המשפחה הריקה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המשפחה הריקה
מכר
מאות
עותקים
המשפחה הריקה
מכר
מאות
עותקים

המשפחה הריקה

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

קולם טויבין

קולם טובין, מחשובי הסופרים האירים החיים כיום, נולד ב-1955, גדל בעיירה אניסקורתי ולמד היסטוריה וספרות אנגלית בדבלין.
טובין חיבר ספרי מסע, ספרי עיון ורומנים. ספריו זכו בפרסים ספרותיים רבים.
ספרים של קולם טובין שראו אור בעברית:
מגדלור (2001, כנרת)
האמן (2006, בבל)
אמהות ובנים (2009, בבל)
ברוקלין (2011, בבל)

תקציר

(אירלנד, 2010)

"מהר מאוד התמקדתי בגל כלשהו שבחרתי באקראי. היו בו גוונים של לבן ואפור וגם מין כחול וירוק. היתה לו צורה של קו. הוא לא השתבר, וגם לא נח במקומו. הוא היה כל–כולו תנועה, גולש ונשפך, אבל גם אסוף ומרוסן להפליא, ממוקד לגמרי ממש כמוני כשצפיתי בו. היה בו מין כוח קמאי כובש; דבר מה שנע לקראתנו כמו להושיע, אך אינו עושה דבר, רק נסוג במשיכת כתף לגלגנית, כרומז שכזה הוא העולם וכזה הוא הזמן המוקצב לנו בו, וכל האפשרויות הנשגבות, וכל המורכבות הזאת והלהט המתפרץ, כולם עתידים להסתיים בלא כלום על רצועת חוף קטנה ולחזור כלעומת שבאו כדי להצטרף למשפחה הריקה שממנה יצאנו לדרך לבדנו בפרץ של אנרגיה מרהיבה, חפה מידיעה."

בקובץ סיפורים זה, כותב קולם טובין על משפחות: אלה שאנחנו נולדים בהן, ואלה שאנחנו מנסים, כמיטב יכולתנו, להקים לעצמנו. הוא כותב על נאמנויות סותרות, על הומוסקסואליות, על עזיבה ועל שיבה, נקמנות ואבל. סיפוריו מתרחשים בין היתר בלונדון, ברצלונה, ניו יורק, דבלין. בסגנונו הייחודי, המרוסן, וברגישות אין קץ, מפליא קולם טובין לברוא לדמויותיו נוף פנימי מורכב, ויוצר פיוט מנושאים כלל– אנושיים.

פרק ראשון

שתיקה
 
דֶה וִיר גַרְדֶנְס 34, 23 בינואר, 1894
 
מקרה נוסף - ״נושא״ - ששמעתי עליו מפי ליידי ג. הוא סיפורו של איש כמורה לונדוני ידוע שבתחילת ירח הדבש שלו, על סיפון המעבורת מדוֹבֶר לקַלֵה, הגיע לידיו מכתב שהיה מיועד לאשתו, ששהתה באותה שעה בסיפון התחתון, וגילה שזהו מכתב יוקד מאהוב לשעבר (אירוסים - קרע, בקצרה, מערכת יחסים) שדבר קיומו לא הובא כלל לידיעתו. עם הגיעם לפריז שלח אותה היישר לבית הוריה - מבלי שנגע בה - בעילה שהוּלך שולל. בסופו של דבר החזירה לביתו, אך מעולם לא חי איתה כבעל עם אשתו. מצב עניינים זה - אותו לילה בפריז - יכול היה להוליך, מבחינתה, להתפתחויות דרמטיות מעניינות. התמסרותה המיידית למישהו אחר, וכו', וכו', וכו'.
 
(מתוך המחברות של הנרי ג'יימס)
 
