לחסל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לחסל
מכר
אלפי
עותקים
לחסל
מכר
אלפי
עותקים
4.2 כוכבים (47 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Anéantir
  • תרגום: ניר רצ‘קובסקי
  • הוצאה: בבל, ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: יוני 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 480 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות

מישל וולבק

מישל וולבק (צרפתית: Michel Houellebecq; נולד ב- 26 בפברואר 1958 או 1956‏), סופר, איש קולנוע ומשורר צרפתי שנוי במחלוקת. הוא זכה בפרסים רבים ביניהם פרס אנטראלייה ופרס גונקור.

ספריו של וולבק כתובים בסגנון פורנוגרפי ומתארים באופן גרפי מין ואלימות. הוא מלעיג את תרבות ההיפים של שנות הששים, את הניו אייג' ואת תרבות הבידור. וולבק גם מתבטא בספריו כנגד הפמיניזם, האסלאם, ההומניזם והדמוקרטיה. דברים אלו עוררו עליו ביקורת עזה והוא זכה לביקורות שליליות לספריו. עם זאת ספריו זוכים לפופולריות רבה ותורגמו לשפות רבות.

תקציר

(צרפת, 2022)
"מקשקשים הרבה על סולידריות ועל קרובי משפחה, אבל אתה יודע, לרוב הזקנים מתים לבד. הם גרושים, או שמעולם לא היו נשואים; מעולם לא היו להם ילדים, או שהם כבר לא בקשר איתם. להזדקן לבד זה כבר לא תענוג גדול; אבל למות לבד זה הדבר הכי גרוע שיש."
על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, טווה מישל וולבק עלילה אינטימית, משפחתית ונוגעת ללב, שכמוה טרם הכרנו בספריו. הסופר הגדול של הניכור המערבי הפוסט-מודרני מציע לנו כאן גם אופק אחר, ודמויותיו מגלות בהדרגה זו את זו, כמו גם את אנושיותן-הן. בלשונו המתריסה וההומוריסטית הוא מספר לנו כעת על סופם של החיים, על ההזדקנות והמחלה, אך גם על הגאולה שבאהבה ובתשוקה.  

פרק ראשון

1

בימי שני מסוימים ממש בסוף נובמבר, או בתחילת דצמבר, בעיקר כשאתה רווק, יש לך תחושה שאתה נמצא באגף הנידונים למוות. חופשת הקיץ כבר מזמן נשכחה, השנה החדשה עוד רחוקה; קרבתו של האָיִן חריגה.

ביום שני 23 בנובמבר, החליט בָּסטיאן דוּטרֶמוֹן להגיע לעבודה במטרו. כשירד בתחנת פּוֹרט־דֶה־קְלישי, מצא עצמו מול הכתובת שכמה מעמיתיו סיפרו לו עליה בימים האחרונים. השעה היתה קצת אחרי עשר בבוקר, הרציף היה שומם.

עוד מנעוריו התעניין בכתובות הגרפיטי במטרו של פריז. לעתים קרובות צילם אותן באייפון המיושן שלו − עכשיו בטח הגיעו כבר לדור 23, הוא נעצר ב-11. את התמונות מיין לפי תחנות וקווים, תיקיות רבות במחשב שלו הוקדשו לכך. אפשר היה לומר שזה תחביב, אבל הוא העדיף את הביטוי הרך יותר בעיקרון והברוטלי יותר למעשה, משהו להעביר איתו את הזמן. ואמנם, אחת מכתובות הגרפיטי החביבות עליו היתה זו הכתובה באותיות נטויות ומדויקות, שגילה באמצע מסדרון לבן וארוך בתחנת פְּלאס־ד'איטָלי, והכריזה בלהט: ״הזמן לא יעבור!״

כרזות הפרויקט ״שירת הרכבת התחתית״, שלתקופת־מה הציפו בשלל הבלויותיהן הרופסות את כל התחנות בפריז, ובדרך הנימיוּת אף התפשטו לכמה קרונות, עוררו בקרב הנוסעים תגובות זעם שונות ומעורערות. כך גילה בתחנת ויקטור הוגו את ״אני תובע לעצמי את תואר הכבוד של מלך ישראל. איני יכול לנהוג אחרת״. בתחנת ווֹלטֵיר הכתובת היתה יותר אלימה וחרֵדה: ״הודעה אחרונה לכל הטֶלֶפָּתים, לכל הסטֶפָנים שרצו להפריע לי בחיים: התשובה היא לא!״

