האוהד

פרק 1

 

אני מרגל, מתחזה, מודיע, אדם כפול־פנים. ואולי לא במפתיע גם אדם כפול־תודעה. אינני מין מוּטנט בלתי מובן מספר קומיקס או מסרט אימה, אם כי היו שראו בי כזה. אני פשוט מסוגל לראות כל עניין משני צדדיו. לפעמים נדמה לי שהתברכתי בכישרון, כישרון שולי אולי, אני מודה, ועם זאת הכישרון היחיד העומד לרשותי. לפעמים אני מהרהר באי־היכולת שלי לראות את העולם אלא בצורה כזאת, ותוהה אם אפשר בכלל לכנות את מה שיש לי בשם כישרון. שהרי כישרון הוא משהו שמשמש אותך, לא משהו שמשתמש בך. כישרון שאינך יכול שלא להשתמש בו, כישרון שאתה עומד לרשותו - אין לי אלא להודות שיש בו סכנה. אבל בחודש שבו נפתח הווידוי הזה עדיין נדמה היה לי שדרכי לראות את העולם היא מעלה ולאו דווקא סכנה; מתברר כי יש סכנות שנראות כך בתחילה.

זה היה באפריל, האכזר בירחים. החודש שבו מלחמה שניטשה זמן רב מאוד עמדה להיגדע, כפי שקורה תמיד במלחמות. חודש שהיה בעל משמעות רבה מאוד לכל האנשים בחלקת העולם הקטנה שלנו, וחסר כל משמעות לרוב האנשים ביתר חלקי העולם. חודש שהיה בעת ובעונה אחת סיומה של מלחמה ותחילתו של... מה נאמר? שלום איננה המילה הנכונה, הלוא כן, קומנדנט יקר? זה היה חודש שבו המתנתי לקץ מאחורי חומותיה של וילה שבה התגוררתי זה חמש שנים. בחומות הווילה נצצו רסיסי זכוכית חוּמה, וראשי החומות עוטרו בגדר תיל מחלידה. היה לי חדר משלי בווילה הזאת, דומה מאוד לחדר שיש לי אצלך במחנה, קומנדנט. המונח ההולם את חדרי הוא כמובן צינוק, ובמקום מנהלת משק בית שבאה לנקות מדי יום הפקדתם עלי כאן שומר בעל פני תינוק שאינו מנקה כלל. אבל אינני מתלונן. התנאי היחיד שלי לכתיבת הווידוי הזה איננו ניקיון כי אם פרטיות.

בווילה של הגנרל נהניתי ממידה מספקת של פרטיות בלילה, אך לא ביום. הייתי היחיד מבין קציני הגנרל שהתגורר בביתו, הרווק היחיד בצוותו ושלישו המהימן ביותר. בבקרים, בטרם הסעתי אותו במכוניתו מרחק קצר אל משרדו, היינו סועדים יחד ומנתחים שדרים בקצהו האחד של שולחן אוכל עשוי עץ טיק בעוד אשתו משגיחה בקצה האחר על רביעיית ילדים ממושמעים בני שמונה־עשרה, שש־עשרה, ארבע־עשרה ושתים־עשרה, וכיסא ריק אחד לבת שלמדה באמריקה. אולי לא כולם חששו מפני הסוף, אבל הגנרל העריך שיש מקום לחשש. הוא היה אדם צנום וזקוף קומה, למוד מאבקים, עתיר עיטורים, שבמקרה שלו נקנו ביושר. אמנם היו לו רק תשע אצבעות ושמונה בהונות, שכן שלוש מאצבעותיו נפלו קורבן לכדורים ולרסיסים, אך רק בני משפחתו ואנשי סודו הכירו את מצב כף רגלו השמאלית. שאיפותיו לא סוכלו כמעט מעולם, פרט למשאלתו להניח יד על בקבוק בורגונדי משובח ולשתות אותו בחברת אנשים שיודעים שאין להכניס קוביות קרח לכוס היין. הוא היה נהנתן ונוצרי, בסדר הזה, איש דתי שהאמין בגסטרונומיה ובאלוהים; באשתו ובילדיו; וגם בצרפתים ובאמריקאים. החסות שהציעו לנו עלתה בעיניו לאין שיעור על זו שהציעו הסוֶונגאלים,1 הזרים האחרים שהכו בסנוורים את אחינו מצפוֹן וגם כמה מאחינו בדרום: קרל מרקס, ו"א לנין והיו"ר מאו. לא שהוא עצמו קרא אי־פעם משהו משל אותם הוגים! בהיותי שלישו האישי וקצין מודיעין זוטר, היתה זו מלאכתי לספק לו תקציר של, נאמר, המניפסט הקומוניסטי או של הספר האדום הקטן של מאו. והוא שהיה צריך למצוא את שעת הכושר להפגין את בקיאותו בחשיבת האויב, ויותר מכול אהב להשתמש בשאלה ששאל לנין, גניבה ספרותית שצצה לה בכל פעם שעלה הצורך: רבותי, נהג לומר כשהוא נוקש על השולחן שלפניו בפרקי אצבעות נחושים, מה לעשות? חשבתי שאין טעם לומר לגנרל שאת השאלה ניסח בעצם ניקולאי צֶ'רנישֶבסקי ברומן שנשא כותרת זו ממש. מי בכלל זוכר היום את צ'רנישבסקי? רק לנין נחשב, איש המעשה שלקח את השאלה ועשׂאה לשלו.

1 סוונגאלי (Svengali) הוא דמות הנבל המהפנט מהרומן טרילבי של ג'ורג' די מוריה. זהו כינוי לאדם מניפולטיבי המנצל אחרים בכוח אישיותו (כל ההערות הן של המתרגמת).