לעתים, כשהערב התקרב לסופו, ליידי גרגורי היתה צדה לרגע את מבטו של מישהו ודי היה בכך כדי שתזכור. בארוחות ערב כאלה בעיר הגדולה היא השכילה לא לדבר אף פעם על עצמה ולא להתלונן על דברים כמו החום, או העונה המשמימה, או התנהגותה השערורייתית של איזו שחקנית. מעולם לא פטפטה על נושאים חבוטים ולא צחקה מאמירות שלא היו מצחיקות באמת. במקום זאת התמקדה בנחרצות ובכוונה רבה ככל האפשר בג'נטלמן היושב לצדה, שאלה אותו שאלות והקשיבה בעניין לתשובות. ההקשבה הצריכה מאמץ רב יותר מהדיבור; היא וידאה שבן שיחה יֵדע, על פי האהדה והמבט העירני והחודר שבעיניה, עד כמה היא נבונה, עד כמה מעמיקה ורבת עוצמה בדרכה השקטה.
המועקה היתה יורדת עליה רק לאחר שנפרדה מן החבורה. בכרכרה בדרך הביתה היתה נועצת מבטה בלילה החשוך ויודעת שמה שקרה בשנים ההן לא ישוב עוד, שאין תועלת בזיכרונות, שדבר אינו מצפה לה מלבד החשכה. ובלילות הרעים, אחרי ערבים שטופי אור ועולצים יתר על המידה, תהתה לא פעם אם יש הבדל בין חייה עכשיו ובין השנים הנמתחות עד אינסוף שתעביר בקבר.
היא נהגה לערוך רשימה, והכתיבה עצמה גרמה לה לחייך. דברים שכדאי לחיות למענם. בנה רוברט היה תמיד בראש הרשימה, ואחריו כמה מאחיותיה. לא פעם חשבה למחוק אחת מהן, או שתיים, ואולי גם אח אחד, אך לא יותר מאחד. והיה גם קוּל פּארק, הבית באירלנד שבעלה הוריש לה, או לפחות הוריש לבנם, ושאליו יכלה לחזור כל אימת שרצתה. היא חשבה על העצים שנטעה במקום; לעתים קרובות חלמה לחזור לשם ולהתבונן בהתפתחות האטית של הדברים כשהחורף מפנה מקום לאביב או כשמגיע הסתיו. והיו גם ספרים וציורים והאופן שבו נכנס האור לחללו של חדר גבוה כשהיא מסיטה את התריסים בבוקר. גם את אלה נהגה להוסיף לרשימה.
בתחתית כל רשימה נשאר מקום ריק בדף. אפשר היה בקלות למלא את המקומות הריקים ברשימה אחרת. רשימה של עובדות קודרות שכולן נגזרו ממחשבה אחת בלתי נמנעת - שהאהבה חמקה ממנה, שהאהבה לא תחזור, שהיא לבד ויהיה עליה להפיק את המיטב מהיותה לבד.
בערב ההוא היא מעכה את פיסת הנייר בידה ואחר כך קמה והלכה לחדר השינה והתכוננה ללכת לישון. היא שמחה, או כמעט שמחה, שלא מצפים לה עוד אירועים חברתיים השבוע, שאף מארחת לונדונית אינה זקוקה כרגע לאלמנה רמת מעלה מאירלנד שתסב לשולחנה. אישה שידועה בכישורי ההקשבה שלה ובחריפות תבונתה יש בה תועלת, חשבה, אך לא בכל ערב בשבוע.
בשעתו מצא חן בעיניה להיות נשואה. היא נהנתה מתשומת הלב שזכתה בה כאשתו הצעירה של גבר קשיש, הכירה בכוחו של מבטה השקט להטביע את רישומו בידידיו של בעלה, שחשבו בתחילה כי אולי תהיה משעממת משום שאיננה יפה. היא נתנה להם להבין, בעדינות, ברוב טאקט, בקול חרישי, ששום דבר בעל ערך אינו חומק מתשומת לבה. היא קראה את כל הספרים החדשים, וכשהזדמן לה לדון בהם בחרה את מילותיה בקפידה. היא לא רצתה להיראות פיקחית מדי. היא הקפידה להיות שקטה מבלי שתיראה ביישנית, אדיבה ומאופקת מבלי שתיראה חרֵדה. היא לא התברכה בחן טבעי ועל חיסרון זה חיפתה בכך שלא השמיעה דעות נבובות. היא סברה כי מוטב לאישה בעלת מראה כשלה להסתיר תמיד את שיניה. מכל מקום, צחוק לא היה לרוחה והיא העדיפה להשתמש בעיניה כדי לחייך.
בעלה עורר בה רתיעה רק כשהיה בא אליה בלילות באותם חודשים ראשונים. הגישושים המגושמים וההתנשפויות, ידיו החשקניות והבל פיו המעופש, הביאו אותה לחשוב כי אור היום ושכבות מרובות של בגדים ומשרתים וחדרים גדולים גדושי רהיטים ופטפוטים על פוליטיקה או על ציורים אינם אלא דרכים להסיח את דעתם של אנשים מן התיעוב שהם חשים זה כלפי זה.
לפעמים, כשראתה אותו מרחוק או כשהזדמן לה להציץ בפניו בשעה שנח, היה נדמה לה שהוא אדם זר שרק מתוך גחמה או צורך פתאומי הציל אותה או לכד אותה. הוא היה זקן מכדי שיהיה מסוגל להכיר אותה, הוא ראה יותר מדי דברים וחי יותר מדי שנים מכדי שיאפשר למשהו חדש, כמו אישה שצעירה ממנו בשלושים וחמש שנה, להיכנס למעגל חייו. בלילה, באותם חודשים ראשונים, כאשר ניסתה להתקרב אליו ולאמץ את כל-כולו אל גופה, להציע את עצמה לנפשו הצחיחה, גילתה שהוא מעדיף לגפף בקדחתנות חלקים מסוימים של גופה בחושך כאילו הוא מנסה למצוא משהו שאיבד. וכך בשעה שניסתה לספק אותו, השתדלה גם לוודא שאחרי שיגמור את ענייניו תוכל להפנות אליו בעדינות את גבה ולבדה להיישיר מבט אל החשכה כשהוא כבר יהיה שקוע בשינה ובנחרות. מאוד היתה רוצה להתעורר בבוקר מבלי שתיאלץ להביט מקרוב בפניו, בפיו הפעור למחצה, בלחייו מכוסות הזיפים, בפאות לחייו האפורות, בעורו המקומט.
בכל רחבי לונדון, חשבה, בשעות שלאחר חצות בחדרים עם וילונות סגורים, הדממה מופרת על ידי גניחות ואנחות ונהמות. למרבה המזל, ידעה, כל זה נעשה במסתרים, ולמרבה המזל, למרות כל הדיבורים על אהבה, על נאמנות, על האחדות המקודשת בין בעל לאישה, איש אינו מעלה בדעתו מה גדול המרחק ביניהם באותן שעות, עד כמה הם איש איש לעצמו, איך צצות מחשבות שלעולם לא יוכלו לחלוק או ללחוש או לחשוף בכל דרך שהיא. אלה הם הנישואים, חשבה, ותפקידה הוא לקבל זאת בשלוות נפש. היו רגעים שבהם האמת העגומה והמשמימה הזאת העלתה חיוך על שפתיה.
ואף על פי כן, בשעות היום חשה מעין התרגשות מכך שהיא אשתו של סר וויליאם גרגורי, שיש לה תפקיד בעולם. לפני שהכיר אותה הוא היה בודד, ללא שום ספק. הוא נשא אותה לאישה משום שהיה בודד. הוא התאווה לצאת למסעות והתענג עכשיו על הרעיון שהיא תכין בשבילו את הבגדים ותקשיב לו כשידבר. כמו אנשים אחרים גם הם יוכלו להיכנס ביחד לחדרי אוכל, מקומות שבהם גבר מזדקן שבא בגפו הוא מראה חריג במקצת, ואולי אפילו מעורר רחמים.
מאחר שהיה איש העולם הגדול - בין היתר היה פעם מושל ציילון - היו לו הרבה מכרים וידידים ותיקים והוא אפילו היה פופולרי ונודע כאדם שאפשר לסמוך עליו, איש תרבות בעל ידע רחב, וכמעט משעשע בחברה. על כן, עם הגיעם לקהיר היה זה אך טבעי שיתאכסנו במלון שבו שהה המשורר הצעיר ווילפרד סקוֹן בְּלאנְט עם אשתו רמת היחס,1 וששני הזוגות יסעדו בצוותא ויגלו עניין זה בזה בעודם משוחחים בנחת על שירה, ולאחר מכן, לנוכח התמורות המתחוללות סביבם, שהשיחות הקלילות ייהפכו לוויכוחים פוליטיים רציניים שילכו ויתלהטו.
ווילפרד סקוֹן בלאנט. במיטה, לאחר שכיבתה את האור, ליידי גרגורי חייכה למחשבה שלעולם לא תצטרך לכתוב את שמו ברשימה כלשהי. שמו השתייך למחוזות אחרים. את השם הזה יכלה לנשוף בהבל פיה על זגוגית החלון או ללחוש לעצמה כשהמצב נהיה קשה יותר מכפי שאי־פעם תיארה לעצמה שהוא עלול להיות. השם הזה יכול היה אולי להיחרת בלבה אילו האמינה בדברים כאלה.
אצבעותיו היו ארוכות ויפות; אפילו ציפורניו הבוהקות הקרינו חיוניות; שערו היה מבריק, שיניו לבנות, ועיניו אורו בשעה שדיבר. כששקע במחשבות עלה חיוך על פניו, וכשחייך הוא היה השלמות בהתגלמותה. המרחק בינו לבינה היה כמו המרחק שבין ארמון מלכות ובין ביתה בקוּל פארק, או בין שמים לארץ. היא אהבה להביט בו כמו שאהבה להביט בציור של בְּרוֹנְזִינוֹ או של טיציאן, ותמיד הקפידה להעמיד פנים שהיא אוהבת להביט גם באשתו, נכדתו של ביירון, אף שלא כך היה.
היא חשבה עליהם כמו על מאכלים; ליידי אן כולה כמו ירקות מימיים, או תפוחי אדמה קטנים שכבר החלו להחמיץ, או דג מומלח, ובעלה המשורר כמו טלה שהתבשל לאטו במשך שעות בשום וטימין, או אווז ממולא בחג המולד. היא זכרה מילדותה את עינה הבוחנת של אמה, שאילצה אותה לאכול כל פירור ממאכלי החורף המאוסים, להשאיר את הצלחת נקייה. כעת היא כפתה על עצמה להקשיב בתשומת לב לכל מילה שיצאה מפיה של ליידי אן; היא הביטה בה במבט מתעניין, רגיש ואוהד, דיברה אליה בחמימות ובאותה אינטימיות תפלה שעשויה לשרור בין אשת איש אחת לרעותה, בתקווה שבתוך זמן קצר ליידי אן תירגע ותתרכך במידה הרצויה, ולא תשים לב כשליידי גרגורי תִפנה לעבר המשורר ותבלע אותו בעיניה.
באותם ערבים בלאנט היה כולו אש להבה, ועל אותו שולחן עצמו שסביבו סעדו הוא כתב מכתב לטיימס ובו הביע את תמיכתו בעוּראבּי פּאשה2 וטען כי יש לצמצם את השליטה של אנגליה וצרפת בענייני מצרים. כמו כן ניסה לשדל את סר וויליאם, שהיה כמובן מיודד עם עורך הטיימס, להפעיל לחץ על העיתון כדי שיפרסם את המכתב ויתמוך ברעיון. סר וויליאם היה שקט, זהיר וקצר רוח. בלאנט הניח כמובן מאליו שהוא מסכים עם כל אחד מטיעוניו, וזאת בעיקר משום שבלאנט לא הבחין בדעות מנוגדות לשלו. נקבע שליידי גרגורי תערוך ביקור אצל אשתו ומשפחתו של עוּראבּי פּאשה כדי שתוכל לספר לאנגלים כמה הם מעודנים, כמה חביבים וראויים לתמיכה.
באותו אחר צהריים שבו חזרה מן הביקור הזה שרר חום בלתי רגיל. בעלה, כך גילתה, היה שקוע בשינה עמוקה והיא לא רצתה להפריע לו. כשהלכה לחפש את בלאנט, המשרתת דיווחה לה שליידי אן סובלת מכאב ראש רציני בגלל החום ושהיא לא תצא מחדרה עד סוף היום. את בעלה המשורר אפשר יהיה למצוא בגינה או בחדר שהועיד לעבודתו ושלעתים קרובות העביר בו את שעות אחר הצהריים. ליידי גרגורי מצאה אותו בגינה. בלאנט שמע בהתרגשות על ביקורה אצל משפחתו של עוּראבּי פּאשה וביקש להראות לה טיוטה של שיר שכתב באותו בוקר על חירות העם המצרי. היא הלכה איתו לחדר העבודה, ורק כשהיתה בפנים והדלת כבר נסגרה נוכחה לדעת כי חדר העבודה הוא למעשה חדר שינה נוסף שהושכר לזוג בלאנט ושנראה כמו החדר שלה ושל סר גרגורי, למעט שולחן כתיבה גדול, וספרים וניירות שהיו פזורים על הרצפה ועל המיטה.
