אלדו ליאופולד
נהר אם האלוהים
אלדו ליאופולד (1887-1948 ,Aldo Leopold) היה יערן, סופר, פילוסוף, מחנך ופעיל בולט בהגנה על הטבע. מאבות התנועה הסביבתית שהתגבשה בארה"ב בתחילת המאה ה-20. הגותו עיצבה במידה רבה את השימור הסביבתי המודרני ואת תפיסת האקולוגיה של הבר.
חיבוריו של ליאופולד, שלימים היו לקלאסיקה, עוסקים בקשר שבין האדם לאדמה ומציעים חזון חדש ליחסיו של האדם עם סביבת הטבע. יותר מכול מזוהה איתו "אתיקת האדמה", פרספקטיבה שאותה ניסח ופיתח, הקוראת לכינון מערכת יחסים אתית בין האדם לטבע. בכתביו, שמיזגו בסגנון ייחודי לו חשיבה מיתית ופואטית עם מחקר מדעי וידע אגרונומי ובוטני רב, ביקש לטפח אחריות מוסרית כלפי עולם הטבע.
ספרו A Sand County Almanac, שהתפרסם שנה אחרי מותו בשנת 1949, היה לאבן דרך בתולדות הגות השימור הסביבתי, תורגם לכ-15 שפות וזכה עד כה למיליוני קוראים ברחבי העולם.
"נהר אם האלוהים" המובא כאן נכתב בשנת 1924 והתפרסם בספר The River of the Mother of God: and other Essays, אסופת מאמרים וחיבורים פרי עטו של ליאופולד שהתפרסמו בשנים
1947-1909 בבמות שונות ובנושאים שונים החל מניהול יערות ושחיקת קרקעות, דרך אסתטיקה ועד בוטניקה ואתיקת האדמה.
נהר אם האלוהים
אני מודע לחוב אישי ניכר שאני חב ליבשת דרום אמריקה.
היא העניקה לי, למשל, גומי לצמיגי המכונית שנשאה אותי אל מקומות מרוחקים על פני אמא אדמה, היכן שכל דרכיה אומרות נעימוּת, וכל שביליהּ שלווה ורוגע.
היא העניקה לי את הקפה שבישלתי על מדורות בלתי נשכחות כה רבות, כשרוח דמדומי הבוקר שורקת בעצי הסתיו.
היא העניקה לי עצים נדירים, פירות נפלאים, עור, תרופות, חנקן שבזכותו הגינה שלי מלבלבת וספרים על חיות משונות ושבטים עתיקים. איני מקל ראש בחוב שלי על כל אלה. אולם מעל לכול, היא העניקה לי את הנהר של אם האלוהים.
הנהר הזה מלווה אותי זמן כה רב שאינני זוכר מתי או כיצד שמעתי עליו לראשונה. כל שאני זוכר הוא שלפני שנים רבות, קצין ספרדי ששוטט בפסגות הרי האנדים שיגר משם ידיעה על כך שמצא מקום שבו נהר אדיר נשפך אל יער אמזוני חסר שבילים, ונעלם. הוא קרא לו el Rio Madre de Dios. הקצין הספרדי מעולם לא שב משם. כמו הנהר, כך גם עקבותיו נעלמו. ואולם מפות לא מעטות של דרום אמריקה מציינות מאז בקו קצר ומודגש שעובר מעבר להרי האנדים לכיוון מזרח, נהר ללא התחלה וללא סוף, שזכה לשם נהר אם האלוהים.
הקו הקצר והמודגש הזה הצונח אל תוך המרחבים העצומים והבתוליים של הבר הטרופי, נדמה תמיד כסמל המושלם לכל המקומות הבלתי מוכרים על פני האדמה. ושמו, שמהדהד את קול נקישת שריונות הכסף ואת התקדמותו האכזרית של הצלב, נושא עדיין בחובו את דומיית היראה ואת רחש חרטומי הספינות הספרדיות על פני שבעת הימים, ונראה כסמל הכיבוש; כיבוש שהלך וצמצם, בזה אחר זה, את כל אותם מקומות, עד שכיום לא נותר מהם אף
לא אחד.
