להתראות שם למעלה

נובמבר 1918

1

מי שחשבו שהמלחמה תיגמר בקרוב כבר מתו מזמן. מהמלחמה עצמה. לכן, באוקטובר, אלבֵּר היה די ספקן ביחס לשמועות על שביתת הנשק הממשמשת וקרבה. הוא לא האמין להן − לא יותר מלסיפורי התעמולה ששמע בתחילת המלחמה, למשל שהכדורים הגרמניים רכים עד כדי כך שהם נמעכים על המדים הצרפתיים כמו אגסים רקובים. החיילים הצרפתים התפוצצו מצחוק מהבדיחה הזאת. במשך ארבע שנים ראה אלבר ערימות של כאלה שמתו מצחוק בעת שחטפו כדור גרמני.

הוא ידע היטב שיש משהו מאגי בסירובו להאמין בשביתת הנשק: ככל שמצפים לשלום, כך מאמינים פחות לבשורות על בואו הקרב ובא, מעין הגנה מפני עין הרע. אבל הידיעות המשיכו לזרום, יום אחרי יום, בגלים יותר ויותר תכופים, ובכל מקום כולם חזרו ואמרו שהמלחמה באמת עומדת להסתיים. הוא אפילו קרא נאומים − ולא האמין למראה עיניו − על כך שצריך לשחרר את החיילים הוותיקים ביותר שנסחבים בחזית כבר שנים. בסופו של דבר, כשהיה נראה שקיים סיכוי סביר לשביתת נשק, התקווה לצאת מהמלחמה הזאת בחיים התחילה להעסיק אפילו את הפסימיים ביותר. כתוצאה מכך איש לא היה להוט עוד אחרי מתקפות והסתערויות. היו דיבורים על כך שחטיבה 163 עומדת לנסות לחצות בכוח אל הגדה הנגדית של נהר המֵז. היו כמה שעוד דיברו על היתקלויות עם האויב, אבל באופן כללי, אם מסתכלים על זה מלמטה, מנקודת המבט של אלבר וחבריו ליחידה, מאז ניצחון בעלות הברית בפלנדרייה, שחרור העיר לִיל, מנוסת הצבא האוסטרי וכניעת הטורקים, הם היו הרבה פחות נלהבים מהקצינים שלהם. לאחר ההצלחות של המתקפה האיטלקית, של הבריטים בטוּרְנֶה, של האמריקאים בשָׁטִיוֹן... היה נראה שהסוף המיוחל עומד להגיע. רוב החיילים ביחידה האטו את פעילותם ונכנסו לעמדת המתנה, והיה אפשר להבחין בבירור בתוואי הקו שמפריד בין אלה, כמו אלבר, שהעדיפו לחכות לסוף המלחמה כשהם מתרווחים בנוחות על הציוד, מעשנים וכותבים מכתבים, לבין אלה שהיו להוטים לנצל את הימים האחרונים עד תום וללכת עוד קצת מכות עם הגרמנים.

תוואי קו זהה הפריד בין הקצינים והחיילים הפשוטים. שום דבר חדש, אמר לעצמו אלבר. המפקדים רוצים לכבוש כמה שיותר שטח כדי להתמקם בעמדת כוח בשולחן המשא ומתן. בקיצור, הם יסבירו שכיבוש של שלושים מטרים נוספים יכול באמת להשפיע על תוצאות המלחמה ושהרבה יותר מועיל למות היום מלָמות אתמול.