 

הכתובת בתחנת פּוֹרט־דה־קלישי לא היתה לאמיתו של דבר גרפיטי: באותיות עבות ועצומות, שני מטרים גובהן, שצוירו בצבע שחור, היא נפרשה לכל אורך הרציף שבכיוון גָבּריאל פֶּרי־אַניֶיר־זֶ'נוויליֶה. אפילו כשעבר לרציף ממול לא היה יכול לקלוט אותה במלואה בעדשת המצלמה, אבל הצליח לקרוא את הטקסט בשלמותו: ״הישרדות המוֹנוֹפּוֹל / בלב המטרופּוֹל״. זה לא היה מאוד מדאיג, אפילו לא מאוד מפורש, אך דווקא דבר מסוג זה עשוי היה לעורר את עניינו של ה-DGSI,1 כמו כל המסרים המסתוריים, המאיימים עמומות, שפלשו למרחב הציבורי בשנים האחרונות. את המסרים האלה לא היה ניתן לייחס לשום תא פוליטי מוכר ומזוהה, והדוגמה המרשימה והמדאיגה ביותר היתה הודעות האינטרנט הללו, שבימים אלה ממש הוטל עליו לנסות לפענח את פשרן.

 

על שולחנו מצא את דוּחַ המעבדה לאנליזה לֶקסיקוֹלוגית, שהגיע בסבב הדואר הראשון של הבוקר. חוקרי המעבדה הצליחו לבודד חמישים־ושלוש אותיות − תווים אלפביתיים, לא אידֵאוגרמות. הרווחים איפשרו לקבץ את האותיות למילים. אחר־כך בדקו אם ניתן למצוא הקבלה מול אלפבית קיים, ובתור התחלה ניסו את האלפבית הצרפתי. למרבה הפלא, נראה היה שקיימת התאמה: כשמוסיפים לעשרים־ושש אותיות הבסיס את האותיות המוטעמות בגרש ובתגים נוספים, מגיעים לארבעים־ושניים תווים. באופן מסורתי נוהגים למנות אחד־עשר סימני פיסוק, וביחד מגיעים לסך הכול חמישים־ושלושה תווים. הם עמדו אפוא מול חידת הצפנה קלאסית, שדרשה מציאת התאמה חד־חד־ערכית בין תווי ההודעות לתווי האלפבית הצרפתי המורחב. לרוע המזל, שבועיים של מאמצים הובילו למבוי סתום: שום התאמה לא נמצאה, אף אחת משיטות ההצפנה המוכרות לא הועילה; זו היתה הפעם הראשונה שקרה דבר כזה מאז הקמת המעבדה. מובן שאין כל טעם להפיץ באינטרנט הודעות שאיש לא יצליח לקרוא; חייבים להיות נמענים. אבל מי?

הוא קם, הכין לעצמו אספרסו ועם הספל בידו ניגש לחלון הגדול. אור מסמא השתקף מחזית בית המשפט המחוזי. מעולם לא מצא כל מעלה אסתטית באותה ערימה נטולת צורה של תיבות מלבניות עצומות מזכוכית ופלדה, שחלשה על נוף בוצי וקודר. ממילא לא שאפו המתכננים ליצור משהו יפה, אפילו לא ממש נעים לעין, אלא בעיקר להפגין מיומנות טכנית מסוימת, כאילו כיוונו בראש ובראשונה להרשים חייזרים שאולי יגיעו. בסטיאן לא הכיר את המבנים ההיסטוריים בקֶה־דֶז־אוֹרפֶבר 36,2 ולכן לא חש אליהם כל געגוע, בניגוד לעמיתיו המבוגרים יותר; אך לא היה מנוס מלהכיר בכך שאותו רובע ״קְלישי החדש״ התפתח מיום ליום לכדי אסון אורבני של ממש; המרכז המסחרי, בתי הקפה והמסעדות שהופיעו בתכנון המקורי של הרובע מעולם לא הגיעו לכלל מימוש, וכמעט לא היה אפשר לצאת להתאוורר קצת מהעבודה באמצע היום; חניה, לעומת זאת, היתה בשפע.