בלאנט קרא בפניה את השיר ובתוך כך חצה את החדר וסובב את המפתח בדלת כאילו זו פעולה שגרתית, משהו שהוא תמיד עושה כשהוא מקריא שיר חדש. הוא שב וקרא אותו בפניה וכשסיים הניח את הדף על שולחן הכתיבה, התקרב אליה וחיבק אותה. ואז החל לנשק אותה. המחשבה היחידה שחלפה במוחה היתה שזוהי אולי ההזדמנות היחידה שתהיה לה אי-פעם לחבור אל היופי. כמו תייר שנקלע בסמוך למקדש מרשים ומפואר, חשבה שזו תהיה טעות לחלוף על פניו; טעות שבוודאי תתחרט עליה. היא לא חשבה שזה יאריך ימים או שתהיה לזה משמעות רבה. היא גם היתה בטוחה שאף אחד לא הבחין בהם כשעברו במסדרון; היא הניחה שבעלה עדיין ישן, והאמינה שאיש לא יגלה אותם ושהעניין לא יוזכר עוד ביניהם.
לאחר מכן, כשהיתה לבדה ובדקה שלא נשארו על עורה או על בגדיה עקבות כלשהם של מה שעשתה, המחשבה על כך ששכבה עירומה עם המשורר בלאנט בחדר נעול בחום אחר הצהריים ושהוא גרם לה להשמיע צווחות עונג באופן שלא ידעה כלל על קיומו, עוררה בה בהלה. היא היתה נשואה פחות משנתיים, מספיק זמן כדי לדעת איזה אדם גאה הוא בעלה, עד כמה הוא קר וקשה כלפי מי שפגעו בו, וכמה נחרץ וחסר רחמים הוא מסוגל להיות. לצורך הנסיעה למצרים הוא החליט להשאיר את ילדם באנגליה אף על פי שידע עד כמה תכאיב לה פרידה כזאת מרוברט. היא האמינה שאם ייוודע לסר וויליאם שהיא ביקרה את המשורר בחדרו הפרטי, הוא יוכל בקלות לדאוג לכך שלעולם לא תראה עוד את בנה. או אולי יחיה איתה בשתיקה כאובה ובבוז כמעט בלתי נשלט. או שישַלח אותה לבית הוריה. המסדרונות היו מלאים במשרתים, בעיניים בולשות. היא חשבה שרק בנס הצליחה לחמוק הפעם מבלי שיבחינו בה, וידעה שבפעם הבאה אולי לא יתמזל כל כך מזלה.
בשבועות הבאים ואחר כך בלונדון כשחזרה לביתה, גילתה שכישוריו של ווילפרד סקון בלאנט כמשורר הם כאין וכאפס לעומת מיומנויותיו כנואף. לא זו בלבד שידע לספק אותה בדרכים נועזות ומעוררות השתאות, אלא שגם ידע לדאוג לכך שסודם לא יתגלה. קדושת ייעודו הצריכה שקט, בדידות, ומקום שלאשתו לא תהיה גישה חופשית אליו. בלאנט כתב את שיריו בחדר נעול. החדר ששכר היה מרוחק מבית מגוריו, ולליידי גרגורי היה ברור שבחר את המקום לא בגלל הקלות שבה יכלו המוזות לבקר בו אלא משום שהיה ממוקם ברחוב צדדי מוצלל, בסמוך לרחובות שנשים בעלות אמצעים ערכו בהם קניות. וכך, איש לא הבחין באישה המכובדת שאיננה אשת המשורר אשר מגיעה או עוזבת בשעות הבוקר או אחר הצהריים; איש לא שמע אותה צועקת כששכבה איתו במיטה; איש לא ידע כי בכל פעם שבילתה איתו במשך כשעה, נוכחה לדעת שלעולם לא יהיה לה די בכך, שהיא לא ביקרה במקדש הזה רק כתיירת, אלא כמי שאימצה בכל לבה ומתוך צורך עמוק את השקפת העולם המלבבת שמטיפים לה בחללו החם והנישא.
בתקופה הראשונה עדיין לא חלמה על כך שסודה נחשף. סר וויליאם היה לרוב עסוק במשך היום. הוא אהב להיפגש עם מכרים ותיקים לארוחות צהריים מתמשכות, או להשתתף בפגישות ולדון בענייני הגלריה הלאומית או באיזה עניין פוליטי או כלכלי. דומה היה שהוא מרוצה מכך שאשתו הולכת לחנויות או מבקרת את חברותיה, כל עוד היא פנויה בערבים ויכולה להתלוות אליו לארוחות הערב. בדרך כלל הוא היה מרוחק, טרוד בענייניו. היא הרגישה כאילו היא שר בממשלה, עם תפקידים ותחומי אחריות משלה, ובעלה ראש הממשלה מרוצה מכך שמינה אותה, וככל הנראה גם מרוצה מכך שהיא ממלאת את תפקידיה בשקט, בלי להטריד אותו.
ואולם, חודשים אחדים אחרי ששבו לאנגליה התחילה לחשוש שתיחשף, לדַמות לעצמה באימה לא את הרגע שבו הוא מאשים אותה, או תופס אותה בשעת מעשה, אלא את מה שיקרה אחר כך. היא חלמה, למשל, שנשלחה בחזרה לבית הוריה ברוֹקסבּוֹרוֹ ושנגזר עליה להעביר את ימיה כשהיא משוטטת במסדרונות של הקומה העליונה, כדמות רפאים. אמה עברה לידה בלי לומר מילה. אחיותיה באו והלכו אבל היא הרגישה שהן אפילו אינן רואות אותה. המשרתים חלפו על פניה בלי לעצור. לפעמים ירדה לקומה התחתונה אבל לא נמצא בשבילה כיסא פנוי ליד שולחן האוכל, ולא מקום שתוכל לשבת בו בחדר ההסבה. כל המקומות נתפסו בידי אחיותיה ואחיה ואורחיהם, וכולם פטפטו בקולי קולות וצחקו ושתו תה, והתעלמו ממנה לגמרי גם כשממש התקרבה אליהם.
החלום השתנה לפעמים. היא היתה בביתה בלונדון או בקוּל פארק עם בעלה ועם רוברט ועם המשרתים, אך איש מהם לא ראה אותה. היא נכנסה לחדרים ויצאה מהם, אבודה, שותקת, נואשת. בנה היה עיוור לנוכחותה כאשר התקרב לעברה. בלילה בחדרם בעלה התפשט כאילו אינה נמצאת שם וכיבה את המנורה כשעדיין עמדה למרגלות המיטה לבושה בכל בגדיה. נראָה שאיש לא היה מוטרד מכך שהיא משוטטת כסהרורית באותם החללים שבהם הם נמצאים, וזאת משום שאיש לא הבחין בה. בחלומותיה היא נהפכה לדמות בלתי נראית.
למרות היעדרו של סר וויליאם מן הבית בשעות היום ולמרות אדישותו לאופן שבו היא מבלה את זמנה כל עוד הדבר אינו עולה לו יותר מדי כסף, היא ידעה שמזלה עלול לבגוד בה. סודה עלול היה להתגלות אם מישהו, ידיד או מכר, או אולי אויב, היה חושד בה ועוקב אחריה, או אם ליידי אן היתה מוצאת את המפתח לחדר ומופיעה שם כדי למסור לבעלה איזו ידיעה דחופה או מחליטה פתאום לערוך ביקור סתם מתוך סקרנות. היא ידעה שבלאנט זהיר ושאפשר לסמוך עליו, אבל הוא היה גם חם מזג ונוח לכעוס. ברגע של רתחה או איבוד עשתונות, חשבה, הוא עשוי בקלות לפלוט מפיו משהו שיאפשר לבן שיחו להבין כי הוא מנהל פרשיית אהבים עם רעייתו הצעירה של סר וויליאם גרגורי. לבעלה היו הרבה ידידים ותיקים בלונדון. די היה בפתק שמישהו ישאיר לו במועדון כדי שישים אותה תחת מעקב. היא הבינה שהרומן עם בלאנט אינו יכול להאריך ימים. כך חלפו חודשים, והיא השאירה בידי בלאנט את ההחלטה על סיום הקשר. בסופו של דבר, חשבה, ימאס בה וימצא לעצמו מישהי אחרת, ומוטב שכך. לקנא באישה אחרת יכאיב לה פחות מאשר לדעת שמנעה מעצמה עונג עמוק ומספק כל כך אך ורק מתוך פחד או זהירות.
עד כה לא הקדישה מחשבה רבה למשמעות הנישואים. היא חשבה על הנישואים, באופן מעורפל למדי, כעל חוזה, או אפילו כעל טקס בכנסייה. הנישואים הם מה שיש. הם חלק מן הסדר הרגיל של הדברים. ואולם כעת, כשראתה לפעמים את בלאנט ואשתו בנסיבות חברתיות, או כשקראה שיר שכתב או כששמעה מישהו מזכיר את שמו, העובדה שהקשר ביניהם איננו גלוי וידוע לכול הכאיבה לה עמוקות וגרמה לכך שתחווה את מה שהיה ביניהם כמין ריקנות או היעדר. היא ידעה שאם סודה יתגלה או יסופר ברבים, חייה ייהרסו. אך עם חלוף הזמן, העובדה שהוא אינו ידוע לאיש הניעה אותה לדמיין בעונג ובהתלהבות איך היתה מרגישה אילו היתה נשואה לווילפרד סקון בלאנט, נכנסת איתו לתוך חדר, נוסעת איתו הביתה בכרכרה, יודעת ששמה נקשר בגלוי לשמו. זה בוודאי היה בשבילה עולם ומלואו. לעומת זאת, הזמן שבילתה איתו ביחידות נראה לה לעתים קרובות כחסר כל ערך לאחר שהסתיים. הזיכרון, שפעם היה כה בהיר ויקר ללבה, היה עתה חדר חשוך שבו שוטטה וייחלה לכך שהאור יידלק או שהווילונות יוסטו. היא ייחלה לאור הפומביות שיחשוף את חייה הסודיים לעין כול. היא ידעה היטב שזה לא יקרה כל עוד היא חיה וכל עוד בידה הדבר למנוע זאת. לא נותר לה אלא למצות את העונג בחשכה.
כשהסתיימה פרשת האהבים היא הרגישה לעתים כאילו מעולם לא קרתה. שום דבר מוצק או ודאי לא נותר ממנה. לרוב הנשים, חשבה, יש חברה קרובה ודיסקרטית שאפשר ללחוש באוזנה סודות כאלה. לה לא היתה חברה כזאת. בצרפת, כך שמעה, יודעים איך לחשוף דברים כאלה באופן מעודן ומרומז. כעת הבינה למה. היא היתה בודדה בלי בלאנט, אך היתה בודדה יותר מעצם המחשבה שהעולם ממשיך לנוע כאילו מעולם לא אהבה אותו. הזמן יחלוף, וכל הדברים שעשו והרגישו יירָאו כמו צל של מעשים והרגשות, ואפילו לא צל, שכן מה שהטיל אותו היה עתה נטול כל ממשות.
על כן כתבה את הסונֶטות, ובזמן הפנוי שהיה לה עכשיו שקדה על מבני חריזה ועל צורות פואטיות. בחשאי כתבה על אהבתה החשאית ושמרה את הדפים הכתובים:
נוֹשֶׁקֶת לֶעָפָר אֲשֶׁר עָלָיו
רַגְלָיו שֶׁל אֲהוּבִי פָּסְעוּ לָרֹב,
וְנָעָה לְקוֹלוֹ אֲשֶׁר צְלִילָיו
לִי יִנְעֲמוּ מִקּוֹל הָאֵל הַטּוֹב.
היא העלתה על הכתב את הפחד מחשיפה ומהקלון שיתלווה לכך; היא הסתירה את הדפים וכשהבית היה שקט הוציאה אותם ממחבואם וקראה על מעשיה ועל השלכותיהם:
בְּבוֹא הַיּוֹם הַמַּר וְהַנִּמְהָר
בּוֹ סוֹד לִבִּי יִהְיֶה שִׂיחַת הָעִיר,
עֵת יִסְקְלוּנִי בְּבוּז וְלַעַג מַר,
אַהֲבָתִי, קְלוֹנִי - כָּל אִישׁ יַכִּיר,
לֹא אֲפַזֵּר, כְּמוֹ אֲחֵרוֹת, זָהָב
וַהֲלָצוֹת עַד שׁוֹךְ הַמְּהוּמָה.
כאשר ביקשה לפגוש אותו רק עוד פעם אחת, חודשים אחדים לאחר שנפרדו, הוא השיב בקוצר רוח, כמעט בצינה. היא תהתה אם הוא סבור שבכוונתה להפציר בו לחדש את יחסיהם או להשמיע באוזניו דברי תוכחה כלשהם. היא נהנתה לראות עד כמה הוא מופתע מכך שבאה רק כדי להפקיד בידיו צרור סונֶטות, ובעודה מושיטה לו את הדפים מיהרה להבהיר שכתבה אותן בעצמה. היא צפתה בו בשעה שקרא את השירים.
״מה נעשה בהם?״ שאל כשגמר לקרוא.
״אתה תפרסם אותם בספר הבא שלך כאילו אתה כתבת אותם,״ השיבה.
״אבל לפי הסגנון אפשר בקלות לראות שהם לא שלי.״
״תן לעולם להאמין ששינית את הסגנון שלך כדי לכתוב אותם. תן לקוראים להאמין שכתבת הפעם בקול אחר. זה יסביר את הסרבול.״
״אין בהם שום סרבול. הם טובים מאוד.״
״פרסם אותם אם כך. הם שלך.״
הוא הסכים לפרסם אותם תחת שמו בספרו הבא, וערך בהם רק כמה שינויים קלים. הם יצאו לאור שישה שבועות לפני מותו של סר וויליאם. באותם שבועות עשתה ליידי גרגורי חסד עם בעלה ולא החזיקה את הספר ליד מיטתה אלא בחדר העבודה שלה, ובזמן שהשגיחה עליו הצליחה לסלק את השירים גם ממחשבתה.
כאלמנתו, היא ידעה מי היא ומה היא ירשה. היא אהבה אותו בדרכה ולפעמים חשה בחסרונו. כשחשבה על בעלה היא ידעה מה המשמעות של ״לאהוב״ או ״לחוש בחסרונו״. כשחשבה על בלאנט, לעומת זאת, לשום דבר לא היתה משמעות ברורה מלבד לסונֶטות שכתבה על פרשת האהבים שלהם. היא לא קראה בהן הרבה. בעיקר נזקקה להן כשהתעוררה בלילה, אבל רוב הזמן הן היו מונחות במקומן. די היה לה בכך שבלונדון כולה, בבתים שבהם נהגו לרכוש ספרי שירה חדשים, הסונֶטות האלה נחו בין הדפים, שקטות ואפופות מסתורין. היא מצאה נחמה במחשבה שאנשים יקראו בהן מבלי לדעת מה מקורן.