לקטגוריה הזאת השתייך לוטננט ד'אוּלְנֶה־פְּרָאדֵל. כל מי שציין את שמו השמיט את שמו הפרטי, את כינוי האצולה "דֶה", את "אולנה" ואת המקף, ואמר רק "פּראדל". כולם ידעו שזה מטריף אותו, אבל הרשו זאת לעצמם שכן מבחינתו זה היה עניין של כבוד, לא להראות את זה אף פעם. רפלקס של אריסטוקרטים. אלבר לא אהב אותו. אולי כי היה יפה: טיפוס גבוה, רזה, אלגנטי, עם רעמת שיער גלי בצבע חום כהה, אף ישר, שפתיים דקות ומסותתות להפליא ועיניים בצבע כחול עמוק. לטעמו של אלבר, פרצוף תחת אמיתי. חוץ מזה, הוא תמיד נראה כועס. מסוג הבחורים חסרי הסבלנות האלה, שלא שמעו על הילוך נמוך: או שהאיץ או שבלם, לא היה אצלו אמצע. הוא נהג לנוע כשכתף אחת שלו לפני שאר הגוף, כאילו הוא דוחף רהיט כבד, ואז היה שועט קדימה במהירות שיא ומתיישב בפתאומיות. זה היה הקצב הרגיל שלו. היה משהו משונה בשילוב הזה: בגלל המראה האריסטוקרטי שלו, הוא נראה בו־זמנית מתורבת להחריד וברוטלי מיסודו. קצת כמו בבואה של המלחמה הזאת. אולי בגלל זה הוא הרגיש בה טוב כל כך. נוסף על כך היה לו מבנה גוף אתלטי − חתירה ללא ספק, או טניס.

דבר נוסף שאלבר לא אהב בו כלל היה שׂער הגוף שלו. שערות שחורות, בכל מקום, עד לגלילי האצבעות, וציצות שיער שבצבצו מהצווארון עד מתחת לגרגרת. בימי שלום ודאי היה חייב להתגלח כמה פעמים ביום כדי לא להיראות כטיפוס מפוקפק. היו מן הסתם נשים שזה עשה להן את זה, כל השערות האלה, הצד הזכרי, הפראי, הגברי, הספרדי משהו. אפילו ססיל... מכל מקום, גם בלי לדבר על ססיל, אלבר לא סבל אותו, את לוטננט פראדל הזה. ובעיקר הוא חשש ממנו. כי פראדל אהב לדרוך את הנשק. הוא באמת ובתמים נהנה להסתער, לתקוף, לכבוש.

למען האמת, זה זמן מה שפראדל היה נמרץ פחות מהרגיל. נראה שהאפשרות לשביתת נשק דכדכה אותו לגמרי, גדעה את הלך רוחו הפטריוטי. המחשבה על סיום המלחמה הרגה את לוטננט פראדל.

הוא הפגין קוצר רוח מדאיג. היעדר רוח צוות נלהבת הטריד אותו מאוד. כשסייר בשוחות ופנה בדברים אל אנשיו, בלהט הכי גדול שהצליח לגייס, דיבר על הצורך למחוץ את האויב, שרק עוד דחיפה אחת קטנה אחרונה תנחית עליו את מכת החסד, אבל הצליח לחלץ מהם רק מלמולים די מעורפלים, הנהוני הסכמה זהירים בעודם נותנים מבטים מנומנמים בנעליהם. לא היה מדובר רק בפחד למות, אלא גם במחשבה על למות עכשיו. למות אחרון, אמר לעצמו אלבר, זה כמו למות ראשון, אין דבר אידיוטי מזה.

אבל זה בדיוק מה שעמד לקרות.

אם עד כה הם העבירו בעצלתיים את ימי ההמתנה לשביתת הנשק, לפתע הכול התערער. מלמעלה הונחתה פקודה שדרשה להתקרב לקווי האויב כדי לבדוק מה עושים הגרמנים. לא היה צריך להיות גנרל כדי להבחין שהם עושים בדיוק מה שעושים הצרפתים − מחכים לסוף. אבל היה צריך לגשת לשם בכל זאת ולראות. החל בנקודה הזאת, איש לא הצליח עוד לשחזר במדויק את השתלשלות האירועים.

