גן על יד הים

I

 

מאז ומתמיד אהבתי מאוד לדעת על דברים שקורים לבריות, וזה לא מכיוון שאני חטטן… זה מכיוון שאני אוהב בני אדם, ואת אדוני הבית הזה אני אהבתי. אבל זמן רב כל כך עבר מאז, שיש הרבה דברים שאינני זוכר עוד, משום שאני זקן מדי, ולפעמים אני מסתבך בעל כורחי… בעונת הקיץ, כאשר היו מגיעים הנה עם חבריהם, לא היה שום צורך ללכת לראות סרטים בקולנוע אֶקְסֶלְסְיוֹר. היה ביניהם אחד שנהג לצייר את הים. קראו לו פֵלִיּוּ רוֹקָה. היו לו תערוכות בפריז, ונדמה לי שהוא מפורסם בברצלונה, ושגם הרוויח הון תועפות בעזרת המשטח הכחול הזה. הוא צייר אותו בכל דרך שאפשר להעלות על הדעת: רגוע, מטורף, גבה גלים, נמוך גלים. ירוק, בצבע הפחד. ואפור, בצבע הענן. חופי ים. תמיד אמר שהוא מצייר חופי ים, וחבריו אמרו לו שהוא צריך למרוח בציורים שלו כתמים, כי זה מה שהאמריקנים אוהבים. והם לעגו לו ואמרו לו שכבר יותר מדי ציירים ציירו את הים, והבחור… עלם חמודות שהשער שלו היה קצת בהיר ועיניו הכחולות נראו רדומות, כאילו התעטפו בחלום, היה מגמגם מדי פעם בפעם. כל אימת שהצבעים לא יצאו לו בדיוק כפי שרצה, אני מתכוון לתערובת שלהם, או-אז נהג לומר לי: "לצייר את חיית הפרא הכחולה הזאת יותר קשה מלטפל בפרחים." ואני הייתי עונה לו: "ברור שאתה צודק, ברור. הפרחים נוצרים מעצמם. אולי בגלל זה גם אין שום יוקרה בלהיות גנן…" אמרתי לו את זה כדי שיהיה מרוצה, ובתגובה הבטיח לי שכשיגמור לצייר את הים בכל הדרכים האפשריות שהים נראה בהן, הוא יצייר אותי יושב בשמש. לא האמנתי לו, לא. בכל קיץ, כאשר היה בא, הייתי נמלא שמחה על שאני שב ורואה אותו, ונדמה לי שגם הוא שמח לראות אותי. בקיצור, שישה קיצים, עם חורף איום ונורא… לאחת מנשות החבורה הישָׁנה – בסך הכול היו שתיים, והן תמיד באו – קראו אֵאוּלַלְיָה. לאחרת קראו מָרַגְדָה. היא עבדה בתור תופרת, והיתה המורה לתפירה של הגברת הצעירה רוּזָמָרִיָּה שבתקופת התבגרותה עבדה אתה, ומאז הן נהיו חברות. כשהיו חוזרות מהרחצה, מטבילת הבוקר, תמיד השתדלתי לגלות חריצות יתרה בטיפוח גינות הנוי שהיו שם, על ידן, בעיקר בערוגה הזאת שמכוסה בציפורני חתול, כדי לשמוע אותן משוחחות. וכל כך הרבה שמחה, וכל כך הרבה נעורים, וכל כך הרבה כסף… וכל כך הרבה מהכול… שני אסונות ביחד. פעם ראיתי ציפור שהתעקשה למות. זו כנראה היתה ציפור מיואשת, כמו אֵאוּזֵ'נִי.

 