היא בנתה מחדש את חייה כאלמנה וטיפלה בבנה, ולאחר תקופת אבלות הולמת החלה שוב לצאת בלונדון, לפגוש אנשים וליטול חלק בחיים החברתיים. לא אחת שאלה את עצמה אם יש מישהו בַּחדר, או ברחוב, שקרא את הסונֶטות שלה והן עוררו בו פליאה או כאב, ולו להרף עין.
ליידי גרגורי נהגה לקרוא את ספריו של הנרי ג'יימס עם צאתם לאור. למעשה, שיחה על רוֹדריק האדסון3 היא שהסבה אליה לראשונה את תשומת לבו של סר וויליאם. היא קראה קטע ממנו אבל הספר לא היה ברשותה, והוא דאג לכך שהספר יישלח אליה. זמן מה לאחר נישואיה, כשביקרה עם סר וויליאם ברומא, היא פגשה את ג'יימס וזכרה אותו בחיבה כגבר שמוכן לשוחח ברצינות עם אישה, אפילו עם אישה צעירה וקרתנית כמוה. היא זכרה שבאותה פגישה ראשונה ביניהם שאלה אותו איך יכול היה להרשות לאיזבּל ארצ'ר4 להינשא לאוזמונד הנתעב. הוא השיב שנגזר על איזבּל לעשות משהו מטופש, ושאילולא עשתה כן, לא היה בכלל סיפור. כמו כן, הוסיף, כאדם עני בעצמו הוא נהנָה להרעיף כסף על הגיבורה שלו. ליידי גרגורי חשבה אז שהנרי ג'יימס הוא אדם חביב ושנון, שמצליח להסתדר בלי חנופה ובלי התנשאות.
מאז מותו של בעלה הזדמן לה לפגוש את הנרי ג'יימס כמה וכמה פעמים, ותמיד שמה לב כמה הרבה מעצמו הוא מסתיר מהעולם, וכיצד ארשת פניו מכסה לא פחות משהיא מגלה. תמיד נהג בה באדיבות רבה, ולעתים קרובות שוחחו על גורלו של היתום פול הארווי,5 ששניהם היו בשעתו מיודדים עם אמו. ערב אחד הופתעה לראות את הסופר כשהגיעה לסעודה בביתה של ליידי לאיירד. היו שם דיפלומטים ואי אלו זרים, אנשי צבא אחדים וכמה פוליטיקאים זוטרים. זה לא היה עולמו של הנרי ג'יימס, וגם לא עולמה של ליידי גרגורי, למעט העובדה שהמארחת נזקקה לאישה נוספת, כפי שאנשים עשויים להזדקק לכרכרה נוספת או למגבת נוספת בחדר האמבטיה. לה עצמה לא נודעה כל חשיבות כל עוד הגיעה בזמן ועזבה ברגע המתאים ולא דיברה בקול רם מדי ולא התחרתה במארחת בשום צורה שהיא.
הושיבו אותה לצדו של הנרי ג'יימס, והיה בכך מן ההיגיון. בערב חברתי מעין זה שבו הגברים דנים בפוליטיקה והנשים בהבלים, לאף אחד מהם לא נודעה חשיבות רבה. היא שמחה שהושיבו את הסופר מימינה. כשתצליח להיפטר מהדיפלומט הספרדי הצעיר היושב משמאלה, חשבה, תפנה את תשומת לבה אל ג'יימס ותשאל אותו על עבודתו. כשאיש מהנוכחים לא יהיה עוד בין החיים הוא יהיה היחיד ששמו ימשיך להתקיים, אבל ייתכן שבעלי העוצמה ובעלי הממון מעדיפים לבלות בערבים בלי לתת דריסת רגל למחשבה מצערת כזאת.
אצבעותיו של הספרדי משכו את תשומת לבה, אצבעות דקות וארוכות עם ציפורניים יפות מעוגלות. היא גילתה שהיא מציצה בהן שוב ושוב בכל הזדמנות וקיוותה שהדיפלומט, שאת המבטא שלו התקשתה לפצח, לא יבחין בכך. היא הביטה בעיניו והנהנה כשהוא דיבר, ולא הפסיקה לתהות אם תהיה זו גסות רוח מצדה לשוב ולהשפיל את מבטה אל ידיו, הפעם לזמן ממושך יותר. במקום כלשהו סמוך ללונדון, ווילפרד סקון בלאנט סעד אף הוא את ארוחת הערב, ייתכן שבחברת אשתו וידידים אחדים. היא ראתה אותו בעיני רוחה מושיט את ידו אל השולחן כדי לקחת משהו, אולי קנקן מים, ומוזג ממנו לתוך כוס. היא ציירה בדמיונה את אצבעותיו הדקות והארוכות, את הציפורניים המעוגלות, והמשיכה וראתה את שערו המשיי למגע ואת עצמות לחייו הענוגות ואת שיניו ואת הבל פיו.
כעת עצרה את שטף מחשבותיה וניסתה להתרכז בדבריו של הספרדי. היא שאלה אותו שאלה שהוא לא הבין ועל כן חזרה עליה במילים פשוטות יותר. לאחר ששאלה אותו כמה שאלות נוספות והקשיבה בתשומת לב לתשובותיו, אמרה לעצמה בהקלה שתם הזמן שהקציבה לו ושהיא יכולה לפנות אל הנרי ג'יימס, שמשום מה נראה עכשיו כבד משהיה, כאילו ראשו הגדול מלא בשנהב או בעץ קשה. הם החלו לשוחח והוא התבונן בה עמוקות בעיניו האפורות, שההבנה הצרופה שניבטה מהן היתה כמעט נוגעת ללב. לשבריר שנייה חשה פיתוי עז לספר לו על מה שקרה עם בלאנט, לציין שזה קרה לחברתה בעת שביקרה במצרים, חברה שנישאה לאדם מבוגר אשר משורר מידידיו פיתה אותה. אבל היא ידעה שזהו רעיון מגוחך, הלוא ג'יימס יעמוד מיד על כוונתה.
ואולם משהו בתוכה לא נתן לה מנוח, צורך שכבר העסיק אותה בעבר, אך זה זמן מה הרחיקה ממחשבתה. היא רצתה להעלות את שמו של בלאנט ותהתה אם תצליח לשאול את ג'יימס אם קרא משיריו ואם התפעל מהם. אבל ג'יימס דיבר בשטף וברגע זה הסביר מהי הדרך הטובה ביותר לראות את רומא העתיקה בימים אלה, לאחר שהעיר השתנתה כל כך, ומהי הדרך הטובה ביותר להתחמק מאמריקאים ברומא, כאלה שאין לך כל רצון לפגוש או להיות איתם בקשר. הוא בוודאי יחשוב שהיא מוזרה מאוד אם היא תקטע את דבריו או תחכה להפוגה קלה בשיחה כדי לשאול מה דעתו על שיריו של ווילפרד סקון בלאנט! והרי ייתכן שכלל אינו קורא שירה מודרנית. לא יהיה קל, חשבה, להסב את השיחה אל בלאנט או אפילו להזכיר את שמו כבדרך אגב. מכל מקום, ג'יימס העתיק בינתיים את הדיון לוונציה ועסק בשאלה אם מוטב לו למבקר בעיר להתאכסן שם אצל ידידים, או למצוא לעצמו אכסניה משלו וכך ליהנות מעצמאות רבה יותר.
בשעה שבחן את היתרונות היחסיים של כל מיני מארחות אמריקאיות בוונציה, את טיב האוכל העולה על שולחנן, את גודל החדרים המוקצים לאורחים ומה מעמידים לרשותם, ליידי גרגורי חשבה על אהבה. ג'יימס נאנח כשהסביר עד כמה איזו אישיות שופעת חמימות, בייחוד מהסוג האמריקאי, עשויה לצנן את ההתפעלות מיופי עתיק, ואין זה משנה כמה גדול או מפואר הפּאלאצו שבבעלותה, או כמה מהירה או מרהיבה הגונדולה שלה.
כשגמר לדבר פנתה אליו ליידי גרגורי בשקט ושאלה אותו אם לא נמאסו עליו כל אותם אנשים שמספרים לו סיפורים כדי שישתמש בהם בכתיבה שלו, או שמא הוא רואה בסיפורים האלה תרומה חיונית לעבודתו. הוא השיב לה שלעתים קרובות, אחרי שהוא חוזר הביתה הוא רושם לעצמו משהו מעניין שסיפרו לו. ואכן, לא פעם קרה שגרעין של סיפור הגיע ממקור בלתי סביר בעליל, אבל במקרים אחרים, סיפור יכול כמובן להגיע ממקור צפוי ומקובל ביותר. הוא אוהב, המשיך, לצייר בדמיונו את הדמויות שלו, אבל הוא גם אוהב לדעת שהן כבר הספיקו לחיות, ולו במקצת, לפני שהוא מצייר להן רקע חדש ובונה עלילה חדשה. החיים, הוא אמר, החיים הם החומר שהוא משתמש בו וזקוק לו. אף פעם אין מהם למעלה מהדרוש. אבל החיים הם רק ההתחלה כמובן. צריך לעבות אותם.
מדובר בדמות לונדונית בולטת, פתחה, כומר שנהג לסעוד בבתים המיוחסים ביותר, אדם בעל ניסיון רב שהיו לו ידידים רבים, וכולם הופתעו ואף שמחו כשסוף סוף נשא לו אישה, גברת מכובדת מאוד לכל הדעות. ואולם, ביום חתונתם, כשחצו את התעלה מדוֹבֶר לקַלֶה, הוא מצא מכתב שהיה מיועד אליה ונכתב בידי גבר שללא ספק היה פעם מאהבהּ, וגם כעת, למרות נסיבות חייה החדשות, הרשה לעצמו לפנות אליה בנימה אינטימית ויוקדת.
ג'יימס הקשיב קשב רב לכל מילה שיצאה מפיה. ליידי גרגורי שמה לב שהיא רועדת וידעה שהיא חייבת למשול ברוחה; היא הבינה שעליה לדבר לאט ובשקט. לרגע השתתקה כדי ללגום מעט מים, וידעה שאם לא תמשיך בנימה שלווה ונינוחה, תסגיר בסופו של דבר יותר משהיה בכוונתה. הכומר, המשיכה, הזדעזע עמוקות, ומאחר שהיה נשוי לה רק שעות ספורות, החליט כי בהגיעם לפריז ישלח אותה בחזרה למשפחתה, יהפוך אותה לאישה מנודה. היא תמשיך להיות אשתו מבחינה רשמית בלבד. לעולם לא ישוב לראותה.
ואולם, המשיכה ליידי גרגורי, כשהגיעו בסופו של דבר למלון בפריז חזר בו הכומר מהחלטתו. הוא הודיע לאשתו שסרחה, הסחורה הפגומה שלו, שישאיר אותה אצלו אבל לא ייגע בה עוד. הוא ישכן אותה בביתו, אבל לא כאשתו.
ליידי גרגורי הגיעה לסוף סיפורה וניסתה לחייך בטבעיות. היא היתה מרוצה מכך שבן שיחה לא ניחש דבר. בסיפור הזה היו סממנים צרפתיים ואנגליים כאחד, ואלו דברים שג'יימס בוודאי הבין שכן היתה להם נגיעה מיוחדת לתחומי ההתעניינות שלו. הוא הודה לה ואמר שירשום לעצמו את הסיפור עוד באותו ערב כשיגיע לחדר העבודה שלו, ושהוא מקווה שאולי בעתיד הוא ייתן לו ביטוי מלא והולם. לעולם אין לדעת, הוסיף, מדוע ניצוץ קטן אחד מצית להבה גדולה, ואילו ניצוץ אחר נגזר עליו לדעוך מבלי שהספיק להתלקח.
כשהאורחים סביבה קמו מן השולחן היא הבינה שאמרה את כל מה שניתן היה לומר, מה שבמחשבה לאחור היה כמעט שום דבר. היא כמעט הצטערה שלא הוסיפה עוד פרטים, שלא סיפרה למשל לג'יימס שהמכתב הגיע ממשורר, או שהכיל קובץ סונֶטות שלא השאירו מקום לספק בנוגע לנושא שבו עסקו, או שאשתו של הכומר היתה צעירה ממנו ביותר משלושים שנה, או שהוא לא היה כומר אלא חבר פרלמנט לשעבר, אדם שהחזיק פעם במשרה בכירה ביותר. או שהאירועים הנדונים התרחשו במצרים ולא בדרך לפריז. או שלאמיתו של דבר האישה מעולם לא נתפסה, היא היתה זהירה והאריכה ימים אחרי הבעל הנבגד, ובעצם היא רק חלמה על כך, רק פחדה שבעלה ישלח אותה למשפחתה או שירחיק אותה מעליו ולא ייגע בה לעולם.
בפעם הבאה, חשבה, כשיזדמן לה לשבת ליד הסופר, תגניב לשיחה את אחד הפרטים האלה. היא הבינה היטב מדוע הרעיון מעורר בה התרגשות כזאת. כשהנרי ג'יימס קם ממקומו היא הרגישה מין שביעות רצון מוזרה על שהפקידה בידיו את סודה, שאולי הוסווה יתר על המידה אבל לפחות התבנית הבסיסית שלו היתה גלויה, אם לא לעיניו אז לעיניה שלה, ומבחינתה זה היה עניין דוחק ומיידי שהעניק משמעות לחייה. העובדה שהצליחה לנצור את סודה אך בו בזמן לחשוף טפח ממנו השרתה עליה תחושה של קלילות כשקמה כדי להצטרף לשיחת הגברות. בסיכומו של דבר, חשבה, זה היה ערב מעניין להפליא.

