האם אדמה מרובה נחוצה לאדם וסיפורים אחרים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האם אדמה מרובה נחוצה לאדם וסיפורים אחרים
מכר
מאות
עותקים
האם אדמה מרובה נחוצה לאדם וסיפורים אחרים
מכר
מאות
עותקים

האם אדמה מרובה נחוצה לאדם וסיפורים אחרים

4.3 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: גרשון חזנוב
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 1999
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 352 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 52 דק'

לב ניקולייביץ' טולסטוי (ברוסית:Лев Никола́евич Толсто́й,

9 בספטמבר 1828 - 20 בנובמבר 1910‏‏) היה סופר והוגה רוסי שנודע בזכות שורה של יצירות מופת, שהמוכרות בהן הן "מלחמה ושלום" מ-1869 ו"אנה קארנינה" מ-1877, המהוות את שיאו של הרומן הריאליסטי. הפילוסופיה הפציפיסטית של טולסטוי וקריאתו להתנגדות לא אלימה הותירו רושם עז אף הם ואומצו על ידי מהטמה גאנדי, טנזין גיאטסו ומרטין לותר קינג כשיטת מאבק.
טולסטוי נולד בשנת 1828 באחוזת יסנאיה פוליאנה במחוז טולה שברוסיה, הרביעי מבין חמשת ילדיהם של מריה וניקולאי איליץ' טולסטוי, שהיה מוותיקי מלחמת רוסיה-צרפת. הוריו מתו בילדותו, והוא ואחיו גודלו בידי קרובי משפחה.
בשנת 1844 החל ללמוד משפטים ושפות המזרח באוניברסיטת קאזאן. מוריו תיארו אותו כמי שאינו מסוגל ואינו רוצה ללמוד. טולסטוי עזב את לימודיו מבלי לסיימם, וחזר לאחוזת יסנאיה פוליאנה, תוך שהוא מבלה חלק ניכר מזמנו במוסקבה ובסנקט פטרבורג. בשנת 1851, לאחר ששקע בחובות עקב הימורים, עבר עם אחיו המבוגר ממנו לקווקז והתגייס לצבא. באותה עת החל לכתוב. אחרי מלחמת קרים השתחרר מהצבא.
בין יצירותיו המפורסמות: "מלחמה ושלום", "אנה קרנינה", "חוג הקריאה".

תקציר

בסיפוריו של לב טולסטוי נפרשות חמישים שנות יצירתו כפסיפס צבעוני, מגוון ומלא להט יצירה. הסיפורים שונים זה מזה בתכלית השוני; חלקם ארוכים יותר ומרקמם העלילתי מורכב יותר, חלקם קצרים ופשוטים יחסית בעלילתם ובלשונם, אך בכולם הוטבע כשרונו הגאוני של המחבר, הכשרון שלא נמצא לו תיאור טוב יותר מן המלים "בוחן כליות ולב". אין כטולסטוי להתבונן בנפשו של האדם ולהבין את צפונותיה. חלק מן הקסם העוטף את סיפורי טולסטוי נובע מתכונתו הייחודית כסופר: טולסטוי היה, קודם כל, סופר של ההיסטוריה. סיפוריו ספוגים בתחושת ההיסטוריה - תחושת החיות, ה"כך זה היה באמת", התחושה המאפשרת לקורא להאמין ללא עוררין שהסופר אכן תפס את רוח הזמן וצבעיו. לא רק יכולת מדהימה להעביר את הקורא לזמן - מרחב היסטורי מסוים יש בסיפורים, אלא גם מן אווירה של על - זמניות. אנו עדים למעורבות העמוקה של המחבר בסוגיות האקטואליות של תקופתו, אך כיוון שעלילות הסיפורים מתפרשות על פני מרחקים אדירים, ומעורבים בהן אנשים מכל רובד חברתי, סיפורי הקובץ, על הבעיות המוסריות שהם מעלים, הם מרתקים ובעלי עניין אף לקורא של היום. לספר נוספו הערות ואחרית דבר נרחבת מאת העורך המדעי, פרופ' דימיטרי סגל מן האוניברסיטה העברית בירושלים.

