מנזר פרמה

פרק ראשון

 

מילנו ב-1796

 

ב-15 במאי 1796 נכנס הגנרל בונפרטה בשערי מילנו בראש אותו צבא צעיר לימים, שזה לא כבר חצה את גשר לוֹדיי[3] והראה לעולם כי לאחר מאות בשנים הנה קם יורש ליוליוס קיסר ולאלכסנדר מוקדון. פלאי הגבורה והגאונות הצבאית שאיטליה היתה עדה להם במשך חודשים ספורים העירו עם מנומנם מתרדמתו; שבוע ימים קודם בואם של הצרפתים עדיין ראו בהם תושבי מילנו אוסף של שודדים, שרגילים תמיד להימלט על נפשם מלפני כוחותיו של הוד מלכותו הקיסר ירום הודו: כך לפחות סוּפּר להם שלוש פעמים בשבוע מעל דפי עיתון קטן שגודלו כגודל כף יד, ואשר הודפס על נייר מלוכלך.

 

בימי-הביניים הוכיחו הלוֹמבַּרדים הרפובליקנים גבורה שווה לזו של הצרפתים, וראויים היו לראות בהיחרב עירם עד היסוד בידי קיסרי גרמניה. מיום שנעשו נתינים נאמנים לא היה להם עניין חשוב יותר לענות בו מלהדפיס סונֶטות על מטפחות קטנות של מלמלה ורודה כשהגיע יום נישואיה של נערה מאחת המשפחות האצילות או העשירות. שנתיים או שלוש אחרי מאורע גדול זה בחייה היתה הנערה לוקחת לה אביר-משרת:י[4] לעתים היה שמו של האביר-המשרת, שמשפחת הבעל בחרה בו, מופיע במקום של כבוד בחוזה הנישואים. מרחק רב היה בין מנהגים רכרוכיים אלה ובין הרגשות העמוקים שהצית בואו הלא-צפוי של הצבא הצרפתי. עד מהרה צצו אורחות-חיים חדשים ומלאי להט. עם שלם נוכח לדעת, ב-15 במאי 1796, כי כל הדברים שרחש להם כבוד עד עתה הם נלעגים להחריד, ולעתים אף מתועבים. צאתו של הגדוד האוסטרי האחרון ציינה את קריסתם של הרעיונות הישנים: סיכון החיים הפך לעניין שבאופנה; הבריות ראו בעליל כי כדי לזכות באושר, אחרי מאות שנים של רגשות הולכים ומתקהים, הכרח הוא לאהוב את המולדת אהבה אמיתית ולתור אחר מעשי גבורה. שרויים היו באפֵלה מוחלטת בשל הימשכותה של העריצות הקנאית, מיסודם של קרל החמישי ושל פֶליפֶּה השני; הם השליכו ארצה את פסלי העריצים הללו, ומצאו את עצמם פתאום שטופי אור. זה כחמישים שנה, שנים שבהן כבשו האנציקלופדיהי[6] ותורתו של ווֹלטֵר עוד ועוד לבבות בצרפת, היו הנזירים שבים ומכריזים באוזני עמהּ הטוב של מילנו כי לימוד הקריאה או לימוד דבר כלשהו אינם אלא ברכה לבטלה, וכי אם שילמת בקפדנות את מס המעשֵׂר לכומר-הקהילה שלך וסיפרת לו בנאמנות את כל חטאיך הקטנים, הרי הבטחת לעצמך פחות או יותר מקום נאה בגן העדן. וכדי לדלדל סופית את כוחו של העם הזה, שהיה לפנים כה מטיל-אימה ונבון, מכרה להם אוסטריה בזיל הזול את זכות-היתֶר הפוטרת אותם מגיוס חיילים לצבאהּ.

 

ב-1796 היה צבא מילנו מורכב מעשרים וארבעה בני אספסוף במדים אדומים, והללו הגנו על העיר לצד ארבעה גדודים מפוארים של גרֶנַדיריםי[7] הונגרים. המוסר החופשי היה בשיאו, אך להט האהבה היה נדיר מאוד. ומלבד אי-הנעימות שבחובה לספר הכול לכומר שלך, שאם לא כן יבוא חורבנך גם בעולם הזה, היה עמהּ הטוב של מילנו כפוף גם לכמה הגבלות קטנות מטעם המלוכה, שפגיעתן לא היתה מבוטלת. הארכידוכס, למשל, שהתגורר במילנו ומשל בה בשמו של דודנו הקיסר, הגה רעיון רווחי ביותר, הלוא הוא לשלוח יד בסחר בחיטה. כתוצאה מכך נאסר על האיכרים למכור את תבואתם עד שימלא הוד מעלתו את אסמיו.

