לומוב: (לבדו) קר... כולי רועד, כמו לפני מבחן. העיקר – להיות החלטי. מי שחושב יותר מדי, מתלבט, מפטפט, מחכה לאשה מושלמת או לאהבת אמת, לא יתחתן בחיים... ברר!.. קר! נטליה סטפנובנה היא עקרת בית למופת, לא טיפשה, משכילה... מה אני צריך יותר מזה? מרוב התרגשות התחיל לי רעש באוזניים. (שותה מים) אסור לי לא להתחתן!.. קודם כל, אני כבר בן שלושים וחמש – גיל, איך אומרים, קריטי. ושנית, אני חייב לחיות נכון, חייב שגרה... יש לי מום בלב, דופק לא סדיר, אני מתרתח ברגע ותמיד מתרגש נורא... הנה, עכשיו השפתיים שלי רועדות והווריד ברקה הימנית כבר התנפח... אבל הכי נורא אצלי זה השינה. אני רק נשכב, מתחיל להירדם, פתאום במותן שמאל – טאח! וזה מקרין ישר לכתף ולראש... אני קופץ כמו משוגע, עושה כמה צעדים ושוב נשכב, אבל איך שאני מתחיל להירדם, עוד פעם במותן – טאח! וככה איזה עשרים פעם...
3
(נטליה סטפנובנה ולומוב)
נטליה סטפנובנה: (נכנסת) אה, זה אתה, אז מה אבא אומר לי: יש שם סוחר שבא להעמיס סחורה? שלום, איוון וסילייביץ'!
לומוב: שלום, נטליה סטפנובנה הנכבדת!
נטליה סטפנובנה: תסלח לי שאני בסינר ככה... אנחנו מקלפות אפונה לייבוש. למה כל כך הרבה זמן לא ביקרת אצלנו למה? שב... (מתיישבים) רוצה ארוחת בוקר?
לומוב: לא, תודה לך, כבר אכלתי.
נטליה סטפנובנה: תעשן... הנה גפרור... מקסים היום מזג האוויר, אתמול היה כזה גשם שיום שלם הפועלים לא עשו כלום. כמה אלומות הספקת לקצור? אני – לא יודעת מה נכנס בי – רציתי לחסוך, קצרתי את כל השדה. עכשיו אני פוחדת שהקש יירקב. הייתי צריכה לחכות. אבל מה זה? נדמה לי שאתה לובש פראק! דבר חדש! אתה בדרך לאיזה נשף או מה? אגב, מאוד מחמיא לך... פשוט... מה קפץ עליך פראק פתאום?
לומוב: (בחשש) תראי, נטליה סטפנובנה הנכבדת... העניין הוא שהחלטתי לבקש את... אוזנך, כלומר, תקשיבי לי... את ודאי תופתעי, אפילו תכעסי, אבל אני... (הצִדה) נורא קר!
נטליה סטפנובנה: על מה אתה מדבר? (פאוזה) נו?
לומוב: אני אשתדל בקצרה. את יודעת, נטליה סטפנובנה הנכבדת, שזכיתי להכיר את המשפחה שלך מזמן, עוד כשהייתי ילד. דודתי המנוחה ובעלה, שמהם כידוע לך קיבלתי בירושה את חלקת האדמה שלי, תמיד התייחסו בכבוד גדול לאביך ולאמך המנוחה. שושלת לומוב ושושלת צ'ובוקוב תמיד שמרו על יחסים קרובים מאוד, אפשר לומר כמעט קרבה משפחתית. בנוסף לכך, כידוע לך, האדמה שלי ממש צמודה לשלכם. אולי את זוכרת, יש מקום שבו מרעה השוורים שלי נושק, אה, מתחכך עם חורש הלִבנים שלך.
נטליה סטפנובנה: רגע, רגע, סלח לי. אמרת "מרעה השוורים שלי"... מה זאת אומרת "שלי"?
לומוב: שלי, מה...
נטליה סטפנובנה: מה מה?! מרעה השוורים שלנו, לא שלך!
לומוב: לא, הוא שלי, נטליה סטפנובנה הנכבדת.