פרק ראשון

1


באמצע החורף של שנת אלף שמונה מאות חמישים ומשהו היה הגדוד של הסוללה שלנו מוצב בצ'צ'ניה הגדולה.[1] בערב ה14- באפריל, לאחר שנודע לי שהמחלקה שפיקדתי עליה, בהעדר הקצין, נועדה להישלח מחר כחלק מהשיירה לבירוא היער, ולאחר שקיבלתי ונתתי כבר בערב את הפקודות הנחוצות, פרשתי מוקדם מהרגיל לאוהלי, וכיוון שלא היה לי ההרגל המגונה לחמם אותו בגחלים לוהטות השתרעתי, בלי להתפשט, במיטתי הניצבת על גבי רגליות, משכתי על עיניי את כובע הפרווה הגבוה, התכרבלתי במעיל הפרווה ושקעתי באותה שינה מיוחדת במינה, כבדה ועמוקה, כדרך שישנים ברגעי חרדה ודאגה בטרם סכנה. ההמתנה לפעולה שנועדה למחרת גרמה לי שאהיה שרוי במצב הזה.
בשעה שלוש בבוקר, כשהיה עדיין חושך מוחלט, תלשו מעלי את אדרת עור הכבשים שהספיקה להתחמם, ולהבת נר ארגמנית הבזיקה ופגעה בעיניי הרדומות.
"הואילה לקום," נשמע קולו של מישהו. עצמתי את עיניי ובהיסח הדעת משכתי על עצמי שוב את האדרת ונרדמתי. "הואילה לקום," חזר ואמר דמיטרי, מטלטל אותי ללא רחמים בכתפי, "חיל-הרגלים יוצא." נזכרתי לפתע במציאות, נרעדתי וקפצתי על רגליי. לאחר ששתיתי בחופזה כוס תה והתרחצתי במי קרח, זחלתי מהאוהל החוצה, והלכתי אל הפארק (המקום שבו עומדים התותחים). היה חשוך, ערפילי וקר. מדורות הלילה, שנצנצו פה ושם על פני המחנה והאירו את דמויות החיילים המנומנמים שהתמקמו לידן, רק הגבירו את החשכה באורן הארגמני העמום. בקרבת מקום נשמעו נחרות קצובות, שלוות, ובמרחק תנועה, מלמול ושקשוק רובי החיילים הרגלים, שהתכוננו לצאת לדרך; נדפו ריחות של עשן, גללים, פתילים בוערים וערפל; בגב חלפה צמרמורת של בוקר, והשיניים נקשו בלי משים.
רק על-פי הנשיפות ורקיעות הרגליים הנדירות היה ניתן להבחין בחשכה האטומה הזאת היכן עומדים עגלות התותחים הרתומות וארגזי התחמושת, ועל-פי אורותיהם הזעירים של שרביטי ההצתה – היכן עומדים התותחים. למשמע המלים: "יהי אלוהים עמנו," השמיע התותח הראשון קול צלצול, ואחריו שקשק ארגז התחמושת, והמחלקה עקרה ממקומה. כולנו הסרנו את כובעינו והצטלבנו. בהיכנסה לרווח שבשורות חיל-הרגלים, נעצרה המחלקה והמתינה כרבע שעה להתאספותה של כל השיירה וליציאת המפקד.
"חייל אחד שלנו איננו, ניקולאי פטרוביץ'!" אמרה דמות שחורה שהתקרבה אלי, ורק על-פי קולה זיהיתי בה את פאייֶרוֵורקֶר[2] המחלקה מַקסימוֹב.
"מי?"
"וֵלֵנצ'וּק איננו. כשרתמנו את הסוסים, הוא היה כאן כל הזמן, ראיתי אותו, ואילו עכשיו איננו."
כיוון שלא היה מקום להניח שהשיירה תנוע בו-ברגע, החלטנו לשלוח את יֶפרֵייטוֹר[3] המשמעת אַנטוֹנוֹב לחפש אחר ולנצ'וק. לאחר רגעים מעטים חלפו ביעף על פנינו בחשכה כמה פרשים: אלה היו המפקד ופמלייתו; בעקבותיהם זע וניתק ממקומו חוד השיירה, ולבסוף גם אנחנו – ואנטונוב וולנצ'וק לא נראו. אולם לא הספקנו לעבור גם מאה צעדים, ושני החיילים השיגו אותנו.
"איפה הוא היה?" שאלתי את אנטונוב.
"ישן בפארק."
"מה הוא, בגילופין, או מה?"
"לא המפקד."
"אז למה זה הוא נרדם?"
"אינני יודע."