 

במאי 1796, שלושה ימים אחרי כניסת הצרפתים, ישב בבית-הקפה הגדול “דֵי סֶרווי” (קפה אופנתי בעת ההיא) צייר מיניאטורות צעיר, משוגע במקצת, ושמו גְרוֹ,י[8] שלימים נעשה מפורסם; הוא הגיע עם הצבא, וכששמע שם סיפורים על מעלליו של הארכידוכס, שנוסף לכול היה בעל ממדים אדירים, נטל את תפריט הגלידות שהודפס על צדו האחד של גיליון נייר צהוב מכוער. על גב הגיליון צייר את הארכידוכס השמן: חייל צרפתי מנחית מכת כידון בבטנו, ובמקום דם קולחת ממנה חיטה בכמות שלא תיאמן. אותו דבר הקרוי “בדיחה” או “קריקטורה” לא היה מוכר בארץ זו של עריצות ערמומית. הרישום, שגְרוֹ השאירוֹ על השולחן בקפה “דֵי סֶרווי”, נדמָה כמין פלא שירד משמיים. בלילה הכינו ממנו גלופה והדפיסו אותו, ולמחרת מכרו ממנו עשרים אלף עותקים.

 

באותו יום נתלתה מודעה המכריזה על הטלת מס-מלחמה בסך שישה מיליון למילוי צרכיו של הצבא הצרפתי, שעתה זה שב מנצח משישה קרבות וכבש עשרים מחוזות, ולא חסרו לו אלא נעליים, מכנסיים, מעילים וכובעים.

 

עוצמת האושר והעונג שהציפו את לומברדיה עם בואם של הצרפתים הדלפונים הללו היתה כה רבה, עד כי רק הכמרים ועוד כמה אצילים נתנו את דעתם על כובדו של ההיטל הזה בן ששת המיליונים, שאחריו באו עד מהרה רבים אחרים. החיילים הצרפתים הללו צחקו ושרו כל היום כולו; הם היו בני פחות מעשרים וחמש, והמפקד העליון שלהם, שהיה בן עשרים ושבע, נחשב לאיש הקשיש ביותר בצבאו. עליצותם, נעוריהם ושאננותם היו בבחינת מענה מבדח לדרָשות הזעם של הנזירים, שהכריזו זה שישה חודשים ממרומי הדוכן בכנסייה כי הצרפתים הם מפלצות, וכי מפקדיהם מצווים עליהם, באיומי מוות, להעלות באש כל מה שבדרכם ולערוף את ראשי הכול. לשם כך נישאת הגיליוטינה בראש כל אחד מגדודיהם הצועד בדרכים.

 

באזורי הכפר אפשר היה לראות חייל צרפתי בפתח בקתה, מנענע את עריסת ילדהּ הקטן של בעלת הבית. וכמעט בכל ערב היה איזה מתופף מנגן לו בכינור ומאלתר נשף ריקודים. התברר כי ריקודי הקַדריל הצרפתיים מסובכים מכדי שהחיילים, שלמעשה לא באמת ידעו לרקוד אותם, יוכלו להורותם לנשות הארץ, ועל כן הנשים הן שהורו לצרפתים הצעירים את ריקוד המוֹנפֶרינָה, את הסַלטָרֶלוֹ ועוד ריקודים איטלקיים.

 

הקצינים שוכנו במידת האפשר בבתי התושבים העשירים; נחוץ היה להם מאוד להחליף כוח. סֶגֶן אחד ושמו רוֹבֶּר, למשל, קיבל צו אכסון לארמונה של המרקיזה דל דונגו. כשנכנס הקצין, איש צבא צעיר ופוחז למדי, לארמון הזה, לא היה כל הונו אלא אֶקוּי[9] אחד בן שישה פרנקים, שקיבל זה לא כבר בפּיָאצֶ’נצָה. אחרי חציית גשר לוֹדי נטל מקצין אוסטרי נאה שנהרג מפגיעת כדור מכנסיים נהדרים עשויים כּוּתנַת נַנקין, חדשים לגמרי, ומעולם לא בא שום מלבוש בעִתו כמו המלבוש הזה. כותפות-הקצין שלו היו עשויות צמר, ואריג מעילו נתפר אל בטנת השרוולים כדי שהחלקים השונים לא יינתקו זה מזה. אך היה גם דבר-מה עגום יותר: סוליות נעליו היו מורכבות מחלקי כובע, שאף הוא נלקח שלל בשדה הקרב בעברו השני של גשר לודי. הסוליות המאולתרות האלה נקשרו מעל לנעליו בחבלים שנראו היטב לעין; משום כך, כאשר הופיע רב-המשרתים בחדרו של הסגן כדי להזמינו לארוחת הערב בחברת המרקיזה, נתקף הקצין מבוכה נוראה. הוא ושלישו בילו את השעתיים שחצצו בינם ובין הארוחה הגורלית בניסיון לאחות מעט טוב יותר את המעיל ולצבוע בדיו שחורה את החבלים העלובים שהחזיקו את הסוליות. לבסוף הגיע הרגע האיום.