הפעם הראשונה שהזוג הצעיר בא היתה בתחילת האביב, זמן קצר לאחר שהתחתנו. אותו אני כבר הכרתי. ראיתי אותו פעמיים: כאשר בא לראות את האחוזה לפני שיקנה אותה, ופעם נוספת כשבא לראות איך מתקדמים השיפוצים שהורה לבצע. בפעם השנייה אמר לי שאני נשאר כאן, שאני מוצא חן בעיניו בתור גנן. הם חזרו אז מירח דבש בחו"ל ובסך הכול הגיעו הנה לביקור קצרצר. באותה הזדמנות עשו פה הרבה טיולים ברגל ובילו במצפור כמה רגעים טובים, מתבוננים בגלים שהולכים ובאים ובשָּׁמַיִם עם כל מה שמתנועע בהם, היו ממש צמודים זה לזה ולפעמים גם מחובקים. כשזה קרה במשך היום והתקרבתי לשם, הייתי משתעל כדי להודיע להם על נוכחותי, ואף על פי שאין שום חטא בכך ששני אנשים נשואים מתחבקים, חשבתי שעלול להפריע להם אם אראה אותם. קִימָה, הטבחית, כבר היתה שם בימים האלה. לימים התרגלו לשכור את שירותיה למשך כל העונה, כי הטבחית שהיתה להם דרך קבע בברצלונה נהגה לנסוע בקיץ לבקר אצל משפחתה. קִימָה ביקשה שאספר לה בפרוטרוט כל מה שהם עושים בגן, ואני ביקשתי ממנה שהיא תספר לי בפרוטרוט כל מה שהם עושים בבית, מפני שהיא ידעה הרבה דברים הודות למִירַנְדָה, אחת החדרניות, בחורה מברזיל. אותה מִירַנְדָה לבשה שמלה שחורה, והשמלה הזאת היתה עד כדי כך צמודה לגופה, שהיא נראתה בה מתפתלת כמו נחש צנום, כבר היה עדיף שתסתובב פה עירומה. ועל השמלה, סינר תחרה קטן כמו כף יד. השתן עלה לה לראש. יחד עם זה, הרבה לא היה לטבחית לספר לי, כי למעשה לא קרה שם מי-יודע-מה. היו מקרים שהאדון הצעיר פְרַנְסֶסְק קירב זית לפיה של הגברת הצעירה רוּזָמָרִיָּה, והיא נגסה בו בשיניה הקטנטנות… הוא היה כנראה משוגע אחריה. קִימָה אמרה לי שכאשר מִירַנְדָה סיפרה לה את זה, היא, מִירַנְדָה, שנראתה כמו קרמבו, נעשתה לבנה. מרוב קנאה, לדברי קִימָה. הרי ידוע שהנשים בברזיל הן כאלה. באחד הימים, כשהזוג הצעיר יצא לטיול במכונית, קִימָה אמרה לי לעלות אליה, ואני הייתי ממש לחוץ מפּחד שהם עוד עלולים לחזור ולתפוס אותנו ביחד, והיא אמרה לי: "תסתכל איזה תכשיטים יש לה!… הפְרַנְסֶסְק הזה הוא אחד האנשים הכי עשירים בברצלונה." היא הראתה לי המון תכשיטים ואמרה שכולם מיהלומים, וגם עדי עם אגס ברקת ירוק שהשתלשל מאמצעו. אנשים עשירים כקורח. ותמימים. העפנו מבט בגן מבעד לחרכי התריס. הווילה והאדמות שמסביבה נראו אז כמו כר דשא עם לטאות.

 

הם עזבו ואמרו שיבואו ביוני עם כמה חברים. לפני שנסעו נתנו לי את המפתחות, השאירו אותי בתור אדון הבית והורו לי להיכנס ולאוורר את הבית מדי פעם בפעם. כשקיבלתי מהם את המכתב ובו הידיעה על שובם, שמחתי. בהתאם להוראה מהם שכרתי את שירותיה של קִימָה למשך הקיץ, והיא ממש הסמיקה מרוב אושר, כי האדון פְרַנְסֶסְק כתב שהוא מת על איך שהיא מכינה דג סול בתנור. מִירַנְדָה הגיעה רק יומיים-שלושה לפניהם, באה עם המזוודות הגדולות ולא פצתה פה. אני עם הצמחים שלי בחוץ. והיא עם כל האבק בפנים. הם באו דרך הים. שלושה ימים לאחר שהגיעה שמענו את הצופר, ותכף ראיתי את הסירה מתקרבת, וכשהיא כבר היתה ממש קרובה, הם ירדו מסירת המנוע ונשארו על החוף, כי הם היו לבושים בבגדי ים, ותכף ניגשו לשחות, ואחת החברות שלהם התחילה לגלוש על המים כמו גולשת מקצועית. הם הביאו אתם איזה מורה שלימד אותם סקי מים, והגברת הצעירה רוּזָמָרִיָּה שאלה אותי בצחוק אם מתחשק גם לי ללמוד, אבל עניתי לה שהגלישות של חיי כבר מאחורַי. היא שאלה אז אם אחד הפרחים שלי חולה, והשבתי לה שתודה לאל כולם בסדר גמור. הם לקחו את מַרְיוֹנָה שתמלצר להם – בחורה מהכפר שידעתי איך היא נראית, ממש צעירונת, קטנה ומלוטשת כמו אבן חן.

 

בלילות, מהשדרה של עצי התרזה ועצי התות, הסתכלתי לעתים קרובות על חדר השינה שלהם. תמיד אהבתי להסתובב בגן בלילה ולהקשיב לנשימתו. כל פעם שהתעייפתי, הייתי הולך לאט לאט לביתן שלי ומרגיש את חיי השלווה של כל מה שירוק וצבעוני בשעות האור. התחלתי להבחין שמישהו משוטט בגן בשעות הקטנות של הלילה. ארבתי לאיש, וגיליתי שזאת מִירַנְדָה. זה הפריע לי מאוד כי היא הסתובבה שם עם ענף בידה והצליפה בו על הצמחים. באחד הלילות התייצבתי לפניה וצרחתי עליה בקולי קולות.

 

"מִירַנְדָה?" שאלה אותי באחד הימים קִימָה, "הבחורה הזאת לא מוצאת חן בעיניי. אי-אפשר לתת אמון באנשים שתמיד ערים כשזה הזמן לישון. מה שמִירַנְדָה היתה רוצה… אבל נראה לי שהאדון הצעיר לא רואה ממש שום דבר חוץ מאשר את אשתו… הגברת רוּזָמָרִיָּה יכולה להיות רגועה."