וכאשר אני קורא ידיעה על כך שמק'מילן הביא את הרדיו לפינה הרחוקה ביותר באוקיינוס הארקטי,1 ארצם של האסקימואים, ושהר האוורסט גדוש מטפסים, ושרוסיה מקימה חוות דיג באי ורנגל (Wrangel), אני יודע שלא ירחק היום שבו לא יהיה עוד קו קצר במפה, ללא התחלה וללא סוף, ולא יהיה עוד נהר אדיר שנשפך מהרי האנדים אל היערות האמזוניים, ונעלם. סירות מנוע יקרטעו לאורך היערות חסרי השבילים הללו, וקול נקישות מנועי הקיטור יישמעו עד להר השמש, ומכשירי פונוגרף ומסטיקים יימצאו לכל אורך נהר אם האלוהים.
אין ספק ש"בִּשְׁבִילוֹ נִשְׁתַּהָה כַּדּוּר הָאָרֶץ בַּהֲכָנוֹתָיו קְוִינְטִילִּיוֹנִים בַּשָּׁנִים,/בִּשְׁבִילוֹ נָקְפוּ מַחֲזוֹרֵי הַתְּקוּפוֹת בֶּאֱמוּנַת־אֹמֶן וָקֶבַע".2 אולם הדבר מציין עידן חדש בתולדות האנושות, עידן שבו המקומות הבלתי־מוכרים הולכים ונעלמים כמציאות רווחת בחיי האדם.
מאז שנעשה האדם הפליאוליתי ער לכך שאדמת הציד הביתית שלו היא חלק מעולם גדול יותר, מחוזות בלתי נודעים היו ללא ספק מציאות קיימת בסביבה האנושית, ועל פי רוב בעלת השפעה מכריעה על חייהם של בני האדם. שבטים שוּמריים שיצאו להרפתקאות נועזות במקומות בלתי מוכרים מצאו את עמק הפרת ולצדו שושלת מלכותית. יורדי ים פיניקים שיצאו אל הימים הבלתי מוכרים מצאו את קרתגו ואת קורנוול וייסדו מסחר על פני תבל כולה. חנון הספן,3 יוליסס, אייריק,4 קולומבוס — ההיסטוריה אינה אלא רצף של מסעות אל הלא נודע. במשך מאות רבות, מבחן האדם והעמים היה מגולם בשאלה האם "בחרו לחיות בעליבות באזור הזה, מצטופפים יחד עם שכניהם, או שמא יצאו, כיאה לגברים, למסע גילויים אל מחוזות רחוקים".5
כיום, מנקודת מבט גיאוגרפית, אנו קרבים אל קצו של הבלתי מוכר. מציאותו של הבלתי מוכר בסביבת חיינו, שנראתה לנו תמיד ברורה כשמש וכמשב הרוח, הגיעה כעת אל נקודת ההיעלמות. האם ניתן לצפות שהיא תיעלם מההתנסות האנושית מבלי שדבר־מה דומה לה ייעלם מהאופי האנושי?
אני סבור שלא. למעשה, ישנה תגובה אנושית אינסטינקטיבית לאובדן חותמות סביבתיות מהותיות, וההיסטוריה מלאה בדוגמאות לכך. הציד, למשל, היה עובדה מהותית בחייהם של כל השבטים הנוודים. פעם אחר פעם אנו רואים כיצד בכל אותם מקומות שבהם השבטים הללו כבשו את האדמה, השתלטו על אזורי חקלאות, התיישבו והפכו לבני תרבות, אף שלא נזקקו עוד לציד, המשיכו בכל זאת לצוד בתור ספורט ובתור שכזה השתמר עד היום ענף הציד, שמונה עשרה מיליון חסידים באמריקה בלבד.
זוהי אותה תגובה נוכח אובדן ההרפתקה שביציאה אל עבר הלא נודע שמביאה מאות אלפי טיילים לפצוח מדי שנה במסע, במשלחות קטנות, אם ברגל, אם ברכבות ואם בסירות קאנו, אל פיסות משונות ואקראיות של שממה פראית שנותרו לעת עתה, למרות הכול, בין אזורי "הפיתוח" והמסחר. אלו הרפתקאות צנועות, כמובן, בהשוואה להרפתקאותיהם של חנון, או של לואיס וקלארק.6 גם חובב הציד שיוצא עם כלב הסטר והרובה שלו כחלק מפעילות ספורטיבית הוא הרפתקן צנוע בהשוואה לסבו הנאוליתי הקדמון שיצא לבדו לדו־קרב עם שור המים. העניין הוא שיחד עם הצורך לתת ביטוי לדחפים עמוקים של טבע מיננו, אנו גם מגלים למזלנו כישורי דמיון ותעתועים שמאפשרים לילדים קטנים לדוג בעונג רב בגיגיות רחצה. היכולת הזאת היא יקרת ערך, כל עוד איננו שוחקים אותה.