באפריל זה, הקודר מכל חודשי אפריל, לנוכח השאלה מה לעשות, לא יכול עוד הגנרל, שתמיד מצא מה לעשות, להמשיך בכך. אדם שהאמין ב-mission civilisatrice ובדרך האמריקאית נדבק בסופו של דבר בחיידק האי־אמון. שנתו נדדה פתאום, והוא החל לשוטט בווילה כשעל פניו נסוך חיוורון ירקרק של חולה מלריה. מאז קריסת החזית הצפונית שלנו, שבועות אחדים קודם לכן, בחודש מרס, היה מופיע פתאום בדלת משרדי או בחדרי בווילה ומוסר לי קומץ חדשות, כולן קודרות. אתה מאמין? היה שואל, ואני הייתי עונה אחת משתיים: לא, המפקד! או: לא ייאמן. התקשינו להאמין שעיר הקפה הנעימה והיפה בּאן מֶה טוֹק, עיר הולדתי ההררית, נפלה בתחילת מרס. התקשינו להאמין שנשיאנו תיוּ, שאת שמו מתבקש ממש להתיז ביריקה, הורה ללא כל הסבר על נסיגת כוחותינו המגנים על ההרים. לא יכולנו להאמין שדָא נַאנג ונָא טראנג נפלו, או שחיילינו ירו בגבם של אזרחים שניסו להימלט על נפשם ברפסודות ובסירות, ומספר המתים הגיע לאלפים. בפרטיות החשאית של משרדי צילמתי כנדרש את הדיווחים הללו, לשמחת לבו של מאן, המפעיל שלי. אמנם הם שימחו גם את לבי, בהיותם סימנים לשחיקתו הבלתי נמנעת של המשטר, אך לא יכולתי שלא להצטער על מצוקתם של אותם אנשים עניים. פוליטית אולי לא היה נכון לחוש אהדה כלפיהם, אך אמי, אילו היתה בחיים, היתה נמנית איתם. היא היתה אישה ענייה, אני הייתי ילדהּ העני, ואיש אינו שואל אנשים עניים אם הם רוצים במלחמה. איש גם לא שאל את האנשים העניים הללו אם הם רוצים למות בצמא ובתנאים השוררים בלב ים או אם הם רוצים להישדד ולהיאנס בידי חייליהם שלהם. אילו נותרו אותם אלפים בחיים, הם לא היו מאמינים שכך מצאו את מותם, בדיוק כפי שאנחנו התקשינו להאמין שהאמריקאים - ידידינו, מיטיבינו, מגינינו - דחו בבוז את בקשתנו לקבל עוד כסף. ומה היינו עושים בכסף הזה? קונים את התחמושת, הדלק וחלקי החילוף לכלי הנשק, למטוסים ולטנקים שאותם אמריקאים שפכו עלינו קודם לכן חינם אין כסף? תחילה נתנו לנו את המחטים, ואז כמו להכעיס, חדלו לספק את הסם (אין דבר יקר יותר, מלמל הגנרל, ממה שניתן חינם).

בסוף שיחותינו וארוחותינו הייתי מצית לגנרל סיגריה, והוא היה בוהה בחלל ושוכח לעשן את הלאקי סטרַייק, וזו היתה מתאכלת לאטה בין אצבעותיו. באמצע אפריל, כשהאפר הצורב עורר אותו מהזיותיו, והוא מלמל משהו שלא היה אמור למלמל, השתיקה מאדאם את הילדים המצחקקים ואמרה: אם תחכה יותר מדי, כבר לא נוכל בכלל לצאת מכאן. אתה חייב לדרוש מקלוד מטוס עכשיו. הגנרל העמיד פנים שלא שמע את מאדאם. היה לה ראש כמו חשבונייה, עמוד שדרה של מד"ס וגוף של בתולה גם אחרי חמש לידות. וכל זה נארז באותה עטיפה חיצונית שבהשראתה השתמשו ציירינו מאסכולת האמנויות היפות בצבעי המים הפסטליים ביותר ובמשיכות המכחול הפלומתיות ביותר. בקצרה, היא היתה האישה הווייטנאמית האידאלית. הגנרל היה אסיר תודה ומבועת לנצח בשל מזלו הטוב. הוא לש את קצה אצבעו החרוכה, הביט בי ואמר: אני חושב שהגיע הזמן לבקש מקלוד מטוס. רק כשחזר לבחון את אצבעו הפצועה העפתי מבט במאדאם, שרק הרימה גבה. רעיון טוב, המפקד, אמרתי.

קלוד היה ידידנו האמריקאי המהימן ביותר, ויחסי איתו היו כה אינטימיים שפעם התוודה באוזני שאחד חלקי שש־עשרה מדמו הוא דם כושי. אה, אמרתי, שיכור לא פחות ממנו מבורבון טנסי, זה מסביר למה השיער שלך שחור ולמה אתה משתזף כל כך בקלות ולמה אתה יכול לרקוד צ'ה־צ'ה־צ'ה כמו אחד מאיתנו. גם אצל בטהובן, אמר, היה אחד חלקי שש־עשרה דם כזה. אם ככה, אמרתי, זה מסביר למה אתה יכול לשיר את "יומולדת שמח" כמו שאף אחד אחר לא שר. הכרנו זה את זה יותר מעשרים שנה, מרגע שהוא שם עלי עין בדוברת פליטים בשנת 1954 וזיהה את כישרונותי. הייתי בן תשע מפותח מכפי גילי, וכבר הספקתי ללמוד לא מעט אנגלית בזכות אחד מחלוצי המיסיונרים האמריקאים. קלוד עבד לכאורה בסוכנות סיוע לפליטים. הוא ישב בשגרירות האמריקאית, ומשימתו היתה כביכול לקדם את התיירות בארצנו למודת הקרבות. ולשם כך, כפי שאפשר בוודאי לשער, הוא היה זקוק לכל טיפה שהצליח לסחוט מהממחטה ספוגת הזיעה של הרוח האתגרית האמריקאית. בפועל היה קלוד איש סי־איי־איי ששהה בארץ הזאת עוד בימים שלצרפתים עדיין היתה אימפריה. באותם ימים, כשהסי־איי־איי היה האוֹ־אס־אס, ביקש הוֹ צ'י מין את עזרתו במלחמתו בצרפתים. הוא אפילו ציטט מדבריהם של האבות המייסדים של אמריקה בהכרזת העצמאות של ארצנו. אויביו של הדוד הוֹ אמרו שהוא אומר לכל אחד את מה שהלה רוצה לשמוע, אבל קלוד האמין שהוא שומע הכול. צלצלתי לקלוד ממשרדי, ששכן בהמשך הפרוזדור שבו היה גם חדר העבודה של הגנרל, והודעתי לו באנגלית שהגנרל איבד כל תקווה. הווייטנאמית של קלוד היתה גרועה והצרפתית שלו עוד יותר, אבל האנגלית שלו היתה מצוינת. אני מציין זאת רק מפני שאי אפשר לומר זאת על כל בני ארצו.