 

"יש גברים שנמשכים למי שבאו מרחוק, והם אוהבים לחשוב על עצים ועל נוצות צבעוניות. דברים כאלה איכשהו יותר מוצאים חן בעיניהם…" אמרתי לה. וקִימָה אמרה בתגובה שאני משוגע על כל הראש, ושהיא לא תדבר אתי יותר. מסתבר שלא עד כדי כך משוגע. מִירַנְדָה העמידה פנים שדעתה מפוזרת בשעה שפיזרה פה ושם מלכודות.

 

עבר זמן רב עד שנודעו לי דברים על העלמה אֵאוּלַלְיָה, זו שידעה לגלוש על גלי הים. עורה היה לבן ושׂערהּ שחור, ומטבעה היתה האיפוק בהתגלמותו. היא לא דמתה לבעלת הבית שהפיצה סביבה מעין מזג אוויר טוב. באחת העונות חשבתי שפֵלִיּוּ, הצייר, מאוהב למחצה בעלמה אֵאוּלַלְיָה, אבל התברר שהיו לו די והותר צרות עם הציורים שלו, ובאחד הימים, כשהערתי לו על כך בבדיחוּת הדעת, השיב לי שאין לו שמץ של עניין בנשים עצורות, שעדיף שמישהו אחר ישעשע את הנשים, ושבמקום זר ורדים עדיף זר של… אמר והצביע על כמה פרחים בקרבתנו. "אלה אצבעוניות ארגמניות," אמרתי, "פרחים פשוטים." והוא השיב: "זה תלוי בגברת. אם אני לא אזָהר מהנשים האלה, הן יאכלו אותי בלי מלח ופלפל, ושלום על הצייר עוד לפני שהתחיל בכלל לצייר."

 

אינני יודע אם צָדַק, וסביר להניח שגם הוא עצמו לא ידע, אבל בכל אופן צחקנו. קִימָה מדי פעם בפעם שאלה אותי מה מִירַנְדָה עושה בלילות.

 

"שום דבר. מסתובבת… כל עוד היא לא הורסת לי את הצמחים, מצדי שתעשה מה שמתחשק לה."

 

באחד מלילות הירח הלכה לטבול בים. אלמלא אור הירח לא הייתי מזהה אותה. היא נכנסה למים בריצה כנכנסת לים של דיו. וכאשר יצאה מן המים, הבריקה כמו זית. לאחר שהשתרעה על החול נשארה לשכב זמן כה רב, שחשבתי שנרדמה. המים ליחכו אותה שוב ושוב, פעם קדימה, פעם אחורה… חיקיתי את הקרקור של הצפרדע, אבל מִירַנְדָה – שום תגובה. בלי לזוז, כמו מתה. בסוף נמאס לי לקרקר. נשכבתי לישון, וברגע שעמדתי להירדם, פתאום קְוּאָה… קְוּאָה… קְוּאָה… ממש מתחת לחלון שלי. הייתי מוכן להרוג אותה. אבל העמדתי פנים שאני יָשֵׁן, ומאז ואילך לא רציתי לראות יותר את הפרצוף שלה.

 

באחד הימים באה בעלת המקום לראות את הגן, והראיתי לה את המשתלה. "רואָה את כל הצמחים הקטנטנים האלה?" שאלתי אותה. "כולם יהיו פרחים, ועד שאתם תעזבו, הם יפרחו, ולא יישאר מהם כלום, רק זרעים." קצת הפתעתי אותה, כי ראו עליה שאף פעם אף אחד לא הסביר לה באופן ברור כל כך מה קורה לשתילים הקטנים שנוצרים מהזרע. התבוננתי בה היטב, והיא היתה יפה. היה בה משהו שאני, בתור גנן, אין לי מושג אם אוכל להסביר אותו; מעל לכול נבצר ממני להסביר עניינים שבעדינוּת… וגם אם גנן הוא אדם שונה במקצת משאר הבריות, וזה קשור לכך שהוא כל הזמן מתעסק עם פרחים, אנחנו מתעסקים גם עם האדמה. אפשר לומר שהדבר האחד מאזן את הדבר האחר. אבל ביחס אליה, זאת אומרת ביחס לגברת, זה היה כאילו אנחנו עוסקים אך ורק בפרחים. נראה לי שאני הולך כאן סחור סחור ומסתבך. כל העניין הוא שהגברת הצעירה ממש מצאה חן בעיניי… מצא חן בעיניי אך ורק להביט בה. מדי פעם בפעם ניעור בי הרצון לומר לה: "שבי ואסתכל עלייך." מובן שאף פעם לא הרהבתי עוז. אבל הייתי אומר לה כך אילולי חשבתי שלא רק שהיא תדמיין שנטרפה עלי דעתי, אלא שהיא גם עלולה לפטר אותי.

 

"כבר הרבה זמן שאתה גר פה?" שאל אותי פֵלִיּוּ באחד הימים כאשר התבוננתי בו בעודו מצייר.

 

"בכפר הזה?"

 

"לא, באחוזה הזאת."

 

"מאז סיימתי את השירות הצבאי. בגן הזה יש עצים שאני שתלתי אותם, ולאו דווקא הצעירים ביותר. יצא לי להכיר שניים מהבעלים הקודמים, את הגברת פֵּפָּה שבאופי שלה היתה שד משחת וזקנה יותר ממתושלח, ואת האדון רוֹבִירָה שהיה כמו צפיחית בדבש, ואף פעם לא דחף את האף שלו לשום עניין. אבל הבעלים הנוכחיים מאפשרים לי לטפח את הגן, בעיקר בפרחי העונה, כי למן הרגע הראשון פה הם אמרו לי שאני לא צריך לחסוך בכסף."