לביצוע משימת הסיור הזאת בחר לוטננט פראדל − וקשה לומר מדוע − בלוּאִי תֶרְיֶה ובגַסְטוֹן גְרִיזוֹנְיֶה, אחד צעיר ואחד זקן, אולי בגלל השילוב של מרץ נעורים וניסיון חיים. בכל מקרה, אלה היו איכויות חסרות תועלת מאחר שהשניים לא שרדו אפילו חצי שעה לאחר שיצאו למשימתם. בעיקרון, הם לא היו צריכים להרחיק לכת מאוד. היה עליהם לצעוד לאורך הקו הצפון־מזרחי, נגיד מאתיים מטרים, לחתוך את הגדר בכמה מקומות, לזחול עד לגדר התיל השנייה, להעיף מבט ולחזור ולומר שהכול בסדר, מפני שכולם היו בטוחים שאין בכלל מה לראות. אגב, שני החיילים לא חששו להתקרב לקווי האויב. לאור הסטטוס־קוו של הימים האחרונים, אפילו אם היו מבחינים בהם, הגרמנים היו מניחים להם להעיף מבט ולשוב על עקבותיהם, היו מתייחסים לזה כאל מעין הסחת דעת. אלא שברגע שהחלו להתקדם, שפופים נמוך ככל האפשר, נורו השניים כמו ארנבות. שריקות כדורים נשמעו, שלוש, ואז השתררה דממה; מבחינת האויב, העניין נסגר. מיד אחר כך ניסו לחפש אותם בעיניים, אבל מאחר שיצאו לכיוון צפון, לא הצליחו לאתר את המקום שנפלו בו.

סביב אלבר עצרו כולם את נשימתם. ואז פרצו צעקות. "ממזרים!" "לא השתנו הגרמנים האלה, "שרצים מטונפים!" "ברברים" וכולי. נוסף על כך, צעיר וזקן! לא שזה שינה משהו, אבל בעיני כולם, הגרמנים לא הסתפקו בהריגת שני חיילים צרפתים, הם רצחו שני סְמָלים. בקיצור, זעם נורא.

בדקות שלאחר מכן, במהירות תגובה שאיש לא שיער שהם מסוגלים לה, התחילו התותחנים שבמאסף לירות מטחים של פגזי 75 מילימטרים על קווי הגרמנים, שתמהו כיצד הם בכלל הספיקו לשמוע על מה שקרה.

מכאן ואילך, מדרון חלקלק.

הגרמנים השיבו אש. בצד הצרפתי לא היו זקוקים לזמן רב מדי כדי לכנס את כולם. "נסגור איתם חשבון, עם האפסים האלה." התאריך היה 2 בנובמבר 1918. איש עדיין לא ידע זאת, אבל המלחמה עמדה להסתיים בתוך פחות מעשרה ימים.

וחוץ מזה, לצאת למתקפה ביום המתים.1 כמה שלא נתאמץ, קשה שלא לייחס משמעות רבה מדי לסמלים...

והנה אנחנו שוב עם הציוד על הגב, חשב אלבר, מתכוננים לטפס על הגרדום (כך כינו את הסולמות ששימשו ליציאה מהחפירות, מחשבה עליזה ללא ספק) ולפרוץ קדימה בראש מורכן לעבר קווי האויב. כל הבחורים עמדו בטור, מתוחים כמו קשתות, והתקשו אפילו לבלוע רוק. אלבר היה השלישי בתור, מאחורי בֵּרי ופֵּרִיקוּר הצעיר, שסובב את ראשו, כאילו בדק שכולם אכן נוכחים. מבטיהם הצטלבו, פריקור חייך אליו, חיוך של ילד שזומם לעשות מעשה קונדס. אלבר רצה להחזיר לו חיוך אבל לא הצליח. פריקור סובב את ראשו בחזרה. כולם חיכו לפקודה לתקוף, הקדחתנות היתה כמעט מוחשית. החיילים הצרפתים, המזועזעים מהתנהגות הגרמנים, היו מרוכזים עתה בזעמם. מעליהם חרשו הפגזים את השמים בשני הכיוונים והרעידו את האדמה עד לעומק השוחות.

אלבר הביט אל מעבר לכתפו של בֵּרי. לוטננט פראדל עמד על מוצב קטן וצפה במשקפת בקווי האויב. אלבר חזר אל מקומו בטור. אלמלא היה שם כל כך הרבה רעש, היה מתאפשר לו לחשוב על מה שהטריד אותו, אבל הפגזים שרקו בצורמניות בזה אחר זה, ופיצוצי הנפילות שקטעו את השריקות היו חזקים עד כדי כך שהרעידו את הגוף מכף רגל ועד ראש. איך אפשר להתרכז בתנאים כאלה.

כרגע הבחורים ממתינים לפקודה לצאת למתקפה. הזדמנות לא רעה, אם כן, להתבונן באלבר.