כשלוש שעות התנהלנו לאט על פני שדות שלא נחרשו ולא כוסו שלג ושיחים נמוכים כלשהם, שהתפצחו ברעש תחת גלגלי התותחים, בדממה ובאפלה כלפנים. לבסוף, לאחר שחצינו נחל שמימיו רדודים אך שוצפים מאוד, עצרו אותנו, ובשורות הקדמיות נשמעו יריות רובים מקוטעות. הצלילים האלה פעלו על כולם כתמיד פעולה מיוחדת במינה, המגרה את העצבים. היחידה כמו התעוררה: בין הטורים נשמעו מלמול, תנועה וצחוק. והחיילים, מי מהם נאבק עם חברו, מי קיפץ מרגל לרגל ומי לעס צנים או הדגים "דגל 'שק" או "הצג 'שק", כדי להעביר את הזמן. ובתוך כך החל הערפל להחוויר במידה ניכרת במזרח, הלחות הורגשה ביתר שאת, והעצמים הסובבים אותנו הסתמנו בהדרגה מתוך האפלה. וכבר הבחנתי בכני התותחים ובארגזי התחמושת הירוקים, בנחושת הקנים העטויה לחות ערפילית, בדמויות חייליי שלמדתי אותן בלי משים לפרטי פרטיהן, במתארי סוסים אדמוניים ובטורי חיל-הרגלים על כידוניהם הבוהקים, תרמיליהם, חוטריהם והקלחות שעל גבם.
במהרה שוב ציוו עלינו לנוע, ולאחר שהוליכונו כמה מאות צעדים בדרך לא דרך, הורו לנו לחנות במקום המיועד. מימין ניבטו הגדה התלולה של הנחל הפתלתול ועמודי העץ הגבוהים של בית-הקברות הטטארי; משמאל ומלפנים הציצה מבעד לערפל רצועה שחורה. המחלקה הורידה את התותחים מהעגלות. הפלוגה השמינית, שחיפתה עלינו, ערכה את רוביה בחצובות, וגדוד החיילים, חמוש ברובים ובגרזינים, נכנס ליער.[4]
לא חלפו גם חמש דקות, ומכל עבר החלו להתפצח ולהתאבך מדורות, החיילים התפזרו, מלבים את האש בנפנופי ידיים ורגליים וסוחבים גזעים וענפים, וביער נשמע שאון לא פוסק של מאות גרזינים ועצים נופלים.
התותחנים, שהתחרו במקצת עם חיל-הרגלים, הכינו את מדורתם, ואף על פי שכבר התלקחה עד כדי כך שלא היה אפשר להתקרב אליה כדי שני צעדים, ועשן שחור סמיך חדר מבעד לענפים שהיו מכוסים קרח, שטיפות צנחו מהם ברחש אל האש, ושהחיילים דחסו אותם אל תוך האש, ואף על פי שמלמטה הלכו ונוצרו פחמים והעשב הלבן הקפוא הפשיר מסביב למדורה, לחיילים עוד לא היה די: הם גררו גזעים שלמים, השליכו למדורה עשב יבש וליבו את האש עוד ועוד.
כאשר קרבתי אל המדורה כדי להדליק סיגריה, ולנצ'וק, שתמיד הוא מרבה לטרוח אבל כעת טרח ליד המדורה יותר מכולם, כמכפר על חטא, נתקף להיטות ושלף בידו החשופה פחם ממש מאמצע המדורה, הטיל אותו פעם-פעמיים מיד ליד והשליכוֹ ארצה.
"תדליק ענף יבש ותן לו," אמר חברו. "חברים, תביאו את שרביט ההצתה," אמר חייל נוסף.
כשלבסוף הצתתי סיגריה, ללא עזרתו של ולנצ'וק, ששוב רצה לאחוז פחם בידיו, הוא חיכך את אצבעותיו שנכוו בכנפות האחוריות של מעיל הפרווה הקצר שלו, וכפי הנראה כדי לעשות דבר-מה, הרים גדם גדול של עץ דולב והטיל אותו בתנופה אל המדורה. כשלבסוף החליט שמותר לו לנוח, קרב ללב הבעירה, פתח את סגינו שהיה מונח עליו כגלימה בכפתור האחורי, פישק את רגליו, שלח לפנים את שתי ידיו השחורות הגדולות, עיקם מעט את פיו ועצם את עיניו.
"אוי ואבוי! את המקטרת שכחתי. צרה צרורה, אחיי!" אמר לאחר שתיקת-מה, ובלי לכוון את דבריו לאדם מסוים כלשהו.

