סלסטינו לפני השחר

אימא שלי יצאה ממש עכשיו מהבית. רצה החוצה, צורחת כמו משוגעת שהיא הולכת לקפוץ לבאר. אני רואה את אימא שלי בקרקעית הבאר. אני רואה אותה צפה על המים הירקרקים, המלאים בעלי שלכת. אני מתחיל לרוץ לכיוון החצר, שם נמצאת הבאר, עם השפה הכמעט מתמוטטת שלה, שעשויה מענפים של אֵלת המסטיק. אני מגיע בריצה ומציץ. אבל, כמו תמיד: רק אני נמצא שם למטה. אני מלמטה, משקיף על עצמי כלפי מעלה. אני, שנעלם ברגע שאני יורק אל המים הירקרקים. אימא, זאת לא הפעם הראשונה שאת מרמה אותי: כל יום את אומרת שאת הולכת לקפוץ ראש אל הבאר, וכלום. אף פעם אַת לא עושה את זה. את חושבת שאת הולכת לשגע אותי, שאתחיל לרוץ מהבית אל הבאר ומהבאר אל הבית. לא. כבר התעייפתי מזה. אל תקפצי אם את לא רוצה. אבל גם אל תגידי שאת הולכת לעשות את זה, אם בסוף את לא באמת מתכוונת לזה. אנחנו בוכים מאחורי סבך המאיאס העתיק. אימא שלי ואני, בוכים. הלטאות גדולות מאוד בתוך הסבך הזה. הייתם צריכים לראות אותן! ללטאות כאן יש צורות שונות. הרגע ראיתי אחת עם שני ראשים. שני ראשים יש ללטאה הזאת שזוחלת כאן. רוב הלטאות האלה מכירות אותי ושונאות אותי. אני יודע שהן שונאות אותי, ושהן מחכות ליום... "זונות!" אני אומר להן ומנגב את העיניים. ואז אני תופס מקל והולך להפיל אותן. אבל הן מבינות יותר ממה שחושבים, וברגע שהן רואות אותי הן מפסיקות לבכות, נכנסות לתוך הסבך ונעלמות. הזעם שמתעורר בי, זה בגלל שאני יודע שהן מסתכלות עלי ואני לא יכול לראות אותן, ואני מחפש אותן ולא מוצא. אולי הן צוחקות עלי. בסוף אני תופס אחת. אני מוריד עליה את המקל וחותך אותה לשניים. אבל היא נשארת בחיים, וחצי אחד שלה בורח בריצה בזמן שהחצי השני מתחיל לקפוץ מולי, כאילו אומר לי: אל תחשוב, טמבל, שאותי הורגים כל כך בקלות. "חיה!" אומרת לי אימא שלי, וזורקת עלי אבן שפוגעת לי בראש. "תעזוב את הלטאות המסכנות שיחיו בשקט!" הראש שלי נפתח לשני חצאים, ואחד מהם בורח משם בריצה. השני נשאר מול אימא שלי. רוקד. רוקד. רוקד. אנחנו רוקדים עכשיו כולנו על גג הבית. כמה אנשים יש על הגג! אני אוהב לטפס על ענפי הגוּאָנוֹ,1ואני תמיד מוצא איזה קן של טוֹטיסוֹת שם למעלה. אני לא אוכל את ביצי הטוטיסות, כי אומרים שהן תמיד רקובות, אז מה שאני עושה זה שאני זורק אותן על הראש של סבא שלי, שתמיד כשהוא רואה אותי על הגג הוא תופס את המקל הארוך שבו הוא משתמש כדי לגזום את הדקלים, ומתחיל לנעוץ אותו בי, כאילו הייתי ערמה של גלעיני תמרים. אחת מהביצים האלה התפוצצה לסבא שלי בעין, ואני לא יודע למה, אבל נראה לי שהוא נשאר עיוור בעין הזאת. אבל לא: צריך איזה מוט ברזל בשביל להוציא לזקן הזה את העיניים, כי מה שיש לו שם הוא יותר חזק מתחתית של כד. אני רוקד לבד על הגג. כבר גרמתי לבני דודים שלי לרדת, והם ישנים עכשיו בין האורנים. בתוך גדר הלבנים הלבנות. וצלבים. וצלבים. וצלבים. "בשביל מה כל כך הרבה צלבים", שאלתי את אימא ביום שבו הלכנו לראות את הבני דודים. "זה בשביל שינוחו בשלום ויגיעו לשמים", אמרה לי אימא שלי, תוך כדי שהיא בוכה בהיסטריה וגונבת זר פרחים טרי מצלב רחוק יותר. אז משכתי החוצה שבעה צלבים וסחבתי אותם מתחת לזרוע. שמרתי אותם במיטה שלי, בשביל שאוכל להירדם כשאני שוכב לישון, בלי להרגיש אפילו את היתושים, שכאן העקיצות שלהם יותר גרועות מאלה של העקרבים. "הצלבים האלה הם בשביל שאוכל לישון", אמרתי לסבתא שלי, כשנכנסה אל החדר. סבתא שלי היא אישה זקנה מאוד, חשבתי, תוך כדי שהתכופפתי מתחת למיטה. "קחי את שני הצלבים האלה בשבילך", אמרתי לסבתא, ונתתי לה את הצלבים. והיא לקחה אליה את כולם. "היום יש מחסור בעצים יבשים", אמרה. וכאשר הגיעה אל התנור עשתה מהם שבבים וזרקה אותם אל האש. "מה עשית עם הצלבים שלי, מרשעת!" אמרתי לה, והנפתי למעלה חתיכת צלב בוערת שתפסתי, כדי להוציא לה את העיניים. אבל עם הזקנה הזאת לא כדאי להתעסק, ובזמן שהרמתי את המקל הבוער היא תפסה סיר של מים רותחים שעמד על התנור ושפכה אותו לעברי. אם לא הייתי זז הייתי עכשיו בשר צלוי. "אתי אל תתעסק", אמרה סבתא, ואחר כך נתנה לי לאכול בטטה צלויה. יצאתי אל מטע הגוּאָנינָה, עם הבטטה חצי אכולה, ושם חפרתי בור וקברתי אותה. אחר כך אִלתרתי צלב עם ענף של גואנינה יבשה, וקברתי גם אותו יחד עם הבטטה המתה. אבל עכשיו אני חייב להפסיק לחשוב על הדברים האלה ולמצוא דרך לרדת מהגג בלי שסבא ישפד אותי עם המקל. אני כבר יודע: אעבור דרך מרזבי האבץ כאילו אני חתול, וברגע שהוא הכי פחות יצפה לזה, אקפוץ מהמרזב ואברח בריצה. אה, אם הייתי יכול ליפול על סבא שלי מלמעלה ולמחוץ אותו! הוא האשם היחיד. הוא. בגלל זה אנחנו נפגשים כאן, אני וכל הבני דודים שלי. כאן, על הגג של הבית, כמו שעשינו כבר כל כך הרבה פעמים: אנחנו צריכים לתכנן את הדרך שבה סבא ימות לפני זמנו.