חמישים מטר מתחתיו נכנסה אַסטוֹן מרטין DB11 לחניית האורחים; הנה פרֶד מגיע. מוזר שגִיק מחשבים כמו פרד, שעל פי ההיגיון היה אמור לקנות טֶסלה, שומר על נאמנות שכזאת לקסמיו המיושנים של מנוע הבוכנה − הוא היה מסוגל לחלום בהקיץ דקות ארוכות לצליל גרגורו המערסל של מנוע ה-V12 שלו. לבסוף יצא מהרכב וטרק אחריו את הדלת. עם בדיקות הביטחון בכניסה, הוא יגיע תוך עשר דקות. הוא קיווה שיש לפרד חדשות; לאמיתו של דבר היתה זו תקוותו האחרונה להציג התקדמות כלשהי בישיבה הקרובה.

שבע שנים קודם לכן, כאשר גויסו כקבלני־משנה על ידי ה-DGSI − במשכורת יותר מִנוחה עבור שני צעירים חסרי כל תואר או דיפלומה, וגם כל ניסיון מקצועי − הסתכם ראיון הקבלה בהדגמת יכולות הפריצה שלהם לאתרי אינטרנט שונים. מול כחמישה־עשר סוכנים של יחידת הסייבר BEFTI ושאר מחלקות טכנולוגיות של משרד הפנים, שהתכנסו לצורך העניין, הדגימו איך הם יכולים לחדור למרשם התושבים ולבטל או להפעיל כרטיס ביטוח רפואי בלחיצת כפתור;3 איך הם פורצים לאתר מס הכנסה ומשנים שם בשיא הפשטות את גובה ההכנסות המוצהרות. הם אפילו הראו להם − התהליך היה יותר מסובך, כי הסיסמאות הוחלפו באופן סדיר − איך הם מצליחים לפרוץ ל-FNAEG, ויכולים לשנות או להשמיד שם פרופיל דנ״א, אפילו במקרה של אדם שכבר הורשע בדין.4 הדבר היחיד שהעריכו כי מוטב לא לחשוף היה הפריצה שלהם לאתר הכור הגרעיני בשוּז. במשך ארבעים־ושמונה שעות הם שלטו במערכת, ואם רצו יכלו לגרום להשבתת חירום של הכור, מה שהיה מביא להפסקת חשמל כללית בכמה מחוזות של צרפת. לעומת זאת לא היו יכולים לגרום לתאונה גרעינית רצינית − בינם לבין ליבת הכור עמד עוד מפתח הצפנה של 4096 ביטים, שאותו טרם פיצחו. פרד קיבל תוכנת פריצה חדשה, הוא כמעט התפתה להשתמש בה, אבל באותו יום הסכימו שאולי הרחיקו לכת מדי; הם יצאו מהאתר, מחקו כל עקבות לפריצה שלהם, ומעולם לא הזכירו זאת שוב − לא עם אחרים ואף לא בינם לבינם. באותו לילה היה לבסטיאן סיוט, הוא חלם שיצורי־כלאיים מפלצתיים, מורכבים מחלקי יִילוֹדים נרקבים, רודפים אחריו; בסוף החלום נגלתה לו ליבת הכור. במשך כמה ימים לא נפגשו, אפילו לא דיברו בטלפון, וזה היה מן־הסתם הרגע שבו חשבו לראשונה להעמיד את יכולותיהם לשירות המדינה. גיבורי נעוריהם היו ג'וליאן אסאנג' ואדוארד סנודן, וכלל לא היה מובן מאליו עבורם לשתף פעולה עם השלטונות, אבל באמצע העשור השני של שנות האלפיים נוצר הֶקשר מיוחד: בעקבות פיגועים איסלמיסטיים שונים החלו תושבי צרפת לתמוך במשטרה ובצבא שלהם, ואפילו לחוש כלפיהם אהדה מסוימת.