 

“מעודי לא חשתי כל-כך לא בנוח”, אמר לי הסגן רוֹבֶּר. “הגבירות הללו דימו שהנה אטיל עליהן את אימתי, אך אני הייתי נפחד יותר מהן. הבטתי בנעלי ולא ידעתי איך לשוות חן כלשהו להליכתי. המרקיזה דל דונגו”, הוסיף, “היתה אז במלוא זוהר יופייה. אתה הרי הִכרת אותה, את עיניה היפות כל-כך שמתיקות מלאכית נשקפת מהן ושערהּ בגון הזהוב העמוק, שהבליט היטב את המבנה הסגלגל של פניה המקסימות. בחדרי היה העתק התמונה ‘שלומית’ של ליאונרדו דה וינצ’י, שנראה כאילו הוא דיוקנה שלה.י[10] תודה לאל שהייתי נתון כל-כך להשפעת היופי העל-טבעי הזה, עד כי נשכח ממני כל עניין בגדי. שנתיים תמימות לא ראיתי אלא כיעור ועליבות בהרים שבאזור גנואה: העזתי להביע באוזניה בכמה מילים עד כמה אני מוקסם.

 

אבל היה לי די שכל ישר לא להאריך יתר על המידה במחמאות. בעוד אני מנסח לי בראשי את המשפטים, ראיתי בחדר האוכל, העשוי כולו שיש, שנים-עשר משרתים וחדרנים לבושים בבגדים שנראו בעיני שיא הפאר. תאר לך שהנוכלים האלה, לא זו בלבד שנעלו נעליים משובחות אלא גם אבזמי כסף היו להם בנעליהם. מזווית עיני ראיתי את כל המבטים המטופשים האלה ננעצים במעילי, ואולי גם בנעלַי, ולבי נצבט בקרבי. בהבל פה הייתי יכול להפיל פחד על כל האנשים האלה, אך כיצד להעמידם במקומם בלי להסתכן בהעלבת הגבירות? שכן המרקיזה, כדי להפיח בעצמה אומץ, כפי שחזרה ואמרה באוזני מאה פעמים לאחר-מכן, שלחה להביא את ג’ינה דֶל דוֹנגוֹ, אחות בעלה, מן המנזר שזו התחנכה בו בעת ההיא, אותה ג’ינה דל דונגו, שלימים היתה לרוזנת פְּיֶיטרַנֶרָה המקסימה: בימי שגשוגה לא היה מי שישווה לה בעליצות ובנועם המזג, כשם שלא היה מי שידמה לה באומץ לב ובשלוות הנפש בימים שהגורל הֵמר לה.

 

“ג’ינה, שהיתה אז אולי בת שלוש-עשרה אבל נראתה כבת שמונה-עשרה, וכפי שכידוע לך היא מלאת חיים וישירה, חששה כל-כך שמא תפרוץ בצחוק למראה תלבושתי, עד שלא העזה לאכול. המרקיזה, לעומת זאת, העתירה עלי דברי נימוס מאולצים; היא ראתה היטב את קוצר-הרוח שנשקף מעיני. בקצרה, עשיתי רושם מגוחך; בלעתי את עלבוני, דבר שאינו בגדר האפשר לצרפתי, כך אומרים. לבסוף בא רעיון משָמיים והאיר את דרכי: התחלתי לספר לשתי הגבירות על דלותי ועל כל מה שסבלנו זה שנתיים בהרים שמסביב לגנואה, שם החזיקו אותנו גנרלים זקנים מטומטמים. ‘נתנו לנו שָם’, סיפרתי, ‘שטרי קנייה שאינם סחירים במדינה זו, ושלוש אונקיות לחם ביום’. לא עברו שתי דקות מרגע שהתחלתי לדבר, וכבר עמדו דמעות בעיני המרקיזה הטובה, ופניה של ג’ינה הרצינו.

 

‘איך ייתכן, אדוני הסֶגן’, אמרה זו, ‘שלוש אונקיות לחם!’

 

‘כן, עלמתי; ולא זו בלבד, אלא ששלוש פעמים בשבוע לא היתה חלוקה כלל, ומכיוון שהאיכרים שהתגוררנו אצלם היו עניים עוד יותר מאִתנו, נתַנו להם קצת מהלחם שלנו’.

 

“כשקמנו מן השולחן הצעתי את זרועי למרקיזה וליוויתי אותה עד דלת הטרקלין, אחר-כך שבתי בחיפזון על עקבותי ונתתי למשרת שהגיש לי בעת הארוחה את המטבע היחיד בן ששת הפרנקים, שעל השימוש שאעשה בו רקמתי לי כה הרבה חלומות באספמיה.