קולם טויבין

קולם טובין, מחשובי הסופרים האירים החיים כיום, נולד ב-1955, גדל בעיירה אניסקורתי ולמד היסטוריה וספרות אנגלית בדבלין.
טובין חיבר ספרי מסע, ספרי עיון ורומנים. ספריו זכו בפרסים ספרותיים רבים.
ספרים של קולם טובין שראו אור בעברית:
מגדלור (2001, כנרת)
האמן (2006, בבל)
אמהות ובנים (2009, בבל)
ברוקלין (2011, בבל)

עוד על הספר

המשפחה הריקה קולם טויבין
שתיקה
 
דֶה וִיר גַרְדֶנְס 34, 23 בינואר, 1894
 
מקרה נוסף - ״נושא״ - ששמעתי עליו מפי ליידי ג. הוא סיפורו של איש כמורה לונדוני ידוע שבתחילת ירח הדבש שלו, על סיפון המעבורת מדוֹבֶר לקַלֵה, הגיע לידיו מכתב שהיה מיועד לאשתו, ששהתה באותה שעה בסיפון התחתון, וגילה שזהו מכתב יוקד מאהוב לשעבר (אירוסים - קרע, בקצרה, מערכת יחסים) שדבר קיומו לא הובא כלל לידיעתו. עם הגיעם לפריז שלח אותה היישר לבית הוריה - מבלי שנגע בה - בעילה שהוּלך שולל. בסופו של דבר החזירה לביתו, אך מעולם לא חי איתה כבעל עם אשתו. מצב עניינים זה - אותו לילה בפריז - יכול היה להוליך, מבחינתה, להתפתחויות דרמטיות מעניינות. התמסרותה המיידית למישהו אחר, וכו', וכו', וכו'.
 
(מתוך המחברות של הנרי ג'יימס)
 