 

"מוצא חן בעיניך מה שאני מצייר?"

 

"מה אני אגיד לך… לא משנה כמה מציירים אותו, אני את הים מעדיף כמו שהוא, טבעי."

 

ובאחד הימים הורה לי הבחור להתיישב, הסביר שהוא מערבב צבעים ואמר שהוא רוצה שאגיד לו מה דעתי, מפני שהוא רואה כוכבים בעיניים, אבל בסוף כל הקטע עלה לי על העצבים, מפני שהוא לא הפסיק לבחוש ולבחוש במכחול. הוא היה ברקיע השביעי כשאמרתי לו שהצבע דומה מאוד לצבע של המים, אף על פי שאין בו הקלילות שלהם… וכשאמרתי לו שיש לי עבודה, ביקש ממני לא ללכת עדיין, ורק מתוך נימוס נשארתי לשבת אצלו עוד רגע.

 

מה מִירַנְדָה לא עשתה כדי לכבוש את לבו. שוב ושוב אמרה לו שהוא צריך לצייר אותה עומדת לפני עצי הרודודנדרון. לי הוא אמר שיצייר אותי בלי שאני בכלל ביקשתי ממנו, ואילו מִירַנְדָה נדחפה, צצה לפניו, עשתה לו עיניים ופרצופים ושאלה אותו באיזו תנוחה היא מוצאת חן בעיניו יותר, עד שיום אחד אמר לה שאין לו זמן לצייר אותה, אבל הוא מוכן לעשות רישום שלה. במשך יותר משעה החזיק אותה בעמידה וכל רגע נזף בה כי לדבריו התנועעה בלי הרף. הבחורה ניצבה שם כמו בול עץ ובקושי העזה לנשום. כשהראה לה את הרישום, הסתלקה בזעם, משום שברישום של פֵלִיּוּ נראתה קרפדה.

 

העלמה מָרַגְדָה אמרה שאילו היא רק היתה בעלת הבית, היא היתה על המקום מפטרת את מִירַנְדָה. היא אמרה עליה שהבחורה יפה ומהווה סכנה, ושלמרות המאמצים וההתחנחנויות שלה, היא ממש לא מוצאת חן בעיניה. כפי הנראה באיזשהו שלב השיבה הגברת רוּזָמָרִיָּה למָרַגְדָה שהיא דווקא אוהבת לשחק באש, שאין לה שום כוונה לנקוט צעדי משמעת, והיא גם אינה מתכוונת להיזהר כהוא זה. האדון פְרַנְסֶסְק ממילא לא ראה מימינו ומשמאלו כשאשתו היתה על ידו. "כן," אמר באחד הימים פֵלִיּוּ, "רואים עליו שהוא לגמרי דלוק עליה, אולי הרבה יותר ממה שחשבתי בהתחלה, כשהיה עדיין כל הסיפור הזה עם אֵאוּזֵ'נִי." בשנה ההיא באו למקום גם זוג ידידים צרפתים יחד עם בתם. הם אומנם התגוררו באחוזת בֶּרְגָדַנְס, אבל במשך כל היום הסתובבו פה אצלנו. הנערה עשתה סקי מים, ואימא שלה נכנסה לפעמים למטבח להכין מעדן כזה או אחר. אותי שעשע לראות את כל הטררם שהלך שם, אבל האורחים האלה עשו קצת נזקים בגן, ובאחד הימים נאלצתי לבקש מהגברת רוּזָמָרִיָּה להעיר להם בנימוס שאם הם רוצים פרחים, אז שיבואו ויבקשו ממני לקטוף להם אותם, כי כשהם תולשים ועוקרים כפי שעשו, הם הורסים לי את הגן. הנערה הצרפתייה התאהבה בפֵלִיּוּ. התאהבה, נו באמת… היא, ליתר דיוק, נדבקה אליו כמו עלוקה. כל היום הסתובבה לו בין הרגליים ואמרה שהיא מוכרחה ללמוד לצייר, והאדון הצרפתי ביקש מפֵלִיּוּ שזה ייאות לשמש לבתו מורה לציור במשך הקיץ, ופֵלִיּוּ בעל כורחו נעתר לו כי לא רצה להסתכסך עם הבעלים, אבל בתוך תוכו קילל את הנערה, את אבא שלה ואת כל האדונים שבעולם. ולא עבר הרבה זמן עד שזכינו לראות כאן את הילדונת הזאת מסתובבת לה עם כַּן ציור וקופסת צבעים, ושיא השיאים היה שאבא שלה עוד התחיל להתערב ונתן עצות לפֵלִיּוּ המסכן. הצייר האומלל המטיר באוזניי אש וגופרית, וכך אמר:

 

"קודם כול שתלמד לעשות רישום, תכשיט שכמוה…"

 

אלא שמה שהם רצו, ההורים ובתם גם יחד, היה כמה שיותר צבעים. ביום שסיפרתי על כך לקִימָה, היא בקושי טרחה להקשיב לי. זה היה בדיוק ביום שהפנתה את תשומת לבי לכך שבעלת הבית יוצאת ומסתובבת רק עם החברות שלה. בבקרים הן מתרחצות בים ואחר כך מבקרות בכפרים הסמוכים, שם גם נשארות לאכול ארוחת צהריים. האדונים בצד אחד, אם אפשר לומר כך, והגברות בצד אחר. ומִירַנְדָה חזרה עם הכבודה, אבל בחברת האדון פְרַנְסֶסְק.

