 
היכולת שלה לקיים חיים עורערה למן ההתחלה. עצם מערכת החיסון שלה הועמדה בסכנה בידי מה שהזין אותה. היה זה מעֶבר להתמכרות ל"חרא" רגשי בתור תזונה מחָלֵלת־עצמי. עצם האווירה שקיימה אותה בחיים בילדותה והתבגרותה הייתה רעילה. היא שנאה את האווירה שבתוכה גדלה, אך היא הזינה את הציוד הפסיכו־ביולוגי שלה ואת עצם תחושת העצמי שלה. היא חדרה לתוך תאי גופה.
 
ככל שרצתה לשחרר את עצמה, תרו חיישנים לא מודעים אחר מצבים רעילים מחוץ למשפחה (וכפי שהתברר, אף רעלנים כימיים), כך שהאווירה שגדלה בה עטפה את חייה. אליס הייתה לכודה בין האי־נסבלות של המשך החיים על רעלים לבין האי־נסבלות של חיים על מרכיבי תזונה בריאים יותר, מאחר שהייתה חסרה לה היכולת להמשיך ולהשתמש באלו האחרונים. עם זאת, היא חשה דחף לשפר את עצמה, אף אם הציוד שברשותה לא היה יכול לתמוך בה. היא יכלה אפוא לחלות מרעלים, או מחוסר היכולת לתמוך בעצמה בחיפוש אחר אווירה פסיכו־סוציאלית בריאה יותר.
 
הטיפול היווה מעין תא אטמוספירי מעורב, ובו היה אפשר לספק אווירה מעט בריאה יותר במינונים כמעט נסבלים, כך שאליס יכלה להסתגל אליה ולעשות בה שימוש מדורג. היא יכלה להתרגל בהדרגה לשימוש ברֵיאות נפשיות בתנאים אטמוספיריים מתחלפים, כך שהניגודים בין מה שהייתה רגילה אליו, מה שרצתה ומה שקיבלה לא ימוטטו אותה. עם חלוף השנים, היא בנתה יותר את סוג החיים שהייתה יכולה להיענות להם.
 
דמיינו ישות שמקבלת חמצן ממים, ואז מפתחת את היכולת לקבל חמצן מאוויר, או להיפך. אני מרגיש שזהו תיאור של מצבה של אליס, אלא שבמקרה שלה זה היה קשור בפיתוח יכולת להתקיים תוך כדי שימוש בפחות מרכיבי מזון רגשי רעילים לאורך זמן, או לנשום אוויר רגשי טוב יותר. התרגשתי עמוקות בפגישה שהתקיימה לאחרונה, כאשר אליס המחישה שינוי מרחיק לכת במצבה. היא הזכירה לי שכשנפגשנו לראשונה היא יכלה להביט אל תוך מראה ולראות שטן (כמעט במפורש), או דבר מה מכוער, מושחת, מעוות עיוות מזוויע. כעת היא יכולה להביט במראה ולחבב את מי שהיא רואה. היה לה מראה נחמד, מבדר, משחקי, אירוני, אכפתי, לעתים מושך – מישהי שעמה יכולים לרצות להיות אנשים מעניינים, סקרנים וטובי לב. אנשים כמוה.