 

“שבוע לאחר-מכן”, המשיך רוֹבֶּר, “כאשר התחוור בוודאות שהצרפתים אינם עורפים את ראשו של איש, חזר המרקיז דל דונגו מטירתו בגְריאנטָהי[11] שלחוף אגם קוֹמוֹ, שם, באומץ לבו כי רב, מצא מקלט בעת שהצבא הלך והתקרב, בעודו מפקיר לסכנות המלחמה את אשתו הצעירה, היפהפייה, ואת אחותו. השנאה שרחש לנו המרקיז לא נפלה מן הפחד שלו מפנינו, ופירוש הדבר שהיתה זו שנאה בלא מְצָרים: פניו השמנות, החיוורות והחסודות היו משעשעות-למראה בשעה שהכביר עלי דברי נימוסים. למחרת בואו למילנו קיבלתי שש אמות של בד ומאתיים פרנקים על חשבון ההיטל בן ששת המיליונים: שבתי להתהדר במחלצות ונעשיתי ‘קַוואליר’ של שתי הגברות, כי עונת נשפי הריקודים החלה אז”.

 

סיפורו של הסגן רוֹבֶּר היה בקירוב סיפורם של כל הצרפתים. במקום ללעוג לדלותם של החיילים ההגונים האלה, ריחמו עליהם ואהבו אותם.

 

אותה תקופה של אושר לא צפוי ושל שיכרון-חושים נמשכה רק שנתיים קצרות. הטירוף היה כה מופרז וכה כללי, עד שלא אוכל לתת מושג כלשהו עליו אלא באמצעות הניתוח ההיסטורי המעמיק הבא: העם הזה השתעמם במשך מאה שנה.

 

הנהנתנות החושית הטבועה באופיים של עמי הדרום שלטה לפנים בחצרותיהם של בני ויסקונטי ובני סְפוֹרצָה, הדוכסים המפורסמים של מילנו. אך מאז 1535, השנה שבה כבשו הספרדים את אזור מילנו והנהיגו שם שלטון של אדונים שתקנים, חשדנים ויהירים, החוששים תמיד מפני מרד, נעלמה העליצות ואיננה. העם, שסיגל לו את אורחותיהם של אדוניו, היה נתון יותר לדחף להתנקם על כל עלבון פעוט במכת פגיון, מאשר לרצון ליהנות מהרגע הנוכחי.

 

השמחה המטורפת, העליצות, ההנאה החושית, זניחתה של כל מחשבה עצובה או סתם מחשבה הגיונית, הגיעו לדרגה כזאת בין ה-15 במאי 1796, עת נכנסו הצרפתים למילנו, לבין אפריל 1799, כאשר גורשו ממנה בעקבות קרב קַסאנוֹ,10 עד שיכולת לשמוע מפיהם של סוחרים מיליונרים זקנים, מַלווים בריבית זקנים ונוטריונים קשישים כי בתקופה ההיא הם שכחו להזעיף פנים ולצבור הון.

 

אפשר היה למנות לכל היותר משפחות אחדות, המשתייכות לאצולה הגבוהה, שפרשו לארמונות הכפר שלהן, כמו אמרו לרגון משם על העליצות הכללית והאושר שפשטו בלבבות. אמת היא שמשפחות אצילות ועשירות אלה זכו בכבוד המפוקפק לשאת בחלק הארי של מס המלחמה שהטיל הצבא הצרפתי.

 

המרקיז דל דונגו, שרגז למראה עליצות כה רבה, שב בין הראשונים לטירתו, היא טירת גְריאנטָה המפוארת שמעבר לאגם קוֹמוֹ, ולשם הביאו הגבירות את הסגן רוֹבֶּר. טירה זו, הבנויה במקום שהוא אולי יחיד במינו בעולם כולו, על רמה המתנשאת לגובה של מאה וחמישים רגל מעל לאגם הנפלא הזה, שעל חלק גדול ממנו היא חולשת, היתה לפנים מבצר. משפחת דל דונגו הקימה אותה במאה החמש-עשרה, כפי שהעידו בכל מקום לוחות שיש שסמלי המשפחה חקוקים עליהם. עדיין אפשר היה לראות שם גשרים מתרוממים וחפירים עמוקים, שהיו אמנם ריקים ממים, אבל הודות לחומות שגובהן שמונים רגל ועוביין שש רגליים היתה הטירה מוגנת מפני התקפות, ועל כן כה יָקרה ללבו של המרקיז החשדן. מכיוון שהיה מוקף עשרים וחמישה או שלושים משרתים שהיו מסורים לו, כך הניח, אולי משום שמעולם לא פנה אליהם אלא בדברי עלבון, ייסר אותו שם הפחד פחות מאשר במילנו.

 

פחד זה לא היה כל-כולו פחד שווא: המרקיז התכתב במרץ עם מרגל שהציבה אוסטריה על גבול שווייץ, מרחק שלוש פרסאות מגריאנטה, כדי למלט את השבויים שנלקחו בשדה הקרב, ולעניין זה היו הגנרלים הצרפתים עשויים להתייחס בכובד-ראש.