 

בשלהי הקיץ בא אלי בעל הבית ואמר לי שהוא ואשתו מתכוונים לערוך מסיבה גדולה לפני שיעזבו, ומשום כך עלי לפַנות את החלקה המטופחת שבין שתי המגנוליות. בהתחלה חשבתי שלא הבנתי אותו נכון. "מה אתה אומר?" שאלתי. הוא חזר ואמר אותו דבר, ואני הייתי עד כדי כך המום שרק בקושי הצלחתי להתעשת.

 

"עכשיו, אחרי שסוף כל סוף הצלחנו להפריח בחלקה הזאת גם פרחי אמנון ותמר וגם אַלְסְטְרוֹמֶרְיוֹת?… מה אתה חושב, אדוני, שגן נוי פורח זה כמו כיסא, שמתי שרוצים אפשר להזיז אותו, פעם לפה ופעם לשם?"

 

אבל לא היתה לי בררה אלא לסלק את הפרחים, ואז העמידו בחלקה שולחן מעץ לעץ, שולחן באורך של לפחות עשרה מטרים.

 

למחרת הייתי שקוע בפרחי הטָגֵטֶס ובדיוק התענגתי על ריח הניחוח שהם מדיפים, על הבושם המריר שלהם, כשקִימָה ניגשה אלי בעודה מנגבת את ידיה בסינר, וזאת היתה החדשה הראשונה שבישרה לי:

 

"כנראה ישכרו עוד עובדים זמניים."

 

"מה זאת אומרת?"

 

"נחיה ונראה," אמרה, ולפתע פתאום כיסתה את פניה עננת דאגה כבדה. בעלת הבית אמרה לה שביום החגיגה היא, קִימָה, לא תצטרך אלא להדיח כלים ולנגב צלחות. ולדאוג, כך או אחרת, שלא יאזל הקרח. החלום בדבר הווילה החדשה לא היה אלא מערכה אבודה, כל גן הנוי הזה עם העשבים השוטים, הלטאות שבּוֹ והאחראים על המוזיקה, כלומר הצרצרים. ובאמת, ביום החגיגה כיסו מכוניות את כל שטח הגן. המורה לסקי מים התחפש לגנב, ומחגורתו ירד והשתלשל צרור של אבזרים לפריצת מנעולים. כל המשתתפים הגיעו מחופשים. הנערה הצרפתייה התחפשה לפרפר, כולה בצהוב ובכחול, ואימא שלה לשטן. יומיים קודם לכן באו החשמלאים כדי להתקין את התאורה בגן, ומָרַגְדָה התופרת הזעיקה למקום שבוע לפני החגיגה חבורה של נערות שעבדו במתפרה שלה, וכולן התקבצו בקומה השנייה ועסקו בהכנת תחפושות לקראת הנשף. כל הזמן היו ביניהן כאלה שנסעו לברצלונה כדי לקנות עוד תחרה וסרטים, ותמיד היה משהו חסר. וקִימָה ומַרְיוֹנָה השתגעו מכמות העבודה שנחתה עליהן בבת אחת. שלושה ימים לפני החגיגה התחילו גשמי הסתיו. בזמן שהכינו דבר כזה או אחר… ממטרים ועוד ממטרים. הים סער, פֵלִיּוּ הסתובב עם הקרצייה הצרפתייה שלא נתנה לו לרגע מנוח, בעלי הבית היו במצב רוח איום ונורא, המורה לסקי מים בילה כל היום באחוזת בֶּרְגָדַנְס עם האדון הצרפתי, שניהם שקועים במשחקי קלפים. הנערות היו עסוקות בתפירה, וכולם הסתכלו במפח נפש לראות מה יבוא מהשמים. חמניות הפּקעות שמאחורי ביתן המגורים שלי היו מוטלות כולן על הקרקע, סירת המנוע השתחררה, ונאלצו לצאת לחפש אחריה בסירה, ולא היה חסר הרבה שהמורה לסקי מים יישאר מרוט כמו תרנגולת, מפני שהים השתולל כאילו יצא לגמרי מדעתו. ביליתי את הסופה הזאת מסוגר בדל"ת אמותיי. מדי פעם בפעם העפתי מבט מבעד לחלון, וכל אימת שהגשם שכך במקצת, הייתי יוצא לשבריר שנייה כדי לראות אילו נזקים נוספים נגרמו לגן. במשך כל הלילה שמעתי גְלוּק… גְלוּק… גְלוּק…, ככה במרזבים. והלילה הגשום האחרון היה סיפור שלא מהעולם הזה.