ובכל זאת, בתום השנה הראשונה לא חידש פרד את החוזה שלו עם ה-DGSI; הוא עזב והקים את Distorted Visions, חברה שמתמחה באפקטים דיגיטליים וגרפיקה ממוחשבת. בסופו של דבר פרד, בניגוד אליו, מעולם לא היה האקר אמיתי; מעולם לא חש באמת אותו עונג, קצת כמו בסלאלום מסעיר, שחש הוא כאשר עקף סדרה של חומות אש, גם לא את השיכרון המגלומני שהציף אותו כאשר הנחית מתקפה של כוח גולמי, בגייסו אלפי מחשבי זומבי לפיצוח מפתח עיקש במיוחד. פרד, כמורו ורבו ג'וליאן אסאנג', היה בראש ובראשונה מתכנת מלידה. הוא היה מסוגל לשלוט תוך ימים בשפות התכנות המתוחכמות ביותר שצצו בלי הרף בשוק, והשתמש ביכולת הזאת כדי לכתוב אלגוריתמים ליצירת צורות וטקסטורות חדשניות לחלוטין. מרבים לדבר על המצוינות הצרפתית בתחומי האווירונאוטיקה או החלל, לעתים נדירות יותר חושבים על אפקטים דיגיטליים מיוחדים. לקוחות החברה של פרד כללו את שוברי־הקופות ההוליוודיים הגדולים ביותר; חמש שנים אחרי הקמתה היא כבר דורגה במקום השלישי בעולם.

 

כאשר נכנס למשרדו וצנח על הספה, הבין דוטרמון תיכף ומיד שהחדשות רעות.

״כן, בסטיאן, אין לי משהו מאוד מעודד לבשר לך,״ מיהר פרד לאשר את תחושתו. ״בוא נדבר קודם כול על ההודעה הראשונה. אני יודע, זו לא ההודעה שמעניינת אותך, ועדיין, הסרטון מוזר.״

 

החלון הקופץ הראשון לא עורר את תשומת לבו של ה-DGSI. הוא הופיע בעיקר באתרים לרכישת כרטיסי טיסה והזמנת מלונות ברשת. כמו השניים הבאים, הוא היה מורכב מצירוף של מחומשים, מעגלים ושורות טקסט באלפבית בלתי ניתן לפיענוח. בלחיצה על נקודה כלשהי בתוך החלון, נפתח הסרטון. הוא צולם מנקודת תצפית גבוהה או מבלון מרחף במקום קבוע; זה היה שוֹט סטטי באורך כעשר דקות. ערבת עשב רחבת ידיים השתרעה עד האופק, השמים היו צלולים לגמרי − הנוף הזכיר מדינות כלשהן במערב ארצות־הברית. למשב רוח, התהוו על המשטח העשבּי קווים ישרים עצומים; הם הצטלבו אלה עם אלה בשרטטם משולשים ומצולעים שונים. הכול נרגע, המשטח שב ונהיה חלק, עד היכן שהעין מגעת; פעם נוספת נשבה רוח, המצולעים חזרו והשתלבו זה בזה, רישתו את המישור אט־אט בקווים ישרים, עד אינסוף. זה היה מאוד יפה, אבל לא מעורר חשש במיוחד; צליל הרוח לא הוקלט, הגיאומטריה של המכלול התפתחה בדממה גמורה.

״לאחרונה יצרנו לא מעט סצנות של סערה בים, לסרטי מלחמה,״ אמר פרד. ״משטח עשב בגודל כזה ממוּדָל בערך כמו משטח מים בגודל זהה − לא אוקיינוס, יותר כמו אגם גדול. ומה שאני יכול לומר לך בוודאות, זה שהצורות הגיאומטריות שנוצרות בסרטון הזה הן בלתי־אפשריות. אחרת צריך להניח שהרוח נושבת בו־זמנית משלושה כיוונים שונים, וברגעים מסוימים מארבעה. אז אין לי שום ספק: זו גרפיקה ממוחשבת. אבל השאלה האמיתית שמטרידה אותי, היא שאפשר להגדיל את התמונה כמה שרוצים, וגבעולי העשב של הגרפיקה הממוחשבת עדיין נראים כמו גבעולי עשב אמיתיים, ואת זה בעיקרון אי־אפשר לעשות. בטבע אין שני גבעולי עשב זהים, לכולם יש איזו שונוּת, פגמים קטנים, חתימה גנטית ספציפית. הגדלנו אלף גבעולים, שבחרנו רנדומלית מתוך התמונה: כולם שונים. אני מוכן להתערב שמיליוני גבעולי העשב בסרטון כולם שונים, זה מטריף, זאת עבודה פסיכית; היינו יכולים אולי לעשות אותה ב-Distorted, אבל סרטון בכזה אורך היה דורש מאיתנו חודשים של זמן חישוב.״

 

מישל וולבק

מישל וולבק (צרפתית: Michel Houellebecq; נולד ב- 26 בפברואר 1958 או 1956‏), סופר, איש קולנוע ומשורר צרפתי שנוי במחלוקת. הוא זכה בפרסים רבים ביניהם פרס אנטראלייה ופרס גונקור.