עם זאת, ישנו הבדל מהותי בין הרפתקאות ציד והרפתקאות מסע אל השממה. עם המומחיות המתאימה ניתן לייצר בעלי חיים לשם ציד בשטחים חקלאיים וביערות וכך לשמרם כרצוננו. אולם את השממה הפראית אי אפשר לייצר בשום מקום. מרחבי הבר והתועלת הכלכלית מוציאים זה את זה בכל מובן והיבט אפשרי. במידה שבה מרחבי הבר עוד בכלל עשויים להמשיך ולהתקיים, הם צריכים להיות מוקדשים לתכלית זו בלבד.
אנו מגיעים כעת לשאלה: האם אפשר לשמר את אותו יסוד של מקומות בלתי־מוכרים בחיי ארצנו? האם זוהי אפשרות מעשית, ללא אובדן של ערך כספי מופרז? תשובתי לשתי השאלות הללו היא "כן". אולם עלינו לפעול בנחישות ובמהירות, לפני שפיסות השממה הנותרות ייעלמו.
בדומה לפארקים, גנים ציבוריים ושאר דברים "חסרי תועלת" שכאלה, כל מערכת של שטחי בר צריכה להיות בבעלות ובניהול ממשלתי לטובת שימוש ציבורי. הדבר המשמח הוא שאלה כבר נמצאים בבעלות הממשלה, מפוזרים פה ושם באזורים העניים והלא־מעובדים ברחבי היערות הלאומיים והפארקים הלאומיים, וזוהי כבר נקודת מוצא מצוינת. הדבר היחיד שדרוש מצד הממשלה הוא לשרטט קו מסביב לכל אחד מהשטחים האלה ולהכריז: "זהו שטח בר, ושטח בר הוא יישאר". מקום שבו אמריקאים יוכלו "לצאת להרפתקאות במקומות נידחים ולהיהפך לגברים".
מדיניות זו לא תגרע ולו בשמץ מעושרנו הכלכלי, אך עם זאת תצליח לשמר שמץ ממה שהיווה מאז ראשית הזמנים את עושרה של הרוח האנושית.
ראיתי לא מזמן כרזת פרסומת לספרו של וולס דברי ימי עולם,7 האומרת: "החטא שאין עליו כפרה הוא עמידה מלכת. בעולם הטבע כולו, לחדול מלצמוח משמע לקמול". אני מניח שמשפט זה מסכם בתמציתיות את הטענה שתשמיע הכלכלה האמריקאית כנגד ההצעה לכונן מערכת ארצית של שטחים ואזורי בר. אולם מה בדיוק עומד מלכת? ומהי מהותה של צמיחה? האמריקאי שחושב במונחים של כלכלה כבר הוכיח בבירור שצמיחה עבורו היא מספר הספרות הנוספות מדי שנה לאוכלוסייה הארצית ולהשקעה הלאומית. אלא שהגיגנוטוזאורוס ניסה לממש הגדרה זו של צמיחה במשך כמה מיליוני שנים. הוא היה כלכלן צמיחה מהמעלה הראשונה. הוא הוסיף שתי ספרות למידתו, ועוד שורה מרשימה למדי של ספרות למניין אוכלוסיית מינו. חרף זאת, הוא נעלם, קורבן עיוור של חוקי הטבע ה"כלכליים". הם יצרו אותו, והם החריבו אותו.
מאז ימי גיגנוטוזאורוס נודע רק דבר אחד חדש באמת. הדבר החדש הזה הוא האדם, היצור הראשון בכל אינסופיותם של הזמן והחלל, שמנתב בעצמו את התפתחותו. היצור הראשון שיוצר את סביבתו שלו, בכל מובן רוחני אפשרי. האם צמיחתנו אינה נעוצה בעובדה זו יותר מאשר בכל מספרי הדולרים ומניין האוכלוסין?
סוגיית אזורי הבר נוגעת לריסון עצמי סביבתי. אם לא ניישם את הריסון הזה בדרכים אחרות, נמצא עצמנו בתהליך של חורבן שימיטו עלינו המספרים שלנו. שטחי הבר פשוט מייצגים צורך חדש ליישם זאת בכיוון חדש. האם צמחנו מספיק כדי להבין זאת לפני שיהיה מאוחר מדי?
