הבנאדם

ספר הביכורים של שולי ספיר נוחת כאן בתזמון מושלם עם מעצרם של ראשי רשת הפצת הקנאביס 'טלגראס', ועם הפיכתה של הלגליזציה לאחד הנושאים החמים לקראת הבחירות, באדיבות מפלגת זהות הימנית-ליברטריאנית של פייגלין. בניגוד ל'טלגראס', שמפיצה את הסמים באמצעות הזמנה באפליקציה, ספרה של ספיר מעמיד במרכזו את "הבנאדם" - שם קוד למוכרי חשיש בשיטה הישנה, המספקים את החומר בביתם, ישירות לידי המשתמשים. ספיר מציגה את האבסורד שביסוד פועלו של הבנאדם: אין הצדקה לקיומו אלמלא אכיפת החוק לאיסור על מסחר בחשיש, אבל אויביו הגדולים הם השוטרים. אף שהבנאדם חי בחשש מתמיד מפני רשויות החוק, נדמה שמשלח היד שלו משתלם ביותר: לא נדרשת לו השכלה ומיומנויות מיוחדות, הקשרים לשני הקצוות - סוחרים ולקוחות - מזדמנים בקלות, ואפילו הפחד להיתפס נדמה מפתה לפרקים. יתרון נוסף הוא מצפון נקי: בניגוד להפצת סמים קשים, סחורתו של הבנאדם אינה מזיקה לרוב לצרכניה אלא מסיבה להם נחמה, ואף מצמיחה בהם צדדים יצירתיים.

כאן מצמידה ספיר את השוליות החברתית לשוליות התרבותית. גיבור הספר, ירון, הוא משורר בזמנו החופשי, וגם חלק מלקוחותיו הם משוררים ומבקרי שירה. כאשר ליאת, לקוחה שזה עתה פוטרה מעבודתה, הופכת בעידודו ל"בנאדם" בזכות עצמה, היא ממהרת לאמץ לעצמה גם כתיבת שירה, כעין סלסול הכרחי לעיסוקה החדש. אלא שאם מכירת החשיש נתפסת בעיני הדמויות בספר כברירת מחדל, כעיסוק דל השראה ואף כטורח, השירה היא ביטוי נשגב של הרוח ומקור לשאפתנות.

כתיבתה האירונית של ספיר, המטיילת בין מחשבותיהן של הדמויות ומעשיהן הקטנים בהומור דק, משווה גם לרגעי ההתעלות הפואטית שלהן אופי נידח ואפסי. כשאל ביתו של הבנאדם מגיע אמנון, לקוח מזדמן שהוא מבקר ועורך כתב עת לשירה, ירון מתעקש להקריא לו מכתביו, והעיסוק בשירה מתגלה אז בכל טרחנותו וכזביו: "ירון נושא אל אמנון עיניים נרגשות. אמנון, שאטם את אוזניו, מבין לפי שפת הגוף של הבנאדם שהשיר נגמר. 'כן', הוא אומר, 'יופי של דבר'. שקט משתרר. המשורר לא יכול לבקש מהעורך לפרסם את השיר בכתב העת שלו. כמו שכאן הוא קובע את הכללים, שם העורך קובע אותם. בכל זאת הוא מבקש שהעורך ייקח איתו את השיר, אולי ירצה לעיין בו אחר כך. 'טוב', אומר אמנון בלית ברירה. 'תן את השיר'. מושיט את ידו ומקבל נייר ספוג זיעה ותקווה". ספיר מבהירה כאן חד-משמעית: יצירתיות איננה יצרנות. הסטלנות שבספר מתוארת אפוא כמצב נפשי סימפטי אבל ממאיר, המנגע כל חלקה טובה ברפיון ובדריכה במקום.

הספר כולו מתנהל בעולם שכאילו קפא על שמריו. אם החברה בת זמננו מתאפיינת במרדף אחר כסף ואושר ובהשתעבדות לקדמה הטכנולוגית, הרי שהדמויות בספר עודן נאחזות במקורות תעסוקה מתפוררים כמו עיתונות, ומרבות להיפגש פנים אל פנים כדי להתמסטל בצוותא. גם מרחבי הפעולה שמציבה ספיר בספר מזכירים במידה רבה את זירות ההתרחשות של הספרות העברית של ראשית שנות ה-‭:90‬ דירות שכורות בתל-אביב וסביבתה ושותפים דלפונים שנזרקים על ספות משומשות ומהרהרים בעיקר בעצמם. סגנון הכתיבה כונה אז "שפה רזה", על שום הלשון התכליתית והמשלב המדובר, האותנטי, שנציגיו הבולטים - אורלי קסטל-בלום, אתגר קרת, גדי טאוב ושהם סמיט - כתבו בעיקר סיפורים קצרים שמתרחשים במרחב עירוני מצומצם.

למרות שעל פי מניין הדפים 'הבנאדם' הוא רומן קצר או נובלה, אורך נשימתו אינו עשיר דיו כדי לפרוש סיפור מסועף ומורכב, כמתבקש מהז'אנר, והוא תואם יותר ריצה קצרה. האירועים והדיאלוגים בספרה של ספיר הם אפיזודליים, אנקדוטליים, ומזכירים מעת לעת מקצב ומתח של סיטקום. ליאת, למשל, עוטה על עצמה תחפושת גברית וקוראת לעצמה "ליאור" כדי להיחשב לבנאדם מן המניין, אבל במקום דיון מעניין על שינוע חברתי ומגדרי, קורותיה נשמעים כמו סרט בסגנון קומדיה-שלטעויות (‭'"‬יש לך תיק נחמד', אמרה נוגה אחרי החלפת הרשמים הרגילה על מצב העסקים. 'זה נחמד שגבר לא חושש ללכת עם תיק נשי'. 'באמת?' אמר ליאור, מודאג. 'מה נשי בתיק הזה?' נוגה הצביעה על פרח ורוד קטן שהיה רקום בתחתית התיק"). יכול להיות שהחומר הסטלני, שתמציתו היא היזרקות על ספה כמצב קיומי, נמהל מדי בדם שזורם בין דפי 'הבנאדם'. בממד הרגעי, יש בספר לא מעט רגעים יפים וחדי אבחנה, אבל בתום השימוש הוא מתפוגג כעשן.

עוד 3 ספרים על סוחרי סמים:
כל מה שקרה שם באמת > ברין גרינווד
סורק אפלה > פיליפ ק. דיק
סדום סיטי > תומר גניהר

ענת עינהר
צילום: גלעד אלפר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"