 

המרקיז השאיר אז את אשתו הצעירה במילנו: היא ניהלה שם את עסקי המשפחה, והוטל עליה להתמודד עם ההיטלים שנכפו על “קאזָה דל דונגו”, כמו שנהוג לומר באזור. היא התאמצה לצמצמם, דבר שאילץ אותה להיפגש עם אותם אצילים שקיבלו עליהם למלא תפקידים ציבוריים, ואפילו עם כמה בעלי השפעה רבה שלא נמנו עם האצילים. מאורע גדול התרחש אז במשפחה זו. המרקיז תכנן זמן-מה קודם-לכן את נישואיה של אחותו הצעירה ג’ינה עם אדם עשיר ובעל ייחוס רם מאוד. אך הלה נהג לפדֵר את שערו; משום כך קיבלה ג’ינה את פניו ברעמי צחוק, ועד מהרה עשתה מעשה טירוף ונישאה לרוזן פְּיֶיטרַנֶרָה. הוא היה, למען האמת, אציל טוב והגון בעל הופעה נאה מאוד, אך ממשפחה שירדה מנכסיה לפני דורות רבים, ולמרבה החרפה אף היה חסיד נלהב של הרעיונות החדשים. פְּיֶיטרַנֶרָה היה סגן בלגיון האיטלקי,י[14] דבר שהגביר את ייאושו של המרקיז.

 

אחרי השנתיים האלה של טירוף ואושר החל הדירקטוריון בפריס לנהוג כשליט ותיק ורגיל ולרחוש שנאה תהומית לכל מי שאיננו בינוני בתכלית. הגנרלים חדלי-האישים שמינה בצבא איטליהי[15] נחלו תבוסה בשורה של קרבות, באותם מישורים של וֶרוֹנה שהיו עדים שנתיים קודם-לכן לניסים שהתחוללו באַרקוֹלֶה ובלוֹנַאטו.י[16] האוסטרים הלכו וקרבו אל מילנו; הסגן רוֹבֶּר, שנעשה מפקד גדוד ונפצע בקרב קַסאנוֹ, בא להתאכסן בפעם האחרונה אצל ידידתו המרקיזה דל דונגו. הפרידה היתה עצובה; רוֹבֶּר יצא לדרך עם הרוזן פְּיֶיטרַנֶרָה, שהצטרף אל הצרפתים בנסיגתם אל נוֹבי. הרוזנת הצעירה, שאחיה סירב לתת לה את חלקה בנכסי המשפחה, נסעה בעקבות הצבא בעגלה רתומה לסוס.

 

אז החלה אותה תקופה של ריאקציה ושל שיבה אל הרעיונות הישנים, תקופה שתושבי מילנו מכנים i tredici mesi (שלושה-עשר החודשים), כי מזלם הטוב אכן גרם ששיבה זו אל האיוולת נמשכה רק שלושה-עשר חודשים, עד קרב מַרֶנגוֹ.י[17] כל זקן, אדוק וזעוף-פנים שב לנהל את ענייני הציבור ונטל לידיו את הנהגת החברה. אנשים שנשארו נאמנים לעקרונות הישנים והטובים הפיצו עד מהרה בכל הכפרים את השמועה כי נפוליאון נתלה בידי המַמלוּכּים במצרים, דבר שהיה ראוי לו מטעמים רבים כל-כך.

 

בין האנשים האלה, שפרשו אל אחוזותיהם כדי לרגון משם ושבו עתה תאֵבי נקם, התבלט המרקיז דל דונגו בלהט זעמו. תגובותיו הקיצוניות הביאוהו בדרך הטבע אל הנהגת הסיעה. האדונים הללו, שהיו אנשים הגונים מאוד כשלא שלט בהם הפחד – אבל הם פחדו תמיד – הצליחו להוליך שולל את הגנרל האוסטרי: הלה, אף שהיה אדם טוב למדי, הניח להם לשכנעו כי גישה של יד קשה היא בבחינת מדינאות גבוהה, והוא פקד לאסור מאה וחמישים פטריוטים: היו אלה מיטב אנשיה של איטליה בעת ההיא.

 

עד מהרה הובילו את הללו לבּוֹקֶה די קַטארוֹ והשליכו אותם אל מערות תחתיות, שם לא איחרו הלחות, ובייחוד העדר המזון, לעשות משפט צדק עם כל הנוכלים הללו.

 

המרקיז דל דונגו זכה בעמדה חשובה, ומכיוון שהקמצנות חָברה אצלו אל שלל תכונות טובות אחרות, היה מתפאר בפומבי שאינו שולח אף פרוטה שחוקה לאחותו, הרוזנת פְּיֶיטרַנֶרָה: זו, שעדיין היתה מאוהבת עד שיגעון, סירבה לעזוב את בעלה וגוועה ברעב יחד אִתו בצרפת. המרקיזה הטובה היתה נואשת; לבסוף עלה בידה להעלים כמה יהלומים מתיבת התכשיטים שלה, שהמרקיז היה נוטלהּ ממנה מדי ערב בערב ונועל אותה מתחת למיטתו בתוך תיבת ברזל: המרקיזה הביאה בשעתהּ לבעלה נדוניה של שמונה מאות אלף פרנק, ועתה קיבלה שמונים פרנק בחודש להוצאותיה האישיות. במשך כל שלושה-עשר החודשים שעשו הצרפתים מחוץ למילנו מצאה אשה זו, שהיתה כה ביישנית, תירוצים מתירוצים שונים ללבוש תמיד שחורים.