אני כותב "מאוחר מדי", משום שמרחבי הבר הם מסוג הדברים שלא ניתן להשיב על כנם. כאשר המספרים שלנו, ההולכים ומתרבים, מתממשים בשיכוני מגורים, אנחנו יכולים להרוס כמה מבנים שדרוש כדי להקים מחדש פארקים ומגרשי משחקים. כאשר המספרים המתרבים הולכים וחונקים את תנועת המכוניות, אנחנו יכולים להרוס את מה שדרוש כדי לסלול כבישים מהירים ורכבת תחתית. אבל כאשר המספרים הולכים וחונקים את שרידיהם האחרונים של המקומות הבלתי מוכרים, איננו יכולים לבנות כאלה מחדש. אם ניצור אזורי בר באופן מלאכותי, נשחק לגמרי את כישורי הדמיון והתעתוע אפילו של ילדים קטנים בגיגיות הרחצה שלהם.
ומהו בדיוק אותו דבר שחונק את שרידי השממה הפראית האחרונים שלנו? האם מדובר בצורך כלכלי אמיתי בחוות חקלאיות? צאו וראו — אין בשטחים הללו אף חווה חקלאית אחת שראויה להגדרה זו. האם מדובר בצורך כלכלי אמיתי בחטיבת קורות עצים? בשטחים האלה יש ללא ספק עצים, שעדיף עשרות מונים להביט בהם מאשר לכרות אותם, ואולם עד שלא נתחיל לגדל עצים בכל שמונים מיליון האקרים שכילתה האש, שטחים חרבים שהם תוצר של המערכת ה"כלכלית" שלנו, אין לנו ממש סיבה ללטוש אליהם עין. מה שחונק את מרחבי הבר אינו שיקול כלכלי כלל וכלל, כי אם אותה מפלצת של פרנקנשטיין שבנו היזמים שלנו, אותה "תנועת הדרכים הטובות".8
תנועה זו, שהיתה מועילה והגיונית לגמרי בראשית דרכה, זכתה לתמריצים כלכליים כה ניכרים שהיא מזכירה את מחפשי הזהב, שניחנו באותה מוסריות ובאותה אמונה בעבודת כפיים רצינית. התודעה האנושית נוטה, כמדומה, להשתלהבות המונית למראה אוצרות זמינים של טבע ומדינה כאחד.
במקרה זה, הפיתיון הזהוב הוא תיירות המכוניות. כמו עגל הזהב, יש לאייתו באותיות נוצצות, וכמו שנהגנו עם עגל הזהב, אנו משתחווים לרגליו והוא מושל בנו באותה עזות מצח של אל חדש. אנו מעניקים לו את היערות שלנו ואת הערבות שלנו כדי שיוכל לתפוס אחיזה בקרקע, והוא מצדו מזהם אותם בקופסאות שימורים ובאשפה. אנו מוסרים לידיו את חיי הבר שלנו ואת פרחי הבר שלנו, וממשיכים לעשות כן בענווה גם כשכבר אין עוד ברשותנו כל פרחים. אך מכל המנחות כולן, כבישים מטופשים הם בשבילו הקורבן הענוג מכולם.
(מכיוון שאלה ימומנו על חשבון קופת המדינה הערטילאית או על חשבון הדורות הבאים, הם מוצאים חן בעינינו כפל כפליים.)
ומכל הכבישים המטופשים, המענג מכולם הוא זה אשר "מפלח" שארית מזערית אחרונה של שממה בתולית. בקנאות טמאה של פנאטים אנו צדים אותן דרכים ועורמים אותן זו על גבי זו מעל המזבח, בזמן שקריאות מזמור אחד ויחיד בוקעות מגרונם של אלפי מועדוני ארוחת בוקר ולשכות מסחר: "אין אלוהים מלבד הבנזין, והרכב הוא נביאו!"
ההיבטים המיטיבים של אלוהי הרכב הטוב והיסודות המועילים של תנועת הדרכים הטובות אינם זקוקים להגנה מצדי. הם נשמעים מכל בית ובית וכולנו מודעים להם. מה שאני מנסה להמחיש הוא את האבסורד הטרגי הטמון בניסיון להמריץ עוד יותר את צעדת האימפריה.