אלבר מָייאר. הוא היה בחור רזה, מופנם, שהתנהל באטיות. מיעט לדבר, הסתדר מצוין עם מספרים. לפני המלחמה היה קופאי בסניף של בנק האיגוד הפריזאי. הוא לא אהב כל כך את עבודתו ונשאר בבנק רק בגלל אמו. למדאם מייאר היה רק בן אחד והיא העריצה מנהלים. אין פלא אפוא שהמחשבה כי אלבר שלה יהיה יום אחד מנהל בנק הלהיבה אותה מיד. היא היתה משוכנעת ש"עם האינטליגנציה שלו" הוא יטפס מהר מאוד לצמרת. את חיבתה המופרזת לסמכות ירשה מאביה, שהיה משנה לסגן מנהל לשכת הדואר הממשלתית, ולתפיסתו, ההיררכיה בשירות הציבורי היתה משולה לסדר העולמי. מדאם מייאר אהבה את כל סוגי המנהלים, ללא יוצא מן הכלל. לא עניין אותה אם היו מוצלחים או מאין באו. היו לה בבית תמונות של קְלֵמַנְסוֹ, מוֹרָאס, פּוּאַנקרֶה, ז'וֹרֵס, ז'וֹפְרֶה, בְּרִיאָן...2 מאז שאיבדה את בעלה, שפיקד על יחידת מפקחים לובשי מדים במוזיאון הלוּבר, אישים דגולים עוררו בה תחושות יוצאות דופן. אלבר לא היה להוט אחר עבודתו בבנק, אבל הוא הניח לה ללהג, זאת היתה הדרך הטובה ביותר לנהוג עם אמא שלו. עם זאת, הוא התחיל לרקום תוכניות משלו; התחשק לו לעזוב הכל ולברוח למפרץ טונקין, תוכנית מעורפלת למדי, יש לומר. בכל אופן, הוא רצה לעזוב את עיסוקו בהנהלת חשבונות ולעשות משהו אחר. אבל אלבר לא היה טיפוס זריז, הכול לקח לו זמן. מהר מאוד הוא פגש את ססיל, והתשוקה ניצתה בו מיד. עיניה של ססיל, פיה של ססיל, חיוכה של ססיל, ואחר כך כמובן גם שדיה של ססיל, התחת של ססיל, איך אפשר לצפות ממנו לחשוב על משהו אחר.

בימינו לא היינו חושבים שאלבר מייאר גבוה במיוחד, מטר שבעים ושלושה, אבל לתקופתו זה היה סביר ביותר. הוא סובב את ראשן של בחורות. בייחוד את הראש של ססיל. כלומר, היא סובבה את ראשו של אלבר, וכעבור זמן מה, לאחר שנעץ בה מבטים ממושכים, כמעט בלי הפסקה, היא הבחינה בקיומו והחזירה לו מבט. היו לו פנים ממיסים. בעת הקרב על הסוֹם, כדור שרט את רקתו הימנית. הוא פחד מאוד, אבל יצא מזה רק עם צלקת בצורת סוגריים, שמשכה את עינו מעט הצדה ושיוותה לו מראה מיוחד. לאחר מכן, בעת חופשתו, ליטפה ססיל את הצלקת באצבעה, חולמנית ומוקסמת, אבל זה לא שיפר את מצב רוחו. כילד היו לאלבר פנים חיוורים, כמעט עגולים, ועפעפיים כבדים ששיוו לו מראה של ליצן עצוב. מדאם מייאר מנעה אוכל מפיה כדי שתוכל להאכיל אותו בבשר אדום, היא היתה משוכנעת שהוא חיוור כי חסר לו דם. לא משנה כמה פעמים הסביר לה אלבר שאין שום קשר בין הדברים, אמו לא היתה מאלה שמשנים את דעתם ככה סתם. היא מצאה תמיד דוגמאות, תירוצים, היא שנאה לטעות, אפילו במכתביה היתה מזכירה דברים שקרו לפני שנים רבות, זה היה באמת בלתי נסבל. עד כדי כך שאפשר לתהות אם היא לא היתה הסיבה להתגייסותו של אלבר לצבא מיד עם פרוץ המלחמה. כשנודעה לה הבשורה, מדאם מייאר פרצה בזעקות שבר, אבל היא היתה אישה כל כך מוחצנת, שלא היה אפשר להבחין אצלה בין צער אמיתי לתיאטרליות. היא צעקה, מרטה שערות, אבל התעשתה במהרה. מאחר שתפיסתה את המלחמה היתה די קלאסית, השתכנעה עד מהרה שאלבר, "עם האינטליגנציה שלו,״ ימהר להתבלט ולטפס בסולם הדרגות, היא דמיינה אותו מסתער בחזית, היא דמיינה אותו עושה משהו הרואי ומועלה מיד לדרגת קצין, לוטננט או קפטן, ואף למעלה מזה − לדרגת גנרל, דברים כאלה קורים במלחמה. אלבר הניח לה ללהג בעת שארז את מזוודתו.