ספריו של וולבק כתובים בסגנון פורנוגרפי ומתארים באופן גרפי מין ואלימות. הוא מלעיג את תרבות ההיפים של שנות הששים, את הניו אייג' ואת תרבות הבידור. וולבק גם מתבטא בספריו כנגד הפמיניזם, האסלאם, ההומניזם והדמוקרטיה. דברים אלו עוררו עליו ביקורת עזה והוא זכה לביקורות שליליות לספריו. עם זאת ספריו זוכים לפופולריות רבה ותורגמו לשפות רבות.

סקירות וביקורות

צרות עולם ראשון רן בן נון ביקורת העורך 12/05/2024 לקריאת הסקירה המלאה >
חוכמת האדישות יעקב גולדברג Mako 26/07/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
מישל וולבק שומר על איפוק יחסי ומגיע לפסגת יצירתו בני ציפר הארץ 28/06/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: Anéantir
  • תרגום: ניר רצ‘קובסקי
  • הוצאה: בבל, ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: יוני 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 480 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות

סקירות וביקורות

צרות עולם ראשון רן בן נון ביקורת העורך 12/05/2024 לקריאת הביקורת המלאה >
חוכמת האדישות יעקב גולדברג Mako 26/07/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
מישל וולבק שומר על איפוק יחסי ומגיע לפסגת יצירתו בני ציפר הארץ 28/06/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
לחסל מישל וולבק

1

בימי שני מסוימים ממש בסוף נובמבר, או בתחילת דצמבר, בעיקר כשאתה רווק, יש לך תחושה שאתה נמצא באגף הנידונים למוות. חופשת הקיץ כבר מזמן נשכחה, השנה החדשה עוד רחוקה; קרבתו של האָיִן חריגה.

ביום שני 23 בנובמבר, החליט בָּסטיאן דוּטרֶמוֹן להגיע לעבודה במטרו. כשירד בתחנת פּוֹרט־דֶה־קְלישי, מצא עצמו מול הכתובת שכמה מעמיתיו סיפרו לו עליה בימים האחרונים. השעה היתה קצת אחרי עשר בבוקר, הרציף היה שומם.

עוד מנעוריו התעניין בכתובות הגרפיטי במטרו של פריז. לעתים קרובות צילם אותן באייפון המיושן שלו − עכשיו בטח הגיעו כבר לדור 23, הוא נעצר ב-11. את התמונות מיין לפי תחנות וקווים, תיקיות רבות במחשב שלו הוקדשו לכך. אפשר היה לומר שזה תחביב, אבל הוא העדיף את הביטוי הרך יותר בעיקרון והברוטלי יותר למעשה, משהו להעביר איתו את הזמן. ואמנם, אחת מכתובות הגרפיטי החביבות עליו היתה זו הכתובה באותיות נטויות ומדויקות, שגילה באמצע מסדרון לבן וארוך בתחנת פְּלאס־ד'איטָלי, והכריזה בלהט: ״הזמן לא יעבור!״

כרזות הפרויקט ״שירת הרכבת התחתית״, שלתקופת־מה הציפו בשלל הבלויותיהן הרופסות את כל התחנות בפריז, ובדרך הנימיוּת אף התפשטו לכמה קרונות, עוררו בקרב הנוסעים תגובות זעם שונות ומעורערות. כך גילה בתחנת ויקטור הוגו את ״אני תובע לעצמי את תואר הכבוד של מלך ישראל. איני יכול לנהוג אחרת״. בתחנת ווֹלטֵיר הכתובת היתה יותר אלימה וחרֵדה: ״הודעה אחרונה לכל הטֶלֶפָּתים, לכל הסטֶפָנים שרצו להפריע לי בחיים: התשובה היא לא!״