נגמר, אמרתי, וכשאמרתי זאת לקלוד נראה לי הדבר סוף־סוף אמיתי. חשבתי שקלוד ימחה ויטען שהמפציצים האמריקאיים עוד ימלאו את השמים שלנו, או שהכוח המוסק האמריקאי יזנק בקרוב מעל ספינות תותחים וישעט להצלתנו, אך קלוד לא אכזב. נראה מה אפשר לסדר, אמר, וברקע נשמע מלמול של קולות. בעיני רוחי ראיתי את האנדרלמוסיה השוררת בשגרירות; טלפרינטרים מבעבעים, מברקים בהולים ניתזים בין סייגון לוושינגטון, אנשים עובדים ללא הפוגה, צחנת התבוסה עומדת באוויר במלוא חריפותה עד שהיא גוברת על כל המזגנים. בין התפרצויות של קוצר רוח שמר קלוד על רוגע. הוא חי כאן זמן כה רב שבקושי הזיע בלחות הטרופית. הוא היה מסוגל להתגנב אליך באין משגיח בחושך, אך בארצנו לא הצליח מעולם להיות בלתי נראה. אף שהיה אינטלקטואל, הוא היה אמריקאי מזן מיוחד, מהסוג שחתר בקבוצה ופיתח שרירי קיבורת מרשימים. אצלנו הטיפוסים הלמדניים נוטים להיות חיוורים, קצרי ראייה וקטני קומה, אך קלוד התנשא לגובה מטר שמונים וחמש, ראייתו היתה מושלמת, והוא שמר על כושר בזכות מאתיים שכיבות סמיכה שעשה מדי בוקר, כשמשרת בן נוּנג משתופף על גבו. בזמנו החופשי נהג לקרוא, ובכל ביקור שלו בווילה היה ספר תחוב תחת זרועו. הספר שנשא כשהגיע אלינו ימים אחדים אחר כך היה הקומוניזם האסיאתי ודרך ההשמדה האוריינטלית של ריצ'רד הֵד, בכריכה רכה.

הספר היה מיועד לי, ואילו הגנרל קיבל בקבוק ג'ק דניאלס - מתנה שהייתי מעדיף לקבל אילו ניתן לי לבחור. אף על פי כן טרחתי לקרוא את גב הספר, שהיה גדוש במובאות נסערות שכמו נשמעו מפי מעריצות מתבגרות, פרט לעובדה שאותם צחקוקים נרגשים נכתבו בידי צמד מזכירי הגנה, סנטור ששהה בארצנו לביקור של שבועיים כדי לעמוד על העובדות, ומנחה טלוויזיה מפורסם שניסח את דבריו ברוח משה בגילומו של צ'רלסטון הסטון. הסיבה להתרגשות היתה כותרת המשנה: האיום המרקסיסטי על אסיה, הבנתו ובלימתו. כשקלוד אמר שכולם קוראים את המדריך המעשי הזה, אמרתי שגם אני אקרא אותו. הגנרל, שכבר פתח את הבקבוק, לא היה במצב רוח מתאים לדון בספרים או ללכת רכיל, לאור העובדה ששמונה־עשרה דיוויזיות אויב הקיפו את הבירה. הוא רצה לדבר על המטוס, וקלוד, שגלגל את כוס הוויסקי בין כפות ידיו, אמר שהאפשרות הטובה ביותר שהצליח להשיג היא טיסה שחורה, לא רשומה, בהרקולס סי-130. מטוס כזה יכול להוביל תשעים ושניים צנחנים על ציודם, כפי שהגנרל ידע היטב הואיל ושירת ביחידה המוטסת בטרם קרא לו הנשיא עצמו לעמוד בראש המשטרה הלאומית. הבעיה, כפי שהסביר לקלוד, היא שמשפחתו המורחבת לבדה מונה חמישים ושמונה איש. כמה מהם אינם חביבים עליו, והוא אפילו מתעב אחדים מהם, אבל מאדאם לא תסלח לו לעולם אם לא יציל את כל קרובי משפחתה.

והאנשים שלי, קלוד? הגנרל דיבר באנגלית הרשמית המדויקת שלו. מה יהיה איתם? שניהם הביטו בי, הגנרל וקלוד. ניסיתי להיראות אמיץ. לא הייתי הקצין הבכיר בצוות, אבל בהיותי השליש האישי והקצין הבקי ביותר בתרבות האמריקאית, השתתפתי בכל הפגישות שקיים הגנרל עם האמריקאים. כמה מבני ארצי דיברו אנגלית לא פחות טובה משלי, אם כי לרובם היה מעט מבטא. אבל כמעט איש מהם לא ידע לדבר כמוני על שיאי בייסבול, על מעלליה של ג'יין פונדה או על מעלותיהם של הרוֹלינג סטוֹנס לעומת הביטלס. אילו היה אמריקאי עוצם עיניים ושומע אותי מדבר, היה חושב שאני אחד משלהם. למען האמת, בשיחות טלפון נחשבתי בעיני רבים בטעות לאמריקאי. בפגישות פנים־אל־פנים היה המתורגמן שלי נדהם תמיד, וכמעט תמיד היה שואל איך למדתי לדבר אנגלית כה טובה. ברפובליקת גֶ'קפרוּט זו, שנחשבה שטח זיכיון של ארצות הברית, ציפו האמריקאים שאהיה אחד מאותם מיליונים דוברי אנגלית משובשת, אנגלית כבדת מבטא או אנגלית לא קיימת. הציפיות הללו הכעיסו אותי. לכן הייתי תמיד מוכן ומזומן להדגים, במילה המדוברת כמו במילה הכתובה, את שליטתי בשפתם. אוצר המילים שלי היה גדול מזה של האמריקאי המשכיל הממוצע, והדקדוק שלי מדויק יותר. יכולתי להגיע לתווים הגבוהים וגם לנמוכים, ולפיכך לא התקשיתי להבין את קלוד כשהגדיר את השגריר "פּוֹץ", "סתום" או "ראש בלטה" שנמצא במצב הכחשה בדבר נפילתה הקרובה של העיר. רשמית לא מדובר בפינוי, אמר קלוד, כי אנחנו לא מתכוונים לצאת משם בזמן הקרוב.

הגנרל, שכמעט מעולם לא הרים את קולו, עשה זאת עכשיו. באופן לא רשמי אתם נוטשים אותנו, צעק. כל היום וכל הלילה מטוסים יוצאים משדה התעופה. כל מי שעובד עם האמריקאים רוצה לקבל אשרת יציאה. הם באים לשגרירות שלכם לקבל את האשרות האלה. כבר פיניתם את הנשים שלכם. כבר פיניתם תינוקות ויתומים. איך זה שהיחידים שלא יודעים שהאמריקאים יוצאים הם האמריקאים? קלוד טרח לפחות להיראות נבוך כשהסביר שבעיר יפרצו מהומות אם יוכרז על פינוי, ואז עלולים לתקוף את האמריקאים שנשארו. זה מה שקרה בדָא נאנג ובנָא טראנג. האמריקאים שם ברחו על נפשם והניחו לתושבים לתקוף זה את זה. למרות התקדים הזה שררה בסייגון אווירה שקטה ומוזרה. רוב תושבי העיר התנהגו כמו אנשים בנישואים שוקעים המוכנים לדבוק זה בזה בגבורה ולטבוע, כל עוד איש לא יצהיר על אמת הניאוף. האמת במקרה הזה היתה שמיליון איש לפחות עבדו אז או קודם לכן עבור האמריקאים בתפקיד זה או אחר, מצחצוח נעליים דרך ניהול הצבא בצלמו ובדמותו של הצבא האמריקאי ועד מציצה תמורת מחיר של המבורגר בפִּיאוריה או בפֵּקיפּסי. רבים מהם חשבו שאם הקומוניסטים ינצחו - והם סירבו להאמין שדבר כזה יקרה - נכונו להם ישיבה בכלא או שבירת מפרקת, ולבתולות - נישואים כפויים עם הברברים. ולמה שלא יאמינו בכך? אלה היו השמועות שהסי־איי־איי דאג להפיץ.