 

נודה כי על-פי דוגמתם של סופרים כבדי-ראש רבים פתחנו את סיפורו של גיבורנו שנה אחת לפני הולדתו. דמות מרכזית זו אינה אלא פַבּריציוֹ וַלסֶרָה, מַרקֶזינו דל דוֹנגוֹ,י[18] כמו שנהוג לומר במילנו. ממש לפני שהצרפתים גורשו מן העיר הוא הואיל בטובו להיוולד, ומתוקף מקריוּת של לידה מצא את עצמו במעמד בנו השני של המרקיז דל דונגו, אותו אציל רם מעלה שפניו השמנות, החיוורות, חיוכו הכוזב ושנאתו האינסופית לרעיונות החדשים כבר מוכרים לכם. את כל הונהּ של המשפחה היה מיועד לרשת בנו הבכור, אַסקַניוֹ דל דונגו, שהיה בבואה מושלמת של אביו. הוא היה בן שמונה ופבריציו בן שנתיים כשאותו גנרל בונפרטה, שכל רמי-היחס האמינו שכבר נתלה מזמן, ירד והגיח פתאום מהַר סן-בֶּרנַר. הוא נכנס למילנו: הרגע ההוא אין דומה לו בתולדות האנושות. שוו בנפשכם עַם שלם מאוהב עד שיגעון. כמה ימים לאחר-מכן נחל נפוליאון ניצחון בקרב מַרֶנגוֹ. את השאר אין כל צורך לספר. שיכרונם של תושבי מילנו היה בשיאו. אך הפעם נמהלו בו מחשבות נקם: כבר לימדו את העם הטוב הזה לשנוא. עד מהרה חזו הכול בבואם של שרידי הפטריוטים שנשלחו לבּוֹקֶה די קַטארוֹ; שיבתם היתה לחג לאומי. פניהם החיוורות, עיניהם הגדולות, המשתוממות, איברי גופם הכחושים, היו ניגוד מוזר לשמחה המתפרצת מכל עבר. בואם היה האות לעזיבתן של המשפחות שדבק בהן דופי יותר מכול. המרקיז דל דונגו נמלט בין הראשונים לטירתו שבגריאנטה. ראשי המשפחות הגדולות היו חדורים שנאה ופחד; אך נשותיהם ובנותיהם זכרו את העליצות ששררה בעת שהִייתם הראשונה של הצרפתים שם, והתגעגעו למילנו ולנשפי הריקודים העליזים כל-כך שנערכו עתה, מיד אחרי מרֶנגו, בקאזה טאנצי.י[19] ימים אחדים אחרי הניצחון הבחין הגנרל הצרפתי שהתמנה לשמור על השקט בלומברדיה, כי כל האיכרים האריסים באחוזות האצילים וכל הנשים הזקנות באזורי הכפר חדלו להרהר בניצחון המדהים במרנגו, ששינה את גורלה של איטליה, ואשר במהלכו נכבשו מחדש שלושה-עשר מבצרים בתוך יום אחד; ולא זו בלבד שלא הרהרו בו אלא שכל מעייניהם היו נתונים לנבואה אחת של סן ג’וֹביטָה, הפטרון הראשון של בְּרֶשָה. על-פי המאמר הקדוש הזה יבואו הצלחותיהם של הצרפתים ושל נפוליאון אל קיצן שלושה-עשר שבועות בדיוק אחרי מרנגו. דבר המצדיק במידת-מה את המרקיז דל דונגו ואת כל האצילים הרוגנים של אזורי הכפר הוא העובדה שהם האמינו באמת ובתמים בנבואה הזאת. האנשים האלה לא קראו גם ארבעה ספרים בימי חייהם; הם עשו בגלוי הכנות לחזור למילנו בתום שלושה-עשר שבועות, אך הזמן החולף הביא עמו עוד ועוד הצלחות לעניינה של צרפת. עם שובו לפריס הציל נפוליאון באמצעות צווים מחוכמים את המהפכה מבית, כמו שבמרנגו הציל אותה מפני הזרים. אז נוכחו האצילים הלומברדים, שמצאו מקלט בטירותיהם, כי הבינו שלא כהלכה את נבואתו של הפטרון הקדוש של בּרֶשָה: אין מדובר בשלושה-עשר שבועות, אלא בשלושה-עשר חודשים. שלושה-עשר החודשים חלפו להם, ודומה היה כי הצלחותיהם של הצרפתים רק גדֵלות והולכות מיום ליום.