לעתים, כשהערב התקרב לסופו, ליידי גרגורי היתה צדה לרגע את מבטו של מישהו ודי היה בכך כדי שתזכור. בארוחות ערב כאלה בעיר הגדולה היא השכילה לא לדבר אף פעם על עצמה ולא להתלונן על דברים כמו החום, או העונה המשמימה, או התנהגותה השערורייתית של איזו שחקנית. מעולם לא פטפטה על נושאים חבוטים ולא צחקה מאמירות שלא היו מצחיקות באמת. במקום זאת התמקדה בנחרצות ובכוונה רבה ככל האפשר בג'נטלמן היושב לצדה, שאלה אותו שאלות והקשיבה בעניין לתשובות. ההקשבה הצריכה מאמץ רב יותר מהדיבור; היא וידאה שבן שיחה יֵדע, על פי האהדה והמבט העירני והחודר שבעיניה, עד כמה היא נבונה, עד כמה מעמיקה ורבת עוצמה בדרכה השקטה.
המועקה היתה יורדת עליה רק לאחר שנפרדה מן החבורה. בכרכרה בדרך הביתה היתה נועצת מבטה בלילה החשוך ויודעת שמה שקרה בשנים ההן לא ישוב עוד, שאין תועלת בזיכרונות, שדבר אינו מצפה לה מלבד החשכה. ובלילות הרעים, אחרי ערבים שטופי אור ועולצים יתר על המידה, תהתה לא פעם אם יש הבדל בין חייה עכשיו ובין השנים הנמתחות עד אינסוף שתעביר בקבר.
היא נהגה לערוך רשימה, והכתיבה עצמה גרמה לה לחייך. דברים שכדאי לחיות למענם. בנה רוברט היה תמיד בראש הרשימה, ואחריו כמה מאחיותיה. לא פעם חשבה למחוק אחת מהן, או שתיים, ואולי גם אח אחד, אך לא יותר מאחד. והיה גם קוּל פּארק, הבית באירלנד שבעלה הוריש לה, או לפחות הוריש לבנם, ושאליו יכלה לחזור כל אימת שרצתה. היא חשבה על העצים שנטעה במקום; לעתים קרובות חלמה לחזור לשם ולהתבונן בהתפתחות האטית של הדברים כשהחורף מפנה מקום לאביב או כשמגיע הסתיו. והיו גם ספרים וציורים והאופן שבו נכנס האור לחללו של חדר גבוה כשהיא מסיטה את התריסים בבוקר. גם את אלה נהגה להוסיף לרשימה.
בתחתית כל רשימה נשאר מקום ריק בדף. אפשר היה בקלות למלא את המקומות הריקים ברשימה אחרת. רשימה של עובדות קודרות שכולן נגזרו ממחשבה אחת בלתי נמנעת - שהאהבה חמקה ממנה, שהאהבה לא תחזור, שהיא לבד ויהיה עליה להפיק את המיטב מהיותה לבד.
בערב ההוא היא מעכה את פיסת הנייר בידה ואחר כך קמה והלכה לחדר השינה והתכוננה ללכת לישון. היא שמחה, או כמעט שמחה, שלא מצפים לה עוד אירועים חברתיים השבוע, שאף מארחת לונדונית אינה זקוקה כרגע לאלמנה רמת מעלה מאירלנד שתסב לשולחנה. אישה שידועה בכישורי ההקשבה שלה ובחריפות תבונתה יש בה תועלת, חשבה, אך לא בכל ערב בשבוע.
בשעתו מצא חן בעיניה להיות נשואה. היא נהנתה מתשומת הלב שזכתה בה כאשתו הצעירה של גבר קשיש, הכירה בכוחו של מבטה השקט להטביע את רישומו בידידיו של בעלה, שחשבו בתחילה כי אולי תהיה משעממת משום שאיננה יפה. היא נתנה להם להבין, בעדינות, ברוב טאקט, בקול חרישי, ששום דבר בעל ערך אינו חומק מתשומת לבה. היא קראה את כל הספרים החדשים, וכשהזדמן לה לדון בהם בחרה את מילותיה בקפידה. היא לא רצתה להיראות פיקחית מדי. היא הקפידה להיות שקטה מבלי שתיראה ביישנית, אדיבה ומאופקת מבלי שתיראה חרֵדה. היא לא התברכה בחן טבעי ועל חיסרון זה חיפתה בכך שלא השמיעה דעות נבובות. היא סברה כי מוטב לאישה בעלת מראה כשלה להסתיר תמיד את שיניה. מכל מקום, צחוק לא היה לרוחה והיא העדיפה להשתמש בעיניה כדי לחייך.
בעלה עורר בה רתיעה רק כשהיה בא אליה בלילות באותם חודשים ראשונים. הגישושים המגושמים וההתנשפויות, ידיו החשקניות והבל פיו המעופש, הביאו אותה לחשוב כי אור היום ושכבות מרובות של בגדים ומשרתים וחדרים גדולים גדושי רהיטים ופטפוטים על פוליטיקה או על ציורים אינם אלא דרכים להסיח את דעתם של אנשים מן התיעוב שהם חשים זה כלפי זה.
לפעמים, כשראתה אותו מרחוק או כשהזדמן לה להציץ בפניו בשעה שנח, היה נדמה לה שהוא אדם זר שרק מתוך גחמה או צורך פתאומי הציל אותה או לכד אותה. הוא היה זקן מכדי שיהיה מסוגל להכיר אותה, הוא ראה יותר מדי דברים וחי יותר מדי שנים מכדי שיאפשר למשהו חדש, כמו אישה שצעירה ממנו בשלושים וחמש שנה, להיכנס למעגל חייו. בלילה, באותם חודשים ראשונים, כאשר ניסתה להתקרב אליו ולאמץ את כל-כולו אל גופה, להציע את עצמה לנפשו הצחיחה, גילתה שהוא מעדיף לגפף בקדחתנות חלקים מסוימים של גופה בחושך כאילו הוא מנסה למצוא משהו שאיבד. וכך בשעה שניסתה לספק אותו, השתדלה גם לוודא שאחרי שיגמור את ענייניו תוכל להפנות אליו בעדינות את גבה ולבדה להיישיר מבט אל החשכה כשהוא כבר יהיה שקוע בשינה ובנחרות. מאוד היתה רוצה להתעורר בבוקר מבלי שתיאלץ להביט מקרוב בפניו, בפיו הפעור למחצה, בלחייו מכוסות הזיפים, בפאות לחייו האפורות, בעורו המקומט.
בכל רחבי לונדון, חשבה, בשעות שלאחר חצות בחדרים עם וילונות סגורים, הדממה מופרת על ידי גניחות ואנחות ונהמות. למרבה המזל, ידעה, כל זה נעשה במסתרים, ולמרבה המזל, למרות כל הדיבורים על אהבה, על נאמנות, על האחדות המקודשת בין בעל לאישה, איש אינו מעלה בדעתו מה גדול המרחק ביניהם באותן שעות, עד כמה הם איש איש לעצמו, איך צצות מחשבות שלעולם לא יוכלו לחלוק או ללחוש או לחשוף בכל דרך שהיא. אלה הם הנישואים, חשבה, ותפקידה הוא לקבל זאת בשלוות נפש. היו רגעים שבהם האמת העגומה והמשמימה הזאת העלתה חיוך על שפתיה.
ואף על פי כן, בשעות היום חשה מעין התרגשות מכך שהיא אשתו של סר וויליאם גרגורי, שיש לה תפקיד בעולם. לפני שהכיר אותה הוא היה בודד, ללא שום ספק. הוא נשא אותה לאישה משום שהיה בודד. הוא התאווה לצאת למסעות והתענג עכשיו על הרעיון שהיא תכין בשבילו את הבגדים ותקשיב לו כשידבר. כמו אנשים אחרים גם הם יוכלו להיכנס ביחד לחדרי אוכל, מקומות שבהם גבר מזדקן שבא בגפו הוא מראה חריג במקצת, ואולי אפילו מעורר רחמים.
מאחר שהיה איש העולם הגדול - בין היתר היה פעם מושל ציילון - היו לו הרבה מכרים וידידים ותיקים והוא אפילו היה פופולרי ונודע כאדם שאפשר לסמוך עליו, איש תרבות בעל ידע רחב, וכמעט משעשע בחברה. על כן, עם הגיעם לקהיר היה זה אך טבעי שיתאכסנו במלון שבו שהה המשורר הצעיר ווילפרד סקוֹן בְּלאנְט עם אשתו רמת היחס,1 וששני הזוגות יסעדו בצוותא ויגלו עניין זה בזה בעודם משוחחים בנחת על שירה, ולאחר מכן, לנוכח התמורות המתחוללות סביבם, שהשיחות הקלילות ייהפכו לוויכוחים פוליטיים רציניים שילכו ויתלהטו.
ווילפרד סקוֹן בלאנט. במיטה, לאחר שכיבתה את האור, ליידי גרגורי חייכה למחשבה שלעולם לא תצטרך לכתוב את שמו ברשימה כלשהי. שמו השתייך למחוזות אחרים. את השם הזה יכלה לנשוף בהבל פיה על זגוגית החלון או ללחוש לעצמה כשהמצב נהיה קשה יותר מכפי שאי־פעם תיארה לעצמה שהוא עלול להיות. השם הזה יכול היה אולי להיחרת בלבה אילו האמינה בדברים כאלה.
אצבעותיו היו ארוכות ויפות; אפילו ציפורניו הבוהקות הקרינו חיוניות; שערו היה מבריק, שיניו לבנות, ועיניו אורו בשעה שדיבר. כששקע במחשבות עלה חיוך על פניו, וכשחייך הוא היה השלמות בהתגלמותה. המרחק בינו לבינה היה כמו המרחק שבין ארמון מלכות ובין ביתה בקוּל פארק, או בין שמים לארץ. היא אהבה להביט בו כמו שאהבה להביט בציור של בְּרוֹנְזִינוֹ או של טיציאן, ותמיד הקפידה להעמיד פנים שהיא אוהבת להביט גם באשתו, נכדתו של ביירון, אף שלא כך היה.
היא חשבה עליהם כמו על מאכלים; ליידי אן כולה כמו ירקות מימיים, או תפוחי אדמה קטנים שכבר החלו להחמיץ, או דג מומלח, ובעלה המשורר כמו טלה שהתבשל לאטו במשך שעות בשום וטימין, או אווז ממולא בחג המולד. היא זכרה מילדותה את עינה הבוחנת של אמה, שאילצה אותה לאכול כל פירור ממאכלי החורף המאוסים, להשאיר את הצלחת נקייה. כעת היא כפתה על עצמה להקשיב בתשומת לב לכל מילה שיצאה מפיה של ליידי אן; היא הביטה בה במבט מתעניין, רגיש ואוהד, דיברה אליה בחמימות ובאותה אינטימיות תפלה שעשויה לשרור בין אשת איש אחת לרעותה, בתקווה שבתוך זמן קצר ליידי אן תירגע ותתרכך במידה הרצויה, ולא תשים לב כשליידי גרגורי תִפנה לעבר המשורר ותבלע אותו בעיניה.
באותם ערבים בלאנט היה כולו אש להבה, ועל אותו שולחן עצמו שסביבו סעדו הוא כתב מכתב לטיימס ובו הביע את תמיכתו בעוּראבּי פּאשה2 וטען כי יש לצמצם את השליטה של אנגליה וצרפת בענייני מצרים. כמו כן ניסה לשדל את סר וויליאם, שהיה כמובן מיודד עם עורך הטיימס, להפעיל לחץ על העיתון כדי שיפרסם את המכתב ויתמוך ברעיון. סר וויליאם היה שקט, זהיר וקצר רוח. בלאנט הניח כמובן מאליו שהוא מסכים עם כל אחד מטיעוניו, וזאת בעיקר משום שבלאנט לא הבחין בדעות מנוגדות לשלו. נקבע שליידי גרגורי תערוך ביקור אצל אשתו ומשפחתו של עוּראבּי פּאשה כדי שתוכל לספר לאנגלים כמה הם מעודנים, כמה חביבים וראויים לתמיכה.
באותו אחר צהריים שבו חזרה מן הביקור הזה שרר חום בלתי רגיל. בעלה, כך גילתה, היה שקוע בשינה עמוקה והיא לא רצתה להפריע לו. כשהלכה לחפש את בלאנט, המשרתת דיווחה לה שליידי אן סובלת מכאב ראש רציני בגלל החום ושהיא לא תצא מחדרה עד סוף היום. את בעלה המשורר אפשר יהיה למצוא בגינה או בחדר שהועיד לעבודתו ושלעתים קרובות העביר בו את שעות אחר הצהריים. ליידי גרגורי מצאה אותו בגינה. בלאנט שמע בהתרגשות על ביקורה אצל משפחתו של עוּראבּי פּאשה וביקש להראות לה טיוטה של שיר שכתב באותו בוקר על חירות העם המצרי. היא הלכה איתו לחדר העבודה, ורק כשהיתה בפנים והדלת כבר נסגרה נוכחה לדעת כי חדר העבודה הוא למעשה חדר שינה נוסף שהושכר לזוג בלאנט ושנראה כמו החדר שלה ושל סר גרגורי, למעט שולחן כתיבה גדול, וספרים וניירות שהיו פזורים על הרצפה ועל המיטה.