אם כך, התחיל הגנרל, אך קלוד קטע אותו. יש לך מטוס אחד, ודע לך שזה מזל גדול, אדוני. הגנרל לא היה מסוג המפצירים. הוא לגם את הוויסקי עד תומו, כפי שעשה גם קלוד, ואז לחץ את ידו של קלוד ונפרד ממנו לשלום, ואף לרגע לא התיק את מבטו מעיניו. האמריקאים אוהבים להסתכל לאנשים בעיניים, אמר לי פעם הגנרל, בעיקר כשהם דופקים אותם מאחור. לא כך ראה קלוד את המצב. גנרלים אחרים מקבלים מקומות רק לבני משפחתם הקרובים ביותר, אמר לנו קלוד כשנפרד מאיתנו. אפילו אלוהים ונוח לא יכלו להציל את כולם. ואולי לא רצו.

לא יכלו? מה היה אבי אומר על כך? אבי היה כומר קתולי, אבל לא זכור לי שאי־פעם נשא איש הדת העלוב הזה דרשה על נוח, אם כי עלי להודות שהלכתי למיסה רק כדי לחלום שם בהקיץ. אבל בלי קשר לשאלה אם אלוהים או נוח יכלו לעשות משהו, כמעט לא היה ספק שכל אחד מאנשיו של הגנרל, לו רק ניתנה לו ההזדמנות, היה מציל מאה שארי בשר וגם כל קרוב־על־הנייר שהיה יכול להרשות לעצמו לשלם את השוחד. משפחות וייטנאמיות הן עניין מסובך, עניין עדין, ואף כי לפעמים השתוקקתי למשפחה כזאת, בהיותי בנה היחיד של אם מנוּדה, כרגע לא השתוקקתי לכך.

 

בהמשך אותו יום התפטר הנשיא. עוד שבועות קודם לכן ציפיתי שינטוש את הארץ בדרך ההולמת דיקטטורים, וכמעט שלא הקדשתי לו מחשבה בשעה ששקדתי על רשימת המפונים. הגנרל היה קפדן הנוטה לדקדק בפרטים, אדם שהורגל לקבל החלטות מהירות וקשות, אבל את המשימה הזאת העביר אלי. הוא עצמו היה טרוד בענייני משרדו: קריאת דוחות החקירה של הבוקר, השתתפות בישיבות במטה הכללי המשותף, הרמת טלפון לאנשי סודו הדנים בשאלה איך אפשר להחזיק בעיר ובו־בזמן להיות מוכנים לנטוש אותה, תמרון מסובך לא פחות ממשחק כיסאות מוזיקליים לצלילי השיר החביב עליך. חשבתי על מוזיקה, שכן שקדתי על הרשימה בשעות הלילה בעת שהאזנתי לשירות הרדיו האמריקאי במכשיר סוֹני בחדרי בווילה. שיריהם של הטֶמפּטיישנז וג'ניס ג'ופלין ומרווין גיי ידעו בדרך כלל להפוך דברים רעים לנסבלים ודברים טובים לנפלאים, אך לא בזמנים שכאלה. בכל פעם שהעברתי עט על שמו של אדם הרגשתי שאני גוזר עליו גזר דין מוות. כל שמותינו, מהזוטר שבקצינים ועד הגנרל, התגלו ברשימה שנדחסה לתוך פי בעלֶיה כשפרצנו את דלת דירתה לפני כשלוש שנים. האזהרה ששלחתי למאן לא הגיעה אליה מבעוד מועד. בעוד השוטרים מנסים להצמיד את הסוכנת הקומוניסטית הזאת לקרקע, לא היתה לי ברירה אלא לשלוח יד אל פיה, ולמשוך מתוכו את הרשימה הספוגה ברוק. קיומה של עיסת הנייר הזאת הוכיח שגם בנו - אנשי המדור המיוחד, הרגילים לצפות באחרים - צופה מישהו. גם אילו ניתן לי רגע אחד לבד איתה, לא יכולתי להסתכן בחשיפת סיפור הכיסוי שלי ולומר לה שאני בצד שלה. ידעתי איזה גורל מחכה לה. לא היה אחד שלא דיבר בתאי החקירה של המדור המיוחד, והיא היתה חושפת את סודי בעל כורחה. היא היתה צעירה ממני, אך חכמה דיה לדעת מה מצפה לה. לרגע אחד ראיתי את האמת בעיניה, והאמת היתה שהיא שונאת אותי בגלל מי שהיא חושבת שאני, סוכן של משטר מדכא. אלא שאז, כמוני, היא נזכרה בתפקיד שעליה למלא. בבקשה, רבותי! קראה. אני חפה מפשע! אני נשבעת לכם!

שלוש שנים אחר כך עדיין ישבה הסוכנת הקומוניסטית הזאת בכלא. תיקה נשמר על שולחני, תזכורת לכישלון ניסיונותי להצילה. זו היתה גם אשמתי, אמר אז מאן. בבוא יום השחרור אני זה שאפתח את מנעול תאה. היא היתה בת עשרים ושתיים כשנעצרה, ובתיק היו שני תצלומים, אחד שצולם ברגע תפיסתה, ואחד שצולם כשנתיים לאחר מכן ובו עיניה כבויות ושערה מקליש. תאי הכלא שלנו היו מכונות זמן, ויושביהם הזדקנו מהר מכפי שהיו מזדקנים במקום אחר. ההסתכלות בשני פרצופיה עזרה לי במשימה שהוטלה עלי, בחירת המעטים שיזכו לגאולה וגזירת דינם של רבים אחרים, בהם גם אנשים שחיבבתי. ימים אחדים עברתי שוב ושוב על הרשימה, בעוד מגיני שונג לאק מחוסלים ומעבר לגבול נופלת פּנוֹם פּן לידי הקמֶר רוּז'. כמה לילות אחר כך נמלט בחשאי נשיאנו לשעבר לטייוואן. קלוד, שהסיע אותו לשדה התעופה, הבחין כי מזוודותיו הכבדות שלא כרגיל מקרקשות בצליל מתכתי, כנראה נתח נאה מהזהב של ארצנו. הוא סיפר לי זאת למחרת בבוקר, כשצלצל לומר שהמטוס שלנו יֵצא יומיים לאחר מכן. באותו ערב סיימתי את הרכבת הרשימה בשעה מוקדמת ואמרתי לגנרל שהחלטתי להיות דמוקרטי וייצוגי, ולכן בחרתי בקצין בעל הדרגה הגבוהה ביותר, בקצין שנחשב בעיני כולם לישר ביותר, בזה שהיה אהוב ביותר על פלוגתו, וכן הלאה. הוא הבין את ההיגיון שבבסיס הבחירה, ואת השלכותיה הבלתי נמנעות, היְינו שלא מעט מהקצינים הבכירים בעלי הידע הרב ביותר והאשמה הרבה ביותר במדור המיוחד יישארו מאחור. וכך מצאתי את עצמי עם קולונל אחד, מייג'ור אחד, קפטן נוסף ושני לוּטננטים. אשר לי, שמרתי לי מושב אחד ועוד שלושה נוספים בשביל בּון ואשתו וכן בשביל בנו, בן סנדקותי.