 

אנו חולפים ביעף על פני עשר שנים של קִדמה ושל אושר, מ-1800 עד 1810. את הראשונות שבהן עשה פבריציו בטירת גריאנטה, חולק וסופג מכות אגרוף בקרב בני האיכרים בכפר ואינו לומד דבר, אפילו לא לקרוא. לאחר זמן שלחו אותו לבית-הספר של היֵשועים במילנו. אביו המרקיז דרש שילַמדו אותו לטינית לא על-פי כתבי המחברים הקדומים, המדברים תמיד על רפובליקות, אלא על-פי כרך נהדר, מעוטר במאה תחריטים ויותר – יצירות מופת של אמנים בני המאה השבע-עשרה. זה היה אילן-היוחסין בלטינית של בני וַלסֶרָה, מַרקֶזי דל דונגו, שפורסם ב-1650 בידי פבריציו דל דונגו, הארכיהגמון של פרמה. הואיל ובני וַלסֶרָה עשו חיל בעיקר בתחום הצבאי, תוארו בתחריטים האלה קרבות רבים, ובהם נראה תמיד גיבור הנושא את השם הזה כשהוא מנחית מכות חרב אדירות. הספר הזה מצא חן עד מאוד בעיני פבריציו הצעיר. אמו, שהעריצה אותו, השיגה מפעם לפעם רשות לבוא לבקרו במילנו; אבל הואיל ובעלה לא נתן לה מעולם כסף לנסיעות האלה, גיסתה, הרוזנת פְּיֶיטרַנֶרָה הנלבבת, היא שהלוותה לה את הכסף הדרוש. אחרי שובם של הצרפתים היתה הרוזנת לאחת הנשים המזהירות בחצרו של הנסיך אֶזֶ’ן, המשנה למלך איטליה.י[20]

 

אחרי שחגג פבריציו את טקס הקוֹמוּניוֹן הראשון שלו השיגה הרוזנת מן המרקיז, שעדיין היה גולה מרצון, את הרשות להוציאו מדי פעם מבית-הספר. הוא נראה בעיניה מיוחד, שנון, רציני מאוד, ויחד עם זאת נער נאה, שנוכחותו אינה פוגמת בטרקלינה של אשה ששמה נישא בפי כול. מלבד זאת הוא היה בּוּר כהוגן, ובקושי ידע לכתוב. הרוזנת, שמזגהּ הנלהב ניכר בכל מעשיה, הבטיחה את חסותה לראש המוסד היֵשועי אם יתקדם אחיינה פבריציו פלאים בלימודיו ויזכה בסוף השנה בפרסים רבים. וכדי שייעשה ראוי להם היתה שולחת להביאו אליה כל שבת בערב, ולעתים קרובות לא היתה מחזירה אותו למוריו אלא ביום רביעי או חמישי. אף-על-פי שהיֵשועים יקרו מאוד ללבו של המשנה למלך, הם היו צפויים לגירוש מאיטליה בתוקף חוקי הממלכה, ואב בית-הספר, איש רב תושייה, תפס מיד מה רבה התועלת שיוכל להפיק מקשרים עם אשה שלהשפעתה בחצר המלכות אין גבול. הוא נשמר שלא להתלונן על היעדרויותיו של פבריציו, והלה זכה בסוף השנה בחמישה פרסים ראשונים, אף שהיה בּוּר יותר מתמיד. עם מילוי התנאי הזה באה המרקיזה פְּיֶיטרַנֶרָה הזוהרת בלוויית בעלה, הגנרל המפקד על אחת הדיוויזיות של חיל המשמר, וחמישה או שישה אנשים מן החשובים שבחצרו של המשנה למלך, לטקס חלוקת הפרסים אצל היֵשועים. אב בית-הספר זכה למחמאות מפי הממונים עליו.

 

הרוזנת לקחה עמה את אחיינה לכל הנשפים הזוהרים שציינו את שלטונו הקצר מדי של הנסיך אֶזֶ’ן הנלבב. בתוקף השפעתה השיגה לו מעמד של קצין הוּסארים, ופבריציו, שהיה בן שתים-עשרה, התהלך לבוש במדים הללו. יום אחד, מוקסמת מהופעתו הנאה, ביקשה הרוזנת מן הנסיך שיעניק לו מעמד של נער-שָרֵת; מדבריה השתמע שכל משפחת דל דונגו תמימת-דֵעים בעניין. למחרת היה עליה לגייס את כל השפעתה כדי שהנסיך יואיל להשכיח מלבו את הבקשה הזאת, שלא חסרה לה אלא הסכמת אביו של נער-השרת לעתיד, הסכמה שהלה סירב לתת אותה בזעם מופגן. אחרי מעשה הטירוף הזה, שהעביר רעד של זעם במרקיז הרוגן, מצא הלה תירוץ להחזיר את פבריציו הצעיר לגריאנטה. הרוזנת בזה עמוקות לאחיה. היא ראתה בו אוויל קודר-פנים, העשוי גם להיות רשע אם רק יינתן בידו הכוח. אך היא היתה כרוכה עד שיגעון אחרי פבריציו, ולאחר עשר שנות שתיקה כתבה למרקיז ותבעה להחזיר אליה את אחיינה: כל מענה לא בא על מכתבה.