נטליה סטפנובנה: זה חדש לי. איך פתאום שלך?
לומוב: מה זה איך? אני מדבר על מרעה השוורים שחוצץ בין חורש הלִבנים שלכם והבִּיצה החרוכה.
נטליה סטפנובנה: נו, כן, כן... זה שלנו...
לומוב: את טועה, נטליה סטפנובנה הנכבדת – זה שלי.
נטליה סטפנובנה: קצת היגיון, איוון וסילייביץ'! ממתי הוא שלך?
לומוב: מה זה ממתי? מאז שאני זוכר את עצמי. הוא תמיד היה שלנו.
נטליה סטפנובנה: טוב פה, באמת, תסלח לי.
לומוב: יש מסמכים, נטליה סטפנובנה הנכבדת. נכון, פעם היתה מחלוקת על מרעה השוורים, אבל היום כולם יודעים שהוא שלי. ואין מה להתווכח. תראי, סבתא של דודה שלי מסרה את המרעה הזה לאיכרים של הסבא של אבא שלך ללא תשלום ולזמן בלתי מוגבל. וכל זה למה? כי הם ליבּנוּ לה לְבֵנִים לִבנייה. האיכרים האלה, של הסבא של אבא שלך, עבדו באדמה הזאת בחינם במשך ארבעים שנה, אז התרגלו שהיא שלהם, אבל אחר כך, עם כל הרפורמות...
נטליה סטפנובנה: זה בכלל לא כמו שאתה מספר! גם סבא שלי וגם סבא רבא שלי ידעו שהאדמות שלהם מגיעות עד לביצה החרוכה וזה אומר שמרעה השוורים היה שלנו. למה להתווכח? אני לא מבינה. זה אפילו מעליב!
לומוב: אני אראה לך את המסמכים, נטליה סטפנובנה!
נטליה סטפנובנה: תגיד, אתה צוחק עלי או שאתה מתגרה בי?.. יופי של הפתעה! יש לנו אדמה כמעט שלוש מאות שנה ופתאום מודיעים לנו שהיא לא שייכת לנו! איוון וסילייביץ', תסלח לי, אבל אני לא מאמינה למה ששומעות אוזני... זה לא שכל כך יקר לי המרעה הזה, אפשר לחשוב, חמישים דונם, כמה זה שווה – שלוש מאות רובל? אבל אני נסערת מול חוסר הצדק. אתה יכול לומר מה שמתחשק לך, אבל חוסר צדק – לא אצלי.
לומוב: תקשיבי, אני מתחנן בפנייך! האיכרים של סבא של אבא שלך, כפי שכבר התכבדתי לומר לך, ליבנו לבֵנים לסבתא של דודה שלי. הסבתא של הדודה רצתה להשיב להם טובה תחת טובה...
נטליה סטפנובנה: סבא, סבתא, דודה.. לא מבינה כבר כלום! המרעה שלנו וזהו זה.
לומוב: שלי!
נטליה סטפנובנה: שלנו! גם אם תוכיח יומיים, גם אם תלבש חמישה עשר פראקים, הוא שלנו, שלנו, שלנו!.. אני לא חומדת את מה ששלך, אבל לא מוותרת על מה ששלי... תגיד מה שתגיד!
לומוב: נטליה סטפנובנה, המרעה הזה לא נחוץ לי, זה מתוך עיקרון. אם תסכימי, אני אתן לך אותו במתנה.
נטליה סטפנובנה: אני אתן לך אותו בעצמי, כי הוא שלי!... לא, זה סיפור תמוה ביותר, איוון וסילייביץ'! תמיד ראינו בך שכן טוב, חבר משפחה, בשנה שעברה השאלנו לך מחרשה ובגלל זה סיימנו את החריש רק בנובמבר, ועכשיו אתה מתנהג אלינו כאילו שאנחנו צוענים. הוא נותן לי במתנה אדמה ששייכת לי. ככה לא מתנהגים שכנים, תסלח לי! לדעתי, זאת פשוט עזות מצח, שתדע לך...