 

שפע כזה של רעמים וברקים, כאילו חילקו אותם בחינם. לא הצלחתי להירדם: החלון שלי היה פתוח, וראיתי את העצים ואת האיקליפטוס מתנועעים מצד לצד. החלשים שבעלים נשרו ארצה, ועל גג הביתן שלי נוצרו שתי שלוליות שמימיהן החלו לטפטף מבעד לדֶלֶף פנימה. עם עלות השחר נרגע הכול, והגשם הקלוש ירד קצבי ואחיד. בשעה עשר בבוקר יצאה השמש כמו נסיכה, וכל הים הכחיל.

 

החגיגה החלה במופע של זיקוקין די-נור. כשבאה אלי הגברת הצעירה רוּזָמָרִיָּה כדי להורות לי שאואיל בטובי לפתוח את דלתות המכוניות המגיעות ואומַר לנהגיהן שעליהם להחנות את הרכבים בחלקה הסמוכה על מנת לא להפריע, היא ניצלה את ההזדמנות כדי להודיע לי שהאחראים על מופע הזיקוקים יכינו את אביזרי המִתקנים שלהם בביתן שאני גר בו. והבחורים באו ומילאו לי את פינת האוכל בקופסאות עם פגזים וחזיזים, חומרי נפץ שאילו היו עולים באש, הכול היה עף לכל הרוחות.

 

ברור, מי לא יודע מה זה מופע של זיקוקין די-נור?… אבל מופע כמו המופע ההוא, נדמה לי שלא היה אף פעם בשום מקום בעולם. הוא ארך חצי שעה, על השעון, וכלל פרחים וכוכבים ומניפות בכל צבעי הקשת… הזיקוקים בצורת כוכבים היו קטע בפני עצמו – הם נשארו ברקיע בלי לזוז אולי במשך דקה שלמה, כאילו הם מכושפים, ואני כמעט שילמתי בחיי בגללם, כי בלי לשים לב הסתכלתי עליהם במשך כל הזמן הזה בנשימה עצורה. פֵלִיּוּ ניגש אלי אז ואמר:

 

"מוצא חן בעיניך?"

 

"זה פשוט מהמם!"

 

"אתה יודע לכבוד מה כל החגיגה הזאת?"

 

נאלצתי לומר לו שאין לי מושג, ואז הסביר לי שהגברת הצעירה רוּזָמָרִיָּה בהיריון, ושהאדון הצעיר פְרַנְסֶסְק רצה לחגוג לכבוד האירוע.

 

"לא הייתי חושב על זה גם אם היו נשבעים לי שזה העניין."

 

בו ברגע התכופפנו, כי הבחורים שיגרו מזרקות של אש וכמה וכמה רקטות, ואלף ואחד גצים נשרו עלינו. שנייה אחר כך הופיע במקום האדון פְרַנְסֶסְק ואמר לי בכעס:

 

"תגיד לי, מה אתה עושה פה?"

 

"אתה הרי רואה, אני עומד כאן ומסתכל…"

 

"שכחת שאמרתי לך שאתה צריך להיות בכניסה? הגיעו בינתיים עוד אורחים, והם החנו באמצע הגן."

 

פֵלִיּוּ ואני ניגשנו לראות את המכונית, ופֵלִיּוּ נכנס לרכב והעביר אותו לחלקה שנהפכה בינתיים לחניון. כאשר חזרנו, פילסנו לנו דרך בקרב ההמון, והנגנים כבר ניגנו, וכל מי שהיו שם רקדו. ראיתי את העובדים שנשכרו לצורך האירוע מתגודדים מתחת לעצי המגנוליה, עומדים זקופים מאחורי השולחן. לקִימָה המסכנה הורו לנהל את העניינים במטבח… במקום ההוא עמדו שישה או שבעה בחליפות מלצרים שחורות, מדיהם מצוחצחים ושערם מוחלק בג'ל שזה פשוט לא להאמין. בבת אחת נזכרתי שאני אמור בכלל להיות בכניסה, כך שטסתי לשם כחץ מקשת ובכלל לא זזתי עד אחת-עשרה. ואז נראה לי שזה כבר די והותר. אחר כך שוב ראיתי את האנשים רוקדים והתבוננתי מקרוב בעובדים השכורים. הביאו אותם מברצלונה, והם שירתו למופת את המוזמנים, הביאו להם כל מה שביקשו והם עשו את זה בשיא הנימוס ועם כל הגינונים. הגברת הצעירה רוּזָמָרִיָּה הסתובבה שם כמו נסיכה, עם הינומה בצבע העשן מכוסה באבני חן מבריקות, ושׂערהּ פזור. בסוף נמאס לי מכל ההמולה והלכתי למצפור, אבל בעל הבית עמד שם בתחפושת של שלד עם עוד שני אדונים בגלימות משי, וממה שהצלחתי לקלוט, הם שוחחו על הסערה ועל סירת המנוע שנאלצו לצאת לחפש בזמן שרוחות נוראיות נשבו שם בחוץ. נכנסתי לביתן שלי, ומבעד לחלון שבחלק האחורי יכולתי לשמוע אילושהם דיבורים. מכיוון שכשמתקדמים בנעלי בד, לא משמיעים שום רעש, התקרבתי כמה שרק יכולתי ונוכחתי לדעת שאלה העלמה אֵאוּלַלְיָה והחברה שלה מָרַגְדָה.