כאשר ביקר אותי הגנרל באותו ערב להשתתף בצערי ובידו בקבוק הוויסקי הריק למחצה, ביקשתי שירשה לי לקחת איתנו את בון. אמנם בון לא היה אחי האמיתי, אבל הוא היה אחד משני אחי לדם מאז ימי הלימודים שלנו. מאן היה השלישי, ושלושתנו שיספנו את כפות ידי המתבגרים שהיינו וערבבנו את דמנו בלחיצות יד טקסיות ונשבענו לשמור לנצח אמונים זה לזה. בארנקי היה תצלום בשחור־לבן של בון ומשפחתו. בון נראה כמו גבר נאה שפניו נכתשו במכות, אלא שאצלו היו אלה פשוט הפנים שקיבל מהאל. אפילו כומתת הצנחנים ומדי הקרב המנומרים והמגוהצים למשעי לא יכלו להסיח את הדעת מאוזניו הבולטות, מסנטרו הטמון לנצח בין קפלי צווארו, ומחוטמו השטוח המתעקל בחדות ימינה, בדיוק כמו דעותיו הפוליטיות. אשר לאשתו לין, משורר אולי היה מדמה את פניה לירח קציר, ומרמז בכך לא רק למלאותן ולעגלגלותן אלא גם לכתמים ולמכתשים שעליהן, המנומרים בצלקות פצעונים. חידה היא איך הצליחו שני אלה לרקוח ילד חמוד כמו דוק, ואולי היה זה פשוט הגיוני, כפי שהכפלת שלילי בשלילי יוצרת מספר חיובי. הגנרל החזיר לי את התצלום ואמר: לפחות את זה אני יכול לעשות. הוא שייך לכוחות המוטסים. אילו היה צבאנו מורכב רק מאנשים כאלה, היינו מנצחים במלחמה.

אילו... אבל לא היה כאן אילו, היתה רק עובדה בלתי מעורערת אחת: הגנרל ישב על קצה כיסאי, ואילו אני עמדתי ליד החלון ולגמתי ויסקי. בחצר הֵזין שַמָשוֹ של הגנרל אש שבערה בתוך חבית של חמישים וחמישה גלונים בחופן אחר חופן של סודות, והלילה החם נעשה חם עוד יותר. הגנרל קם והתהלך בלשכתי הקטנה, הכוס בידו והוא לבוש אך ורק בתחתוני בוקסר ובגופייה, צל לילי של זיפים על סנטרו. פרט לי ולמנהלות משק הבית ולמשפחתו, איש לא ראה אותו מעולם במצב כזה. כשהגיעו מבקרים לווילה, ולא משנה באיזו שעה משעות היום, היה מושח את שערו ולובש מדי חאקי מעומלנים שחזיתם מעוטרת בסרטים רבים מכפי שאפשר למצוא בתסרוקתה של מלכת יופי. אך הערב, כשרק נביחות מזדמנות של אש רובים הפרו מדי פעם את דומיית הווילה, הרשה לעצמו לרטון על האמריקאים, שהבטיחו לגאול אותנו מהקומוניזם אם רק נעשה את מה שיאמרו לנו. הם פתחו במלחמה הזאת, ועכשיו, כשהתעייפו ממנה, הם מוכרים אותנו, אמר ומזג לעצמו משקה נוסף. אבל את מי נוכל להאשים אם לא את עצמנו? בטיפשותנו חשבנו שהם יקיימו את ההבטחות שלהם. ועכשיו אין לנו לאן ללכת חוץ מלאמריקה. יש מקומות גרועים יותר, אמרתי. אולי, אמר. לפחות נחיה ונזכה להילחם שוב. אבל בינתיים נדפקנו עד העצם. איזה מין ברכה אומרים בהזדמנות כזאת?

נדרש לי רגע למצוא את המילים.

לחיי הדם בעיניך, אמרתי.

בדיוק ככה.

אינני זוכר ממי למדתי את הברכה הזאת, ואפילו לא מה פירושה, אבל זכור לי שזה קרה אי־אז בשנים שחייתי באמריקה. גם הגנרל היה באמריקה, אם כי לחודשים ספורים בלבד; קצין זוטר שהתאמן עם מחלקה של קצינים כמוהו בפורט בֶּנינג בשנת 1958, שם חוסן לכל ימי חייו מפני הקומוניזם בידי הכומתות הירוקות.2 אצלי החיסון הזה לא נקלט. כבר אז מילאתי תפקיד חשאי של ספק סטודנט מלגאי ספק מרגל מתלמד, נציגו הבודד של עמנו בקולג' קטן ומיוער ושמו אוֹקסידֵנטל, שסיסמתו היתה Occidens Proximus Orienti3. במקום ההוא עברו עלי שש שנים אידיליות בעולם החלומי ושטוף השמש של דרום קליפורניה בשנות השישים. לא לי נועד לימוד הכבישים המהירים, מערכות הביוב או מפעלים מועילים אחרים כגון אלה. המשימה שהטיל עלי מאן, חברי לקשר, היתה ללמוד את דרך החשיבה האמריקאית. מלחמתי היתה פסיכולוגית. לשם כך למדתי היסטוריה וספרות אמריקאית, שִכללתי עד שלמות את הדקדוק שלי וספגתי את הסלנג, עישנתי גראס ואיבדתי את בתולי. בקיצור, השלמתי לא רק תואר ראשון אלא גם שני, והתמחיתי בלימודים אמריקאיים על כל סוגיהם. עד היום אני יודע בבירור היכן קראתי לראשונה את מילותיו של אמרסון, גדול הפילוסופים האמריקאים - על כר דשא ליד שדרה זוהרת של סיגָלוֹנים. תשומת לבי התחלקה אז בין הסטודנטיות האקזוטיות השחומות שהשתזפו בחולצות סטרפלס ובמכנסונים על הדשא הקיצי, לבין המילים הבוטות והשחורות כל כך שנכתבו על דף לבן ריק: "העקביות היא שורש הרע של צרי המוחין". אמרסון לא כתב מעולם דבר נכון יותר על אמריקה, אבל לא רק בגלל זה הדגשתי את דבריו פעם, פעמיים ושלוש. מה שהמם אותי אז, ומרשים אותי כעת, הוא שכך בדיוק אפשר לומר על מולדתנו, שגם היא לא בדיוק מופת לעקביות.

