פסול דין

פסול דין
לאדון סגן מפקד הצי באזוֹש,
מושל האי בורבון,
מאת המחבר אסיר התודה
דה בלזאק[1]

בשנת 1828, לקראת השעה אחת אחרי חצות, יצאו שתי דמויות מבית מידות השוכן ברחוב די פוֹבּוּר סנט אונורֶה, סמוך לארמון אֶליזֶה בורבון: האחת, רופא נודע לשם, הוראס ביאנשון שמו, והאחרת, אחד הגברים המהודרים ביותר בפאריס ושמו הברון דה ראסטיניאק, שניהם ידידים משכבר הימים. כל אחד מהם שילח את כרכרתו הפרטית לדרכה, וברחוב לא נמצאו כרכרות, אך הלילה היה נאה והמדרכה יבשה.
"הבה נצעד עד הבולבאר," אמר אז'ן דה ראסטיניאק לביאנשון, "תמצא כרכרה ליד מועדון סֶרקל, יש שם כרכרות עד אור הבוקר. כך תלווני עד לביתי."
"בחפץ לב."
"ובכן, ידידי היקר, מה תאמר עליה?"
"על האשה הזאת?" השיב הרופא בקרירות.
"אינך משתנה, ביאנשון שלי," קרא ראסטיניאק.
"וכי מה?"
"אתה מדבר במרקיזה ד'אֶספּאר, ידידי היקר, כבחולה שיש לאשפזה בבית החולים שלך."
"אתה מבקש לדעת מה דעתי, אז'ן? אם תעזוב את מאדאם דה נוּסינגן למען המרקיזה הזאת, אינך אלא מחליף את סוסך שתום העין בסוס עיוור לחלוטין."
"למאדאם דה נוסינגן מלאו שלושים ושש שנים, ביאנשון."
"ולגברת זו שלושים ושלוש," ענה לו הרופא נמרצות.
"המרושעים שבאויביה אינם מונים לה אלא עשרים ושש."
"ידידי היקר, כל אימת שתרצה לזהות את גילה של אשה, תן עיניך ברקותיה ובקצה אפה. כל כמה שיתמרקו הנשים בתמרוקיהן, דבר לא יוכלו לעשות כנגד עדויות נאמנות אלו לסערות הרוח שלהן. שם, ברקות ובקצה האף, מטביעה כל שנה ושנה מחייהן את חותמה. כשרקותיה של אשה רכיכות, מפוספסות, נבולות במידת מה, כשצצות על קצה אפה מעין נקודות קטנות הדומות לרסיסים השחורים הדקיקים שממטירות על לונדון הארובות שמבעירים בהן פחמי אבן, או אז, האמן לעבדך, עברה האשה את שנתה השלושים! גם אם תהיה יפת תואר, בעלת שאר רוח, אוהבת, אפילו תהיה כל מה שתתאווה לו, אשה זו עברה גם עברה את שנתה השלושים והגיעה לבשלות. איני מגנה את מי שכרוכים אחר נשים כגון אלה, אלא שגבר אציל כמוך מן הראוי שלא יטעה לחשוב תפוח מזן רֶנֶט המבשיל בחודש פברואר לתפוחון המתוק הקורן על ענף העץ ומייחל לשֵן שתנגוס בו. האהבה לעולם לא תעיין בספרי מרשם התושבים, ואיש אינו אוהב אשה מפני שמלאו לה כך וכך שנים, מפני שהיא יפה או כעורה, סכלה או בעלת שאר רוח: אוהבים מפני שאוהבים."
"ובכן אני דווקא אוהב אותה מטעמים שונים בתכלית. המרקיזה לבית ד'אספאר, שנולדה לבית בּלאמון-שוֹברי, היא האלילה התורנית, אשה רבת תבונה, כף רגלה אינה נופלת ביופיה מכף רגלה של הדוכסית דה בֶּרי, יש לה אולי קִצבה קבועה של מאה אלף ליברות ואפשר שביום מן הימים אשא אותה לאשה! אחרי הכול, העמדה שתַקנה לי תיתן בידי את האפשרות לפרוע את חובותי."
"חשבתי אותך לאיש עשיר," אמר ביאנשון, ושיסע את דברי ראסטיניאק.