עם ססיל זה היה אחרת לגמרי. המלחמה לא הפחידה אותה. קודם כול, זאת היתה "חובה פטריוטית" (אלבר הופתע, הוא מעולם לא שמע אותה אומרת את המילים האלה). שנית, אין באמת סיבה לפחד, זה חלק מההליכים הדיפלומטיים. כולם אומרים את זה.

אלבר, לעומתה, פקפק מעט באמירה הזאת, אבל בסופו של דבר ססיל היתה קצת כמו מדאם מייאר, מקובעת בחשיבתה. כשהקשיב לה, הוא השתכנע שהמלחמה לא תארך זמן רב. אלבר כמעט האמין לה. לכל מה שאמרה. עם הידיים האלה, עם הפה הזה, עם כל־כל זה, ססיל יכלה להגיד לאלבר כל דבר. אי־אפשר להבין את זה בלי להכיר אותה, חשב אלבר. בשבילנו, ססיל הזאת היתה בסך הכול עוד בחורה יפה ותו לא. בשבילו, זה היה סיפור אחר לגמרי. כל אחת מנקבוביות עורה של ססיל היתה מולקולה מיוחדת, הבל פיה הדיף בושם מיוחד. היו לה עיניים כחולות, טוב, אליכם אולי זה לא מדבר, אבל בשביל אלבר, העיניים האלה היו כמו תהום פעורה. קחו לדוגמה את פיה ושימו את עצמכם במקומו של אלבר ידידנו. הפה הזה המטיר עליו נשיקות חמות ורכות שהפכו את בטנו עד שהרגיש שהוא עומד להתפוצץ, הוא חש ברוק שלה זורם לתוכו ושתה אותו בשקיקה. ססיל היתה מסוגלת לחולל כאלה פלאות עד שלא היתה עוד רק ססיל. היא היתה... היא היתה יכולה לומר לו שאת המלחמה הזאת נחסל בביס אחד וגמרנו, ואלבר התאווה להיות הביס בפיה.

היום, כמובן, הוא רואה את הדברים קצת אחרת. הוא יודע שהמלחמה היא משחק בינגו עצום ממדים עם כדורים חיים, ושלהצליח לשרוד ככה במשך ארבע שנים זה לא פחות מנס.

ולהיקבר באדמה בעודך בחיים, לגמור קרוב כל כך לסיום המלחמה זה כבר באמת "הדובדבן שבקצפת".

וזה בדיוק מה שעומד לקרות.

הוא ייקבר בעודו בחיים, אלבר ידידנו.

משום שהוא "ביש מזל," תאמר אמו.

לוטננט פראדל מסתובב לעבר חייליו ונועץ את מבטו בעיני האנשים הקרובים אליו, שמביטים בו מימינו ומשמאלו כאילו היה המשיח. הוא נד בראשו ונושם נשימה עמוקה.