לומוב: אז יוצא שאני כובש? פרדון, שום אדמות זרות לא כבשתי ולא ארשה לאף אחד להאשים אותי בזה... (ניגש במהירות לקנקן ושותה מים) מרעה השוורים שלי!
נטליה סטפנובנה: לא נכון, שלנו!
לומוב: שלי!
נטליה סטפנובנה: לא נכון! אני אוכיח לך! עוד היום אני אשלח את הקוצרים שלי לשם.
לומוב: פרדון?
נטליה סטפנובנה: עוד היום הקוצרים שלי יקצרו שם!
לומוב: אני אקצור להם את הרגליים אני אקצור להם!
נטליה סטפנובנה: אתה לא תיגע להם בזרת אתה לא תיגע!
לומוב: (אוחז בלבו) מרעה השוורים שלי! את מבינה את זה? שלי!
נטליה סטפנובנה: אל תצעק, בבקשה! לצעוק ולחרחר – אצלך בבית. כאן אני מבקשת לשמור על גבולות!
לומוב: אם לא הלב, אם לא הרקות, אם לא הדם, מאדאם, הייתי מדבר איתך אחרת! (צועק) מרעה השוורים שלי!
נטליה סטפנובנה: שלנו!
לומוב: שלי!
נטליה סטפנובנה: שלנו!
לומוב: שלי!
4
(אותם משתתפים וצ'ובוקוב)
צ'ובוקוב: מה זה? על מה אתם צועקים?
נטליה סטפנובנה: אבא, הבהר נא לאדון למי שייך מרעה השוורים, לנו או לו?
צ'ובוקוב: (ללומוב) אפרוחון, המרעה שלנו.
לומוב: רחמנות, סטפן סטפנוביץ', איך פתאום הוא שלכם? קצת היגיון, לפחות אתה! הסבתא של הדודה שלי נתנה את המרעה לאיכרים של הסבא שלך ללא תשלום ולזמן מוגבל. האיכרים עִבדו את האדמה במשך ארבעים שנה והתרגלו שהיא שלהם, אבל אחר כך, במהלך התהליך, יצא שלמעשה בעצם...
צ'ובוקוב: אוצר שלי, בוא, תרשה לי רגע... אתה שוכח שהאיכרים לא שילמו לסבתא שלך וכדומה מכיוון שהיתה מחלוקת בנוגע לגבולות של המרעה וכולי... והיום כל כבשה יודעת שהמרעה שלנו. ברור שלא עיינת במפה!
לומוב: אני אוכיח שהוא שלי!
צ'ובוקוב: לא תוכיח, אהוב שלי.
לומוב: אני כן!!!
צ'ובוקוב: ממושינקה, למה לצעוק? בצעקות כאמור לא תוכיח כלום. אני לא חומד את מה ששלך, אבל לא מוותר על מה ששלי... למה שאוותר? ואם כבר מדברים, יערת דבש שלי, אם כבר החלטת להתפלמס על המרעה וכולי, אז אני מודיע לך שאני אתן אותו במתנה לאיכרים לפני שאני אתן אותו לך. שתדע!
לומוב: לא מבין! מאיפה יש לך זכות לתת רכוש שאין לך!
צ'ובוקוב: תרשה לי להחליט מה יש לי ומה לא-יש-לי ותדע לך, בחור צעיר, שאני לא רגיל שמדברים אתי בטון כזה וכולי. אני, בחור צעיר, כפול מהגיל שלך ואני מבקש לדבר אתי בלי אקסטאזות וכדומה.
לומוב: אתה חושב שאני טיפש, אתה צוחק עלי! אומר שהאדמה שלי היא שלך ועוד מבקש בלי אקסטזות! זאת לא שכנוּת טובה,סטפן סטפניץ'! אתה לא שכן, אתה קוליוניאליסט!
צ'ובוקוב: סליחה? מה זה היה?
נטליה סטפנובנה: אבא, שלח את הקוצרים למרעה מיד!
צ'ובוקוב: (ללומוב) מה זה היה שאמרת, אדוני הנכבד?
נטליה סטפנובנה: מרעה השוורים שלנו, ואני לא אוותר, לא אוותר, לא אוותר!