"עשיר? אין לי אלא קצבה בת עשרים אלף ליברות, בדיוק הסכום הדרוש לאחזקת אורווה. הכשילו אותי, ידידי היקר, בפרשת מסיֶה דה נוסינגן, שאת קורותיה עוד אספר לך. השאתי את אחיותי, הרווח האחד הברור שהרווחתי מיום שהתראינו לאחרונה, ולהשיאן כדין עדיף בעיני על פני קצבה בת מאה אלף כתרים. ועתה מה לדעתך יהא עלי? יש לי שאיפות. עד היכן יכולה מאדאם דה נוסינגן להובילני? בתוך שנה אהיה מקוטלג, מסודר, ככל גבר נשוי. כל מגרעותיהם של חיי הנישואים ושל חיי הרווקות חלים עלי ולא בורכתי ביתרונותיהם, מצב שגוי מעיקרו, שנקלעים אליו כל מי שכרוכים זמן רב מדי אחר אותה שמלה."
"אתה חושב שנפלה לידך מציאה גדולה?" אמר ביאנשון. "המרקיזה שלך, ידידי היקר, אינה לטעמי כלל וכלל."
"דעותיך הליברליות מעיבות על מראה עיניך. אילו היתה מאדאם ד'אספאר כמאדאם ראבּוּרדן..."
"הקשב לי ידידי היקר, בין אצילה ובין בורגנית, לעולם תחסר לה נשמה, לעולם לא תהא אלא האנוכיות בהתגלמותה. האמן לי, הרופאים רגילים לעמוד על ערכם של בני אדם ושל עניינים למיניהם, והמוכשרים שבנו מוודים את הנשמה בשעה שהם מוודים את הגוף. עם כל יופיו של קיטון הנשים הזה שבילינו בו את הערב, עם כל הדרו המפואר של הבית הזה, אפשר בהחלט שהגברת המרקיזה שקועה בחובות."
"מי השיאך לחשוב כך?"
"אינני קובע, אני משער. היא דיברה על נפשה כפי שדיבר לואי השמונה-עשר המנוח על לבו. שמע לי! אשה שברירית וצחורה זו ששערותיה ערמוניות, המתלוננת כדי לעורר רחמים, בורכה בבריאות איתנה, בתיאבון בריא, בעוצמתו של הנמר ובשפלותו. מעולם לא הסתלסלו לא מלמלה, לא משי ולא מוסלין בכשרון רב יותר סביב דבר שקר! הרי לך."
"אתה מפחיד אותי, ביאנשון! דברים רבים נודעו לך אפוא מאז שהותנו בבית ווֹקֶה?"
"אכן ידידי, למן אותו יום חזו עיני במיני מריונטות לרוב, בבובות ובמוקיונים! אני מכיר שמץ ממנהגיהן של נשים נאות אלו, שאנו מרפאים את גופן ואת היקר להן מכול, את הילד שלהן כל זמן שהן אוהבות אותו או את קלסתר פניהן הנערץ עליהן בכל זמן שהוא. אנו מבלים את לילותינו למראשותיהן, מכלים את מרצנו להושיען מכל פגימה ביפי תוארן, ולו הקלה ביותר, בכל מקום שהוא. אם עלה הדבר בידינו כי אז שמור עמנו סודן כבמעמקי קבר, וכאשר הן מבקשות מאתנו את החשבון הן מוצאות שהוא יקר עד אימה. מי הוא שהושיען? הטבע! לא די שאינן משבחות אותנו אלא אדרבה, הן מדברות בנו סרה, נרתעות מלהמליץ לחברותיהן הטובות על כישורינו כרופאים. ידידי היקר, נשים אלו שאתה אומר שהן 'ממש מלאכים!', אני ראיתי אותן פושטות מעליהן את ארשת הפנים המתחנחנת שמתחתיה הן מליטות את נשמתן, כאשר יפשטו את יריעות הבדים שמתחתיהן העלימו את מומיהן, ראיתי אותן בלי גינונים