מעל לכול, אני מבקש להצביע על כך שהנהירה המואצת הזו שלנו אל עבר המהירות והמספרים רומסת את השאריות האחרונות של דבר־מה שמוכרח להישמר למען רווחתם הרוחנית והפיזית של האמריקאים לעתיד, גם אם משמעות הדבר צמצום בכמה מיליונים של דולרים או בני אדם בטווח הרחוק. מדובר בדבר־מה שסייע לבנות את המין האנושי במשך עידנים אינספור, כך שיש להניח בהיגיון מסוים שהוא גם יסייע לשמר אותו בעידנים לעתיד לבוא.
אם ניכשל בכך, נדמה לי שניכשל במבחן המהותי ביותר של תחושת עליונותנו הרברבנית — הריסון־העצמי הסביבתי. בדרך זו נמצא את עצמנו באותה קטגוריה ביולוגית כשל חרק תפוחי האדמה, שהשמיד את תפוחי האדמה ובכך השמיד גם את עצמו.
הערות:
1 [Donald Baxter MacMillan — היה חוקר אמריקאי ומחלוצי המשלחות שהפליגו אל האזור הארקטי, הביא לשם לראשונה את השימוש ברדיו, מטוסים ואלקטרוניקה; יחד עם אשתו תיעד את השפה האינואיטית וחיבר מילון של השפה. כל הערות המתרגמת מופיעות בסוגריים מרובעים.]
2 [ציטוט מתוך שירו של וולט ויטמן "את הגוף החשמלי אשירה". בתוך: וולט ויטמן, עלי עשב, ליקט ותרגם והוסיף הערות: שמעון הלקין, תל אביב, ספרית פועלים, עמ׳ 141, 1984.]
3 [חנון הספן, המכונה גם חנו, היה חוקר קרתגני מן המאה החמישית לפנה"ס שנודע בשל מסע ימי שערך סביב חופי צפון־מערב אפריקה, בהם גם ייסד ככל הנראה מושבות. ביומן המסע שכתב תיאר רבים מגילוייו.]
4 [מכונה "אריק האדום" בשל צבע שערו וזקנו, "מגלה ארצות" ויקינגי מן המאה התשיעית, נודע כאדם הראשון שהגיע ליבשת גרינלנד וכמי שאחראי ליישובה.]
5 [ציטוט של מגלה הארצות האנגלי מן המאה ה-16, Sir Humphrey Gilbert, שהיה אחראי על משלחת ההתיישבות הקולוניאלית הבריטית הראשונה בצפון אמריקה.]
6 ["משלחת לואיס וקלארק" (The Lewis and Clark Expedition) היתה המשלחת היבשתית הראשונה שחצתה את אמריקה הצפונית ממזרח לאוקיינוס השקט בשנים 1806-1804, במטרה למפות את האזור ולבסס את ריבונותה של ארצות הברית בו. את המשלחת הנהיגו אנשי הצבא האמריקאי מריוותר לואיס (Lewis) וויליאם קלארק (Clark), אך הדמות המרכזית במשלחת היתה הגששית הילידית שהצטרפה למסע כמתורגמנית, סקאג׳וויה (Sakakawea) ותרמה תרומה מכריעה לא רק לידיעת הטבע וליצירת קשר עם השבטים שפגשו בדרך כי אם גם להישרדותם.]
7 H. G. Wells, The Outline of History] — ספר היסטוריה שראה אור בארצות הברית בשנת 1920, המגולל את תולדות העולם מאז טרם הופעת האדם ועד מלחמת העולם הראשונה.]
8 [תנועת הדרכים הטובות ("The Good Roads Movement") התגבשה בראשית שנות ה-70 של המאה ה-19 ופעלה עד שנות ה-20 של המאה העשרים; עניינה של התנועה היה פיתוח הכבישים באזורי הכפר של ארצות הברית. אגודות רוכבי אופניים חברו לחקלאים ויחד העלו את המודעות והדרישה לפתח ולשכלל את רשת הכבישים הסלולה ברחבי המדינה. תפקיד מרכזי בהתהוות התנועה ושגשוגה היה למשרד הדואר הממשלתי שהתחייב לספק שירותי דואר לכל מקום ברחבי המדינה. עם הופעתן של המכוניות, ובייחוד כשמספרן גדל בשנות ה-20, נעשה הצורך בכבישים חיוני יותר ומובן לכול.]
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