 

בשובו אל הארמון האדיר הזה, שנבנה בידי אלה מבין אבותיו שהיו שוחרי קרבות, לא ידע פבריציו לעשות דבר מלבד אימוני הגוף ורכיבה על סוס. הרוזן פְּיֶיטרַנֶרָה, שהיה כרוך אחרי הילד לא פחות מאשתו, היה מרכיב אותו על סוס ולוקח אותו עמו למצעד הצבאי.

 

עם בואו לטירת גריאנטה ועיניו אדומות עדיין מן הדמעות שהִזיל כשעזב את טרקליניה הנאים של דודתו, לא קידמו את פניו של פבריציו אלא אותות החיבה הנלהבים של אמו ואחיותיו. המרקיז הסתגר בלשכתו עם בנו הבכור, המרקֶזינו אסקַניו. הם חיברו שם מכתבים בכתב מוצפן, שזכו בכבוד להישלח אחר-כך לווינה. האב והבן לא הופיעו אלא בשעת הארוחות. המרקיז חזר והכריז כי הוא מלמד את יורשו הטבעי לנהל חשבון ברישום כפול של יבולי כל אחת מאחוזותיו. לאמיתו של דבר היה המרקיז קנאי לכוחו מכדי לדבר על דברים אלה באוזני אותו בן, שהיה היורש-בהכרח של כל האדמות האלה, העוברות מדור לדור.י[21] הוא נעזר בו כדי להצפין איגרות בנות חמישה-עשר עד עשרים עמודים, שהיה מעביר לשווייץ פעמיים או שלוש בשבוע, ומשם הן היו מוּפנות לווינה. המרקיז התיימר להבהיר לשליטיו החוקיים את המצב הפנימי בממלכת איטליה, מצב שהוא עצמו לא היה בקי בו, ואף-על-פי כן זכו מכתביו להצלחה רבה, ומיד יוסבר כיצד. המרקיז היה שולח אל הדרך הראשית סוכן נאמן, שיִמְנה כמה חיילים של גדוד צרפתי או איטלקי זה או אחר מחליפים עמדות, וכשדיווח על כך לחצר המלכות בווינה, דאג להפחית את מספר החיילים ברבע לפחות. יתרונם של מכתבים אלה, שהיו מגוחכים מכל בחינה אחרת, היה שהם עמדו בסתירה למכתבים אחרים – קרובים יותר לאמת – ועל כן נשאו חן. משום כך, זמן קצר קודם בואו של פבריציו לטירה, זכה המרקיז בעיטור מטעם מסדר מהוּלל כלשהו: זה היה העיטור החמישי שקישט את בגד השרד שלו בתור ראש לשכת המלך. למען האמת דאב לבו על שאינו מעז לעטות עליו בגד זה מחוץ ללשכתו; אך מעולם לא התיר לעצמו להכתיב איגרת בלי שילבש קודם-לכן את החליפה הרקומה, המצוידת בכל עיטורי המסדרים שלו.

 

המרקיזה השתאתה לחִנו של בנה. אך היא הוסיפה, כמנהגה, לכתוב פעמיים או שלוש בשנה לגנרל הרוזן ד’א***; זה היה עתה שמו של הסגן רוֹבֶּר. המרקיזה סלדה מאמירת דבר שקר לאנשים האהובים עליה; היא הציגה שאלות לבנהּ ונחרדה מבורותו.

 

אם לי נראה שהשכלתו דלה כל-כך, אמרה בלבה, אף שאיני יודעת מאומה, רוֹבֶּר, שהוא מלומד כל-כך, ודאי יסבור שחינוכו נכשל לחלוטין; ודווקא בעִתות אלה יש צורך ביתרונות ההשכלה. בה במידה הפתיעה אותה התייחסותו הרצינית של פבריציו לכל ענייני הדת שלימדוהו אצל היֵשועים. אף שהיא עצמה היתה יראת שמיים, עוררה בה קנאותו של הילד צמרמורת; אם יהיה המרקיז ערני דיו לגלות את אמצעי ההשפעה הזה, הוא עתיד לגזול ממני את אהבתו של בני. היא הרבתה לבכות, ועוצמת רגשותיה לפבריציו גברה בשל כך.

 

החיים בטירה, המאוכלסת בשלושים או ארבעים משרתים, היו עגומים ביותר. אין פלא שפבריציו בילה את כל ימיו בציד או בשיט על פני האגם. עד מהרה קשר קשרים הדוקים עם הרַכָּבים והסייסים. כולם היו חסידים נלהבים של הצרפתים ולעגו בגלוי לחדרנים יראי השמיים, משרתיו האישיים של המרקיז או של בנו הבכור. נושא ההתבדחות העיקרי על חשבון האנשים הקודרים הללו היה הרגלם של אלה לפדר את שׂערם, כדוגמת אדוניהם.