לב ניקולייביץ' טולסטוי (ברוסית:Лев Никола́евич Толсто́й,

9 בספטמבר 1828 - 20 בנובמבר 1910‏‏) היה סופר והוגה רוסי שנודע בזכות שורה של יצירות מופת, שהמוכרות בהן הן "מלחמה ושלום" מ-1869 ו"אנה קארנינה" מ-1877, המהוות את שיאו של הרומן הריאליסטי. הפילוסופיה הפציפיסטית של טולסטוי וקריאתו להתנגדות לא אלימה הותירו רושם עז אף הם ואומצו על ידי מהטמה גאנדי, טנזין גיאטסו ומרטין לותר קינג כשיטת מאבק.
טולסטוי נולד בשנת 1828 באחוזת יסנאיה פוליאנה במחוז טולה שברוסיה, הרביעי מבין חמשת ילדיהם של מריה וניקולאי איליץ' טולסטוי, שהיה מוותיקי מלחמת רוסיה-צרפת. הוריו מתו בילדותו, והוא ואחיו גודלו בידי קרובי משפחה.
בשנת 1844 החל ללמוד משפטים ושפות המזרח באוניברסיטת קאזאן. מוריו תיארו אותו כמי שאינו מסוגל ואינו רוצה ללמוד. טולסטוי עזב את לימודיו מבלי לסיימם, וחזר לאחוזת יסנאיה פוליאנה, תוך שהוא מבלה חלק ניכר מזמנו במוסקבה ובסנקט פטרבורג. בשנת 1851, לאחר ששקע בחובות עקב הימורים, עבר עם אחיו המבוגר ממנו לקווקז והתגייס לצבא. באותה עת החל לכתוב. אחרי מלחמת קרים השתחרר מהצבא.
בין יצירותיו המפורסמות: "מלחמה ושלום", "אנה קרנינה", "חוג הקריאה".

עוד על הספר

  • תרגום: גרשון חזנוב
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 1999
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 352 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 52 דק'
האם אדמה מרובה נחוצה לאדם וסיפורים אחרים לב ניקולייביץ' טולסטוי