לומוב: אנחנו עוד נראה! אני אוכיח לכם שהוא שלי בבית המשפט!
צ'ובוקוב: בבית המשפט? אתה מוזמן לפנות לבית המשפט, אדוני הנכבד וכולי! בבקשה! אני מכיר אותך, אתה, כאמור, רק מחכה להזדמנות לתבוע אנשים וכולי. קטנון נפש, זה מה שאתה! כל השושלת שלך, קטנונים בני קטנונים!
לומוב: אני מבקש לא להעליב לי את השושלת! כל הלומובים כולם היו אנשים הגונים, ולא היה אפילו אחד שהואשם במעילה, כמו הסבא שלך!
צ'ובוקוב: כל הלומובים היו חולי נפש!
נטליה סטפנובנה: כולם, כולם, כולם!
צ'ובוקוב: הסבא שלך היה אלכוהוליסט, והדודה שלך, כאמור, נסטסיה מיכאילובנה, ברחה עם אדריכל וכולי וכולי...
לומוב: אמא שלך היתה צולעת. (אוחז בלבו) אי, הצלע! אוי, הראש... הו, אלוהים!.. מים!
צ'ובוקוב: אבא שלך היה קלפן וגרגרן!
נטליה סטפנובנה: והדודה – רכלנית שלא נדע!
לומוב: נרדמה לי רגל שמאל... חתיכת תככן... אי, הלב!.. וזה לא סוד שלפני הבחירות אתה... אני רואה כתמים... איפה הכובע שלי?
נטליה סטפנובנה: שפל! נוכל! דוחה!
צ'ובוקוב: זדוני, דו-פרצופי וערמומי! הווו, כן!
לומוב: הנה הכובע... הלב... לאן הולכים? איפה הדלת? אי!... זהו, גוסס... לא יכול לדרוך... (הולך לדלת)
צ'ובוקוב: (בעקבותיו) שלא תדרוך יותר בבית שלי!
נטליה סטפנובנה: לך לבית המשפט! נראה אותך!
(לומוב יוצא, מתנודד)
5
(צ'ובוקוב ונטליה סטפנובנה)
צ'ובוקוב: לעזאזל! (מתהלך נסער)
נטליה סטפנובנה: איזה דוחה! לך תאמין אחר כך לשכנים!
צ'ובוקוב: איזה נבזה! דחליל מעוך!
נטליה סטפנובנה: כזה כיעור! ועוד מתווכח.
צ'ובוקוב: ולחשוב שהתִפלצת, הקורקבן הזה, העז להציע הצעה וכולי. אה? הוא עוד מציע הצעה.
נטליה סטפנובנה: איזו הצעה?
צ'ובוקוב: מה זאת אומרת? הצעת נישואים... הוא הרי בא להציע לך נישואים.
נטליה סטפנובנה: לי? נישואים? למה קודם לא אמרת?
צ'ובוקוב: ועוד לובש פראק! נקניקיה! סְמַרְצ'וֹק!
נטליה סטפנובנה: נישואים? לי? אה! (קורסת לכורסה ונאנחת) תחזיר אותו! תחזיר! אה! תחזיר!
צ'ובוקוב: להחזיר את מי?
נטליה סטפנובנה: מהר, מהר! רע לי! תחזיר אותו! (היסטריה)
צ'ובוקוב: מה זה? מה יש לך? (תופס את ראשו) אני אתאבד! בתלייה!
נטליה סטפנובנה: אני מתה! תחזיר אותו!
צ'ובוקוב: טוב, טוב! חכי רגע. די ליילל! (יוצא בריצה)
נטליה סטפנובנה: (לבדה, נאנחת) מה עשינו? תחזיר אותו! תחזיר!
צ'ובוקוב: (נכנס בריצה) הוא בא, הוא בא, יקח אותו השד! אוּף! דברי אִתו בעצמך, אני, כאמור, אין לי שום חשק...
נטליה סטפנובנה: (נאנחת) תחזיר אותו!
צ'ובוקוב: (צועק) הוא בא, אומרים לך. הוי, אלוהים, להתגבר על בת מתבגרת! אני אחתוך לעצמי את הגרון! אני נשבע! קיללנו את הבן-אדם, השפלנו, גרשנו, והכול באשמתֵך!