2 ״הכומתות הירוקות״ הוא כינוי ליחידת העילית בצבא האמריקאי, שהוקמה ב-1952.

3 לטינית: המערב הוא הקרוב ביותר למזרח.

 

בבוקרנו האחרון הסעתי את הגנרל למשרדו שבמתחם המשטרה הלאומית. משרדי היה בהמשך המסדרון שבו היה גם חדרו, ומשם זימנתי לפגישה אישית את חמשת הקצינים הנבחרים, בזה אחר זה. אנחנו יוצאים הערב? שאל הקולונל המתוח עד מאוד בעיניים גדולות ולחות. כן. הורי? הורי אשתי? שאל המייג'ור, לקוח נאמן וגרגרן של המסעדות הסיניות בצ'וֹלוֹן. לא. אחים, אחיות, אחייניות ואחיינים? לא. מנהלות משק בית ואומנות? לא. מזוודות, מלתחות, אוספי פורצלן? לא. הקפטן, שצלע מעט בשל מחלת מין, איים להתאבד אם לא אמצא לו מושבים נוספים. הצעתי לו את אקדחי, והוא הסתלק שפל רוח לדרכו. הלוּטננטים הצעירים, לעומת זאת, היו אסירי תודה. הואיל ומשרותיהם יקרות הערך התגלגלו לידיהם בזכות קשרי הוריהם, הם התהלכו במתיחות קופצנית של בובות על חוט.

סגרתי את הדלת אחרי האחרון שבהם. כשהרעמים המרוחקים הרעידו את החלונות, ראיתי אש ועשן מתאבכים במזרח. תותחני האויב הציתו את מחסן התחמושת של לוֹנג בּין. חשתי צורך להתאבל ולחגוג כאחד, ולכן פניתי אל המגירה שבה החזקתי בקבוק של ג'ים בּים שנותרו בו כמה לגימות. אילו היתה אמי המסכנה בחיים, היתה אומרת: אל תשתה כל כך הרבה, בני. זה לא יכול להיות טוב בשבילך. אבל למה לא, מאמא? כשאתה מוצא את עצמך במצב קשה, כפי שקרה לי, חפרפרת בין אנשי הגנרל, אתה מנסה למצוא נוחם בכל מקום אפשרי. חיסלתי אפוא את הוויסקי, ולאחר מכן הסעתי את הגנרל הביתה בעיצומה של סערה. מי השפיר שירדו על העיר רימזו על העונה העתידה לבוא. היו שקיוו כי המונסון יאט אולי את קצב התקדמותן של הדיוויזיות הצפוניות, אבל אני לא חשבתי שזה סביר. פסחתי על ארוחת הערב וארזתי בתרמיל הגב שלי כלי רחצה, זוג מכנסי צ'ינוֹ וחולצת כותנה טובה שנקנתה בג'יי סי פֵּני בלוס אנג'לס, זוג מוקסינים, שלושה תחתונים להחלפה, מברשת שיניים חשמלית שנקנתה בשוק הגנבים, תצלום ממוסגר של אמי, מעטפות של תצלומים מכאן ומאמריקה, מצלמת הקודאק שלי, ואת הקומוניזם האסיאתי ודרך ההשמדה האוריינטלית.

את תרמיל הגב קיבלתי במתנה מקלוד לכבוד סיום הקולג'. הוא היה החפץ הנאה ביותר שהיה ברשותי. יכולתי לשאת אותו על גבי, או להפוך אותו בתחיבת רצועה פה ושם למזוודה נישאת. התרמיל, שיוצר מעור חום רך בידי יצרן מוערך מניו אינגלנד, הדיף ריח עשיר ומסתורי של עלי סתיו, של לובסטר צלוי, ושל זיעה וזרע של נערי פנימייה. על צדו נחקקו ראשי התיבות של שמי, אבל מה שאפיין אותו במיוחד היה התחתית הכפולה. כל אדם צריך שתהיה לו תחתית כפולה בתיק, אמר אז קלוד. לעולם אין לדעת מתי נזדקק לזה. ללא ידיעתו, הסתרתי שם את מצלמת המינוֹקס הזעירה שלי. שוויה של המינוקס, שקיבלתי במתנה ממאן, הגיע לכמה וכמה משכורות שנתיות שלי. במצלמה הזאת השתמשתי לצילום כמה מסמכים מסווגים שהיתה לי גישה אליהם, וחשבתי שייתכן כי תביא לי תועלת גם בעתיד. ולבסוף עברתי על יתר הספרים והתקליטים, שרובם נקנו בארצות הברית ונשאו עליהם את חותם הזיכרון. לא היה לי מקום לאלביס או לדילן, לפוקנר או לטוויין, וכמובן יכולתי למצוא להם תחליפים, ובכל זאת היתה רוחי כבדה כשכתבתי את שמו של מאן על קרטון הספרים והתקליטים. הם היו משא כבד מדי, וכמוהם גם הגיטרה שלי, שהפגינה בתוכחה את ירכיה המלאות על המיטה בצאתי מהחדר.

גמרתי לארוז ולקחתי את הסיטרואן להביא בה את בון. השוטרים הצבאיים בעמדות הביקורת ראו את כוכבי הגנרל על המכונית וסימנו לי לעבור. פני היו מועדות אל מעבר לנהר, אל ערוץ עלוב שמשני עבריו צריפי הפליטים שברחו מהכפרים, אנשים שבתיהם ושדותיהם נמחו בידי חיילים פירומנים ומציתים גזוזים למשעי שגילו את ייעודם האמיתי - להפציץ. מעבר למתחם פחונים מגובב זה, עמוק בלב מחוז ארבע, חיכו בון ומאן בגן בירה, ושם עברו על שלושתנו שעות שכרות רבות מכפי שאוכל לזכור. חיילים ואנשי צי גדשו את השולחנות, רוביהם מתחת לשרפרפיהם, שערם מכוסח בידי ספרים צבאיים סדיסטים הנחושים לחשוף את קווי המתאר של גולגלותיהם לצורך תכלית פרֶנוֹלוגית זדונית כלשהו. בון מזג לי כוס בירה ברגע שהתיישבתי, אבל לא הרשה לי לשתות לפני שיישא ברכה. לחיי האיחוד מחדש, אמר והרים את כוסו. ניפגש שוב בפיליפינים! אמרתי שמדובר למעשה בגוּאם, כי הפליטים כבר נמאסו על מרקוֹס הדיקטטור, והוא לא מוכן לקבל פליטים נוספים. בון גנח וחיכך את כוסו במצחו. לא חשבתי שהמצב יכול להיות יותר גרוע, אמר. אז עכשיו כבר הפיליפּינוֹס מסתכלים עלינו מלמעלה? שכח מהפיליפינים, אמר מאן. בואו נשתה לחיי גואם. אומרים ששם מתחיל היום של אמריקה. והיום שלנו נגמר, מלמל בון.