1


באמצע החורף של שנת אלף שמונה מאות חמישים ומשהו היה הגדוד של הסוללה שלנו מוצב בצ'צ'ניה הגדולה.[1] בערב ה14- באפריל, לאחר שנודע לי שהמחלקה שפיקדתי עליה, בהעדר הקצין, נועדה להישלח מחר כחלק מהשיירה לבירוא היער, ולאחר שקיבלתי ונתתי כבר בערב את הפקודות הנחוצות, פרשתי מוקדם מהרגיל לאוהלי, וכיוון שלא היה לי ההרגל המגונה לחמם אותו בגחלים לוהטות השתרעתי, בלי להתפשט, במיטתי הניצבת על גבי רגליות, משכתי על עיניי את כובע הפרווה הגבוה, התכרבלתי במעיל הפרווה ושקעתי באותה שינה מיוחדת במינה, כבדה ועמוקה, כדרך שישנים ברגעי חרדה ודאגה בטרם סכנה. ההמתנה לפעולה שנועדה למחרת גרמה לי שאהיה שרוי במצב הזה.
בשעה שלוש בבוקר, כשהיה עדיין חושך מוחלט, תלשו מעלי את אדרת עור הכבשים שהספיקה להתחמם, ולהבת נר ארגמנית הבזיקה ופגעה בעיניי הרדומות.
"הואילה לקום," נשמע קולו של מישהו. עצמתי את עיניי ובהיסח הדעת משכתי על עצמי שוב את האדרת ונרדמתי. "הואילה לקום," חזר ואמר דמיטרי, מטלטל אותי ללא רחמים בכתפי, "חיל-הרגלים יוצא." נזכרתי לפתע במציאות, נרעדתי וקפצתי על רגליי. לאחר ששתיתי בחופזה כוס תה והתרחצתי במי קרח, זחלתי מהאוהל החוצה, והלכתי אל הפארק (המקום שבו עומדים התותחים). היה חשוך, ערפילי וקר. מדורות הלילה, שנצנצו פה ושם על פני המחנה והאירו את דמויות החיילים המנומנמים שהתמקמו לידן, רק הגבירו את החשכה באורן הארגמני העמום. בקרבת מקום נשמעו נחרות קצובות, שלוות, ובמרחק תנועה, מלמול ושקשוק רובי החיילים הרגלים, שהתכוננו לצאת לדרך; נדפו ריחות של עשן, גללים, פתילים בוערים וערפל; בגב חלפה צמרמורת של בוקר, והשיניים נקשו בלי משים.
רק על-פי הנשיפות ורקיעות הרגליים הנדירות היה ניתן להבחין בחשכה האטומה הזאת היכן עומדים עגלות התותחים הרתומות וארגזי התחמושת, ועל-פי אורותיהם הזעירים של שרביטי ההצתה – היכן עומדים התותחים. למשמע המלים: "יהי אלוהים עמנו," השמיע התותח הראשון קול צלצול, ואחריו שקשק ארגז התחמושת, והמחלקה עקרה ממקומה. כולנו הסרנו את כובעינו והצטלבנו. בהיכנסה לרווח שבשורות חיל-הרגלים, נעצרה המחלקה והמתינה כרבע שעה להתאספותה של כל השיירה וליציאת המפקד.
"חייל אחד שלנו איננו, ניקולאי פטרוביץ'!" אמרה דמות שחורה שהתקרבה אלי, ורק על-פי קולה זיהיתי בה את פאייֶרוֵורקֶר[2] המחלקה מַקסימוֹב.
"מי?"
"וֵלֵנצ'וּק איננו. כשרתמנו את הסוסים, הוא היה כאן כל הזמן, ראיתי אותו, ואילו עכשיו איננו."
כיוון שלא היה מקום להניח שהשיירה תנוע בו-ברגע, החלטנו לשלוח את יֶפרֵייטוֹר[3] המשמעת אַנטוֹנוֹב לחפש אחר ולנצ'וק. לאחר רגעים מעטים חלפו ביעף על פנינו בחשכה כמה פרשים: אלה היו המפקד ופמלייתו; בעקבותיהם זע וניתק ממקומו חוד השיירה, ולבסוף גם אנחנו – ואנטונוב וולנצ'וק לא נראו. אולם לא הספקנו לעבור גם מאה צעדים, ושני החיילים השיגו אותנו.
"איפה הוא היה?" שאלתי את אנטונוב.
"ישן בפארק."
"מה הוא, בגילופין, או מה?"
"לא המפקד."
"אז למה זה הוא נרדם?"
"אינני יודע."