נטליה סטפנובנה: באשמתְך!
צ'ובוקוב: אני אשם, ברור!
(לומוב מופיע בדלת)
דברי אִתו בעצמך! (יוצא)
6
(נטליה סטפנובנה ולומוב)
לומוב: (נכנס, סחוט) הדופק... הרגל... הצד...
נטליה סטפנובנה: איוון וסילייביץ', אני מתנצלת. אנחנו נסחפנו קצת... עכשיו אני נזכרת: מרעה השוורים באמת שלך.
לומוב: הלב... המרעה שלי... כתמים קופצים, בשתי העיניים...
נטליה סטפנובנה: המרעה שלך, שלך... שב נא...
(מתיישבים)
אנחנו טעינו...
לומוב: זה העיקרון... זה לא האדמה, זה העיקרון...
נטליה סטפנובנה: ברור, העיקרון... בוא נדבר על משהו אחר.
לומוב: מה גם שיש לי הוכחות. סבתא של הדודה שלי נתנה אותו לאיכרים של סבא של אבא שלך...
נטליה סטפנובנה: נכון, נכון, די עם זה... (הצִדה) לא יודעת איך להתחיל... (ללומוב) אתה יוצא לצוד בקרוב?
לומוב: תרנגולי בר, נטליה סטפנובנה הנכבדת. אחרי הקציר. אגב, שמעת? אסון! נחשן שלי, את מכירה אותו, התחיל לצלוע.
נטליה סטפנובנה: מסכן! למה?
לומוב: לא יודע... אולי נֶקע או שכלבים אחרים נשכו אותו... (פולט אנחה) הכלב הכי טוב שלי. וזה לא הכסף! שילמתי עליו למירונוב מאה עשרים וחמישה רובלים.
נטליה סטפנובנה: יותר מדי, איוון וסייליביץ'!
לומוב: פחות מדי. כלב נהדר!
נטליה סטפנובנה: אבא קנה את נשכן שלו ב-85 רובלים, ונשכן הרבה יותר טוב מנחשן!
לומוב: יותר טוב מנחשן? (צוחק) נשכן טוב יותר מנחשן...
נטליה סטפנובנה: הוא באמת טוב יותר! נשכן אולי צעיר, עוד לא התחספס, אבל לפי הגמישות והנחישות, כלב כמוהו אין אפילו ל...
לומוב: תרשי לי, נטליה סטפנובנה, את שוכחת שהוא קְצַר-לסת, וכלב קצר-לסת, הצַיִד נשמט לו מהפה!
נטליה סטפנובנה: קצר-לסת? פעם ראשונה שאני שומעת!
לומוב: סמכי עלי, הלסת התחתונה שלו קצרה יותר מהעליונה.
נטליה סטפנובנה: מדדת?
לומוב: מדדתי. לרדוף הוא יכול, לתפוס – פחות...
נטליה סטפנובנה: קודם כל, נשכן שלנו הוא גזעי, עם ייחוס אצילי, הוא צאצא של נבחנית ורחרחן, לעומת החולדון שלך, שלא ברור צאצא של מה הוא בכלל... חוץ מזה שהוא זקן ומכוער כמו תיש...
לומוב: זקן? לא הייתי מחליף את נחשן בחמישה נשכנים... מגוחך! נחשן זה – כלב, נשכן... מצחיק אפילו להתווכח... לכל מאַלֵּף מתחיל יש נשכנים כמו זבובים.
נטליה סטפנובנה: תגיד, איוון וסילייביץ' – חטפת היום וַכֶּחֶת או מה? קודם המצאת שמרעה השוורים שלך, עכשיו שנחשן יותר טוב מנשכן. אני לא אוהבת כשבן אדם לא אומר מה שהוא חושב. הרי אתה יודע טוב מאוד, שנשכן טוב פי מאה מן ה... הנחשן המטופש הזה. למה אתה תמיד מתווכח?
לומוב: את חושבת שאני עיוור או טיפש, נטליה סטפנובנה? תביני, הכלב שלך קְצַר-לסת!