בון, בשונה ממאן וממני, היה פטריוט אמיתי, רפובליקאי שהתנדב להילחם מפני ששנא את הקומוניסטים מאז אותו יום שאנשי הקאדר המקומי כפו על אביו, ראש הכפר, לכרוע ברך בכיכר הכפר ולהתוודות ואז תקעו לו כדור מאחורי האוזן. בון, שנותר ללא יד מכוונת, היה עלול בהחלט לנהוג כיפני ולהילחם עד הסוף, או אפילו להצמיד אקדח לראשו הוא, אלא שמאן ואני שכנענו אותו לחשוב על אשתו ועל בנו. לנסוע לאמריקה זאת לא עריקה, טענו. זו נסיגה אסטרטגית. אמרנו לבון שגם מאן יימלט למחרת היום עם משפחתו, אך זו לא היתה האמת. מאן עתיד היה להישאר, ולהיות עד לשחרור הדרום בידיהם של הקומוניסטים מן הצפון, שבון תיעב כל כך. ועכשיו מאן לחץ את כתפו באצבעות ארוכות ועדינות ואמר: שלושתנו אחים לדם. נהיה אחים לדם גם אם נפסיד במלחמה הזאת, גם אם נאבד את הארץ שלנו. הוא הסתכל בי ועיניו היו לחות. בשבילנו אין סוף.

אתה צודק, אמר בון ונד במרץ בראשו כדי להסתיר את הדמעות שבעיניו. אז די עם העצב והקדרות. בואו נשתה לחיי התקווה. אנחנו נחזור, ונקבל בחזרה את הארץ שלנו. נכון? גם הוא הסתכל בי. לא התביישתי בדמעות שבעיני. האנשים האלה היו טובים מכל אח אמיתי, כי בחרנו זה בזה. הרמתי את כוס הבירה שלי. אז לחיי החזרה הביתה, אמרתי. ולחיי האחים שנהיה תמיד. רוקנו את כוסותינו, הזמנו בצעקה סיבוב נוסף, חיבקנו זה את כתפי זה ושקענו בשעה של אהבת אחים ושירי אחים; את המוזיקה סיפק צמד שישב בקצה הגן. נגן הגיטרה היה טיפוס ארוך שיער שחמק מגיוס וחיוורון חולני פשה בפניו מפני שבעשר השנים האחרונות היה ספון בין קירות ביתו של בעל הבר כל שעות היום, והגיח משם רק בלילה. הזמרת היתה ארוכת שיער אף היא ובעלת קול מתוק וגזרה דקה שהודגשה על ידי אָאוֹ דַאי בגוון של סומק בתולה. היא שרה את שיריו של זמר העם טרין קוֹנג שוֹן, שהיה אהוב אפילו על לוחמי הצנחנים. מחר אלך לי, יקירה... קולה גבר על הפטפוט ועל הגשם. זכרי לקרוא לי בית. לבי נרעד. אנחנו לא היינו עם המסתער אלי קרב לקול תרועת חצוצרות או שופרות. לא, אנחנו נלחמנו לצליליהם של שירי אהבה, שכן היינו האיטלקים של אסיה.

מחר אלך לי, יקירה. לילות העיר אינם יפים עוד... אילו ידע בון שלא ישוב לראות את מאן שנים רבות, ואולי לא יראה אותו עוד לעולם, לא היה עולה למטוס. מאז ימי הלִיסֶה4 שלנו אהבנו לראות בעצמנו את שלושת המוסקטרים, כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם. מאן הכיר לנו את דוּמָא, קודם כול מפני שהיה סופר גדול, אך גם מפני שהיה רבע שחור. לפיכך היה דמות מופת בשבילנו, אנו שנכבשנו בידי אותם צרפתים שבזו לדומא בגלל מוצאו. מאן, שהיה קורא ומספר נלהב, היה עשוי להיות מורה לספרות בתיכון שלנו אילו חיינו בימי שלום. הוא לא רק תרגם לשפתנו שלושה מהבלשים של פרי מייסון מאת ארל סטנלי גרדנר, אלא גם כתב בשם בדוי רומן זניח ברוח זולא. הוא למד את אמריקה גם אם מעולם לא היה שם בעצמו, כמוהו כבוֹן, שהזמין עתה סיבוב נוסף ושאל אם באמריקה יש גני בירה. יש שם ברים וסופרמרקטים שאפשר תמיד להשיג בהם בירה, אמרתי. אבל יש להם נשים יפות ששרות שירים כאלה? הוא שאל. מילאתי את כוסו ואמרתי: יש להם נשים יפות, אבל הן לא שרות שירים כאלה.

4 צרפתית: בית ספר תיכון (Lycée). חלק ממערכת החינוך שהקימו הצרפתים כששלטו בווייטנאם.

ואז החל נגן הגיטרה לפרוט אקורדים של שיר אחר. הם כן שרים שירים כאלה, אמר מאן. זה היה "יֶסטֶרדיי" של הביטלס. שלושתנו הצטרפנו לשירה, ועיני התלחלחו. איך זה לחיות בתקופה שבה גורלך איננו מלחמה, שבה אינך מונהג בידי מוגי לב ומושחתים, שבה ארצך איננה מקרה אבוד שנשאר בחיים רק בזכות הזלפה תוך־ורידית של סיוע אמריקאי? לא הכרתי אף אחד מהחיילים הצעירים שסביבי, פרט לאחי לדם, ובכל זאת אני מודה שכאבתי את הכאב של כולם, של כל השקועים בתחושה שבתוך ימים אחדים ימותו או ייפצעו או יהיו כלואים או מושפלים או נטושים או נשכחים. הם היו אויבי, אך היו גם אחי לנשק. עירם האהובה עמדה ליפול, אך עירי עמדה להשתחרר בקרוב. בשבילם היה זה סוף העולם, ובשבילי רק תזוזה קטנה של עולמות. וכך שרנו בכל מאודנו במשך דקתיים, לבנו נתון רק לעבר ודעתנו מוסחת מן העתיד, כשׂחיינים המתקדמים בשחיית גב לעבר מפל מים.