 

"אני לא יודעת מה הוא עוד רוצה… את היית מתחתנת אתו?"

 

"איזו שאלה… אבל הלוואי שיקרה שם משהו."

 

"מה למשל?"

 

"אין לי מושג."

 

השתעלתי בעל כורחי והשתיים השתתקו והסתלקו.

 

כאשר כבר התחלתי להתנמנם, ניגשה אלי קִימָה בשיא החיפזון וביקשה שאעשה לה טובה ואבוא לעזור לנשים במטבח, כי הן פשוט לא עומדות בקצב עם הדחת הכלים. היא נעלבה מאוד שלא נתנו לה לצלות את העופות. על השולחנות שמתחת לעצי המגנוליה היה מכל טוב: הררי הררים של נתחי עופות צלויים; ערמות נקניק פרוס ורצועות של קדל חזיר, גם מבושל וגם משומר; מורטדלה ואלף מטעמים ומעדנים; חסילונים מקולפים שמרחו עליהם מיונז. המוזמנים רק אמרו: "אני רוצה מזה, ואת זה אני משאיר." כשרצו לקחת בעצמם, לקחו בעצמם, וכשהתעצלו, העובדים שנשכרו שירתו אותם, והשמפניה זרמה שם כמו מים. הנערה הצרפתייה שתתה קצת יותר מדי, ובחצות נאלצו לקחת אותה לישון, ראשה סחרחר עליה וכנפי הפרפר שלה חבוטות כהוגן. איזו גברת התחילה לשיר ולרקוד, וכולם התקהלו סביבה ומחאו לה כפיים בהתלהבות, כי הביצוע שלה באמת היה משהו מעל ומעבר. באחת אחרי חצות היתה קבוצה שהלכה לשחות בים ולצחוק. אני עזרתי במטבח כמיטב יכולתי המוגבלת. עמדתי שם איזה שעתיים וניגבתי צלחות, עד שבסוף אמרתי לנשים במטבח שעשיתי את שלי ושאני הולך לישון, כי למחרת אף אחד לא יעזור לי כשאצטרך לסדר את כל הבלגן שעשו לי בגן. כשכבר עמדתי להירדם בפעם השנייה, שמעתי קול יפה מאוד אומר:

 

"תפתח, נו, תפתח… רק אל תגיד לי שאתה ישן!"

 

לבשתי את המכנסיים במהירות הבזק, ומי מופיעה לנגד עיניי? בעלת הבית. היא הגישה לי צלחת מלאה אוכל ואמרה:

 

"רק חסר לנו שאתה לא תשתתף בחגיגה… וזה איום ונורא שקִימָה ניצלה אותך כדי לנגב את הכלים."

 

כך אמרה והלכה לדרכה, וכעבור רגע שמעתי צעדים על החול ובום בום על הדלת. קול של גבר שאל מאחורי המפתן: "זה אתה הגנן?"

 

"כן, אדוני," עניתי בפה מלא.

 

"אני משאיר לך פה בקבוק משקה בכניסה, שמעת?"

 

יצאתי לקחת את הבקבוק, הוא היה מלא שמפניה ולא-פתוח. אחד העובדים שנשכרו לצורך האירוע הביא לי אותו. ותכף אני שומע בבת אחת איזה "טראח!" מיד רצתי לראות מה קרה. זה היה הבחור הזה שנפל והשתטח. עזרתי לו לקום והוא הלך בצליעה. כיוון שבא הנה מברצלונה, כפי הנראה לא ידע איך הולכים פה בחושך.

 

אכלתי את כל מה שהיה בצלחת, אף על פי שהייתי יותר עייף מרעֵב. סיימתי לאכול בישיבה על הסף, לאור הירח שהתחיל לטפס מעל לצמרת האיקליפטוס. אותו לילה הוא עלה קצת ורדרד מאחורי המעקה של המצפור, כמבשֵׂר שעתיד לרדת עוד גשם.

 

"אתה אוכל עכשיו את ארוחת הערב שלך?" זה שוב היה פֵלִיּוּ, ובשעה ששאל גם לעס משהו.

 

הראיתי לו את הבקבוק.

 

"תראה מה הביאו לי."

 

אין לי מושג מאיפה צצה לה לפתע פתאום הנערה הצרפתייה, ופֵלִיּוּ קם כהרף עין ונס כל עוד רוחו בו לכיוון שבו שתלתי את חמניות הפּקעות. הנערה נעמדה אז לפנַי.

 

"ערב טוב," אמרה לי.

 

כנראה כבר הספיקה ללמוד כמה מילים בלשוננו. אחר כך התיישבה לצדי ושתקה כמו דג. כעבור שעה קלה הגיע הנה אביה שכפי הנראה חיפש אותה נואשות בכל מקום, בא ולקח אותה בלי אומר ודברים. הוא בא בתחפושת של טבח, ומכיוון שהיה די שמן, ממילא נראה כמו טבח מושלם גם בלי התחפושת. ברגע ששני אלה הסתלקו, שוב הופיע פֵלִיּוּ.

 

"יש משהו שיבאס אותך," אמר לי.

 

"מה קרה?"