נטליה סטפנובנה: לא נכון.
לומוב: קצר-לסת!
נטליה סטפנובנה: (צורחת) לא נכון!
לומוב: למה לצרוח, גברת?
נטליה סטפנובנה: למה לדבר שטויות? זה מוציא אותי מדעתי! הנחשן שלך – אתה משווה אותו לנשכן? המתת חסד זה מה שהוא צריך!
לומוב: סליחה, אני לא יכול להמשיך. יש לי דפיקות לב.
נטליה סטפנובנה: שמתי לב שהציידים שמתווכחים הכי הרבה, מבינים הכי פחות.
לומוב: גברת, אני מבקש, תשתקי... מתפוצץ לי הלב... (צועק) תשתקי!
נטליה סטפנובנה: עד שלא תודֶה שנשכן טוב פי מאה מנחשן שלך אני לא אשתוק!
לומוב: פי מאה יותר גרוע! הלוואי שיתפגר הנשכן שלך! הרקות... העין... הכתף...
נטליה סטפנובנה: והנחשן המטומטם שלך לא צריך להתפגר, כי הוא כבר פגר!
לומוב: (בוכה) תשתקי! יש לי התקף בלב!
נטליה סטפנובנה: אני לא אשתוק!
7
(אותן דמויות וצ'ובוקוב)
צ'ובוקוב: מה עכשיו?
נטליה סטפנובנה: אבא, תענה לי בכנות, בלב שלם, איזה כלב יותר טוב – נשכן שלנו, או נחשן שלו?
לומוב: סטפן סטפנוביץ', אני מתחנן, תענה לי רק על זה: נשכן קצר-לסת או לא? כן או לא?
צ'ובוקוב: וגם אם כן אז מה? מה זה חשוב! לא תמצא כלב יותר טוב ממנו בכל המחוז וכולי.
לומוב: חוץ מנחשן שלי, נכון? בלב שלם!
צ'ובוקוב: אבל למה אתה מתרגש, אוצר שלי... בוא, תרשה לי... נחשן שלך, כאמור, יש לו יתרונות משלו... הוא גזעי, יציב, יש לו יופי של חלציים וכולי. אבל לכלב הזה בנוסף, אם כבר אתה רוצה לדעת, יפיוף, יש שני חסרונות מהותיים: הזִקנה והזרבובית הקצרה.
לומוב: סליחה, יש לי דפיקות לב... בוא נבחן את העובדות... אני רוצה להזכיר שבחורשה של מַרוּסְיָה נחשן שלי רץ אוזן ליד אוזן עם דַלְגָּן של הרוזן, בזמן שהנשכן שלך פיגר מאחור בקילומטר.
צ'ובוקוב: פיגר כי אחד הציידים של הרוזן הצליף בו בשוט. בטעות.
לומוב: בקיצור – כל הכלבים רדפו אחרי השועל, רק נשכן קשקש בזנב!
צ'ובוקוב: לא ולא, סליחה!.. קוקיה, אני, יש לי דם חם, כאמור, אני מבקש בלי ויכוחים. אנשים רואים כלב כזה, מקנאים... כן, כן! קנאים כולם! גם אתה, אדוני, קצת חוטא בקַנָּאוּת! ברגע ששמת לב ששלי יותר טוב משלך – מיד התחלת, זה... איך קוראים לזה.. וכולי... אני זוכר הכול!
לומוב: גם אני זוכר!
צ'ובוקוב (מלגלג) גם אני זוכר... מה אתה זוכר?
לומוב: דפיקות לב... לא מרגיש את הרגל... לא יכול.
נטליה סטפנובנה (מתגרה) דפיקות לב.. איזה מין צייד אתה? אתה, לא לצוד שועלים אתה צריך, אלא לשכב ליד האח במטבח ולהרוג ג'וקים! דפיקות לב...
צ'ובוקוב: באמת איזה מין צייד אתה? עם דפיקות לב כמו שלך, שב בבית. מה אתה מקפץ על אוכף. לפחות היית צד משהו, אבל אתה הרי רוכב כדי להתווכח ולהפריע לכלבים של אחרים וכולי. אני יש לי דם חם, בוא נפסיק את השיחה הזאת. אתה בכלל, כאמור וכדומה וכולי – לא צייד!