 

הגשם חדל סוף־סוף כשיצאנו משם. עישנו סיגריה אחרונה בפתח הסמטה הטחובה והנוטפת שאליה נפתח גן הבירה, ואז הגיחה שלישיית נחתים הידרוצֵפליים בצעדים כושלים מתוך האפלה הווגינלית. מה יפה את, סייגון! הם שרו. הו, סייגון! הו סייגון! השעה היתה רק שש בערב, אבל הם היו שתויים לגמרי, והדגמ״חים שלהם היו מוכתמים בבירה. לכל אחד מהם השתלשלה מן הכתף רצועת אם-16, וכל אחד מהם התהדר בצמד אשכים נוסף. במבט מקרוב התברר שאלה שני רימוני יד שהוצמדו משני צדי אבזמי חגורותיהם. מדיהם, נשקם וקסדותיהם היו מתוצרת ארצות הברית, כמו שלנו, אלא שאיש לא היה טועה וחושב שהם אמריקאים, כי קסדותיהם הפגומות היו אותן קערות פלדה מסגירות שנועדו למידת ראשיהם של אמריקאים והיו גדולות מדי על כולנו. ראשו של הנחת הראשון התנודד לכאן ולכאן ואז הוא התנגש בי וקילל, ושפת קסדתו צנחה על אפו. כשדחק אותה כלפי מעלה, ראיתי עיניים מטושטשות שמנסות להתמקד. הלו! אמר בנשימה מצחינה, ומבטאו הדרומי היה כה כבד עד שהתקשיתי קצת להבינו. מה זה פה? שוטר? מה אתה עושה עם חיילים אמיתיים?

מאן העיף אפר סיגריה לעברו. השוטר הזה הוא קפטן. תצדיע לדרגה גבוהה משלך, לוּטננט.

הנחת השני, אף הוא לוּטננט, אמר: אם זה מה שאתה אומר, מייג'ור, ואז הנחת השלישי, אף הוא לוּטננט, אמר: שילכו לעזאזל כל המייג'ורים והקולונלים והגנרלים. הנשיא ברח. הגנרלים - פוף! התאיידו להם. אינם. הצילו את התחת של עצמם כמו תמיד. ואתם יודעים מה? מי שנשאר לחפות על הנסיגה זה אנחנו. כמו תמיד. איזה נסיגה? שאל הנחת השני. אין לאן ללכת. השלישי הסכים: הלך עלינו. אפשר להגיד, אמר הראשון. התפקיד שלנו זה למות.

השלכתי את הסיגריה. אתם עדיין לא מתים. אתם צריכים לחזור לעמדות שלכם.

הנחת הראשון שוב מיקד את מבטו בפני, והתקרב צעד נוסף עד שחוטמו כמעט נגע בי. מה אתה בכלל?

זה לא במקום, לוּטננט! צעק בון.

אני אגיד לך מה אתה. הנחת נעץ אצבע בחזי.

אל תגיד את זה, אמרתי.

אתה ממזר, זה מה שאתה! הוא צעק. שני הנחתים האחרים צחקו והצטרפו אליו. ממזר!

שלפתי את אקדחי ונעצתי את הלוע בין עיניו. מאחוריו מיששו חבריו את רוביהם בעצבנות, אך לא יותר מזה. כושר השיפוט שלהם היה לקוי, אך לא עד כדי כך שיחשבו כי יוכלו לשלוף מהר יותר מחברי הפיכחים מהם.

אתה שיכור, לוּטננט, נכון? קולי רעד בניגוד לרצוני.

כן, אמר הנחת. המפקד.

אז לא אירה בך.

ואז, לרווחתי הרבה, שמענו את הפצצה הראשונה. ראשי כולם סבו לכיוון ההתפוצצות, ואחריה נשמעו עוד אחת ועוד אחת, מכיוון צפון־מערב. זה שדה התעופה, אמר בון. פצצות רבע טון. יתברר שצדק בשני הדברים. ממקום עומדנו לא ראינו דבר פרט לעמודי העשן השחור שהתאבכו שם רגעים אחדים לאחר מכן. ואז נדמה שכל כלי הנשק בעיר פצחו בירי, ממרכז העיר ועד שדה התעופה, הקלים שבהם השמיעו קלאק־קלאק־קלאק והכבדים צ'אק־צ'אק־צ'אק, ובשמים הסתחררו ועלו משבי נוֹתְבִים כתומים. המהומה משכה את כל תושבי הרחוב העלוב הזה אל החלונות ואל הפתחים, ואני חגרתי את אקדחי. גם הלוּטננטים של הצי, שנוכחותם של עדים השרתה עליהם פיכחון, עלו ללא מילה לג'יפ שלהם ונסעו לדרכם כשהם מתפתלים בין קומץ האופנועים שברחוב עד שהגיעו לצומת. ואז עצר הג'יפ ונעמד, והנחתים יצאו ממנו כשרובי האם-16 בידיהם, בעוד ההתפוצצויות נמשכות והאזרחים מתגודדים על המדרכות. לבי האיץ את מהלכו כשחיילי הצי שלחו לעברנו מבטים רושפים מתחת לאורו הצהוב והדלוח של פנס רחוב, אבל הם רק כיוונו אל השמים כשהם מייללים וצועקים ויורים עד שרוקנו את כל המחסניות. לבי הלם במהירות וזיעה נטפה על גבי, אבל למען חברי חייכתי והדלקתי סיגריה נוספת.

מטומטמים! צעק בון למראה האזרחים המשתופפים בפתחים. הנחתים קראו לעברנו עוד כמה כינויי גנאי נבחרים, ואז חזרו ועלו לרכבם, פנו בעיקול הכביש ונעלמו מן העין. בון ואני נפרדנו ממאן, ואחרי שהוא נכנס לג'יפ שלו ונסע, זרקתי לבון את המפתחות. ההפצצות והיריות כבר שככו, ולכל אורך הדרך אל דירתו, כשהוא נוהג בסיטרואן, הוא קילל קללות נמרצות את חיל הנחתים. לא אמרתי דבר. הנחתים לא היו ערובה לנימוסי שולחן נאים. הם היו ערובה לאינסטינקטים הנכונים בשאלות של חיים ומוות. אשר לכינוי שהדביקו לי, הוא לא הפריע לי כפי שעלה אולי מהתגובה שלי. כבר הייתי אמור להתרגל לכינוי הבזוי הזה, אבל משום־מה לא התרגלתי. אמי היתה בת הארץ, אבי לא מכאן, וזרים ומכרים אהבו להזכיר לי זאת מאז ילדותי, לירוק עלי ולכנות אותי ממזר, אם כי לפעמים, לשם הגיוון, כינו אותי ממזר לפני שירקו עלי.