1
דודי היה ספרן המנזר והגמון, לכובעיו היו שוליים עגולים ורחבים, וכאשר התכונן לגעת בדפים של ספר תנ"ך בן אלף שנה הוא לבש כפפות, שחורות כמו הקומבינזונים של אמא שלי. על סיפון תיבת הספרים שלנו, אמר הדוד, יש הכול, פשוטו כמשמעו, מאל"ף עד תי"ו, מאריסטוטלס באות א' עד תַתרָן באות ת'.
הוא תִרגל קטעים אחדים כמו ליצן בקרקס, וכך התנהל הקטע האהוב עליו במיוחד: בראשית הייתה המילה, אמר הוד מעלתו ספרן המנזר, ואחריה הספרייה, ורק במקום השלישי והאחרון עומדים אנו, בני-האדם והדברים. תוך כדי כך הצביע הדוד על התקרה, כנראה אל עבר אלוהים, ואז על עצמו, על הספרייה, וכאשר דוּבר בשלישי ובאחרון, העיף מבט סביב, ממבקרת אחת לשנייה.
איש לא טיפס באלגנטיות כמו דודי במעלות המזבח, כאשר יד שמאלו מחזיקה את בגדי המיסה, ותוך כדי כך צצות ורוקדות נעלי האבזם שלו מתחת לשוליים הבוהקים של שמלת המשי האדומה. ומי שחווה אי-פעם כיצד הוא, כמוביל המיסה, תוקע בצהלת תרועה נלהבת את מילת ההמרה אל עבר תמונת המזבח, הוריד את מבטו בבהלה, אפילו במעט גועל. בסוף המיסה מתעוררים מן הנמנום לשמע המילים הרועמות ite-missa-est!, נרטבים מהתזת המים הקדושים, וכאשר כבוד ספרן המנזר היה במצב-רוח מרומם, הוא עט מיד אחרי הברכה, דרך השורות אל עבר העוגב, הצינורות צפרו, הרצפה רעדה, ואיש לא היה מתפלא – לא העלמה שטארק, סוכנת הבית שלו, ולא הספרנים הזוטרים – אילו הרימה סערת העוגב האדירה את כיפות הקתדרלה והעיפה אותן, כמו בלונים, אל מעבר להרי האלפּים.