לומוב: ואתה צייד, נכון? רוכב רק כדי להתחנף לרוזן ולתַכֵך תככים... הלב שלי!.. תככן!
צ'ובוקוב: מה זה, מה? אני תככן? (צועק) שקט!
לומוב: תככן!
צ'ובוקוב: ילדון! גור!
לומוב: עכברוש זקן! מיסיונר!
צ'ובוקוב: תשתוק או שאני יורה בך מרובה חלוד כמו בחוגלה! משתחצן!
לומוב: כולם יודעים ש – אי, הלב! – אשתך המנוחה היתה מכה אותך... הרגל שלי... הרקות שלי... כתמים... אני נופל, אני נופל!...
צ'ובוקוב: אתה גר מתחת לסינר של המשרתת שלך!
לומוב: הנה, הנה, הנה... הלב התפוצץ! נפלה לי הכתף... איפה הכתף שלי?.. אני גוסס! (צונח לכורסה) רופא! (מאבד את ההכרה)
צ'ובוקוב: תינוק מתבכיין! אוי, לא טוב לי! (שותה מים) לא טוב לי!
נטליה סטפנובנה: איזה מין צייד אתה, אם אתה בקושי יכול לשבת על סוס! (לאב) אבא! מה קרהלו? אבא! תראה, אבא! (צווחת) איוון וסיליבייץ'! הוא מת!
צ'ובוקוב: לא טוב לי!.. אין לי אוויר!.. אני לא נושם!
נטליה סטפנובנה: הוא מת! (מטלטלת את שרוולו של לומוב) איוון וסילייביץ'! איוון וסילייביץ'! מה עשינו? הוא מת! (צונחת לכורסה) רופא, רופא! (היסטריה)
צ'ובוקוב: אי!... מה זה? מה יש לך?
נטליה סטפנובנה (נאנחת) הוא מת!... מת!
צ'ובוקוב: מי מת? (מביט על לומוב) באמת מת! הוי, אלוהים! מים! רופא! (מגיש כוס לפיו של לומוב) שתה!... לא שותה... כלומר ממש מת וכולי... אין לי מזל אני! למה אני לא משחיל כדור במצח? למה עוד לא שחטתי את עצמי? לְמה אני מחכה? תנו לי סכין! תנו לי אקדח!
(לומוב מתנועע)
קם לתחיה... שתה מים... כן, כן...
לומוב: כתמים... ערפל... איפה אני?
צ'ובוקוב: תתחתנו כבר, תתחתנו ותלכו לעזאזל! היא מסכימה! (מצמיד את ידו של לומוב לידה של בתו) היא מסכימה וכיוצא בזה. אני מברך אתכם וכולי. רק תעזבו אותי במנוחה!
לומוב: אה? מה? (מתרומם) מי?
צ'ובוקוב: היא מסכימה! נו? תתנשקו ו... לעזאזל עם שניכם!
נטליה סטפנובנה (נאנחת) הוא חי... כן, כן... אני מסכימה...
צ'ובוקוב: תתנשקו!
לומוב: אה? מי? (מתנשק עם נטליה סטפנובנה) נעים מאוד... סליחה, אבל מה קורה פה? אה, כן, הבנתי... הלב... כתמים... אני מאושר, נטליה סטפנובנה... (מנשק את ידה) הרגל עוד לא התעוררה...
נטליה סטפנובנה: גם אני מאושרת...
צ'ובוקוב: ירד לי סלע מהלב... אוף!
נטליה סטפנובנה: אבל... עכשיו לפחות תסכים אִתי שנחשן פחות טוב מנשכן.
לומוב: יותר טוב!
נטליה סטפנובנה: פחות!
צ'ובוקוב: נו, לחיי הזוג המאושר! שמפניה!
לומוב: יותר!
נטליה סטפנובנה: פחות! פחות! פחות!
צ'ובוקוב: (מנסה להתגבר עליהם בקולו) שמפניה, שמפניה!
מסך