ובלי מחוך והן אינן יפות כלל וכלל. כאשר עלינו שנינו על שרטון בבית ווקה, לא ראינו תחילה מתחת לזרם האדם אלא שפע של אבני חצץ, מיני פסולת לרוב, ואולם מה שראינו שם אינו אלא כאין וכאפס. למן היום שאני בא ויוצא בחברה הגבוהה, פגשתי מעשי פלצות לבושים סטן, מיני מישוֹנוֹ שכפפות לבנות לידיהם, מיני פּוּאַרֶה2 שזורים גדילים ססגוניים, אדונים נעלים נושכי נשך יותר מאבא גוֹבּסֶק![2] לגנותם של בני האדם ייאמר, כי כשהושטתי ידי ללחוץ את ידו של מר 'טוהר המידות', מצאתי אותו רוטט כולו בעליית גג, ספוג עלבונות, שורד בקושי בזכותן של קצבה או של משכורת בת אלף וחמש מאות פרנקים, מוחזק בעיני כול משוגע, תמהוני או בהמה גסה. קיצורו של דבר ידידי היקר, המרקיזה שלך היא אלילה תורנית, מסוג הנשים שמעוררות בי תיעוב. התרצה לדעת מדוע? אשה בעלת נשמה נעלה, שחוננה בטעם אנין, שרוחה נאווה, שלבה שופע, המנהלת חיים פשוטים, לעולם לא תזכה בתואר האלילה התורנית. עליך להחליט. האלילה התורנית כמוה כגבר האוחז בהגה השלטון, למעט הבדל אחד: התכונות שבעזרתן מתנשא הגבר מעל זולתו מאדירות אותו ועליהן תהילתו, ואילו התכונות שבעזרתן מעפילה אשה לכס שלטונה בן החלוף אינן אלא מידות רעות מזרות אימים. היא מעוותת את עצמה כדי לחפות על אופיה האמיתי, וכדי לנהל חיים של מאבקים חברתיים עליה ליהנות מבריאות איתנה ולהידמות שברירית למראית עין. כרופא יודע אני כי טובת הקיבה מבטלת את טובת הלב. האלילה התורנית שלך אינה חשה דבר, להיטותה לעונג נובעת מרצון עז להפשיר את מזגה הצונן מטבעו, היא מתאווה לריגושים ולעינוגים בדומה לקשיש הנשען על בימת האופרה. לפי שחוננה בראש יותר משבלב, היא מקריבה על מזבח נצחונה את התשוקות האמיתיות ואת ידידיה, כאשר יציב מצביא בקו האש את קציניו המסורים לו ביותר כדי לנצח בקרב. האלילה התורנית שוב איננה אשה: לא אֵם היא, לא רעיה, לא מאהבת, היא איננה אלא מיניות שבמוח, מן הבחינה הרפואית. הנה כי כן במרקיזה שלך ניכרים כל סימניה של מהותה המפלצתית, יש לה מקור של ציפור טרף, עין בהירה וצוננת, דיבור ענוג, היא משויפת כפלדה של מכונה, היא מסעירה הכול למעט את הלב."
"יש מידה של אמת בדבריך, ביאנשון."
"מידה של אמת!" חזר ואמר ביאנשון, "הכול אמת לאמיתה. הסבור אתה כי לא נפגעתי עד עמקי נשמתי שעה שבנימוסיה המבזים הורתה לי להקפיד לשמור על המרווח הראוי שמציבה האצילות בינינו? כי לא נכמרו רחמי עליה משהבנתי את תכליתם של ליטופי החתול שלה? בתוך שנה מהיום, לא תטרח לכתוב מילה אחת לגמול עמי חסד ולו הפעוט ביותר, ואילו הערב הרעיפה עלי חיוכים מפני שהיא סבורה כי יש לאל ידי להשפיע על דודי פּוֹפּינוֹ, שבו תלויה זכייתה במשפט שלה..."