 

הכתובת בתחנת פּוֹרט־דה־קלישי לא היתה לאמיתו של דבר גרפיטי: באותיות עבות ועצומות, שני מטרים גובהן, שצוירו בצבע שחור, היא נפרשה לכל אורך הרציף שבכיוון גָבּריאל פֶּרי־אַניֶיר־זֶ'נוויליֶה. אפילו כשעבר לרציף ממול לא היה יכול לקלוט אותה במלואה בעדשת המצלמה, אבל הצליח לקרוא את הטקסט בשלמותו: ״הישרדות המוֹנוֹפּוֹל / בלב המטרופּוֹל״. זה לא היה מאוד מדאיג, אפילו לא מאוד מפורש, אך דווקא דבר מסוג זה עשוי היה לעורר את עניינו של ה-DGSI,1 כמו כל המסרים המסתוריים, המאיימים עמומות, שפלשו למרחב הציבורי בשנים האחרונות. את המסרים האלה לא היה ניתן לייחס לשום תא פוליטי מוכר ומזוהה, והדוגמה המרשימה והמדאיגה ביותר היתה הודעות האינטרנט הללו, שבימים אלה ממש הוטל עליו לנסות לפענח את פשרן.

 

על שולחנו מצא את דוּחַ המעבדה לאנליזה לֶקסיקוֹלוגית, שהגיע בסבב הדואר הראשון של הבוקר. חוקרי המעבדה הצליחו לבודד חמישים־ושלוש אותיות − תווים אלפביתיים, לא אידֵאוגרמות. הרווחים איפשרו לקבץ את האותיות למילים. אחר־כך בדקו אם ניתן למצוא הקבלה מול אלפבית קיים, ובתור התחלה ניסו את האלפבית הצרפתי. למרבה הפלא, נראה היה שקיימת התאמה: כשמוסיפים לעשרים־ושש אותיות הבסיס את האותיות המוטעמות בגרש ובתגים נוספים, מגיעים לארבעים־ושניים תווים. באופן מסורתי נוהגים למנות אחד־עשר סימני פיסוק, וביחד מגיעים לסך הכול חמישים־ושלושה תווים. הם עמדו אפוא מול חידת הצפנה קלאסית, שדרשה מציאת התאמה חד־חד־ערכית בין תווי ההודעות לתווי האלפבית הצרפתי המורחב. לרוע המזל, שבועיים של מאמצים הובילו למבוי סתום: שום התאמה לא נמצאה, אף אחת משיטות ההצפנה המוכרות לא הועילה; זו היתה הפעם הראשונה שקרה דבר כזה מאז הקמת המעבדה. מובן שאין כל טעם להפיץ באינטרנט הודעות שאיש לא יצליח לקרוא; חייבים להיות נמענים. אבל מי?

הוא קם, הכין לעצמו אספרסו ועם הספל בידו ניגש לחלון הגדול. אור מסמא השתקף מחזית בית המשפט המחוזי. מעולם לא מצא כל מעלה אסתטית באותה ערימה נטולת צורה של תיבות מלבניות עצומות מזכוכית ופלדה, שחלשה על נוף בוצי וקודר. ממילא לא שאפו המתכננים ליצור משהו יפה, אפילו לא ממש נעים לעין, אלא בעיקר להפגין מיומנות טכנית מסוימת, כאילו כיוונו בראש ובראשונה להרשים חייזרים שאולי יגיעו. בסטיאן לא הכיר את המבנים ההיסטוריים בקֶה־דֶז־אוֹרפֶבר 36,2 ולכן לא חש אליהם כל געגוע, בניגוד לעמיתיו המבוגרים יותר; אך לא היה מנוס מלהכיר בכך שאותו רובע ״קְלישי החדש״ התפתח מיום ליום לכדי אסון אורבני של ממש; המרכז המסחרי, בתי הקפה והמסעדות שהופיעו בתכנון המקורי של הרובע מעולם לא הגיעו לכלל מימוש, וכמעט לא היה אפשר לצאת להתאוורר קצת מהעבודה באמצע היום; חניה, לעומת זאת, היתה בשפע.

