הקדמה
ישנתי כשהוא מת. התקשרתי לבית החולים כדי לומר עוד לילה טוב אחד, אך הוא איבד את הכרתו בהשפעת כמויות של מורפיום. החזקתי את השפופרת והקשבתי לנשימתו המאומצת דרך הטלפון, יודעת שלעולם לא אשמע אותו שוב.
מאוחר יותר סידרתי בשקט את חפצי, המחברת והעט הנובע שלי. קסת הקובלט שהיתה שלו. הספל הפרסי שלי, עיטור "לב הארגמן" שלי, מגש עם שיני חלב. עליתי לאיטי במדרגות וספרתי אותן, ארבע־עשרה שיניים, בזו אחר זו. היטבתי את השמיכה על התינוקת בעריסתה, נשקתי לבני הישן, אחר כך נשכבתי לצד בעלי והתפללתי. הוא עדיין חי, אני זוכרת שלחשתי. אחר כך ישנתי.
התעוררתי מוקדם, וכשירדתי במדרגות ידעתי שהוא מת. הכול היה שקט, פרט לקול הטלוויזיה שנותרה דולקת בלילה. מכוונת על ערוץ אמנויות. אופֶּרה שודרה. נמשכתי למסך כשהכריזה טוסקה, בעוצמה ובעצב, על תשוקתה לצייר קָוָורָדוֹסִי. זה היה בוקר קר של חודש מארס ואני לבשתי את הסוודר שלי.
הרמתי את התריסים ואור פרץ אל חדר העבודה. החלקתי את האריג הכבד שעטף את הכיסא שלי, בחרתי ספר ציורים של אודילון רֶדון ופתחתי בתמונה של ראש אישה צף על ים קטן. Les yeux clos.1 יקום שטרם מוּפה היה טמון תחת העפעפיים החיוורים. הטלפון צילצל וקמתי לענות.
זה היה אחיו הצעיר של רוברט, אדוארד. הוא אמר לי שנשק בשמי לרוברט בפעם האחרונה, כפי שהבטיח. עמדתי בלא ניע, קפואה; אחר אט אט, כמו בחלום, שבתי לכיסאי. באותו רגע החלה טוסקה באַרְיָה הנשגבת Vissi d'arte. חייתי למען אהבה, חייתי למען אמנות. עצמתי את עיני ושילבתי ידיים. ההשגחה העליונה קבעה כיצד אפרד ממנו.
1. מצרפתית: עיניים עצומות.