"ידידי היקר, האם היית מבכר שתטיח בך גידופים? אני מקבל את מחאתך כנגד האלילות התורניות, אלא שלא בזה העניין. לעולם אבכר אשה כמרקיזה ד'אספאר על פני החסודה בנשים, על פני המופנמת מכול, על פני היצור האוהב ביותר עלי אדמות. לשאת מלאך לאשה! משמעות הדבר להיקבר באושרך באיזה כפר נידח. רעייתו של הגבר הפוליטי היא מכונת שלטון, מנגנון למחמאות נאות, לקידות, כלי העזר הראשון במעלה העומד לרשותו של השאפן, כלי העזר הנאמן מכול. בקיצור, היא ידיד המסוגל להתחייב בלי חשש, ידיד שמסתייגים ממנו בלא סכנה לבאות. שווה בנפשך את הנביא מוחמד בפאריס במאה התשע-עשרה: רעייתו תהיה אולי מעין רוֹאן,[3] שנונה וחלקלקה כשגרירה, ערמומית כפיגארו. האשה האוהבת שלך אינה מובילה לשום מקום, אשת החברה מובילה אחריה לכל מקום, היא היהלום שהגבר מנסר בו את כל הזגוגיות כל אימת שהוא חסר את מפתח הזהב הפותח לפניו את כל הדלתות. לבורגנים המעלות הבורגניות, לשאפתנים מגרעות השאפתנות. ומכל מקום, ידידי היקר, האם סבור אתה כי אהבתן של נשים כדוגמת הדוכסית דה לאנזֶ'ה, הדוכסית דה מוֹפרינייז או הליידי דאדלי[4] אינה מעניקה עינוגים עלאיים? לו אך ידעת עד כמה מעלה עצם עמידתן הצוננת והחמורה את ערכה של כל עדות לאהבתן, ולו הזעירה ביותר! מה רבה החדווה למראה פרח התכלת המבצבץ מתחת לשלג! חיוך אחד החומק תחתיה של מניפת יד יפריך את האיפוק שבהתנהגות כפויה ויהיה שקול כנגד כל גילויי החיבה נטולי הרסן של נשותיך הבורגניות אשר מסירותן מוטלת בספק, מפני שבאהבה המסירות היא בבחינת הימור. נוסף על כך, האלילה התורנית בת בלאמון-שוברי חוננה אף היא במעלות! מעלותיה הן הונה, עוצמתה, זוהרה, בוז לכל מה שנחות ממנה..."
"תודה רבה," אמר ביאנשון.
"פתי!" השיב ראסטיניאק, וצחק. "אל תהיה המוני, עשה כידידך דֶפּלן, הֱיֵה ברון, היה אביר ממסדר סן מישל, היה בעל תואר פֶּר[5] והשא את בנותיך לדוכסים."
"ואני רציתי ששדי האופל..."
"די, די, כל יתרונך אינו אלא ברפואה, אתה באמת מצער אותי מאוד."
"אני מתעב אנשים כאלה, אני מייחל למהפכה שתפטור אותנו מעונשם לעולמי עד."
"אם כך, רובספייר האוחז באזמל המנתחים, אין בדעתך לסור מחר אל דודך פופינו?"
"אדרבה," ענה ביאנשון, "אם מדובר בך, אלך לשאוב מים מן הגיהנום..."
"ידידי היקר, כבשת את לבי. בי נשבעתי כי ימונה לדוכס אפוטרופוס! הנה נותרה בעיני דמעה ישנה כדי להודות לך."
"ואולם," המשיך הוראס ואמר, "איני מבטיח לך כי יצלח בידי להשיג מז'אן-ז'יל פופינו את מבוקשך, אינך מכיר אותו, אך מחרתיים אביא אותו עמי אל המרקיזה שלך, היא תלכוד אותו ברשתה אם תוכל. אני מסופק. גם אם יהיו שם מסולתה ומשמנה של העיר, כל הדוכסיות, כל האפרוחים המפוטמים וכל סכיני הגיליוטינה למיניהם, גם אם יהלכו עליו בחן קסמיהם, וגם אם יבטיח לו המלך תואר של פֶּר ויסמיכו אלוהים על גן עדן ויתן בידו את רווחי התופת, שום כוח מכל אלה לא יצלח להשיאו להעביר גזיר קש מכף אחת של המאזניים אל הכף האחרת. הוא השופט בהתגלמותו כפי שהמוות הוא המוות."
שני הידידים הגיעו לרחבה שבחזית הבניין של משרד החוץ, בפינת בולבאר דה קאפּוּסין.
"הגעת הביתה," אמר ביאנשון בחיוך, והצביע על ביתו של השר. "והנה כרכרתי," הוסיף והצביע על מרכבה. "בזה מתמצה עתידו של כל אחד מאתנו."
"אתה תמצא את אושרך במעמקי המים, ואילו אני אאבק כל חיי בסערות על פני המים עד שאשקע במצולות ואבוא לבקש ממך מקום במערתך, ידידי!"
"להתראות בשבת," ענה ביאנשון.
"קבענו," אמר ראסטיניאק. "אתה מבטיח לי בקשר לפופינו?"