חמישים מטר מתחתיו נכנסה אַסטוֹן מרטין DB11 לחניית האורחים; הנה פרֶד מגיע. מוזר שגִיק מחשבים כמו פרד, שעל פי ההיגיון היה אמור לקנות טֶסלה, שומר על נאמנות שכזאת לקסמיו המיושנים של מנוע הבוכנה − הוא היה מסוגל לחלום בהקיץ דקות ארוכות לצליל גרגורו המערסל של מנוע ה-V12 שלו. לבסוף יצא מהרכב וטרק אחריו את הדלת. עם בדיקות הביטחון בכניסה, הוא יגיע תוך עשר דקות. הוא קיווה שיש לפרד חדשות; לאמיתו של דבר היתה זו תקוותו האחרונה להציג התקדמות כלשהי בישיבה הקרובה.

שבע שנים קודם לכן, כאשר גויסו כקבלני־משנה על ידי ה-DGSI − במשכורת יותר מִנוחה עבור שני צעירים חסרי כל תואר או דיפלומה, וגם כל ניסיון מקצועי − הסתכם ראיון הקבלה בהדגמת יכולות הפריצה שלהם לאתרי אינטרנט שונים. מול כחמישה־עשר סוכנים של יחידת הסייבר BEFTI ושאר מחלקות טכנולוגיות של משרד הפנים, שהתכנסו לצורך העניין, הדגימו איך הם יכולים לחדור למרשם התושבים ולבטל או להפעיל כרטיס ביטוח רפואי בלחיצת כפתור;3 איך הם פורצים לאתר מס הכנסה ומשנים שם בשיא הפשטות את גובה ההכנסות המוצהרות. הם אפילו הראו להם − התהליך היה יותר מסובך, כי הסיסמאות הוחלפו באופן סדיר − איך הם מצליחים לפרוץ ל-FNAEG, ויכולים לשנות או להשמיד שם פרופיל דנ״א, אפילו במקרה של אדם שכבר הורשע בדין.4 הדבר היחיד שהעריכו כי מוטב לא לחשוף היה הפריצה שלהם לאתר הכור הגרעיני בשוּז. במשך ארבעים־ושמונה שעות הם שלטו במערכת, ואם רצו יכלו לגרום להשבתת חירום של הכור, מה שהיה מביא להפסקת חשמל כללית בכמה מחוזות של צרפת. לעומת זאת לא היו יכולים לגרום לתאונה גרעינית רצינית − בינם לבין ליבת הכור עמד עוד מפתח הצפנה של 4096 ביטים, שאותו טרם פיצחו. פרד קיבל תוכנת פריצה חדשה, הוא כמעט התפתה להשתמש בה, אבל באותו יום הסכימו שאולי הרחיקו לכת מדי; הם יצאו מהאתר, מחקו כל עקבות לפריצה שלהם, ומעולם לא הזכירו זאת שוב − לא עם אחרים ואף לא בינם לבינם. באותו לילה היה לבסטיאן סיוט, הוא חלם שיצורי־כלאיים מפלצתיים, מורכבים מחלקי יִילוֹדים נרקבים, רודפים אחריו; בסוף החלום נגלתה לו ליבת הכור. במשך כמה ימים לא נפגשו, אפילו לא דיברו בטלפון, וזה היה מן־הסתם הרגע שבו חשבו לראשונה להעמיד את יכולותיהם לשירות המדינה. גיבורי נעוריהם היו ג'וליאן אסאנג' ואדוארד סנודן, וכלל לא היה מובן מאליו עבורם לשתף פעולה עם השלטונות, אבל באמצע העשור השני של שנות האלפיים נוצר הֶקשר מיוחד: בעקבות פיגועים איסלמיסטיים שונים החלו תושבי צרפת לתמוך במשטרה ובצבא שלהם, ואפילו לחוש כלפיהם אהדה מסוימת.

