מסעו המונומנטלי של פרוסט בעקבות הזמן האבוד נמשך בעברית בתרגומה הרענן ומלא-התנופה של הלית ישורון. בספר זה מופיעים, לראשונה בעברית, "אהבה אחת של סוואן" ו"שמות מקומות: השם".
"אהבה אחת של סוואן" מציג את סוואן 15 שנים קודם להופעתו בקומברה (בספר הקודם), ופורש את טירופי האהבה שלו. זהו חלק יוצא-דופן במכלול, כי פרשת התאהבותו של סוואן באודט – הלוא היא הגבירה בוורוד מ"קומברה" – מתנהלת לפני הולדתו של פרוסט. לפיכך אפשר לקרוא חלק זה גם בפני עצמו, כרומאן אהבה מבריק ואכזר, שבו דמותו של סוואן היא נוגעת-ללב וקומית כאחד. אודט, האשה ה"מפוקפקת", כמעט נעדרת לחלוטין לאורך הרומאן הזה, לאו דווקא בגלל נסיעותיה מפאריז או בגלל התחמקויותיה מסוואן. דמות הבשר שלה, גם כשהיא נוכחת, אובדת בטלטלה המענה שמקננת בסוואן, המעצימה אודט אחרת, "כאילו היה מישהו מראה לנו פתאום את אחת ממחלותינו תלויה מחוץ לנו ולא היינו מגלים דמיון בינה לבין מה שכואב לנו".
אף כי סוואן מנסה לגלות כל העת מיהי בעצם אודט – אודט "נכתבת" בתודעתו, והיא תעתוע של הזיכרון המיידי ושל השרשרת האינסופית של התגובות הנפשיות. אפילו לסוואן עצמו ברור שכאשר תחדל אודט להיות נעדרת-תמיד ומדומיינת, יהפכו מעשי-חייה מעוטי עניין כשלעצמם. בגידות שהוא מייחס לה כל העת, וגם אינו מאמין בהן, עשויות להפיק מתוך אהבתו קינאה, המפיקה שנאה, המחלישה את אהבתו. וכשהאהבה נחלשת – נחלשות גם הקנאה והשנאה, מה שמאפשר להיזכרויות אחרות לעלות ולגרור חרטה ואהבה מלאת רוך. במעגלי-קסמים כאלה, המזינים את עצמם, סובבת תודעתו של סוואן כל העת: ההיעדרות יוצרת נוכחות, הנוכחות מביאה להיעדרות, וכל זה מביא לתחושת חיוניות פנימית גדולה, שרק הישחקותה עם הזמן החולף מאפשרת את ההשתחררות, ואת המחשבה שביזבז שנים על אשה שאפילו לא מצאה חן בעיניו; ואולי רק המצב האחרון הזה מאפשר נישואים.
ב"שמות מקומות" מתאהב פרוסט הילד בז'ילברט, בתם של סוואן ואודט, בסיפור המקביל לסיפורו של סוואן.