כמה דקות לאחר מכן, כפוף מעט, רץ אלבר בתוך תפאורה אפוקליפטית, טובע בים הפגזים והכדורים השורקים ומאמץ אליו בכל כוחו את רובהו. צעדיו כבדים, ראשו טמון בין כתפיו. האדמה בוצית תחת מגפיו הכבדים, כי בימים האחרונים ירד הרבה גשם. סביבו אנשים צועקים כמו מטורפים, שיכורים מכוחם, אוזרים אומץ. לעומתם, אחרים מתקדמים כמוהו, מכונסים בעצמם, עם מועקה בבטן ויובש בגרון. כולם מסתערים על האויב, חמושים בזעם צדקני, בתשוקה לנקמה. יתכן וזו תוצאה פרוורטית של השמועה על הפסקת אש. האם הם סבלו כל כך רק כדי לחזות במלחמה הזאת מסתיימת באופן כזה, כשרבים מחבריהם מתים ורבים מאויביהם עדיין בחיים? מתחשק ממש לטבוח בהם, לגמור עם זה אחת ולתמיד. הם היו מסוגלים לשפוך את דמו של מי שזה לא יהיה.

אפילו אלבר, המבועת מהמחשבה שהוא עלול למות, מסוגל לשחוט את הראשון שייתקל בו. אבל בדרכו נערמו מכשולים רבים. תוך כדי ריצה הוא נאלץ לחתוך ימינה. בהתחלה הוא שמר על הקו שהתווה הלוטננט, אבל כשכדורים שורקים ופגזים נופלים, חייבים לרוץ בזיגזג. בייחוד כשפריקור, שרץ לפניו, בדיוק חטף כדור והתמוטט ממש בין רגליו. אלבר מספיק בקושי לדלג מעליו, הוא מאבד את שיווי המשקל, מצליח לרוץ עוד כמה מטרים ומועד על גופתו של גריזוניֶה הזקן, שמותו הבלתי צפוי סימן את שריקת הפתיחה של הטבח הגמור הזה.

למרות הכדורים ששורקים סביבו, כשהוא רואה אותו שוכב שם, אלבר עוצר במקומו.

הוא מזהה את המעיל שלו כי גריזונייה ענד תמיד מין סרט אדום בלולאת המעיל, "אות לגיון הכבוד שלי," הוא אמר. הוא לא היה מתוחכם, גריזונייה, גם לא מעודן, אבל הוא היה אמיץ וכולם אהבו אותו. אין כל ספק, זה הוא. ראשו הגדול שקוע בבוץ ושאר גופו נראה כאילו קרס אחריו באי־סדר. ממש לצדו הוא מזהה את הצעיר יותר, לואי תריֶה. גם גופו מכוסה בחלקו בבוץ, שוכב מכורבל, קצת כמו בתנוחת עובר. למות בגיל כזה, בתנוחה כזאת, זה שובר את הלב...

אלבר לא יודע מה דוחף אותו, תחושת בטן כנראה, לאחוז בכתפו של הזקן ולמשוך. החייל המת מתהפך בכבדות על בטנו. לוקח לאלבר כמה שניות להבין, אבל אז האמת מתפוצצת לו בפרצוף: כשמתקדמים לכיוון האויב, אי־אפשר למות משני כדורים בגב.

הוא מדלג מעל הגופה ומתקדם כמה צעדים, גבו עדיין כפוף, אף שלא ברור מדוע, הרי הכדורים ישיגו אותך בכל מקרה, בין שאתה עומד ובין שאתה משתופף, אבל זה רפלקס שנועד להציע שטח מטרה קטן ככל האפשר, במלחמה כולם נראים כאילו הם יראי שמים. והנה הוא עומד עכשיו מול הגופה של לואי הצעיר. אגרופיו קמוצים, מוטלים קרוב לפיו, לא ייאמן כמה צעיר הוא נראה ככה, כולו בן עשרים ושתיים. אלבר לא יכול לראות את פניו המכוסים בבוץ. הוא יכול לראות רק את גבו. כדור אחד. עם שני הכדורים בגבו של הזקן, זה שלושה. חשבון פשוט.

כשאלבר מזדקף, הוא עדיין נרעש מהתגלית. מהמשמעות שלה. הרי לא היה דחוף לחבר'ה לרוץ לדגדג לגרמנים כמה ימים לפני שביתת הנשק. הדרך היחידה לשלהב אותם לצאת למתקפה היתה להצית אש: איפה בדיוק היה פראדל כששניים מחייליו נורו בגבם?

המשך הפרק בספר המלא