לפעמים, כדי לשנות עיר, די לשנות את הסיפור של העיר. בתל אביב, שהיא אולי העיר היחידה בעולם שקרוייה על שם ספר, מזה זמן רב הסיפור של העיר נקרא "עיר לבנה". למרות מספר אי דיוקים, הסיפור של העיר הלבנה עם בתי הבאוהאוס שצמחו מן החולות אומץ על ידי הקהל הרחב בארץ ואף זכה בהכרה בינלאומית ששיאה הכללתה של תל אביב ברשימת אתרי המורשת העולמית של ארגון אונסק"ו. "עיר לבנה, עיר שחורה" מראה כיצד חרג הסיפור של העיר הלבנה מהדיון בארכיטקטורה המודרנית ובאדריכלות התל אביבית; כיצד הוא שימש מרכיב עקרוני לא רק בבנייתה של העיר אלא גם בהבנייתן של הזהות, התרבות והרטוריקה הלאומיות; וכיצד הוא נהפך לחלק מההיסטוריה ה"כללית", הפוליטית של תל אביב, של ישראל ושל המזרח התיכון. "עיר לבנה, עיר שחורה" מבקש להציע מתווה לסיפור חדש, שבו תל אביב אינה צומחת לבד מן החולות, כפי שצייר אותה נחום גוטמן, וגם לא נבנית "מקצף גל ועננה", כפי שכתבה נעמי שמר, אלא נולדת ביפו ומתעצבת על פי יחסה ליפו. הסיפור הזה הוא לא רק על ארכיטקטורה, בנייה וכתיבה, אלא גם, ואולי בעיקר, על מלחמה, הריסה, מחיקה, ומחיקה של המחיקה. אפשר להתווכח אם בסיפור הזה, שלכאורה סופו ידוע מראש, יש טובים ורעים, אבל אין חולקים על כך שיש בו מנצחים ומפסידים; ואם סיפורם של המנצחים נקרא "עיר לבנה", סיפורם של המפסידים ראוי שייקרא "עיר שחורה".