"כן, אעשה ככל שיניח לי מצפוני. אפשר שתביעה זו למינוי אפוטרופוס מחפה על איזו דרמוֹראמה[6] קטנה, מילה שתזכיר לנו את הימים הטובים הרעים ההם."
"ביאנשון המסכן! הוא לא יהיה לעולם אלא איש תם וישר," אמר ראסטיניאק בלבו בשעה שהתבונן במרכבה המתרחקת.
"ראסטיניאק הטיל עלי שליחות שאין קשה ממנה," אמר ביאנשון בלבו משקם בבוקר ונזכר במשימה העדינה שהתבקש למלא. "ואולם מעולם לא ביקשתי את דודי לפעול למעני בארמון ולו כהוא זה, ואילו אני עשיתי למענו, חינם אין כסף, יותר מאלף ביקורי חולים. מכל מקום אין גינונים בינינו. הוא ישיב לי בכן או בלא, ובזה יסתיים העניין."
משסיים הרופא המהולל את המונולוג הקצר הזה, והשעה שבע בבוקר, יצא בדרכו לרחוב די פוּאַר ששם התגורר מסיה ז'אן-ז'יל פופינו, שופט בערכאה הראשונה של בית המשפט במחוז סֵין. רחוב די פואר, שם שמשמעו לפנים רחוב הקש, היה במאה השלוש-עשרה הרחוב הנודע ביותר בפאריס. שכנו בו בנייני האוניברסיטה בשנים שהדהדו בעולם המדע קולותיהם של אבֶּלאר ושל זֶ'רסוֹן.[7] בימינו אלה אין הוא אלא אחד הרחובות המטונפים ביותר ברובע השנים-עשר, הרובע העני ביותר בפאריס, ששני שלישים מתושביו חסרים בו עצי הסקה בחורף ויותר מכל רחוב אחר בעיר מושלכים ממנו המוני זאטוטים למעון הילדים העזובים, המוני חולים לבית החולים אוטל-דיֶה, המוני קבצנים לרחובות, המוני סמרטוטָרים לקרן הרחוב על יד אבני השפה, המוני זקנים מתייסרים לאורך החומות ששם נוגהת השמש והמוני עבריינים פליליים לשיפוט מהיר. בטבורו של הרחוב הזה שהלחות עומדת בו תמיד, שיובלו מזרים אל הסֵין מים שהשחירו מבתי מצבעות אחדים, ניצב בית עתיק בנוי לבנים מחוזקות בשרשרות של אבנים מסותתות, בית שחוּדש מן הסתם בימי פראנסואַ הראשון. ליציבותו של הבית תורם כפי הנראה מבנה חיצוני הרווח זעיר שם זעיר שם על גבי בניינים בפאריס. יש לו לבית מעין בטן, אם יוּתר להשתמש במילה זו, בטן שהתעגלה עם שקיעתה של הקומה הראשונה תחת משקלן של הקומה השנייה והשלישית, אך היא נתמכת בחומה האיתנה של קומת הקרקע. ממבט ראשון נראה כי קורות המרווחים שבין החלונות, כל כמה שהן מחוזקות במסגרותיהן העשויות אבנים מסותתות הן עומדות להתפרק לגורמים, אך עד מהרה ייווכח המיטיב להתבונן כי הבית הזה כמוהו כמגדל בולוניה:[8] חרף הכרסום שחל בלבנים ובאבנים העתיקות נשמר מרכז הכובד שלהן והן עומדות איתנות. בכל עונות השנה עומדים נדבכיה היציבים של קומת הקרקע בגונם המצהיב, שטופים בנטף הסמוי שמשפיעה הלחות על האבן. ההולך ברגל יחוש צינה בשעה שיתקדם לאורך הקיר הזה, שאבני השפה המחורצות שעל ידו אינן מגינות כראוי מפני גלגליהן של הכרכרות. פתחו של השער, כבכל הבתים שנבנו בטרם הומצאה המרכבה, יוצר קשת נמוכה עד מאוד הדומה למדי לכניסה לבית הסוהר. שלושה חלונות מימינו של השער הזה מכוסים מבחוץ בסורגי ברזל שחוליותיהם כה צפופות, עד כי נבצר מן הסקרנים לראות את חלוקתם הפנימית של החדרים הלחים הכהים, מה גם שהזגוגיות מטונפות ומכוסות