שמיכת טלאים

פרק א

אני כותב ספר, מפני שאני זקן
לפני כמה שנים הובא לידיעתי בדרך שאי אפשר לא להקיא ולא לבלוע, משמע עובדת-קבע, שאני איש זקן – ולכן הגיע זמני לכתוב ספר מסכם.
מפני שרכב-החלל, שמסיבות היסטוריות קוראים לו כדור הארץ, מסיעני במהירות אדישה אל נקודת התאיינותי, ומאותו מקום שוב לא אוכל לקחת איתי את מזוודת-זיכרונותי, תישאר זו בהכרח נטושה בנקודת היציאה. בלוייה ומרוטה משימוש רב-שנים, סופה בוודאי להיזרק לאשפה, או גרוע מזה, לשמש פינת-השתנה לכלב מזדמן, שלא אוכל עוד להבריח אותו... ייסרני הדבר. לא שאני חושב בטעות שלמזוודת-זיכרונותי נודע ערך כלשהו, אבל בכל זאת –
עלתה, אם כן, מחשבה בראשי: אעביר את מזוודת-זיכרונותי לאריזת-ספר, וגם אם לא יקרא בו איש – פינת השתנה לכלב מזדמן, היא כבר לא תהיה.
כל מה שנותר לי כעת, אם בכל זאת יטרח מישהו לעיין בספר שאני משאיר אחרי, הוא תחילה לטעת בו אמון במה שנכתב לעיל. היינו להסביר לו כיצד נתגלגל הדבר שהוברר לי באופן גמור ומוחלט שאכן איש זקן אני.
תובנה כזאת אינה טבעית לי, מפני שככל אדם אחר, אני מצויד במערכת צפופה של הגנות לשיכוך-חרדות, של מתרסים שנבנו בחוכמה תת-קרקעית שאינה מודעת לעצמה, ותפקידם למנוע ממני לראות את עצמי כפי ש"העולם" רואה אותי, אלא אדרבא, לאפשר לי לראות את "העולם" דרך עיני, שמתרגמות אותו כמובן כפי שנוח לי.
אלוהי שחנני בפרצוף, הורי שקבעו את תוארו ומהלך חיי שקיבע את ארשתו – כל אלה הציבו במרכז חלק זה של ישותי – חוטם! אף בולט-שולט, שבדומה לקפיטן הטרס[1] שהלך תמיד צפונה – תמיד-תמיד חותר הוא קדימה. החוטם סורר זה, תוך כדי תנועה, לקח עמו, נרצה או נמאן, את שאר חלקי ישותי, אשר לא פעם מצאו את עצמם, להפתעתם הגמורה, במקום שלא-אליו התכוונו להגיע, וקשיים רבים, מלווים תדיר במחיר כבד, הושתו על מכלולי כדי שישוב למסלולו. אבל לא ממש הועיל הדבר, והמנוחה והנחלה שתמיד ערגתי להם, נשארו ממני והלאה. מפל המתח בין סערות-חיי לבין טבעי הממאן לסעור, וכישלוני המוכח להלום את טבעי, עומדים במרכז הספר הזה.
כל מטען התובנה דלעיל, הכבד-מנשוא, ניגלה אלי, חד וחותך, בצהרי יום קיץ ירושלמי אחד, כאשר האף שנזכר לעיל, רחרח לראשונה את ניחוח המושק, אותה תערובת אלוהית של רעננות נעורים עם בריאות חוגגת של זיעה קלה שאין להימנע ממנה, תוך כדי נסיעה באוטובוס ירושלמי, מתלפיות אל שוק מחנה יהודה.