כשלוש שעות התנהלנו לאט על פני שדות שלא נחרשו ולא כוסו שלג ושיחים נמוכים כלשהם, שהתפצחו ברעש תחת גלגלי התותחים, בדממה ובאפלה כלפנים. לבסוף, לאחר שחצינו נחל שמימיו רדודים אך שוצפים מאוד, עצרו אותנו, ובשורות הקדמיות נשמעו יריות רובים מקוטעות. הצלילים האלה פעלו על כולם כתמיד פעולה מיוחדת במינה, המגרה את העצבים. היחידה כמו התעוררה: בין הטורים נשמעו מלמול, תנועה וצחוק. והחיילים, מי מהם נאבק עם חברו, מי קיפץ מרגל לרגל ומי לעס צנים או הדגים "דגל 'שק" או "הצג 'שק", כדי להעביר את הזמן. ובתוך כך החל הערפל להחוויר במידה ניכרת במזרח, הלחות הורגשה ביתר שאת, והעצמים הסובבים אותנו הסתמנו בהדרגה מתוך האפלה. וכבר הבחנתי בכני התותחים ובארגזי התחמושת הירוקים, בנחושת הקנים העטויה לחות ערפילית, בדמויות חייליי שלמדתי אותן בלי משים לפרטי פרטיהן, במתארי סוסים אדמוניים ובטורי חיל-הרגלים על כידוניהם הבוהקים, תרמיליהם, חוטריהם והקלחות שעל גבם.
במהרה שוב ציוו עלינו לנוע, ולאחר שהוליכונו כמה מאות צעדים בדרך לא דרך, הורו לנו לחנות במקום המיועד. מימין ניבטו הגדה התלולה של הנחל הפתלתול ועמודי העץ הגבוהים של בית-הקברות הטטארי; משמאל ומלפנים הציצה מבעד לערפל רצועה שחורה. המחלקה הורידה את התותחים מהעגלות. הפלוגה השמינית, שחיפתה עלינו, ערכה את רוביה בחצובות, וגדוד החיילים, חמוש ברובים ובגרזינים, נכנס ליער.[4]
לא חלפו גם חמש דקות, ומכל עבר החלו להתפצח ולהתאבך מדורות, החיילים התפזרו, מלבים את האש בנפנופי ידיים ורגליים וסוחבים גזעים וענפים, וביער נשמע שאון לא פוסק של מאות גרזינים ועצים נופלים.
התותחנים, שהתחרו במקצת עם חיל-הרגלים, הכינו את מדורתם, ואף על פי שכבר התלקחה עד כדי כך שלא היה אפשר להתקרב אליה כדי שני צעדים, ועשן שחור סמיך חדר מבעד לענפים שהיו מכוסים קרח, שטיפות צנחו מהם ברחש אל האש, ושהחיילים דחסו אותם אל תוך האש, ואף על פי שמלמטה הלכו ונוצרו פחמים והעשב הלבן הקפוא הפשיר מסביב למדורה, לחיילים עוד לא היה די: הם גררו גזעים שלמים, השליכו למדורה עשב יבש וליבו את האש עוד ועוד.
כאשר קרבתי אל המדורה כדי להדליק סיגריה, ולנצ'וק, שתמיד הוא מרבה לטרוח אבל כעת טרח ליד המדורה יותר מכולם, כמכפר על חטא, נתקף להיטות ושלף בידו החשופה פחם ממש מאמצע המדורה, הטיל אותו פעם-פעמיים מיד ליד והשליכוֹ ארצה.
"תדליק ענף יבש ותן לו," אמר חברו. "חברים, תביאו את שרביט ההצתה," אמר חייל נוסף.
כשלבסוף הצתתי סיגריה, ללא עזרתו של ולנצ'וק, ששוב רצה לאחוז פחם בידיו, הוא חיכך את אצבעותיו שנכוו בכנפות האחוריות של מעיל הפרווה הקצר שלו, וכפי הנראה כדי לעשות דבר-מה, הרים גדם גדול של עץ דולב והטיל אותו בתנופה אל המדורה. כשלבסוף החליט שמותר לו לנוח, קרב ללב הבעירה, פתח את סגינו שהיה מונח עליו כגלימה בכפתור האחורי, פישק את רגליו, שלח לפנים את שתי ידיו השחורות הגדולות, עיקם מעט את פיו ועצם את עיניו.
"אוי ואבוי! את המקטרת שכחתי. צרה צרורה, אחיי!" אמר לאחר שתיקת-מה, ובלי לכוון את דבריו לאדם מסוים כלשהו.