התנצלות המלבה"ד
את סיפור אסנת הגשתי כסקיצה ראשונית לתזה במסגרת לימודיי לתואר שני. פסילתו נומקה על ידי החוג לחינוך ב"היעדר מאפיין חברתי מוכח". ראש החוג העלה אמנם רעיון, לשלב בסיפור פן סטטיסטי המלמד על הכלל. אך מחשבה זו התבררה לא יישומית בכלים המחקריים שברשותי. כל שנותר בידי, אוסף הקלטות של סיפורי שכנים, שאותם העליתי על הכתב תוך מאמץ לשמר סגנונות ונקודות מבט אישיים, ולהפוך אותם (במכוון) מחומר מדעי למשהו שעל גבול ספרות. ההעדפה (עוד קודם לכן) להציג את הראיונות כמונולוגים, תוך השמטת חלקו של הצד המראיין (זו אני), הולידה טיעונים שיש בחומר הטיה, שאלות מנחות הועלמו מן הטקסט ועל כן, טענו, הוא מגמתי. לכך צורפה, כמובן, התרשמותי שלי, הסובייקטיבית מאוד, על רקע הסדנה למשחק שקיימנו בכלא. אלה רק חלק מהביקורות שהושמעו בוועדה האקדמית.
בדיון הועלתה המלצה להשלים את התמונה בעזרת פרק זיכרונות מהשנים שחלפו, אירועי ילדות וחוויות התבגרות משם ומכאן, ובתווך, הצעדה הלילית הנוראה ההיא. לא היה בהמלצה זו משום מוצא למצב שאליו נקלעתי, ובכל זאת נראתה לי ראויה. אזי צצה במפתיע נחרצותו של האיש ז'וּליק (יוצג בהמשך), לכתוב בעצמו את הסיפור מפי אסנת, "כדי להבטיח שלא תעוּות זווית הראייה" (?). בכך, כמובן, התארך העניין והפך מסורבל מאוד, כי הרי הפיכת פרשה אישית למחקר מייצג מחייבת ניתוח רקע ונתונים כמותיים, ובנוסף, עבודת ניסוח ועריכה מדעיים. באין מוצא בחרתי להניח לזאת, בבחינת חלב שנשפך.
רק לאחר זמן, בעיקר למקרא מה שהעלה ז'וּליק על הכתב, אבל גם כיוון שהפרשה עצמה לא נתנה לי מנוח, בחרתי להביאה לדפוס, כפי שנמצאה בדפים ובסרטי ההקלטה. חומר גלם שאולי יזכה אי פעם לטיפול אמנותי מקצועי יותר ומתן יד חופשית לכל המעוניין. לכן התעלמתי גם מהסתייגותו של ז'וּליק לגבי ההבדלים באיכות העדויות, שלטענתו אינן אלא התייחסויות אישיות של דוברים, שרק שכונת המגורים מחברת ביניהם. מהלגלוג שלו על אחד מהם הבנתי שיש צורך במתן רקע שיבהיר מיהו מי. אבל כאן התעקשתי אני להבליע מידע זה במונולוגים עצמם (מעשה ידי, אני מודה, שכן כאמור, הוקלטו כראיונות). התוצר שהתקבל – בוסרי, מקוטע, מליצי כלשהו (פואטי מדי, לטענת הפרופסורים שנזהרו מלהעליב). בכל זאת אולי חיזק את מגוון נקודות המבט והוסיף צבע (בעיקר לגבי השכונה הזאת, שכולה אוסף משפחות וטיפוסים שלא מתחברים. מידת סדום, על פי הגדרת ז'וּליק, שלי שלי, שלך שלך).
מאידך התברר שאנשים האריכו בדיבורים מסביב, פטפוטים ליד ספל התה. אולי באשמתי, מפני שבפירוש נתבקשו לספר על עצמם, כדי למשוך בלשון, וגם סתם סקרנות שלי, כי אוהבת להכיר בני אדם. מגוון טיפוסים, בכללם ילדון חובב בעלי חיים, קטן ומרחף, שאולי קלט (או הריח) והבליע במיני רמזים. מחט בערמת שחת. בסופו של דבר, בקושי נגעו באסנת עצמה, שבגללה היה כל הטורח. מסתבר שלא הכירו, לא ממש, ומלבד ז'וּליק גם לא גילו התעניינות רבה. הדברים ניתנו כמעט במלואם ובשפתם, ורק עם מעט התערבות בניסוח. לכן לפעמים מילה גבוהה בפי ילד. פגם.
סוף שרחוקה משלמות התוצאה, אבל זהו שהעליתי.