ובכל זאת, בתום השנה הראשונה לא חידש פרד את החוזה שלו עם ה-DGSI; הוא עזב והקים את Distorted Visions, חברה שמתמחה באפקטים דיגיטליים וגרפיקה ממוחשבת. בסופו של דבר פרד, בניגוד אליו, מעולם לא היה האקר אמיתי; מעולם לא חש באמת אותו עונג, קצת כמו בסלאלום מסעיר, שחש הוא כאשר עקף סדרה של חומות אש, גם לא את השיכרון המגלומני שהציף אותו כאשר הנחית מתקפה של כוח גולמי, בגייסו אלפי מחשבי זומבי לפיצוח מפתח עיקש במיוחד. פרד, כמורו ורבו ג'וליאן אסאנג', היה בראש ובראשונה מתכנת מלידה. הוא היה מסוגל לשלוט תוך ימים בשפות התכנות המתוחכמות ביותר שצצו בלי הרף בשוק, והשתמש ביכולת הזאת כדי לכתוב אלגוריתמים ליצירת צורות וטקסטורות חדשניות לחלוטין. מרבים לדבר על המצוינות הצרפתית בתחומי האווירונאוטיקה או החלל, לעתים נדירות יותר חושבים על אפקטים דיגיטליים מיוחדים. לקוחות החברה של פרד כללו את שוברי־הקופות ההוליוודיים הגדולים ביותר; חמש שנים אחרי הקמתה היא כבר דורגה במקום השלישי בעולם.

 

כאשר נכנס למשרדו וצנח על הספה, הבין דוטרמון תיכף ומיד שהחדשות רעות.

״כן, בסטיאן, אין לי משהו מאוד מעודד לבשר לך,״ מיהר פרד לאשר את תחושתו. ״בוא נדבר קודם כול על ההודעה הראשונה. אני יודע, זו לא ההודעה שמעניינת אותך, ועדיין, הסרטון מוזר.״

 

החלון הקופץ הראשון לא עורר את תשומת לבו של ה-DGSI. הוא הופיע בעיקר באתרים לרכישת כרטיסי טיסה והזמנת מלונות ברשת. כמו השניים הבאים, הוא היה מורכב מצירוף של מחומשים, מעגלים ושורות טקסט באלפבית בלתי ניתן לפיענוח. בלחיצה על נקודה כלשהי בתוך החלון, נפתח הסרטון. הוא צולם מנקודת תצפית גבוהה או מבלון מרחף במקום קבוע; זה היה שוֹט סטטי באורך כעשר דקות. ערבת עשב רחבת ידיים השתרעה עד האופק, השמים היו צלולים לגמרי − הנוף הזכיר מדינות כלשהן במערב ארצות־הברית. למשב רוח, התהוו על המשטח העשבּי קווים ישרים עצומים; הם הצטלבו אלה עם אלה בשרטטם משולשים ומצולעים שונים. הכול נרגע, המשטח שב ונהיה חלק, עד היכן שהעין מגעת; פעם נוספת נשבה רוח, המצולעים חזרו והשתלבו זה בזה, רישתו את המישור אט־אט בקווים ישרים, עד אינסוף. זה היה מאוד יפה, אבל לא מעורר חשש במיוחד; צליל הרוח לא הוקלט, הגיאומטריה של המכלול התפתחה בדממה גמורה.

״לאחרונה יצרנו לא מעט סצנות של סערה בים, לסרטי מלחמה,״ אמר פרד. ״משטח עשב בגודל כזה ממוּדָל בערך כמו משטח מים בגודל זהה − לא אוקיינוס, יותר כמו אגם גדול. ומה שאני יכול לומר לך בוודאות, זה שהצורות הגיאומטריות שנוצרות בסרטון הזה הן בלתי־אפשריות. אחרת צריך להניח שהרוח נושבת בו־זמנית משלושה כיוונים שונים, וברגעים מסוימים מארבעה. אז אין לי שום ספק: זו גרפיקה ממוחשבת. אבל השאלה האמיתית שמטרידה אותי, היא שאפשר להגדיל את התמונה כמה שרוצים, וגבעולי העשב של הגרפיקה הממוחשבת עדיין נראים כמו גבעולי עשב אמיתיים, ואת זה בעיקרון אי־אפשר לעשות. בטבע אין שני גבעולי עשב זהים, לכולם יש איזו שונוּת, פגמים קטנים, חתימה גנטית ספציפית. הגדלנו אלף גבעולים, שבחרנו רנדומלית מתוך התמונה: כולם שונים. אני מוכן להתערב שמיליוני גבעולי העשב בסרטון כולם שונים, זה מטריף, זאת עבודה פסיכית; היינו יכולים אולי לעשות אותה ב-Distorted, אבל סרטון בכזה אורך היה דורש מאיתנו חודשים של זמן חישוב.״