 

"רמסו לך את שיחי הכיתרון.[1]"

 

מיד ניגשנו לראות אותם. אומרים שהאסונות מתגלגלים על האדם בצרורות. שיחי הכיתרון אכן היו רמוסים. ועל הקרקע היו מוטלים גם פרחי התורמוס. הכול ישר לַזבל. כאילו צמח הוא איזשהו מכשיר, וברגע שהוא מתקלקל, אז פשוט קונים אחד אחר במקומו. לא רחוק משם עדיין רקדו, ולי הדם בינתיים עלה לראש. עוד קודם לכן נכנסו כמה מהאורחים לבית, ומבעד לאחד החלונות הפתוחים ראינו את האדון הצעיר פְרַנְסֶסְק משחק ביליארד עם המורה לסקי מים. שלושה גברים עמדו זקופים לידם והסתכלו עליהם. בעל הבית בתחפושת השלד נראה די עלוב מבעד לעלווה הירוקה. מִירַנְדָה נכנסה לטרקלין, נושאת מגש ועליו כוסיות ובקבוקי ליקר. לאחר שהתכופפה להניח את המגש, אחד הגברים שעמדו שם התקרב אליה והפשיל את סינרה. היא מיד סטרה לו על האצבעות, והאיש הניח לה. אחר כך היא אספה את הכוסיות הריקות, אם כי לא יכלה לפַנות את כולן מפני שלא היה לה בשבילן מספיק מקום על המגש. הרגשתי שאני דורך על משהו רך. הדבר הזה היה הזרוע של אחד האורחים שנשכב על הדשא ונרדם. הגבר גנח.

 

בקיצור, לילה מטורף. אבל סוף טוב, הכול טוב. כשנרדמתי, כבר זרחה השמש, והבית נראה מת. כולם באחוזה בילו את היום במיטה.

 

למחרת, כאשר ניסיתי לבדוק אם יש דרך שבה אוכל בכל זאת להציל את שיחי הכיתרון, ותוך כדי כך עקרתי סופית את פרחי התורמוס, איזושהי משאית נעצרה בכניסה, ומי שישב לצד הנהג, ירד מהרכב וצלצל בפעמון. הוא פרק מתא המטען חבילות רבות ואמר לי שהכול שולם מראש. החבילות האלה היו מלאות במשקפי שחייה ובסנפירים. היו בהן גם שנורקלים.

 

פֵלִיּוּ ואני הלכנו לרגע למצפור. המים היו צלולים, וראינו את כל תנועותיהם של השוחים. הגברת הצעירה רוּזָמָרִיָּה גם היא נכנסה לים. כעבור ארבעה ימים כבר למדו לצלול והרחיקו לשחות כדי להשתזף. כאשר ידעו די צורכם, חזרו לברצלונה, וככה עד לשנה שלאחר מכן.

 

עבר חודש מאז נסעו. איזה יום אחר הצהריים עמדתי בקרבת הכניסה לאחוזה והסתכלתי על כמה צמחים שלא ממש השביעו את רצוני. הייתי עד כדי כך מפוזר, שלא שמעתי אותו ניגש אלי.

 

"אתה אולי יודע אם המקום הזה למכירה?"

 

זה היה אדון שעבר כבר את גיל העמידה – לבוש בהידור, סמוק פנים במקצת ושׂערו שׂער שׂיבה סמיך.

 

"סליחה, הייתי שקוע במחשבות…" אמרתי לו כשנפניתי אליו.

 

"רציתי לברר אם השטח שכאן עומד למכירה," אמר לי האיש שנעמד מאחורי הקו שכעת עומד עליו טור של עצי אשכרוע.

 

"אני לא יכול לומר לך," השבתי והסטתי את הברט טיפ טיפה לאחור. ידעתי שכל השדה שייך לפָרֵרֶס הזקן שחי שנים רבות בטָרָגוֹנָה ומת עשיר. הוא אומנם השאיר אחריו איזשהו בן, אבל מעולם לא ראינו את בנו בכפר. "כבר הרבה שנים שאני רואה ככה את השדה הזה פה… כאילו אין לו בעלים."

 

"אולי אתה יודע עם מי אני יכול לדבר כדי לקנות אותו?"

 

הרהרתי והרהרתי ולבסוף אמרתי לו את שמו של הזקן שמת, והוספתי שייתכן כי בנו של האיש עודו חי, ושזה כל מה שאני יכול לומר לו. הוא שלף פנקס ורשם בו את כל מה שאמרתי, ולאחר מכן שאל אותי מה שמם של בעלי הבית שאני עובד אצלם. עניתי לו, אם כי כל העניין ממש לא מצא חן בעיניי, ולמרות זאת עדיין לא הסתלק. בהמשך שאל אותי אם הכפר הוא מקום רגוע, אם האנשים בו טובים ועוד כמה וכמה שאלות כאלה. לאחר שהצליח לדובב אותי כרצונו, סיפר לי שבנעוריו נסע לאמריקה כדי לעשות שם כסף, ובאמת הרוויח

 

הון עתק. לדבריו התברך בבת מפונקת מאוד שאמורה להתחתן עד סוף השנה, וכדי לשמח אותה הוא מחפש בשבילה איזשהו נכס שיהיה בו גן על יד הים, והעיקר שיימצא בכפר הזה.