בלאנט קרא בפניה את השיר ובתוך כך חצה את החדר וסובב את המפתח בדלת כאילו זו פעולה שגרתית, משהו שהוא תמיד עושה כשהוא מקריא שיר חדש. הוא שב וקרא אותו בפניה וכשסיים הניח את הדף על שולחן הכתיבה, התקרב אליה וחיבק אותה. ואז החל לנשק אותה. המחשבה היחידה שחלפה במוחה היתה שזוהי אולי ההזדמנות היחידה שתהיה לה אי-פעם לחבור אל היופי. כמו תייר שנקלע בסמוך למקדש מרשים ומפואר, חשבה שזו תהיה טעות לחלוף על פניו; טעות שבוודאי תתחרט עליה. היא לא חשבה שזה יאריך ימים או שתהיה לזה משמעות רבה. היא גם היתה בטוחה שאף אחד לא הבחין בהם כשעברו במסדרון; היא הניחה שבעלה עדיין ישן, והאמינה שאיש לא יגלה אותם ושהעניין לא יוזכר עוד ביניהם.
לאחר מכן, כשהיתה לבדה ובדקה שלא נשארו על עורה או על בגדיה עקבות כלשהם של מה שעשתה, המחשבה על כך ששכבה עירומה עם המשורר בלאנט בחדר נעול בחום אחר הצהריים ושהוא גרם לה להשמיע צווחות עונג באופן שלא ידעה כלל על קיומו, עוררה בה בהלה. היא היתה נשואה פחות משנתיים, מספיק זמן כדי לדעת איזה אדם גאה הוא בעלה, עד כמה הוא קר וקשה כלפי מי שפגעו בו, וכמה נחרץ וחסר רחמים הוא מסוגל להיות. לצורך הנסיעה למצרים הוא החליט להשאיר את ילדם באנגליה אף על פי שידע עד כמה תכאיב לה פרידה כזאת מרוברט. היא האמינה שאם ייוודע לסר וויליאם שהיא ביקרה את המשורר בחדרו הפרטי, הוא יוכל בקלות לדאוג לכך שלעולם לא תראה עוד את בנה. או אולי יחיה איתה בשתיקה כאובה ובבוז כמעט בלתי נשלט. או שישַלח אותה לבית הוריה. המסדרונות היו מלאים במשרתים, בעיניים בולשות. היא חשבה שרק בנס הצליחה לחמוק הפעם מבלי שיבחינו בה, וידעה שבפעם הבאה אולי לא יתמזל כל כך מזלה.
בשבועות הבאים ואחר כך בלונדון כשחזרה לביתה, גילתה שכישוריו של ווילפרד סקון בלאנט כמשורר הם כאין וכאפס לעומת מיומנויותיו כנואף. לא זו בלבד שידע לספק אותה בדרכים נועזות ומעוררות השתאות, אלא שגם ידע לדאוג לכך שסודם לא יתגלה. קדושת ייעודו הצריכה שקט, בדידות, ומקום שלאשתו לא תהיה גישה חופשית אליו. בלאנט כתב את שיריו בחדר נעול. החדר ששכר היה מרוחק מבית מגוריו, ולליידי גרגורי היה ברור שבחר את המקום לא בגלל הקלות שבה יכלו המוזות לבקר בו אלא משום שהיה ממוקם ברחוב צדדי מוצלל, בסמוך לרחובות שנשים בעלות אמצעים ערכו בהם קניות. וכך, איש לא הבחין באישה המכובדת שאיננה אשת המשורר אשר מגיעה או עוזבת בשעות הבוקר או אחר הצהריים; איש לא שמע אותה צועקת כששכבה איתו במיטה; איש לא ידע כי בכל פעם שבילתה איתו במשך כשעה, נוכחה לדעת שלעולם לא יהיה לה די בכך, שהיא לא ביקרה במקדש הזה רק כתיירת, אלא כמי שאימצה בכל לבה ומתוך צורך עמוק את השקפת העולם המלבבת שמטיפים לה בחללו החם והנישא.
בתקופה הראשונה עדיין לא חלמה על כך שסודה נחשף. סר וויליאם היה לרוב עסוק במשך היום. הוא אהב להיפגש עם מכרים ותיקים לארוחות צהריים מתמשכות, או להשתתף בפגישות ולדון בענייני הגלריה הלאומית או באיזה עניין פוליטי או כלכלי. דומה היה שהוא מרוצה מכך שאשתו הולכת לחנויות או מבקרת את חברותיה, כל עוד היא פנויה בערבים ויכולה להתלוות אליו לארוחות הערב. בדרך כלל הוא היה מרוחק, טרוד בענייניו. היא הרגישה כאילו היא שר בממשלה, עם תפקידים ותחומי אחריות משלה, ובעלה ראש הממשלה מרוצה מכך שמינה אותה, וככל הנראה גם מרוצה מכך שהיא ממלאת את תפקידיה בשקט, בלי להטריד אותו.
ואולם, חודשים אחדים אחרי ששבו לאנגליה התחילה לחשוש שתיחשף, לדַמות לעצמה באימה לא את הרגע שבו הוא מאשים אותה, או תופס אותה בשעת מעשה, אלא את מה שיקרה אחר כך. היא חלמה, למשל, שנשלחה בחזרה לבית הוריה ברוֹקסבּוֹרוֹ ושנגזר עליה להעביר את ימיה כשהיא משוטטת במסדרונות של הקומה העליונה, כדמות רפאים. אמה עברה לידה בלי לומר מילה. אחיותיה באו והלכו אבל היא הרגישה שהן אפילו אינן רואות אותה. המשרתים חלפו על פניה בלי לעצור. לפעמים ירדה לקומה התחתונה אבל לא נמצא בשבילה כיסא פנוי ליד שולחן האוכל, ולא מקום שתוכל לשבת בו בחדר ההסבה. כל המקומות נתפסו בידי אחיותיה ואחיה ואורחיהם, וכולם פטפטו בקולי קולות וצחקו ושתו תה, והתעלמו ממנה לגמרי גם כשממש התקרבה אליהם.
החלום השתנה לפעמים. היא היתה בביתה בלונדון או בקוּל פארק עם בעלה ועם רוברט ועם המשרתים, אך איש מהם לא ראה אותה. היא נכנסה לחדרים ויצאה מהם, אבודה, שותקת, נואשת. בנה היה עיוור לנוכחותה כאשר התקרב לעברה. בלילה בחדרם בעלה התפשט כאילו אינה נמצאת שם וכיבה את המנורה כשעדיין עמדה למרגלות המיטה לבושה בכל בגדיה. נראָה שאיש לא היה מוטרד מכך שהיא משוטטת כסהרורית באותם החללים שבהם הם נמצאים, וזאת משום שאיש לא הבחין בה. בחלומותיה היא נהפכה לדמות בלתי נראית.
למרות היעדרו של סר וויליאם מן הבית בשעות היום ולמרות אדישותו לאופן שבו היא מבלה את זמנה כל עוד הדבר אינו עולה לו יותר מדי כסף, היא ידעה שמזלה עלול לבגוד בה. סודה עלול היה להתגלות אם מישהו, ידיד או מכר, או אולי אויב, היה חושד בה ועוקב אחריה, או אם ליידי אן היתה מוצאת את המפתח לחדר ומופיעה שם כדי למסור לבעלה איזו ידיעה דחופה או מחליטה פתאום לערוך ביקור סתם מתוך סקרנות. היא ידעה שבלאנט זהיר ושאפשר לסמוך עליו, אבל הוא היה גם חם מזג ונוח לכעוס. ברגע של רתחה או איבוד עשתונות, חשבה, הוא עשוי בקלות לפלוט מפיו משהו שיאפשר לבן שיחו להבין כי הוא מנהל פרשיית אהבים עם רעייתו הצעירה של סר וויליאם גרגורי. לבעלה היו הרבה ידידים ותיקים בלונדון. די היה בפתק שמישהו ישאיר לו במועדון כדי שישים אותה תחת מעקב. היא הבינה שהרומן עם בלאנט אינו יכול להאריך ימים. כך חלפו חודשים, והיא השאירה בידי בלאנט את ההחלטה על סיום הקשר. בסופו של דבר, חשבה, ימאס בה וימצא לעצמו מישהי אחרת, ומוטב שכך. לקנא באישה אחרת יכאיב לה פחות מאשר לדעת שמנעה מעצמה עונג עמוק ומספק כל כך אך ורק מתוך פחד או זהירות.
עד כה לא הקדישה מחשבה רבה למשמעות הנישואים. היא חשבה על הנישואים, באופן מעורפל למדי, כעל חוזה, או אפילו כעל טקס בכנסייה. הנישואים הם מה שיש. הם חלק מן הסדר הרגיל של הדברים. ואולם כעת, כשראתה לפעמים את בלאנט ואשתו בנסיבות חברתיות, או כשקראה שיר שכתב או כששמעה מישהו מזכיר את שמו, העובדה שהקשר ביניהם איננו גלוי וידוע לכול הכאיבה לה עמוקות וגרמה לכך שתחווה את מה שהיה ביניהם כמין ריקנות או היעדר. היא ידעה שאם סודה יתגלה או יסופר ברבים, חייה ייהרסו. אך עם חלוף הזמן, העובדה שהוא אינו ידוע לאיש הניעה אותה לדמיין בעונג ובהתלהבות איך היתה מרגישה אילו היתה נשואה לווילפרד סקון בלאנט, נכנסת איתו לתוך חדר, נוסעת איתו הביתה בכרכרה, יודעת ששמה נקשר בגלוי לשמו. זה בוודאי היה בשבילה עולם ומלואו. לעומת זאת, הזמן שבילתה איתו ביחידות נראה לה לעתים קרובות כחסר כל ערך לאחר שהסתיים. הזיכרון, שפעם היה כה בהיר ויקר ללבה, היה עתה חדר חשוך שבו שוטטה וייחלה לכך שהאור יידלק או שהווילונות יוסטו. היא ייחלה לאור הפומביות שיחשוף את חייה הסודיים לעין כול. היא ידעה היטב שזה לא יקרה כל עוד היא חיה וכל עוד בידה הדבר למנוע זאת. לא נותר לה אלא למצות את העונג בחשכה.
כשהסתיימה פרשת האהבים היא הרגישה לעתים כאילו מעולם לא קרתה. שום דבר מוצק או ודאי לא נותר ממנה. לרוב הנשים, חשבה, יש חברה קרובה ודיסקרטית שאפשר ללחוש באוזנה סודות כאלה. לה לא היתה חברה כזאת. בצרפת, כך שמעה, יודעים איך לחשוף דברים כאלה באופן מעודן ומרומז. כעת הבינה למה. היא היתה בודדה בלי בלאנט, אך היתה בודדה יותר מעצם המחשבה שהעולם ממשיך לנוע כאילו מעולם לא אהבה אותו. הזמן יחלוף, וכל הדברים שעשו והרגישו יירָאו כמו צל של מעשים והרגשות, ואפילו לא צל, שכן מה שהטיל אותו היה עתה נטול כל ממשות.
על כן כתבה את הסונֶטות, ובזמן הפנוי שהיה לה עכשיו שקדה על מבני חריזה ועל צורות פואטיות. בחשאי כתבה על אהבתה החשאית ושמרה את הדפים הכתובים:
נוֹשֶׁקֶת לֶעָפָר אֲשֶׁר עָלָיו
רַגְלָיו שֶׁל אֲהוּבִי פָּסְעוּ לָרֹב,
וְנָעָה לְקוֹלוֹ אֲשֶׁר צְלִילָיו
לִי יִנְעֲמוּ מִקּוֹל הָאֵל הַטּוֹב.
היא העלתה על הכתב את הפחד מחשיפה ומהקלון שיתלווה לכך; היא הסתירה את הדפים וכשהבית היה שקט הוציאה אותם ממחבואם וקראה על מעשיה ועל השלכותיהם:
בְּבוֹא הַיּוֹם הַמַּר וְהַנִּמְהָר
בּוֹ סוֹד לִבִּי יִהְיֶה שִׂיחַת הָעִיר,
עֵת יִסְקְלוּנִי בְּבוּז וְלַעַג מַר,
אַהֲבָתִי, קְלוֹנִי - כָּל אִישׁ יַכִּיר,
לֹא אֲפַזֵּר, כְּמוֹ אֲחֵרוֹת, זָהָב
וַהֲלָצוֹת עַד שׁוֹךְ הַמְּהוּמָה.
כאשר ביקשה לפגוש אותו רק עוד פעם אחת, חודשים אחדים לאחר שנפרדו, הוא השיב בקוצר רוח, כמעט בצינה. היא תהתה אם הוא סבור שבכוונתה להפציר בו לחדש את יחסיהם או להשמיע באוזניו דברי תוכחה כלשהם. היא נהנתה לראות עד כמה הוא מופתע מכך שבאה רק כדי להפקיד בידיו צרור סונֶטות, ובעודה מושיטה לו את הדפים מיהרה להבהיר שכתבה אותן בעצמה. היא צפתה בו בשעה שקרא את השירים.
״מה נעשה בהם?״ שאל כשגמר לקרוא.
״אתה תפרסם אותם בספר הבא שלך כאילו אתה כתבת אותם,״ השיבה.
״אבל לפי הסגנון אפשר בקלות לראות שהם לא שלי.״
״תן לעולם להאמין ששינית את הסגנון שלך כדי לכתוב אותם. תן לקוראים להאמין שכתבת הפעם בקול אחר. זה יסביר את הסרבול.״
״אין בהם שום סרבול. הם טובים מאוד.״
״פרסם אותם אם כך. הם שלך.״
הוא הסכים לפרסם אותם תחת שמו בספרו הבא, וערך בהם רק כמה שינויים קלים. הם יצאו לאור שישה שבועות לפני מותו של סר וויליאם. באותם שבועות עשתה ליידי גרגורי חסד עם בעלה ולא החזיקה את הספר ליד מיטתה אלא בחדר העבודה שלה, ובזמן שהשגיחה עליו הצליחה לסלק את השירים גם ממחשבתה.
כאלמנתו, היא ידעה מי היא ומה היא ירשה. היא אהבה אותו בדרכה ולפעמים חשה בחסרונו. כשחשבה על בעלה היא ידעה מה המשמעות של ״לאהוב״ או ״לחוש בחסרונו״. כשחשבה על בלאנט, לעומת זאת, לשום דבר לא היתה משמעות ברורה מלבד לסונֶטות שכתבה על פרשת האהבים שלהם. היא לא קראה בהן הרבה. בעיקר נזקקה להן כשהתעוררה בלילה, אבל רוב הזמן הן היו מונחות במקומן. די היה לה בכך שבלונדון כולה, בבתים שבהם נהגו לרכוש ספרי שירה חדשים, הסונֶטות האלה נחו בין הדפים, שקטות ואפופות מסתורין. היא מצאה נחמה במחשבה שאנשים יקראו בהן מבלי לדעת מה מקורן.