אבק. שני חלונות דומים נוספים מצויים משמאל ומבעד לאחד מהם, הפתוח לעתים, אפשר להבחין בשוער, באשתו ובילדיהם הרוחשים, עובדים, מבשלים, אוכלים וצווחים בקולי קולות, וכל זאת בטבורו של חדר שרצפתו וקירותיו מצופים עץ, שהכול בו מתפורר לחתיכות, שיורדים אליו בשתי מדרגות ועומקו מצביע מן הסתם על התגבהותה ההדרגתית של המדרכה בפאריס. כל אימת שביום של גשם יסתופף הולך רגל בצל המִקמרת הארוכה שמרישיה בולטים ומולבנים בסיד, המקמרת המובילה מן הדלת לגרם המדרגות, יקשה עליו שלא להעיף מבט במחזה המצטייר מתוכו של הבית הזה. משמאל מצויה גינה קטנה רבועה שדי בארבעה צעדים לחצות אותה לאורכה ולרוחבה, גינה שאדמתה שחורה ולה סבכה שאין עליה שָׂריגים, ובאין צמחייה, זרויים על אדמתה לעייפה בצלם של שני עצים מיני ניירות, כבסים ישנים, שברי כלים, פסולת בניין שנפלה מן הגג. האדמה עקרה ועל הקירות, על גזעי העצים ועל ענפיהם הטביעו השנים את חותמן המאובק הדומה לפיח צונן. שני אגפים לבית, והם משיקים זה לזה בזווית ישרה ושואבים את אור היום מן הגינה הקטנה המוקפת שני בתים סמוכים זנוחים מטים לנפול, מחוזקים בקורות, שמכל קומה שלהם נשקפת איזו עדות נלעגת לעיסוקו של המתגורר בה. בכאן מוטות ארוכים סומכים סלילים ענקיים של צמר צבוע שנפרש לייבוש, בכאן מתנודדות על חבלים חולצות שהולבנו, למעלה מזה שעוּנים ספרים עבים על גבי מדף ומציגים את גביהם שזה אך הודפסו, הנשים מזמרות, הגברים שורקים, הילדים מצווחים, הנגר מנסר את לוחות העץ שלו, המתכת חורקת בידיו של חרש הנחושת, כל המלאכות חוברות יחדיו להפיק רעש מחריש אוזניים מפאת כמותם של המכשירים. חלקו הפנימי של המעבר הזה, שאינו לא חצר, לא גן ואף לא קמרון, אך יש בו דבר מה מכל אלה, מורכב מעמודי תווך עשויים עץ הנתונים בתוך כני אבן ויוצרים קשתות חדות. שתי קשתות פונות לגינה, שתיים נוספות ניצבות מול שער הכניסה, ואפשר לראות דרכן גרם מעלות מעץ עטור מעקה ברזל שלפנים נחשב ליצירת פלא של אמנות הפרזוּל, כדי כך משונות צורותיו, ומעלותיו החבוטות חורקות למדרך כף הרגל. על כל דלת מדלתותיהן של הדירות מותקנים משקופים חומים מטינופת, משומן ומאבק, ולכל אחת מהן דלת פנימית כפולה מצופה קטיפת אוּטרכט ועליה תקועים במעוין מסמרים ששכבת הזהב שלהם נשחקה. שרידי הפאר הללו מעידים כי בימי לואי הארבעה-עשר התגוררו בבית הזה יועץ פרלמנטרי כלשהו, כמה אנשי דת אמידים או גובה מסים. אלא ששיירי ההידור הנושן מעלים חיוך על השפתיים מפאת הניגוד התמים בין ההווה ובין העבר. מסיה ז'אן-ז'יל פופינו התגורר בקומתו הראשונה של הבית, קומה שבכל בתי פאריס ממילא היתה שרויה באפלה ואילו כאן הוכפלה אפלוליותה פי כמה מחמת צרותו של הרחוב. המעון העתיק הזה היה ידוע לכול ברובע השנים-עשר, ההשגחה העליונה נתנה לרובע את איש החוק הזה כפי שהיא נותנת לחולה צמח מועיל לרפא את מחלתו או לעצור אותה. הנה לפניכם רישום ראשון של דמות האיש שאת לבו ביקשה המרקיזה ד'אספאר השנונה לכבוש...