אנשים רבים הצטופפו ממתינים במשך זמן רב בתחנה, והאוטובוס שסוף סוף הגיע, אף הוא דחוס ומצופף היה. עוד טרם עלייה כשאדם מתמלא תקווה שילך אל משהו טוב ממה שמזומן לו כעת, נחתה עלי תשישות למפרע בשל ההידחסות הצפויה לי. כשעליתי לבסוף לאוטובוס, לא בלי הידחפות-נדחפות עם רבים הרוצים שלא להחמיץ את הסיכוי להידחס שם, נדחקתי במעבר, האוטובוס פרץ קדימה וגופי ניטלטל אחורה בבת אחת עם גוש הנוסעים. ראשי היה ריק ומנוער מכל מחשבה, פרט לתקווה, ערטילאית ככל התקוות שירושלים נוסכת על באיה, שאמצא לי מושב כלשהו, מתישהו – ובאותו זמן עצמו, לפתע חש אפי בניחוח המושק שתואר לעיל, נפנה והתביית עליו, וגרר את עיני אחריו.
במושב הנושק למעבר שבו עמדתי, ראיתי צעירה יושבת, עדיין לא אישה וכבר לא נערה, אלא בת אותו פרק מעבר, כגל קוצף המגיע לשיאו, בטרם חשרת מים פורצת בבת-אחת להמשך משחרר-כוח עולז ומבעבע – כך ישבה לה שם, בתוך ניחוח המושק, פניה וכל גווה כמקשה תואמת אחת. חלקת עורה שעינו כעין הדבש הייתה רקע מזהיר לשפעת שערה הערמוני הלא-מעוצב. רגלי ניטעו, מסרבות למוש ממקומן, אף שמסת הגופות מסביבי לא חדלה לטלטל אותי עם כל תנועה של האוטובוס. כעבור רגע חשה הנאווה במבט הנתון בה ובולעה כולה, והסבה ראשה מן החלון להביט בי. עם תנועה זו סב אף גופה, ואל הראש ושרטוטי אוזן זעירה, נילווה גם מראה של חולצה אביבית רקומה, פתח כפול-דשים ומתוכו מציץ חביון תחילתו של עמק הצבייה ושבילו המתפלג בדמיוני החומד. עיני האיילה שלה ננעצו בעיני ועיני שקעו בעיניה. וכך שנייה ארוכה-ארוכה שנדמתה לי חסרת-זמן עד שהניחה לאדרנלין לזנק אל דמי שהחל הולם ברקותי ובעוד מקום. שכלי אמר לי שאין זה מן הראוי ללטוש עיניים אל אישה זרה באוטובוס, אבל הייתה זו היא, הנאווה, שהביטה בי בעיניים פקוחות לא-מסתייגות כאילו. מעט-מעט פשט סומק קל על פניה הצחים. אז הסיטה נבוכה את מבטה, הפנתה שוב את ראשה לחלון, מגלה אותה אוזן מופזת – השמש נטתה לערוב – ושבה להביט בי לעוד רגע ארוך. מבע רך עלה בעיניה ותקוות לבי הפועם הלמה באוזני. עוד מעט-קט, כאילו הנה-הנה – כשלפתע קמה היפה ממקומה, ובתנועת-חסד הציעה לי את מושבה...
כאיש מת התיישבתי. בשל ההלם אף לא הודיתי לה כמתבקש. לא שבתי להביט לא בה ולא בעצמי. איש זקן אני! מחר אני מת. ואולי כבר. הגיע הזמן לסכם. וסיכום – כמי שמאוורר מגירותיו, מעיין בשפע שנצבר בהן במשך השנים, כאותו אבק שנצבר על הארון המכיל כל אותם תעודות ומסמכים, מכתבים שכתב וקיבל, על משמעותם המרגשת לפנים, שנשכחה מכבר. תמונות מכמירות לב, ותמונות של אנשים ששוב אינם מזוהים ונסיבות צילומם לא זכורות – חפצים! לאט לאט היד חדלה למיין, והשכל קורא ללב הממאן: כן, כזה הייתי – ומה נשאר!
אכתוב את ימיי בספר להיפטר ממשאם. זמני קרוב. הצער – כמו ששר פרנק סינטרה – מועט. החרטה עוד פחות. איש זקן אני הממהר להחזיר את חובותיו, כל עוד לא בא השמש.