היא בנתה מחדש את חייה כאלמנה וטיפלה בבנה, ולאחר תקופת אבלות הולמת החלה שוב לצאת בלונדון, לפגוש אנשים וליטול חלק בחיים החברתיים. לא אחת שאלה את עצמה אם יש מישהו בַּחדר, או ברחוב, שקרא את הסונֶטות שלה והן עוררו בו פליאה או כאב, ולו להרף עין.
ליידי גרגורי נהגה לקרוא את ספריו של הנרי ג'יימס עם צאתם לאור. למעשה, שיחה על רוֹדריק האדסון3 היא שהסבה אליה לראשונה את תשומת לבו של סר וויליאם. היא קראה קטע ממנו אבל הספר לא היה ברשותה, והוא דאג לכך שהספר יישלח אליה. זמן מה לאחר נישואיה, כשביקרה עם סר וויליאם ברומא, היא פגשה את ג'יימס וזכרה אותו בחיבה כגבר שמוכן לשוחח ברצינות עם אישה, אפילו עם אישה צעירה וקרתנית כמוה. היא זכרה שבאותה פגישה ראשונה ביניהם שאלה אותו איך יכול היה להרשות לאיזבּל ארצ'ר4 להינשא לאוזמונד הנתעב. הוא השיב שנגזר על איזבּל לעשות משהו מטופש, ושאילולא עשתה כן, לא היה בכלל סיפור. כמו כן, הוסיף, כאדם עני בעצמו הוא נהנָה להרעיף כסף על הגיבורה שלו. ליידי גרגורי חשבה אז שהנרי ג'יימס הוא אדם חביב ושנון, שמצליח להסתדר בלי חנופה ובלי התנשאות.
מאז מותו של בעלה הזדמן לה לפגוש את הנרי ג'יימס כמה וכמה פעמים, ותמיד שמה לב כמה הרבה מעצמו הוא מסתיר מהעולם, וכיצד ארשת פניו מכסה לא פחות משהיא מגלה. תמיד נהג בה באדיבות רבה, ולעתים קרובות שוחחו על גורלו של היתום פול הארווי,5 ששניהם היו בשעתו מיודדים עם אמו. ערב אחד הופתעה לראות את הסופר כשהגיעה לסעודה בביתה של ליידי לאיירד. היו שם דיפלומטים ואי אלו זרים, אנשי צבא אחדים וכמה פוליטיקאים זוטרים. זה לא היה עולמו של הנרי ג'יימס, וגם לא עולמה של ליידי גרגורי, למעט העובדה שהמארחת נזקקה לאישה נוספת, כפי שאנשים עשויים להזדקק לכרכרה נוספת או למגבת נוספת בחדר האמבטיה. לה עצמה לא נודעה כל חשיבות כל עוד הגיעה בזמן ועזבה ברגע המתאים ולא דיברה בקול רם מדי ולא התחרתה במארחת בשום צורה שהיא.
הושיבו אותה לצדו של הנרי ג'יימס, והיה בכך מן ההיגיון. בערב חברתי מעין זה שבו הגברים דנים בפוליטיקה והנשים בהבלים, לאף אחד מהם לא נודעה חשיבות רבה. היא שמחה שהושיבו את הסופר מימינה. כשתצליח להיפטר מהדיפלומט הספרדי הצעיר היושב משמאלה, חשבה, תפנה את תשומת לבה אל ג'יימס ותשאל אותו על עבודתו. כשאיש מהנוכחים לא יהיה עוד בין החיים הוא יהיה היחיד ששמו ימשיך להתקיים, אבל ייתכן שבעלי העוצמה ובעלי הממון מעדיפים לבלות בערבים בלי לתת דריסת רגל למחשבה מצערת כזאת.
אצבעותיו של הספרדי משכו את תשומת לבה, אצבעות דקות וארוכות עם ציפורניים יפות מעוגלות. היא גילתה שהיא מציצה בהן שוב ושוב בכל הזדמנות וקיוותה שהדיפלומט, שאת המבטא שלו התקשתה לפצח, לא יבחין בכך. היא הביטה בעיניו והנהנה כשהוא דיבר, ולא הפסיקה לתהות אם תהיה זו גסות רוח מצדה לשוב ולהשפיל את מבטה אל ידיו, הפעם לזמן ממושך יותר. במקום כלשהו סמוך ללונדון, ווילפרד סקון בלאנט סעד אף הוא את ארוחת הערב, ייתכן שבחברת אשתו וידידים אחדים. היא ראתה אותו בעיני רוחה מושיט את ידו אל השולחן כדי לקחת משהו, אולי קנקן מים, ומוזג ממנו לתוך כוס. היא ציירה בדמיונה את אצבעותיו הדקות והארוכות, את הציפורניים המעוגלות, והמשיכה וראתה את שערו המשיי למגע ואת עצמות לחייו הענוגות ואת שיניו ואת הבל פיו.
כעת עצרה את שטף מחשבותיה וניסתה להתרכז בדבריו של הספרדי. היא שאלה אותו שאלה שהוא לא הבין ועל כן חזרה עליה במילים פשוטות יותר. לאחר ששאלה אותו כמה שאלות נוספות והקשיבה בתשומת לב לתשובותיו, אמרה לעצמה בהקלה שתם הזמן שהקציבה לו ושהיא יכולה לפנות אל הנרי ג'יימס, שמשום מה נראה עכשיו כבד משהיה, כאילו ראשו הגדול מלא בשנהב או בעץ קשה. הם החלו לשוחח והוא התבונן בה עמוקות בעיניו האפורות, שההבנה הצרופה שניבטה מהן היתה כמעט נוגעת ללב. לשבריר שנייה חשה פיתוי עז לספר לו על מה שקרה עם בלאנט, לציין שזה קרה לחברתה בעת שביקרה במצרים, חברה שנישאה לאדם מבוגר אשר משורר מידידיו פיתה אותה. אבל היא ידעה שזהו רעיון מגוחך, הלוא ג'יימס יעמוד מיד על כוונתה.
ואולם משהו בתוכה לא נתן לה מנוח, צורך שכבר העסיק אותה בעבר, אך זה זמן מה הרחיקה ממחשבתה. היא רצתה להעלות את שמו של בלאנט ותהתה אם תצליח לשאול את ג'יימס אם קרא משיריו ואם התפעל מהם. אבל ג'יימס דיבר בשטף וברגע זה הסביר מהי הדרך הטובה ביותר לראות את רומא העתיקה בימים אלה, לאחר שהעיר השתנתה כל כך, ומהי הדרך הטובה ביותר להתחמק מאמריקאים ברומא, כאלה שאין לך כל רצון לפגוש או להיות איתם בקשר. הוא בוודאי יחשוב שהיא מוזרה מאוד אם היא תקטע את דבריו או תחכה להפוגה קלה בשיחה כדי לשאול מה דעתו על שיריו של ווילפרד סקון בלאנט! והרי ייתכן שכלל אינו קורא שירה מודרנית. לא יהיה קל, חשבה, להסב את השיחה אל בלאנט או אפילו להזכיר את שמו כבדרך אגב. מכל מקום, ג'יימס העתיק בינתיים את הדיון לוונציה ועסק בשאלה אם מוטב לו למבקר בעיר להתאכסן שם אצל ידידים, או למצוא לעצמו אכסניה משלו וכך ליהנות מעצמאות רבה יותר.
בשעה שבחן את היתרונות היחסיים של כל מיני מארחות אמריקאיות בוונציה, את טיב האוכל העולה על שולחנן, את גודל החדרים המוקצים לאורחים ומה מעמידים לרשותם, ליידי גרגורי חשבה על אהבה. ג'יימס נאנח כשהסביר עד כמה איזו אישיות שופעת חמימות, בייחוד מהסוג האמריקאי, עשויה לצנן את ההתפעלות מיופי עתיק, ואין זה משנה כמה גדול או מפואר הפּאלאצו שבבעלותה, או כמה מהירה או מרהיבה הגונדולה שלה.
כשגמר לדבר פנתה אליו ליידי גרגורי בשקט ושאלה אותו אם לא נמאסו עליו כל אותם אנשים שמספרים לו סיפורים כדי שישתמש בהם בכתיבה שלו, או שמא הוא רואה בסיפורים האלה תרומה חיונית לעבודתו. הוא השיב לה שלעתים קרובות, אחרי שהוא חוזר הביתה הוא רושם לעצמו משהו מעניין שסיפרו לו. ואכן, לא פעם קרה שגרעין של סיפור הגיע ממקור בלתי סביר בעליל, אבל במקרים אחרים, סיפור יכול כמובן להגיע ממקור צפוי ומקובל ביותר. הוא אוהב, המשיך, לצייר בדמיונו את הדמויות שלו, אבל הוא גם אוהב לדעת שהן כבר הספיקו לחיות, ולו במקצת, לפני שהוא מצייר להן רקע חדש ובונה עלילה חדשה. החיים, הוא אמר, החיים הם החומר שהוא משתמש בו וזקוק לו. אף פעם אין מהם למעלה מהדרוש. אבל החיים הם רק ההתחלה כמובן. צריך לעבות אותם.
מדובר בדמות לונדונית בולטת, פתחה, כומר שנהג לסעוד בבתים המיוחסים ביותר, אדם בעל ניסיון רב שהיו לו ידידים רבים, וכולם הופתעו ואף שמחו כשסוף סוף נשא לו אישה, גברת מכובדת מאוד לכל הדעות. ואולם, ביום חתונתם, כשחצו את התעלה מדוֹבֶר לקַלֶה, הוא מצא מכתב שהיה מיועד אליה ונכתב בידי גבר שללא ספק היה פעם מאהבהּ, וגם כעת, למרות נסיבות חייה החדשות, הרשה לעצמו לפנות אליה בנימה אינטימית ויוקדת.
ג'יימס הקשיב קשב רב לכל מילה שיצאה מפיה. ליידי גרגורי שמה לב שהיא רועדת וידעה שהיא חייבת למשול ברוחה; היא הבינה שעליה לדבר לאט ובשקט. לרגע השתתקה כדי ללגום מעט מים, וידעה שאם לא תמשיך בנימה שלווה ונינוחה, תסגיר בסופו של דבר יותר משהיה בכוונתה. הכומר, המשיכה, הזדעזע עמוקות, ומאחר שהיה נשוי לה רק שעות ספורות, החליט כי בהגיעם לפריז ישלח אותה בחזרה למשפחתה, יהפוך אותה לאישה מנודה. היא תמשיך להיות אשתו מבחינה רשמית בלבד. לעולם לא ישוב לראותה.
ואולם, המשיכה ליידי גרגורי, כשהגיעו בסופו של דבר למלון בפריז חזר בו הכומר מהחלטתו. הוא הודיע לאשתו שסרחה, הסחורה הפגומה שלו, שישאיר אותה אצלו אבל לא ייגע בה עוד. הוא ישכן אותה בביתו, אבל לא כאשתו.
ליידי גרגורי הגיעה לסוף סיפורה וניסתה לחייך בטבעיות. היא היתה מרוצה מכך שבן שיחה לא ניחש דבר. בסיפור הזה היו סממנים צרפתיים ואנגליים כאחד, ואלו דברים שג'יימס בוודאי הבין שכן היתה להם נגיעה מיוחדת לתחומי ההתעניינות שלו. הוא הודה לה ואמר שירשום לעצמו את הסיפור עוד באותו ערב כשיגיע לחדר העבודה שלו, ושהוא מקווה שאולי בעתיד הוא ייתן לו ביטוי מלא והולם. לעולם אין לדעת, הוסיף, מדוע ניצוץ קטן אחד מצית להבה גדולה, ואילו ניצוץ אחר נגזר עליו לדעוך מבלי שהספיק להתלקח.
כשהאורחים סביבה קמו מן השולחן היא הבינה שאמרה את כל מה שניתן היה לומר, מה שבמחשבה לאחור היה כמעט שום דבר. היא כמעט הצטערה שלא הוסיפה עוד פרטים, שלא סיפרה למשל לג'יימס שהמכתב הגיע ממשורר, או שהכיל קובץ סונֶטות שלא השאירו מקום לספק בנוגע לנושא שבו עסקו, או שאשתו של הכומר היתה צעירה ממנו ביותר משלושים שנה, או שהוא לא היה כומר אלא חבר פרלמנט לשעבר, אדם שהחזיק פעם במשרה בכירה ביותר. או שהאירועים הנדונים התרחשו במצרים ולא בדרך לפריז. או שלאמיתו של דבר האישה מעולם לא נתפסה, היא היתה זהירה והאריכה ימים אחרי הבעל הנבגד, ובעצם היא רק חלמה על כך, רק פחדה שבעלה ישלח אותה למשפחתה או שירחיק אותה מעליו ולא ייגע בה לעולם.
בפעם הבאה, חשבה, כשיזדמן לה לשבת ליד הסופר, תגניב לשיחה את אחד הפרטים האלה. היא הבינה היטב מדוע הרעיון מעורר בה התרגשות כזאת. כשהנרי ג'יימס קם ממקומו היא הרגישה מין שביעות רצון מוזרה על שהפקידה בידיו את סודה, שאולי הוסווה יתר על המידה אבל לפחות התבנית הבסיסית שלו היתה גלויה, אם לא לעיניו אז לעיניה שלה, ומבחינתה זה היה עניין דוחק ומיידי שהעניק משמעות לחייה. העובדה שהצליחה לנצור את סודה אך בו בזמן לחשוף טפח ממנו השרתה עליה תחושה של קלילות כשקמה כדי להצטרף לשיחת הגברות. בסיכומו של דבר, חשבה, זה היה ערב מעניין להפליא.